אלילי טכנולוגיה, האמנם?

לאחרונה התפרסם ב״אלכסון״ מאמר שלי תחת הכותרת "אלילי הטכנולוגיה השתגעו". את הכותרת למאמר לא אני נתתי, הכותרת המקורית של המסה הייתה פשוטה יותר וניטרלית יותר: "מחשבות על טכנולוגיה". איני מכחיש שמדובר בכותרת מעט משעממת, ואולי גרוע מזה, ממרחק הזמן אני מבין שהכותרת לא אמרה דבר על המסה עצמה – במובן מסוים לא השארתי לעורך הרבה ברירות. מה שכן, הכותרת הייתה צמודה לאמת שלי ככותב, במסה המדוברת כתבתי את המחשבות שלי על טכנולוגיה. ראוי לציין שבמידה רבה אלו אפילו לא היו ממש המחשבות שלי, כמו וקטור מסוים בכתיבה על אודות טכנולוגיה שאותו הצגתי: הקשר שבין ידע לכוח לשליטה.

בתקופה האחרונה חשבתי רבות על הכותרת שניתנה למסה שכתבתי – ״אלילי הטכנולוגיה השתגעו״. בתחילה הרגשתי שלא יכולה להיות כותרת שגויה מזו, אך לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי מדובר בכותרת המדויקת ביותר לטקסט ששלחתי. למעשה, הכותרת הזו הובילה אותי לחשוב מחדש על הפרויקט הטכנולוגי ושלחה אותי לקריאה מחודשת בהוגים המרכזיים של המחצית השנייה של המאה העשרים. ואכן הרבה השתנה במחשבות שלי על טכנולוגיה.

כך או כך, אחרי לא מעט התלבטויות החלטתי לכתוב מסה שתבאר מדוע אני סבור שעקרונית לא ניתן לדבר על אלילי הטכנולוגיה (המושג ״השתגעו״ דורש מסה נפרדת, בקצרה: אני מניח שעורך הטקסט חשב על פוקו ומכאן הקשר שבין תבונה לכוח לטכנולוגיה למדע, כל זאת בהקשר של שני ספריו החשובים, ״תולדות השיגעון בעידן התבונה״ ו״לפקח ולהעניש״).

המערכת הטכנולוגית אינה זקוקה לאלילים, מה שאינו מונע ממנה לעצב את חיינו בדומה לאופן שבו האמונה מעצבת את חייה של קהילת מאמינים

הטענה המרכזית שאציג במסה זו היא שהמערכת הטכנולוגית היא אוטונומית במהותה, כלומר היא מוּנעת מתוך דינמיקה פנימית, מתוך עצמה ולשם עצמה. עוד אטען כי עצם השאלה "מי שולט" בטכנולוגיה שגויה מהיסוד. המערכת הטכנולוגית אינה זקוקה לאלילים, מה שאינו מונע ממנה לעצב את חיינו בדומה לאופן שבו האמונה מעצבת את חייה של קהילת מאמינים.

"הסדנה של וולקן" (1630), דייגו ולאסקס, תצלום: ויקיפדיה

אוטונומיה טכנולוגית – ניסיון להגדרה

באומרנו שהמערכת הטכנולוגית היא אוטונומית, אנו מתכוונים לכך שהיא פועלת מתוך דינמיקה פנימית במסגרת של היגיון פנימי ולשם מטרות שאינן מוכתבות לה מבחוץ. לפי גישתן של שתיים מהדמויות המרכזיות בתחום, לנגדון ווינר וז'אק אלול, לא רק שלטכנולוגיה, כחלק מהמערכת הכלכלית-פוליטית-חברתית, יש השפעה על התפתחות האדם והחברה האנושית, אלא שהטכנולוגיה היא בסיסית מהמערכות אחרות. הקדימות של המערכת הטכנולוגית נובעת מאימוץ הלוגיקה של הטכנו – לפי אלול מדובר בעיקרון היעילות הטוטאלית אשר משתלט על כל תחומי הפעילות האנושית. זה גם מה שהופך את ההיגיון הטכנולוגי לכזה הקודם, למשל, להיגיון הקפיטליסטי.

