מגונן, כל-יכול, מפחיד וקנאי לשטח שלו: האל המונותיאיסטי מעוצב על פי הדגם של זכר אלפא שמחזיק הרמון
X זמן קריאה משוער: 19 דקות
דמיינו זואולוג ממאדים המבקר בכדור הארץ ומבחין לראשונה בהומו ספיאנס. הוא, או היא, היו רואים מין של פרימאטים שנבדל מן האחרים בצורות שונות, הקשורות כולם לאורח החיים התרבותי, אינטלקטואלי, שפתי, סימבולי וטכנולוגי המורכב שלנו. אבל המתבונן בנו מבעד לעיניים זואולוגיות לא יתרשם במיוחד. נכון, יש לנו כמה תכונות אנטומיות ייחודיות (בעיקר היותנו חסרי פרווה, הולכים על שתיים, בעלי מוח גדול, בעלי לסתות שאינן בולטות זו מעבר לזו ושיניים לא מרשימות במיוחד וכן הלאה), אבל העובדה שאנו מיוחדים אינה כשלעצמה מיוחדת. לכל מין יש ייחוד משלו.
ברשימת התכונות הלא כל כך מיוחדות שלנו, כלולה העובדה שגברים ככלל גדולים מנשים. עוד ראוי לציין: גברים נוטים להיות מעורבים יותר מנשים באלימות קטלנית, ביחס של עשרה לאחד
ברשימת התכונות הלא כל כך מיוחדות שלנו, כלולה העובדה שגברים ככלל גדולים מנשים: הם גבוהים בכשבעה אחוזים בממוצע, וכבדים בחמישה עשר אחוזים, וההבדל הגדול יותר בא לידי ביטוי בשרירים. עוד ראוי לציין: גברים נוטים להיות מעורבים יותר מנשים באלימות קטלנית, ביחס של עשרה לאחד, הבדל שנמצא לא רק בקרב מבוגרים בכל התרבויות, אלא מזוהה אפילו אצל ילדים קטנים (כנטייה לאלימות).
לאור עובדות אלה, בזואולוג/ית שלנו היה מתעורר חשד עמוק כי בני האדם האלה בעצם נוטים לחיים בהרמונות, אף כי בעולם המערבי לפחות מקובלת המונוגמיה. בדיסמורפיה המינית שלנו (ההבדלים גופניים והתנהגותיים בין זכרים לנקבות), אנחנו תואמים לפרופיל הפוליגיני הנורמלי של כל שאר מיני בעלי החיים. פרופיל זה נובע מסלקציה מינית, שלפיה זכרים מתחרים בזכרים אחרים, והזכרים המוכשרים ביותר זוכים בהצלחה פריונית גדולה יותר באמצעות מספר רב של בנות זוג מיניות.

"סצנה בהרמון" (1877), פרנן קורמון. תצלום: ויקיפדיה
במינים פוליגיניים, זכרים חייבים להתחרות באופן נוקשה בבני מינם כדי שיוכלו להתרבות בכלל. אוי לזכר שנכנס לזירת ההתרבות כשהוא צעיר מדי, קטן מדי, חלש וחסר ניסיון
ההבחנה כי מדובר בפוליגיניה תחוזק אם הצופה בנו יבקר בבית ספר תיכון: בנות הן בוגרות יותר מבחינה גופנית וחברתית מבנים בני גילן (דבר המבלבל את אלה וגם את אלה). דפוס זה, הידוע כ- Sexual bimaturism [דהיינו זמני התפתחות שונים של זכרים ונקבות באותו מין] מסגיר גם הוא את הפוליגיניה גם אם הוא נוגד את האינטואיציה. כדי להתרבות, נשים חוות לחצים פיזיולוגיים גדולים פי כמה מן הגברים. הן חייבות לגדל ברחמן את העובר, ללדת ואז לייצר חלב. לעומתן, גברים צריכים רק לייצר מספר סנטימטרים מעוקבים של זרע. ניתן היה לצפות שזכרים יבשילו מינית מוקדם יותר מנקבות, משום שנדרש מהם כל כך מעט לעומתן, אבל לא כך קורה. במינים פוליגיניים, זכרים חייבים להתחרות באופן נוקשה בבני מינם כדי שיוכלו להתרבות בכלל. אוי לזכר שנכנס לזירת ההתרבות כשהוא צעיר מדי, קטן מדי, חלש וחסר ניסיון. ממש כפי שרמת הדיסמופריה המינית קשורה הדוקות לרמת הפוליגיניה (גודל הרמון ממוצע) של המין, דרגת ההבדל בין ההתפתחות המינית גם היא תואמת במידה רבה את עוצמת התחרות של זכרים עם זכרים אחרים על הנגישות לנקבות. בני אדם נמצאים בחלקו המתון של הספקטרום הפוליגיני הזה.