מרקס היה אחד הראשונים שהצביע על הנטייה של המערכות הטכנולוגיות לפעול מתוך עצמן ולשם עצמן, לאמור, מתוך דינמיקה פנימית. ואולם, לדעתו, הטכנולוגיה נמצאת בשליטת "המעמדות העליונים". ובכלל נראה שמרקס חושב על הדינמיקה הטכנולוגית במסגרת הגישה הכלכלית חברתית שלו. נראה שזו גם הסיבה לכך שמרקס מסרב להקנות למערכת הטכנולוגית קדימות על פני המערכות האחרות. אם כן, לפי מרקס יש לחשוב על המערכת הטכנולוגית כפועלת במסגרת רחבה יותר של מציאות חברתית-כלכלית כלשהי, כאשר המערכת הטכנולוגית, כשלעצמה, אינה ראשונית ביחס למערכות הללו. לעומת זאת היידגר, שהיה כנראה הפילוסוף המשפיע ביותר על השיח הטכנולוגי מאז המחצית השנייה של המאה עשרים, מייחס לטכנולוגיה קדימות מטפיזית על פני כל מערכת אחרת – הטכנולוגיה היא ״הווייה כוללת״.

אם מאמצים דטרמיניזם טכנולוגי, הרי שהשאלה הראשונה שעולה על דעתנו היא מי שולט במערכת

קוקטייל מסוים בין המחשבה המרקסיסטית (דינמיקה פנימית במסגרת דטרמיניזם היסטורי), לזו ההיידגריאנית (קדימות מטפיזית) יכול להביא אותנו לאמץ גישה דטרמיניסטית ביחס להתפתחות הטכנולוגיה. אם מאמצים עמדה מסוג זה, כלומר דטרמיניזם טכנולוגי, הרי שהשאלה הראשונה שעולה על דעתנו היא מי שולט במערכת.

רכבות-על יפניות (Shinkansen). תצלום: ויל מיסאקי

אז מי שולט?

אם הטכנולוגיה היא אוטונומית אז מי שולט? השאלה האינטואיטיבית הזו היא בעיניי שגויה מהיסוד. אלול סבור שעצם השאלה מעידה כי איננו מבינים כלל טכנולוגיה מהי, ואם לדייק, האופן שבו שאלה זו מנוסחת מעיד כי אנו מתקשים לחשוב על הטכנולוגיה כעל מערכת כוללת, ונוטים לחשוב על טכנולוגיות (כלים, מכונות וכדומה). טכנולוגיה היא ראשית כל הוויה. בדומה לדת, מדובר במערכת טוטאלית של פרקטיקות להבנת העולם וניתוחו. שנית, הטכנולוגיה היא דרך מחשבה. אלול טוען שמה שמוגדר כיום כ״רציונליות״ (ואולי ברוחו של מקס וובר נכון לדייק ולומר רציונליות אינסטרומנטלית) הוא-הוא המחשבה הטכנולוגית, והוא גם שמבטיח את הקדימות של המערכת הטכנולוגית על פני כל מערכת אחרת לרבות המערכת הכלכלית. היידגר, אלול ווינר טוענים שיש להתייחס לטכנולוגיה כאל מערכת הפועלת במסגרת חוקי היעילות; זו הרציונליות הטכנולוגית.

אלול מדגיש שעל אף שמטפורת המכונה קריטית להבנתה, אל לנו לצמצם את הטכנולוגיה למטפורה זו. מכל מקום, על פי גישה זו (הטכנולוגיה כמכונה), להבין דבר מה פירושו להיות מסוגלים לפרק אותו למרכיביו הבסיסיים ולבנות אותו מחדש מתוך ידיעת תפקידם של הרכיבים – במובן מסוים זה יש כאן הגדרה של המושג ״ידיעה״ במונחים הנדסיים, והמהנדס הוא כאמור, קודם כל טכנולוג – מי שמסור למחשבה הטכנולוגית, ללוגיקה של הטכנו.

מעבדה, המקום שבו מעבדים טבע, היא מקום שבו מפרקים את ״הטבע״ לגורמים הראשוניים שלו ומרכיבים אותו מחדש באופן שבו אנו רוצים לעצב אותו – כסביבה טכנולוגית

במידה רבה השיח המדעי אימץ גישה זו, והדבר בא לידי ביטוי בניסיון לפרק את העולם ליחידות הראשוניות ולבנות אותו מחדש כטבע מעובד. מעבדה, המקום שבו מעבדים טבע, היא מקום שבו מפרקים את ״הטבע״ לגורמים הראשוניים שלו ומרכיבים אותו מחדש באופן שבו אנו רוצים לעצב אותו – כסביבה טכנולוגית. לפחות במובן הזה הפרויקט המדעי הוא פרויקט שמוּנע מהלוגיקה של הטכנו. ניתן אף לומר שהמעבדה היא ראשית כל סדנה טכנולוגית. אך זו רק דוגמה אחת מיני רבות.