ראיות לפוליגיניה אנושית אין מוגבלות להבדלים הגופניים. קודם להומוגניזציה של התרבות, שהגיעה עם הקולוניאליזם המערבי והמיסיונריות, יותר משמונים אחוזים מן החברות האנושיות המסורתיות העדיפו את אורח החיים הפוליגיני. יתרה מכך, נתונים גנטיים מספרים לנו סיפור דומה: ישנה שונות גדולה בהרבה בכל הקשור לדי אן אי מיטוכונדריאלי, המועבר בירושה מן האימהות, לעומת השונות בדי אן איי של כרומוזום Y, שאותו מעניקים האבות בלבד לדורות הבאים. במילים אחרות, במהלך תולדות האבולוציה של ההומו ספיאנס, מספר קטן יחסית של גברים הולידו ילדים עם מספר גדול יחסית של נשים. כמין, יש לנו מגוון גדול יותר של אימהות לעומת אבות.
במבט כולל, התוצאה ברורה. צופים מכוכב אחר שאינם לוקים בהטיה כלשהי יחשבו שהפוליגיניה של ההומו ספיאנס ברור מאליה. סוף פסוק.
אבל התובנות שבוודאי יתקבלו על ידם אינן נגמרות כאן. כל מי שאינו מעורב דיו בהטיות הבלתי מודעות שכולנו סובלים מהן, עשוי בהחלט להבחין כי המורשת הפוליגינית של האנושות אינה משפיעה רק על האופן שבו נשים וגברים מתנהגים אלה כלפי אלה, ובמיוחד בהיבטים של תוקפנות, הורות ומיניות. היא גם מסבירה את אחת היצירות הבדיוניות החשובות ביותר של המין שלנו: דת מונותאיסטית.
המונותאיזם נולד מתוך המורשת הפוליגינית שלנו, מנטייתם של הזכרים לחיות עם מספר נקבות בעת ובעונה אחת
נדמה אולי שאין כאן קפיצה גדולה, אבל בעצם יש – וההשלכות מדהימות, ונובע מהן כי המונותאיזם נולד מתוך המורשת הפוליגינית שלנו. הניתוח המעמיק והמרחיק לכת ביותר שנעשה לאחרונה לנושא, מגיע מהקטור גרסיה (Garcia), אשר ספרו Alpha God (משנת 2015) מפרט את ההתאמות הרבות בין תשומת הלב הצייתנית כל כך של המין שלנו לזכרים הדומיננטיים – מה שאני מדגיש כעברנו העתיק של חיים בהרמון – לבין האמונה הנוכחית, הנפוצה, באל עליון אחד. כפי שגרסיה מציין, כל אחת משלוש המסורות המונותאיסטיות העיקריות מתמקדת בדמות זכרית, שמזכירה מאוד זכר אלפא העומד בראשה של קבוצה חברתית. תאולוגים מתוחכמים מדגישים שהאלוהות שלהם נעדרת גוף פיזי, וחורגת בצורה כלשהי מן הגשמיות. לעתים נדירות יותר, אלוהים עשוי להיתפש כחסר מגדר. עם זאת, אין כמעט ספק שהרוב הגדול של המאמינים מדמיינים אל פרסונלי שניתן לדבר אליו, שעונה לתפילות, שיש לו דעות מוצקות ולעתים קרובות גם רגשות ברורים: עצב, כעס, רוגז, נקמה, קנאה, סליחה, אהבה וכן הלאה.

במסורות הינדואיסטיות רבות, סוגדים ל-Bhairava, ההתגלמות מטילת המורא של האל שיווה: גברי, חזק, זועם. בתצלום: פסל של Bhairava (המאה ה-11). תצלום: museado
אין צורך בדמיון רב גדי להבין כי אלוהים, כפי שרוב העולם סוגד לו, דומה מאוד בדמותו לבני אנוש, ולרוב נתפש כמי שיש לו רבות מן התכונות המקושרות ל״זכרי אלפא״: בחור עצום, גדול, מפחיד, עיקש ועם זאת מזין ומגן
לא כולם מאמינים באל בעל הזקן הלבן הארוך שיושב בשמים, יודע כל ובעל חזות רצינית, המסוגל לתגמל התנהגות טובה ולהעניש התנהגות רעה. אבל אין צורך בדמיון רב גדי להבין כי אלוהים, כפי שרוב העולם סוגד לו, דומה מאוד בדמותו לבני אנוש, ולרוב נתפש כמי שיש לו רבות מן התכונות המקושרות ל״זכרי אלפא״: בחור עצום, גדול, מפחיד, עיקש ועם זאת מזין ומגן... בקיצור, פשוט גורילה.