דוגמה נוספת המוכרת לרבים מאיתנו מחיי היומיום היא טבלת אקסל – על פניו, זהו ״כלי״ שמאפשר לבצע ניתוחים מסוימים. אולם כאשר חושבים על האופן שבו טבלאות אקסל מעצבות את תפישת המציאות שלנו, מתחילים להבין מדוע אין צורך ב"מישהו" שישלוט, ואם לדייק, מדוע זו שאלה שגויה. כשמקבלים כהנחת מוצא, כאקסיומה, את הרעיון שכדי להבין את המציאות באופן מלא ואמיתי יש לפרק את העולם לאינספור יחידות המוצבות באינספור גיליונות אקסל, וזאת כדי להפעיל כלים סטטיסטיים שונים על אותם חלקיקים אלמנטריים, או-אז מתגלה האוטונומיה של הטכנולוגיה. הבעיה אינה נובעת מעצם ההסתמכות על מידע שמערכת האקסל מייצרת, כי אם מהאמונה העמוקה, שלפיה כדי להבין את המציאות יש לפרק את העולם ליחידות שאותן יש להזין למערכת האקסל. לפי גישה זו, אקסל, או כל כלי אחר, הוא תנאי להבנה שלמה יותר ואמתית יותר של המציאות. כאשר אנו מאמינים שטבלאות אקסל משקפות מציאות אנו מבינים מהי הוויה טכנולוגית אשר במסגרתה אין לנו עוד יכולת לאחוז בעולם.

רק כאשר מפנימים שטכנולוגיה אינה משהו או מישהו, אלא גישה הוליסטית וטוטאלית שמגדירה את האופן שבו אנו מתבוננים בעולם, מבינים אותו, מנתחים אותו ופועלים בתוכו, אפשר להתחיל לנסות להבין על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו חושבים על טכנולוגיה כעל מערכת אוטונומית.

פירוק המציאות לנתונים המעובדים עבורנו: הטכנולוגיה שולטת ומרחיקה. תצלום: לוק צ'סר

ההיגיון של החברה הטכנולוגית

החברה הטכנולוגית אינה תולדה של התקדמות טכנולוגית מהירה, היא הלך רוח מסוים, מצב תודעה

החברה הטכנולוגית אינה תולדה של התקדמות טכנולוגית מהירה, היא הלך רוח מסוים, מצב תודעה. כמו שווינר מראה, שינויים טכנולוגיים מהירים התרחשו באירופה גם בתחילת האלף השני, אולם באותם ימים לטכנולוגיה היה מקום אחר בתודעה האישית והקולקטיבית – היא לא עיצבה את סדר היום הציבורי והאישי. שלא כמו היום, האדם יכול היה אז לדמיין את עצמו במנותק מההוויה הטכנולוגית. מטפורת השעון, המכונה והמחשב מעצבות את המחשבה שלנו ב-500 השנים האחרונות ובמובן זה אין לנו כלל יכולת לחשוב על המציאות מחוץ להוויה הטכנולוגית.

אלול סבור שבמהלך המאות ה-18 וה-19 נעשתה הטכנולוגיה לגורם בעל חשיבות עליונה. אם לדייק, לטענתו המהפכה הצרפתית ותהליך הנאורות מסתירים מהפכה טכנולוגית שהוטמעה במעמד הבורגנות ונעשתה מערך שלם של פרקטיקות ואמונות: נאורות, קדמה מדעית, ליברליות, זכויות אדם, פיתוחים טכנולוגיים, רציונליות, הומאניות, כל אלו הצטיירו כווקטור אחד, כהווייה טוטאלית.

בחברה הטכנולוגית הלוגיקה של הטכנו הוא הבסיס הערכי והמוסרי, לא רק של המערכות הבירוקרטיות אלא גם של האדם הבודד. המחשבה הטכנולוגית הפכה לסולם הערכים שעל פיו אנו שופטים תופעות שונות. בתנאים הללו כל ניסיון לפעול מחוץ למסגרת הזו משול לשינוי פרדיגמטי – סוג של המרה דתית.