התכונות הללו ראויות בתורן לביקורת.
״עצום״: המוסלמים קוראים בהתלהבות "אַללָּהֻ אַכְּבַּר", ואף שהמילים הללו ייחודיות לאסלאם, הרגש משותף גם לדתות אחרות, וכמוהו הצורך להכריז זאת בקול, כחלק מן התפילה. בקרב המונותאיסטים, אלוהים נתפס באופן כללי לא רק כעצום אלא כגדול מכולם בכל מובן: כוח, חוכמה, טוּב וכן הלאה, ממש כפי שזכרי הגורילות בוודאי יתארו את עצמם ויתבעו מן הכפופים להם להסכים עמם.
״גדול״: זכרים דומיננטיים המחזיקים הרמון הם לרוב בעלי מעמד גבוה – זכרו את הדיסמורפיזם המיני – וכפי שגרסיה מדגיש במפורש, במסורות שבטיות וגם במסורות דתיות מודרניות, הם לרוב מעניקים לעצמם קישוטים (מדים וסמלים טקסיים, בעיקר בדמות כובעים וכתרים) שגורמים להם להיראות גדולים עוד יותר. יתרה מכך, הכפופים לו מצופים להדגיש את מעמדם הנמוך יותר על ידי קידה, כריעת ברך ובמקרים רבים על ידי השפלת הראש בחברת המלך, האפיפיור, הבישוף, הגורילה או השימפנזה הדומיננטים. הגודל – או מראית עין של גודל – קובע. שלא במפתיע, אל זעיר הוא אוקסימורון.
״מפחיד״: מסוכן לקרוא תגר על מעמדו של בעל ההרמון, האלפא. אחרי הכול, הוא הגיע למעמדו זה לא רק משום שהוא כל יכול וכל יודע, אלא גם משום שהוא משמיד כל – או לפחות מאיים מאוד – כשמרגיזים אותו. עבור המונותאיסט, הפחד מאלוהים הוא יותר מתנאי מוקדם לאמונה בו, מדובר בשני דברים כמעט זהים.
״עיקש״: לאלוהים יש לרוב דעת מצקות מאוד, ויש לציית לו תמיד. יש להניח כי ישות שהייתה באמת כל יכולה, הייתה מסוגלת ליצור מצב שבו הכול מתנהל כרצונה, אבל במקום זאת – כמו זכר אלפא, הגבר של ההרמון ששולט כרגע אבל חייב להישמר כל העת מפני פולשים (מפני השלטות של אחרים הרוצים להיות זכרי אלפא, או במונחים דתיים, נגד אלים מתחרים) – הוא קנאי, נקמן במי שממרים את פיו, אוסר בנחישות כל נסיגה ממנו או תמיכה בדמות הפיכת נגד במתחריו.
״מזין״: כך או כך, מי שיש להם הרמון מצופים לדאוג לבני חסותם, לעתים באמצעות הצלחתם בציד, במלחמה או בתזמון מוצלח לא רק של הפריון שלהם (באמצעות נשותיהם) אלא גם של שגשוגם של חברי קבוצה אחרים. גרסיה מציין כי התנ״ך והקוראן שניהם עמוסים באינספור התייחסויות לכך שאלוהים דואג לצאן מרעיתו. למשל: טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ (תהילים, מזמור קי״א); ״הוא מאכיליני ומשקני״ (הקוראן, סורה 26);לכו באורחותיה ואכלו מטובה; אמנם דעו, כי אליו תשובו! (הקוראן, סורה 67).
״מגן״: ממש כפי שזכר הגורילה שומר על ההרמון שלו במגננה חסרת מעצורים, כך נוהג גם אלוהים. ״וְאַתָּה יהוה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי: הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי״ (תהילים, מזמור כ״ב).