על פניו, ניתן להתנגד למהלך של אותם הוגים שסבורים שלמערכת הטכנולוגית דינמיקה פנימית בטענה שעוד לא ממש הגדרנו אפילו מהי טכנולוגיה. אולם ווינר סבור שעצם הקושי להגדיר על מה אנחנו מדברים – האם זה כלי, האם זו המכונה, האם זו דרך מחשבה, האם זו מתודולוגיה, האם זו טכניקה, האם אלו מערכת פרקטיקות ודרכי פעולה – מראה עד כמה הטכנולוגיה הפכה להיות רכיב יסודי ושקוף בחיינו.

החברה הטכנולוגית מאופיינת בניסיון מתמיד לשיפור הטכניקות בכל התחומים, וברור שכל שיפור יוצר פער שמוביל לשיפורים בתחומים משלימים – מסע אינסופי של שדרוגים על גבי שדרוגים

לפי אלול, החברה הטכנולוגית הטמיעה את עיקרון היעילות הטוטאלית (absolute efficiency). יש לשים לב כי לא מדובר רק במערך של מכונות שאותן רוצים ליעל או במפעל כלכלי שרוצה למקסם רווחים, אלא בחברה שרואה את עצמה מחויבת לעיקרון זה בכל הרבדים – מרמת המדינה והחברה וכלה בחיי המשפחה והפרט. החברה הטכנולוגית מאופיינת בניסיון מתמיד לשיפור הטכניקות בכל התחומים, וברור שכל שיפור יוצר פער שמוביל לשיפורים בתחומים משלימים – מסע אינסופי של שדרוגים על גבי שדרוגים.

אך החברה הטכנולוגית לא הייתה שם מאז ומתמיד. ווינר טוען שהמערכת הטכנולוגית לא הייתה תמיד דומיננטית יותר ביחס למערכות אחרות – למשל, בציוויליזציות ההלניסטיות ובתרבות האסלאמית היא רק אחת מתוך פרקטיקות נוספות: חברתיות, כלכליות, דתיות ועוד. אלול סבור שהיוונים, מתוך הבנה של מהות הטכנולוגיה ורצון לשמור על שליטה עצמית, דחו פיתוחים טכנולוגיים רבים. אלול, בהשפעת מרקס, טוען שהחברה הטכנולוגית היא תוצאה של שינוי איכותי כתוצאה משינוי כמותי – הצטברות של טכנולוגיות בתחומים שונים של החברה הפכו אותנו לחברה טכנולוגית. תהליך זה התרחש במהלך המאה ה-18. חברות פרימיטיביות, לדעתו של אלול, השתמשו בכלים אך לא חיו בהוויה טכנולוגית. שימוש בטכנולוגיות היה מוגבל ומתוחם לזמנים מסוימים ולפעילויות מסוימות, כך שכלל לא ניתן היה לדבר על טכנולוגיה אלא רק על טכנולוגיות. ובוודאי שאיש לא חשב על טכנולוגיות במושגים של קדמה, אמונה ,שליטה וכדומה. עד המאה ה-18, לדעתו של אלול, חשבו על שיפור הכלים כדי להקל על ביצוע מלאכות – אך השיפור הטכנולוגי לא היה לשם הטכנולוגיה עצמה. שיפור טכנולוגי לא היה עניין כשלעצמו. המטרה הייתה להביא לידי שלמות את הידע השימושי והפרקטי כאשר האדם עמד במוקד ולא הכלי (ואצל אלול צריך תמיד להישמר מנוסטלגיה).

בן שבט סאן במדבר קלהארי: כלים, אך לא הוויה טכנולוגית כוללת. תצלום: ורנר מאייר

במשך מאות ואלפי שנים הייתה הפצת הידע בין דורית. בהתאם לכך, קצב ההתקדמות היה איטי יחסית, והתרבות הותירה חותם עמוק על הטכנולוגיות ועל אופן השימוש בהן. הטכנולוגיות התפתחו בתלות במאפיינים התרבותיים-לוקאליים