״בחור״: האל המונותאיסטי הוא זכר וכך גם נציגיו העיקריים עלי אדמות, ממש כמו הפרימאטים שומרי ההרמון. אין זה מפתיע שמנהיגי הדתות נוטים להעסיק את הבחור העצום, הגדול, המפחיד, העיקש ועם זאת המזין והמגן כשהם מנסים לחזק ולכפות את הדומיננטיות שלהם. למה שהמאמינים שלהם בכלל יקבלו על עצמם את השליטה הזו? במידה מסוימת, נדרשים מאמינים מלאי נכונות להיות מובלים בנתיב האל הנתפש כישות חזקה המנהלת את ההרמון. ההיסטוריה הפוליגינית שלנו יצרה בבני האדם נטייה כזו בדיוק. ״אל האלפא״ של גרסיה (ושלנו) הוא אולי ישות אלוהית יחידה, אבל יש לנו – כמו לזכרי אלפא אנושיים במהלך הפרה-היסטוריה – אינספור מאמינים שהם בטא, גמא, דלתא וכן הלאה.

גברי, חזק, סמכותי, קובע, מזוקן: אלוהים - "בריאת האדם" (1511), מיכאלאנג'לו. תצלום: ויקיפדיה
בספרו The Future of an Illusion (משנת 1927), זיגמונד פרויד מניח שהדת נולדה מהעתקה של הכל-יכולות, ידיעת הכול והנדיבות הכללית שמנקודת מבטו של תינוק אפיינה בתחילה את הוריו. ככל שהילדים גדלים, היא או הוא הופכים מודעים לחולשות של הוריהם, ואז תכונות כמו-אלוהיות אלה מושלכות על הורה-על מדומיין שהוא מושלם, חזק ומרוחק בדיוק במידה מספיקה מאירועי היומיום, כך שהוא יכול לשמר את העוצמה המדומיינת ואת היכולת להפחיד. וכך, שוב, אלוהים צומח לו כבעל ההרמון האידיאלי. אין צורך להבחין בין זכר אלפא דמוי אל לבין האל כהורה. שתי המחשבות הללו פועלות בדרך כמעט זהה ומצביעות לאותו כיוון. בשפה פסיכולוגית, התוצאה היא ״נחישות יתר״.
בפסיכולוגיה האבולוציונית של ההומו ספיאנס יש לא מעט דברים שהופכים את המין שלנו למי שמוכנים לקבל את דמותו של אלוהים כפי שהיא מתוארת בדתות האברהמיות, כלומר ביהדות, בנצרות ובאסלאם
בפסיכולוגיה האבולוציונית של ההומו ספיאנס יש לא מעט דברים שהופכים את המין שלנו למי שמוכנים לקבל את דמותו של אלוהים כפי שהיא מתוארת בדתות האברהמיות, כלומר ביהדות, בנצרות ובאסלאם. אנחנו רגישים מאוד להיררכיות של שליטה ובעיקר לצורך לכבד את זכר הגורילה ואת הפררוגטיבות שלנו. אנחנו נשלטים על ידי דחפים מיניים שתרמו, בעבר האבולוציוני שלנו, להצלחתם של אבותינו, אבל גם סיכנו אותם מאוד אם לא נהגו בזהירות. מכאן שיש לנו דחפים חזקים אבל אנחנו גם מכירים בהם ככאלה העלולים לסכן אותנו, בעיקר אם הם יעוררו זעם קנאי מצדו של הזכר החזק.
בספרו ״הקוף העירום״ (משנת 1967), הזואולוג דזמונד מוריס כתב כי ״כוחה העצום״ של הדת הוא פשוט ״מידת הכוח של הנטייה הביולוגית הבסיסית שלנו, שירשנו ישירות מאבותינו הקופים והפרימאטים, לקבל את מרותו של חבר הקבוצה החזק והדומיננטי מכולם״. אם תטוסו במטוס קל מעל המישורים של צפון אמריקה, יתעורר בכם רושם מצמרר כי העיירות מאוכלסות ביצורים קטנים יחסית, המתגוררים בבתים שגם הם דומים בגודלם, מלבד בניין אחד גדול שישנו בכל עיירה, והוא בוודאי ביתו של אדם גדול מאוד. בנוסף לגודלו העצום, כל ״בית אלוהים״ נבנה בארכיטקטורה מפוארת יחסית, מלא ביצירות אמנות משובחות וסגידה כנועה ומסורה שמופגנת בקביעות על ידי קבוצת החברים, הנתינים המעריצים, המקיימים – או לפחות מעמידים פנים שהם מקיימים, את החוקים שהוא קבע. והם גם מרגישים הקלה וביטחון, לא רק כתוצאה מכניעתם עצמה אלא גם מכך שהם משוכנעים שהם קשורים למנהיג החזק, הדומיננטית, כמקור של הגנה בעולם מפחיד.

באמצע הכלום: כנסייה לותרנית ברייקיאוויק, איסלנד. תצלום: סטיב דאגלס
בהתאם לכך, בספרו The Power of Faith (משנת 2007), ג׳יי גלאס (Glass) מציע לשכתב את מזמור כ״ג בתהילים, כפי שהוא עשוי היה להיתפש על ידי שימפנזה. הנה הגרסה שלי, המתאימה ל- Homo polygynosa, הידוע גם בכינויו האדם הדתי:
תפילת ההומינין
הזכר הדומיננטי הוא רועי;
אני אהיה בסדר.
הוא מסייע לי למצוא מזון ומשקה
בעת הצורך.
הוא מוביל אותי אל המקומות הטובים והבטוחים ביותר.
הוא מקל על חרדתי.
הוא אומר לי מה לעשות כדי
לא להסתבך בצרות, בעיקר איתו.
אפילו בסוואנה מלאת סכנות,
לא אירא מפני מתחרים.
כי אתה אחראי.
כוחך ונחישותך הם נחמתי.
אתה מגן עלי מבעלי חיים אחרים (ומעצמך).
אתה עוזר לי.
לא רק לי... בסך הכול.
אני מרגיש בטוח בסביבתך, ובקרב חבריך וקרוביך
כל עוד אני בצד שלך;
ואני נכנע ומקבל את השליטה שלך.
לנצח. (או לפחות עד שאחר יתפוס את מקומך).
בני האדם נרדפים על ידי רוחות הפוליגיניה מן העבר, ואולי ספציפיות יותר – בכל הקשור לקלות שבה הם סוגדים לסוג מסוים של אלוהות – על ידי רוחות זכר האלפא, בעל ההרמון מן העבר
ג׳ון ביירס (Byers), מרצה לביולוגיה באוניברסיטה של איידהו, בילה עשרות שנים בחקר האנטילוקפרה האמריקנית, היצור היבשתי המהיר ביותר בצפון אמריקה. ביירס, שהבחין כי אין כרגע טורפים מהירים באזור, העלה בספרו Built for Speed (משנת 2003) את ההשערה כי המהירות המסחררת של בעלי החיים הללו נובעת מכך שהן נרדפות ״על ידי רוחם של טורפי העבר״ – מינים שנכחדו כמו זאבים מסוכנים וחתולי ענק. באותה מידה, בני האדם נרדפים על ידי רוחות הפוליגיניה מן העבר, ואולי ספציפיות יותר – בכל הקשור לקלות שבה הם סוגדים לסוג מסוים של אלוהות – על ידי רוחות זכר האלפא, בעל ההרמון מן העבר.
גרסיה מציין כי:
״זכרי פרימאטים נאבקים על שליטה בקבוצות חברתיות, תוך שימוש במגוון אסטרטגיות – ובהן פחד ותוקפנות – כדי לזכות בסטטוס גבוה. הדרגה, בתורה, כוללת לרוב תגמולים, שעבור הזכרים הם כוללים גישה מועדפת למשאבים כמו מזון, נקבות וטריטוריה. לקופי אדם וגברים דומיננטיים יש היסטוריה ארוכה של הבטחת אוצרות ביולוגיים כאלה על ידי שימוש באלימות ודיכוי של חברי הקהילות שלהם הנמצאים במעמד נמוך יותר. ברגע שנשים לב כי גם אלוהים מתואר כבעל עניין עמוק בסוגים כאלה של משאבים, והוא מבטיח אותם לעצמו באמצעים דומים, הולכת ומתבהרת ההבנה כי הוא התגלה כלא יותר ולא פחות מן הזכר העליון בחבורה״.

בורח בריצה מהירה מזיכרונות קדומים של טורפים? אנטילוקפרה אמריקנית בפרק ילוסטון. תצלום: Wikipedia / Tobias Klenze, CC-BY-SA 4.0.
אפשר היה לחשוב שלאלוהים לא יהיה אכפת מעברות מיניות קלות של מאמיניו. לא כך הדבר: האל המונותאיסטי מפגין התעניינות של בעל הרמון קלאסי בהתנהגותם המינית של מאמיניו, ובכלל זה עיסוק רב במה שביולוגים מכנים mate guarding [שמירת זכויות הפריון לבני הזוג], ועיסוק לא מועט באופורטוניזם מיני. האל האברהמי מבהיר כי הוא ״אל קנא״, ובעיקר הוא אינו סובלני במקרים שבהם מישהו מצאן מרעיתו מקדיש תשומת לב לאלוהות אחרת. ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא״ (שמות, פרק כ׳). מי שאינם מאמינים אבל מתפללים ״לאלילי שקר״, זוכים ליחס אלים במיוחד. כמו כל בעלי הרמון, גם הוא חסר רחמים בכל הקשור במתחרים שעלולים לאיים עליו או להדיח אותו. יתרה מכך, כפי שאינספור חוקרים ציינו, האל התנ״כי מאניש ערים שלמות (בעיקר את בבל וישראל) כאילו היו הנשים בחייו, שציותן ונאמנותן חשובות במיוחד, ובמקרה שאינן מצייתות או נאמנות לו הן זוכות לענישה חמורה.