זאת ועוד, עד המאה ה-18 אופיינו חברות על פי טכניקות מקומיות ומסורתיות שפותחו באמצעים הסביבתיים, ההיסטוריים, התרבותיים והפוליטיים ובמשך מאות ואלפי שנים הייתה הפצת הידע אנכית (בין דורית) ולא אופקית. בהתאם לכך, קצב ההתקדמות היה איטי יחסית, והתרבות הותירה חותם עמוק על הטכנולוגיות ועל אופן השימוש בהן. בסיטואציה הזו הטכנולוגיות לא התפתחו באופן דטרמיניסטי ואוטונומי (מערכת יכולה להיות אוטונומית מבלי להיות דטרמיניסטית), אלא בתלות במאפיינים התרבותיים-לוקאליים. מכאן ברור מדוע יכלה חברה לדחות טכנולוגיות שלא תאמו את התרבות ואת מערכת הערכים והאמונות שלה. החדש לא קוּדש ושינוי התקבל מתוך דיאלוג עם המערכות והמסורות האחרות. כמו כן, היעילות הייתה אמנם חשובה אבל לא שימשה כעיקרון ראשוני. בסיטואציה הזו גם ברור מדוע האדם לא הרגיש שהטכנולוגיה יוצאת משליטתו או שהוא אינו מסוגל להבין עוד את העולם. כאמור, ההתקדמות הייתה לא רק איטית, אלא גם תואמת את הפרקטיקות התרבותיות האחרות –בלי להפר את האיזון החברתי. תוצאה נוספת הייתה מגוון גדול של טכניקות שונות – גם כשהתוצר היה דומה למדי. נראה שהמגוון אפשרי רק כשעיקרון היעילות הטוטאלית אינו שולט בהוויה. עיקרון היעילות הטוטאלית שמוביל לשיטתיות, חלוקת העבודה תוך התמחות הולכת וגוברת בתחומים מצומצמים יותר ויותר, סטנדרטיזציה תוך ביטול היצירתיות והפעולה הספונטנית, מוביל להאחדה ולהיעדר מגוון. כיום, סבור אלול, אנחנו חיים בעידן שונה לחלוטין שבו הטכנולוגיה מתקדמת מתוך עצמה ולשם עצמה.

מבשר היעילות הטוטאלית: שעון בקתדרלה של קלן. תצלום: תומס בורמנס.

פיתוח עצמי (self-augmentation)

בחברה הטכנולוגית מעצבות טכנולוגיות מתקדמות של שליטה את כל מרחב הפעולה והמחשבה. במסגרת הזו ההתקדמות הטכנולוגית נעשית לשם עצמה ומתוך עצמה, כאשר כל ״שדרוג״ נוגס באפשרות של האדם לבחור

בחברה הטכנולוגית מעצבות טכנולוגיות מתקדמות של שליטה את כל מרחב הפעולה והמחשבה. במסגרת הזו ההתקדמות הטכנולוגית נעשית לשם עצמה ומתוך עצמה, כאשר כל ״שדרוג״ נוגס באפשרות של האדם לבחור – אלול מאמין שטכנולוגיה וחירות אנושית הם שני ווקטורים מנוגדים. אם לדייק, הרי שהטכנולוגיה מייצרת אשליה של בחירה, אך זו אשליה ואולי אפילו הונאה של ממש.

הבעיה הופכת קשה יותר כאשר מבינים שטכנולוגיה פועלת מתוך שאיפה להחליף את המרחב "הטבעי" (עד כמה שמושג זה שחוק ומסוכן ויש להתייחס אליו בערבון מוגבל) במרחב טכנולוגי. הדוגמה האולטימטיבית, כפי שראינו, היא המעבדה שבה חוקר המדען את הטבע כפי שהטכנולוגיה מגדירה אותו ולמעשה מייצרת אותו – המעבדה מאמצת באופן טוטאלי את נקודת המבט הטכנולוגית על העולם ומתייחסת לעצמה כעולם שלם בזעיר אנפין. המעבדה חושפת כיצד שואפת המערכת הטכנולוגית לעצב את הסביבה מחדש, עד שלא נוכל להבין למה הכוונה במושג ״טבע״ מלבד סביבה שעיצבה המערכת הטכנולוגית – סביבה רבודה.

בתנאים אלה נראה כי שחרור מכבלי הטכנולוגיה הוא קטסטרופה או גאולה, שכן ניצחון הטכנולוגיה הוא עובדה בלתי הפיכה – מדובר כבר בהיסטוריה של ממש. אם משהו עומד בניגוד לטוטאליות של הטכנולוגיה הוא מושלך אל מחוץ לאופק האפשרויות. במסגרת הזו, ההתקדמות הטכנולוגית נעשית מתוך עצמה ולשם עצמה. האדם מעורב לכאורה בתהליך הפיתוח, אך למעשה הוא עושה זאת מתוך קבלה מוחלטת של ההיגיון הטכנולוגי – שיפור הטכניקות בתחומים יותר ויותר צרים, בניסיון להגביר את האפקטיביות והיעילות. ראוי לציין שתהליך זה אינו סותר את המעבר למגה-טכנולוגיות אלא בדיוק להיפך. הממציא, לפי גישה זו, אינו מחדש ואינו מגלה יצירתיות, אין בין מה שהוא עושה לבין אומנות דבר וחצי דבר, הוא פועל במסגרת הניסיון לייעל מעט את המערכת.

הסטרטאפיסט הוא ההיפך מממציא או מחדש. את הסטרטאפיסט מניעות אותן "הזדמנויות טכנולוגיות״ – סגירת פערים טכנולוגיים שנוצרים בתחום כלשהו כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים בתחום אחר, או היכולת לנצל טוב יותר טכנולוגיות קיימות

תהליך השיפורים הטכנולוגיים אינו נגמר, משום שתמיד קיימות מערכות משיקות שמשתנות ודורשות שיפור במערך כולו. תהליך זה מאיר באור חדש את המושג "קידמה", שאינו אלא סדרה חשבונית המתקדמת ללא יעד ברור. אלול מכנה זאת כ self-augmentation (הפיתוח העצמי) של המערכת הטכנולוגיה. כאשר מבינים כיצד מתרחשים היום רוב הפיתוחים הטכנולוגיים נראה שקשה לסתור את רעיון ״הפיתוח העצמי מתוך ולשם עצמי״, כי כבר נדירים מאוד הממציאים הבודדים – במובן העמוק של המילה, כלומר ממציאים שחושבים לחלוטין מחוץ להוויה הטכנולוגית (מחוץ להיסטוריה, מחוץ למטפיזיקה). במובן הזה הסטרטאפיסט הוא ההיפך מממציא או מחדש. את הסטרטאפיסט מניעות אותן "הזדמנויות טכנולוגיות״ – סגירת פערים טכנולוגיים שנוצרים בתחום כלשהו כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים בתחום אחר, או היכולת לנצל טוב יותר טכנולוגיות קיימות, או היכולת לעשות שימוש חדש בטכנולוגיות קיימות. אך הסטרטאפיסט עצמו מצליח לראות את אותם פערים רק מאחר שהוא כל כולו ספוג בהיגיון הטכנולוגי.

מציאות רבודה: הדור הבא. תצלום: מייקל אפמנה.

מכל מקום, אם כשחושבים על הממציא הבודד, הסטרטאפיסט שדוהר לעבר השקיעה, עוד אפשר לחשוב על הטכנולוגיה כפואטיקה על טכנולוגיה כמעשה אומנות, הרי שברוב מכריע של המקרים מדובר במערכות גדולות שעובדות על פיתוחים בעת שלכל מהנדס, מתכנת או ראש צוות יש מטרה מוגדרת היטב והיא חלק מתהליך שלם: הצוות הוא חלק ממחלקה שממוקמת בנקודה מסוימת בפלנטה שמביאה למקסימום את התועלת (מבחינת מיסוי, אופי הידע, היכולות האנושיות), אותו צוות עובדים או מחלקה הם רק חלק ממערכת גדולה יותר שמפוזרת ומבוזרת על פני הגלובוס. לאותה חברה יש דירקטוריון שבו מתקבלים החלטות עקרוניות, ואולם, זו תהיה טעות לחשוב שהדירקטוריון הוא מערכת-על שבאמת קובעת משהו עבור המערכות האחרות. נכון יותר לחשוב על כל אחת מהמערכות במסגרת של היזונים חוזרים. כדי להתחיל להבין את התמונה הגדולה, צריך להבין ראשית שמועצת המנהלים פועלת על בסיס מידע שסיפקו עיצבו ובנו מערכות אחרות, מידע שהפך ל"תקציר מנהלים" (למנהל אסור להתעמק) ומוצג על ידי מערכות אחרות, שהופכות את אותו תקציר מנהלים לפרופגנדה פנימית – מצגת שאינה יותר מעיבוד של מחשבת האקסל, שמנסה לרדד כל רעיון מורכב לכדי שקף מעוצב. שנית, ואולי חשוב יותר, מי שיושב במועצת המנהלים – שהיא גוף חישובי ולא גוף חושב, גוף מגיב ולא גוף מדמיין – הם לרוב מי שנולדו לייחוס מסוים או מי שהצליחו להטמיע עד תום את הלוגיקה של הטכנולוגיה – והדבר האחרון שניתן לזהות באותן מועצות היא חשיבה מחוץ לקופסה. קשה לזהות בתהליך זה נקודה בזמן שבה יכולה הייתה לעלות השאלה ״לשם מה כל זה והאם הכיוון שהולכים בו נכון?״. ואולי מדויק יותר לומר, מערכות אלו אינן מסוגלות להגדיר את המילה ״נכון״ שלא במסגרת ההוויה הטכנולוגית. בחברה הטכנולוגית, שמועצת המנהלים היא שיאה מבחינת הציות והיעדר החופש, אין איש המעז להטיל ספק באקסיומה ש"להישאר מאחור" מבחינת הפיתוחים הטכנולוגיים זה לא פחות מאסון.