תביעותיו של אלוהים לבלעדיות מצד מאמיניו נלקחו כנראה ישירות מספר החוקים של זכר דומיננטי שאינו בוטח בשותפות המיניות שלו וחושד במתחריו
תביעותיו של אלוהים לבלעדיות מצד מאמיניו נלקחו כנראה ישירות מספר החוקים של זכר דומיננטי שאינו בוטח בשותפות המיניות שלו וחושד במתחריו. ההתעקשות כי ״לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ״ דומה מאוד ל״לא יהיו לך מאהבים אחרים על פני״. גרסיה מדגיש כי התנ״ך מתאר את אלוהים במפורש כמי שנוזך בישראל על כך שהם ״סטו״ מדרכו, בתהליך שבו הוא כורך תפילה לאלוהים אחרים בחוסר נאמנות מינית: לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֩וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ־אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בשְׂאִי־עֵינַ֨יִךְ עַל־שְׁפָיִ֜ם וּרְאִ֗י אֵיפֹה֙ לֹ֣א שגלת שֻׁכַּ֔בְתְּ עַל־דְּרָכִים֙ יָשַׁ֣בְתְּ לָהֶ֔ם כַּעֲרָבִ֖י בַּמִּדְבָּ֑ר וַתַּחֲנִ֣יפִי אֶ֔רֶץ בִּזְנוּתַ֖יִךְ וּבְרָעָתֵֽךְ״ (ירמיהו, פרק ג׳).
שלא במפתיע, כפי שהזכרים הפוליגינים אחרים שעמם נאלצו להתמודד אבותינו, אל מקורנן הוא אל מסוכן: ״וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת, וְשֹׁפְכֹת דָּם; וּנְתַתִּיךְ, דַּם חֵמָה וְקִנְאָה״ (יחזקאל, פרק ט״ז). האיום המסוים הזה יכול היה להישמע מפיו של פוליגיניסט עבר מצליח ואלים: ״לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּקִרְבֶּךָ: פֶּן-יֶחֱרֶה אַף-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (דברים פרק ו׳).

"חזון יחזקאל" (1518), רפאל. תצלום: ויקיפדיה
אם, כפי שגרסיה ואחרים טוענים, אנחנו כמין נוטים לדמיין אלוהים כזכר, בעל הרמון, דומיננטי, אז נובע מכך כי אלוהים – בהתאם לחרדות של זכרי היונקים בכלל – יהיה טרוד במיוחד בשאלת האבהות שלו, במידה כזו שהוא ידגיש לא רק את התנהגותו התוקפנית והמאיימת כלפי מתחרים מיניים אפשריים, אלא גם באמצעות חיפוש אישורים לכך שאינו נבגד.
בהתאם לכך, הבה נביט באחד הפסוקים הידועים ביותר בתנ״ך, שעם זאת אינו זוכה לבחינה מספקת: בראשית פרק א׳, פסוק כ״ו:״ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ״. פסוק זה מצוטט לעתים תכופות על ידי חוקרים המבקרים את המסר האנטי-אקולוגי המזיק שנמסר בו: שבני האדם קיבלו שליטה על כל צורות החיים האחרות. גרסיה בספרו מציין כי הדבר גם מדגיש את חשיבות הקישוריות – לא בין ההומו ספיאנס לשאר העולם האורגני, אלא בין אלוהים לבין צאצאיו: אנחנו. בפסוק זה מבראשית אנחנו רואים את הצאצאים מוכרים כבניו הלגיטימיים, הדומים לו להפליא, של הפוליגיניסט הראשי, האלוהי. אלוהים מכריז עוד כי מאחר שהקשר הזה ברור, ילדיו הם היורשים הלגיטימיים של, ובכן, של הכול.
גרסיה מודע היטב לפסקאות רבות בתנ״ך המציינות לא רק את הדמיון משפחתי אלא את אבהותו הישירה של אלוהים. למשל: ״לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי״ (הושע, פרק ב׳); ״ לָכֵן בִּהְיוֹתֵנוּ צֶאֱצָאֵי אֱלֹהִים״ (מעשי השליחים, פרק י״ז). יתרה מכך, הקשר הזה נצבע ברגשות אנושיים ברורים ועזים, ובעיקר אהבה הורית ומסירות מצד הצאצאים: ״ראו איזו אהבה הרעיף אלינו אבינו, ונוכל להתקרא בניו של אלוהים!״(הבשורה על פי יוחנן). וכאן עלי להודות שוב להקטור גרסיה, הפעם על כך שהוא ציין כי התאולוגים הקתולים המשפיעים ביותר – אוגוסטינוס ותומאס אקווינס – טענו כי גוף האדם נוצר בצלם האל Imago Dei, ״והותאם כך שיביט מעלה אל השמיים״.
צלם האל הוא מקרה של צלם האדם, כלומר אלוהים נוצר בצלמו של האדם – או אולי בצלם האדם הפוליגיניזי
ליתר דיוק, צלם האל הוא מקרה של צלם האדם, כלומר אלוהים נוצר בצלמו של האדם – או אולי בצלם האדם הפוליגיניזי. המציאות הביו-לוגית היא שמסורות דתיות נוטות להדגיש בדיוק את ההמשכיות (שינוי צורה גנטית לתאולוגית) ששיקולים אבולוציוניים צופים.
זכרים בעלי הרמונות נמצאים בסכנה לחילופי שלטון אלימים: לא רק שהם טריטוריאליים ותוקפנים מאוד זה לזה, אלא שהם הם חסרי רחמים בכל הקשור להשגת נקבות חדשות. אצל מינים רבים כמו אריות, הכובש החדש יהרוג כל צאצא שנולד מן הזכר האלפא הקודם. המסורת היהודית-נוצרית מתאימה את עצמה מאוד לציפיות הסוציו-ביולוגיות הללו שאנחנו כמעט תוהים אם מישהו ״זייף״ את הנתונים הללו. הברית הישנה במיוחד שופעת תאורים מזעזעים של רצח תינוקות, התואמים למציאות הביולוגית אם לא למוסר של ימינו, ומועלים, כצפוי, כאשר עם ישראל הקדום כובש שבט זר המתפלל לאלים אחרים: “וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר—הֲרֹגוּ. כל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר--הַחֲיוּ, לָכֶם״ (במדבר, פרק ל״א).

עוד גברים זועמים, אלימים, קובעים בכוח: "הוצאתו להורג של אגג, מלך העמלקים, בידי שמואל הנביא", תחריט מאת גוסטב דורה. תצלום: ויקיפדיה
זכרים בעלי הרמונות (ללא קשר למינם) משקיעים לעתים קרובות מאמצים גדולים בריסון השאיפות המיניות של הכפופים להם, ושלא במפתיע, ישנן מעט מאוד דתות שבהן אלוהים מתואר כמי שמעניק הרשאה חופשית ליחסי מין, ורבות שבהן ניתנים שבחים להימנעות ממין, ובתולים והתנזרות מהוללות במיוחד.
איפוק מיני הוא דרך נפלאה להפיס את זעמו הקנאי של כל בעל הרמון דומיננטי
שלוש דתות אברהם הגדולות טוענות במפורש כי אלוהים מתנגד חמורות לפרקטיקות מיניות מסוימות, ולא רק לניאוף. ברור לא רק מאינספור הדוגמאות שגרסיה מביא בספרו, אלא גם מן התנ״ך והקוראן עצמם, כי האל האברהמי מתרגז כמעט על כל עונג מיני, ובכלל זה הומוסקסואליות, אוננות, מין אוראלי או אנאלי, בגדים חושפניים ואפילו מחשבות ליבידיאניות. איפוק מיני הוא דרך נפלאה להפיס את זעמו הקנאי של כל בעל הרמון דומיננטי.
נראה כי המוח האנושי – על כל פלאותיו – מכיל גם מרכיב יונקי שהתפתח בסביבה של פוליגיני בשליטה גברית, לצד פוליאנדריה מעודנת יותר מצד נשים – דבר שלא תיארתי כאן, אך גם הוא ראוי לתשומת לב. כתוצאה מכך, אנחנו מתוכנתים מראש לא רק לפוליגיניה גלויה בתוספת חוסר נאמנות נסתרת, אלא גם לקרבה עם נטייה להשתתף במערכת של היענות חברתית וצייתנות המקושרות לזכר האלפא הפוליגיניסט. זו אינה תמונה חביבה, אבל כפי שציין צ׳רלס דארווין בספרו The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex (משנת 1871), ״איננו עוסקים כאן בתקוות ובפחדים, רק באמת ככל שההיגיון שלנו מאפשר לנו לגלותה״.