במסגרת האמונה הכללית בטכנולוגיה, איש אינו יכול להתייצב באמת כנגד תחושת הבהילות לפיתוחים טכנולוגיים, דבר שמוביל לעלייה בביקוש לטכנאים ולמהנדסים. אותם מהנדסים עברו חינוך טכנולוגי, כלומר הטמעה של הלוגיקה הטכנולוגית כדרך המחשבה האפשרית היחידה: אלו הם לימודי הכמורה האמיתיים במאה ה-21

במסגרת האמונה הכללית בטכנולוגיה, איש אינו יכול להתייצב באמת כנגד תחושת הבהילות לפיתוחים טכנולוגיים, דבר שמוביל לעלייה בביקוש לטכנאים ולמהנדסים. אותם מהנדסים עברו חינוך טכנולוגי, כלומר הטמעה של הלוגיקה הטכנולוגית כדרך המחשבה האפשרית היחידה (אלו הם לימודי הכמורה האמיתיים במאה ה-21), והם מביאים איתם לשולחן העבודה ולישיבות המנהלים לא רק את הידע הטכני אלא גם, ואולי קודם כל, את האמונה בטכנולוגיה. כך נוצר מעגל קסמים, שבו האפשרות להשמיע קול שונה כמעט אינה אפשרית – האפשרויות מצטמצמות לבחירה בין פיתוחים של טכנולוגיות שונות. ההחלטות, באופן שאינו מפתיע, מתבססות על סימולציות אקסל והמטרה אינה רק לחזות את העתיד אלא לעצב אותו באופן פעיל. אך לעולם, וזה הדיבר הראשון בעולם הטכני, לא נשאלת השאלה אם מישהו בכלל זקוק לאותן טכנולוגיות. כך פועל ההיגיון הטכנולוגי בחיי היומיום שלנו – במקום לשאול אילו נזקים עושים הפיתוחים הטכנולוגיים למערכת האקלימית, מנסים לפתח טכנולוגיות ש"פותרות" בעיות שגרמו טכנולוגיות קודמות, אך אלו, בתורן, מייצרות בעיות חדשות. ואנחנו תמיד מקבלים את הטכנולוגיות כמובן מאליו, לא עולה בדעתנו לדחות אותן.

הצרכן אינו יכול לשמש גורם מווסת, שכן הוא מושלך לתוך הוויה טכנולוגית, זו שמקדשת את החידוש, הוא מאולף, ובעידן הזה נכון לומר ״מתוכנת״ או ״מחווט״, על ידי אותה פרופגנדה, לשאוף לחדש בלי שום צורך ממשי – זוהי מכונת תענוגות טכנולוגית שמשאירה אותנו תמיד חסרי סיפוק. אין לנו אפשרות ממשית לעצור, לחדול או אפילו להאט. הייעוד שלנו בעולם הוא לאפשר לגלגלים להמשיך לנוע ולשם כך עלינו לצרוך באמונה ובדביקות ובמסירות.