אף כי להומו ספיאנס יש סיבה טובה להתרברב, הוא גם תקוע בדפוסי התנהגות מאובנים ובדינמיקות פסיכולוגית שממשיכות להתקיים בתוכחות ובערכים הדתיים שלו, שהם שילוב של תקוות ופחדים פרה-היסטוריים אשר משקפים תפישות עולם שרוב האנשים לעולם לא היו מעודדים
אולם, אחת התוצאות האומללות של התהליך האבולוציוני שתיאר דרווין בצורה מוצלחת כל כך היא שאף כי להומו ספיאנס יש סיבה טובה להתרברב, הוא גם תקוע בדפוסי התנהגות מאובנים ובדינמיקות פסיכולוגית שממשיכות להתקיים בתוכחות ובערכים הדתיים שלו, שהם שילוב של תקוות ופחדים פרה-היסטוריים אשר משקפים תפישות עולם שרוב האנשים לעולם לא היו מעודדים אלמלא היו רגילים כל כך לשמוע אותן. אם אותו זואולוג מדומיין ממאדים שאיתו התחלנו את הרהורינו היה חוקר דג תבוני, ומבקש תיאור של סביבותיו, נראה שהדבר האחרון שהיא הייתה אומרת היה: ״מאוד רטוב כאן למטה״. באותו אופן, תפישת העולם הפוליגינית שלנו ממשיכה להתקיים, בעיקר בביצורי המעמקים הבלתי מוכרים של מסורות הדת העיקריות שלנו.
דייוויד פ. ברש (Barash) הוא ביולוג אבולוציוני ופרופסור אמריטוס בפסיכולוגיה באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל. בין ספריו: Oops!: The Worst Blunders of All Time (משנת 2023), Peace and Conflict Studies (משנת 2022), Threats: Intimidation and Its Discontents (משנת 2020, ביחד עם Charles P. Webel), ו- Through a Glass Brightly: Using Science to See Our Species as We Really Are (משנת 2018).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: גורילה ממין זכר, גן החיות של לונדון. תצלום: אולי סקארף, Equipa, אימג'בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על אלוהים, גורילה
יש למין האנושי מאפיין שהוא החיסרון שלו מבחינה אבולוציונית וייתכן שדוקא הוא היתרון המהותי שלו מבחינה תרבותית. המאפיין הוא חוסר היכולת של תינוק אנושי להתנהל לבד, או אפילו לתרום למאמץ הציד של הבוגרים עד גילאים מאוד גבוהים, בטח בייחס לשאר בעלי החיים. תכונה זאת מייצרת מציאות מעניינת שזמן עיצוב האישיות של תינוק אנושי עד לגיליאים בוגרים זה זמן בו המציאות לא נחוות כמאבק הישרדותי על החיים (כי הוא פשוט לא יכול לתרום שם) אלא כזמן בו המציאות (האמא) מעניקה את החיים מבלי העיסוק במסעות ציד ומלחמת הקיום. התפתחות כזאת יצרה במין האנושי יחס שונה אל המציאות משאר מיני בעלי החיים, שהמציאות בשבילם זה עיסוק מתמיד במאבק הישרדות. התפיסה של מציאות ככזו, מציאות שמשלימה אותי ללא קשר לפעולות או לעשייה שלי, היא אולי הבסיס שהביא את האדם לייחס שונה שלו אל המציאות.. לבהות בטבע, לחשוב על הטבע בצורה אחרת, לנסות להשתמש בטבע בצורה שהיא איננה המאפיינים הראשוניים שאיתו הוא נוצר, (לקחת עץ ולשייף אותו לחנית) הגישה הבסיסית שהובילה לה זה החוויה האנושית הייחודית שחווה את הטבע כמקור השלמה, ולא כמקור מאבק. מה דעתך?
נעשה לנו דת
דורון שמיע שדההאם יתכן שאנחנו קרובים לשלב שבו בינה מלאכותית תוכל ליצור דת? בדרך,...
X 8 דקות
לא מתאים, כן מצליח
ג׳ק אוריכך קבעתי את הגבול בין האופן שבו התאמתי את עצמי כאוטיסט לחברה,...
X 9 דקות
האיש ששמע בידיים
רובין ואלאסהחירשות של בטהובן הוסיפה ממדים של עומק וחדשנות למוזיקה שלו, והמלחין הגאון...
X 6 דקות