דטרמיניזם וגמישות

לפי הגישה הקשוחה, גם אם (ויש שיאמרו דווקא בגלל) קשה לנו להגדיר אותה היטב, המערכת הטכנולוגית היא אוטונומית ודטרמיניסטית. העובדה שהטכנולוגיה כה גמישה אין פירושו שהיא פחות אוטונומית ודטרמיניסטית אלא בדיוק להיפך – הגמישות של המערכת הטכנולוגית ויכולתה לעבוד עם מערכות אחרות תוך שהיא מכפיפה אותן ללוגיקה הטכנולוגית עושות אותה לגורם המאחד של המערכות. נראה שרבים מתנגדים לטענה זו בעיקר מתוך אמונה שדווקא ההיגיון הקפיטליסטי הוא זה שמגדיר את המערכות האחרות. כלומר, המערכת הטכנולוגית פועלת במסגרת ההיגיון הקפיטליסטי ולא להיפך. נראה שבדיוק בנקודה זו אפשר להבין מדוע היידגר הפך לדמות כה חשובה בשיח הטכנולוגי. היידגר טען שעיקרון היעילות הטכנולוגית הוא מטפיזיקה, שמתוכה נגזרות גם הגישה המרקסיסטית וגם הגישה הקפיטליסטית (לכן הוא לא ראה הבדל בין שתי הגישות, מבחינתו שתיהן פעלו במסגרת אותה מטפיזיקה). הלוגיקה של הטכנו היא הגורם שמסנכרן בין המערכות – הכלכלית, החינוכית, הפוליטית האקולוגית, הרפואית, התעשייתית, הצבאית, המינית, המדעית האתית ועוד. בה בעת ברור כי המערכת הטכנולוגית תלויה במערכות האחרות, כי כדי שהמערכת הטכנולוגית תוכל למצות את עצמה היא זקוקה למשאבים שונים: מימון, תשתיות, כוח אדם ועוד. ואף על פי כן, אנו רואים שגם בעתות משברים כלכליים אין הפיתוחים הטכנולוגיים נעצרים, להיפך, לא פעם אנו שומעים שמשבר הוא הזמן לשיפורים טכנולוגיים ולשיפור החינוך הטכנולוגי, מאחורי אמירות כאלו מסתתרת האמונה שרק הטכנולוגיה יכולה להושיע אותנו.

הטכנולוגיה היא דטרמיניסטית משום שהיא הגדירה, בדמותה ובצלמה, את היחסים של האדם עם העולם ועם עצמו, ובקיצור – את החיים ואת המוות

הטכנולוגיה היא אפוא דטרמיניסטית אך לא במובן הרדוקטיבי, כלומר לא ניתן לעשות רדוקציה של טכנולוגיה בכלל לטכנולוגיות מסוימות (וכמו שראינו גם לא למכונה). המערכת הטכנולוגית היא דטרמיניסטית במובן אחר לחלוטין. מה שהופך את הטכנולוגיה לדטרמיניסטית זו היכולת שלה להפוך להיות הסביבה עצמה, האקלים, האטמוספרה, הטקסטורה, המארג, המרחב והשדה שבתוכם אנו חושבים, מדמיינים ופועלים. המערכת הטכנולוגית גם מגדירה מחדש את הזמן, החלל, השפה, ההיסטוריה, הגוף והאמנות. הטכנולוגיה היא דטרמיניסטית משום שהיא הגדירה, בדמותה ובצלמה, את היחסים של האדם עם העולם ועם עצמו, ובקיצור – את החיים ואת המוות.

ניסוי במנוע Merlin 1D עבור טילי חלל של חברת SpaceX בבעלות אלון מאסק. תצלום: SpaceX

ברקע נמצאת תמיד האשליה, ההונאה, שאנחנו במרחק שדרוג אחד, אחרון, מעולם מושלם והרמוני

הדטרמיניזם הטכנולוגי בא לידי ביטוי בדרכים נוספות, ברגע שקיבלנו טכנולוגיה מסוימת, כבר אין לנו אפשרות לסגת – ממש כמו שמסורת הופכת עם השנים למצווה ולחובה. הטוטאליות של הטכנולוגיה מונעת מאתנו את היכולת לדמיין חיים ללא טכנולוגיה מסוימת שעד לא מכבר לא הייתה חלק מחיינו – הסיבה לכך היא שעם כל קבלה של טכנולוגיה נוספת הסביבה שבה אנו פועלים משתנה, מרחב הפעולה הופך לטכנולוגי יותר וכך כל ניסיון לסגת ולוּ במעט הופך למשחק סכום אפס. כאשר ברקע נמצאת תמיד האשליה, ההונאה, שאנחנו במרחק שדרוג אחד, אחרון, מעולם מושלם והרמוני.

לדטרמיניזם הטכנולוגי יש גם פן שנוגע ליישומים אפשריים ומגוונים של הטכנולוגיות. אלול סבור כי השיח על שימוש אחר בטכנולוגיות אינו רק נאיבי, הוא מעיד גם על חוסר הבנה עמוק של המערכת הטכנולוגית. אמנם, אין הממציא יכול לחזות לאן יגיע הפיתוח שלו, אבל האבולוציה הטכנולוגית המתפתחת במסגרת ההיגיון הטכנולוגי והחוקיות הפנימית של המערכת, נעשית ישימה באקלים טכנולוגי מסוים, ומכאן, שלמרות גמישות המערכת ויכולתה להשתנות ולהסתגל, בסופו של דבר יתרחש היישום בהקשר מסוים. מכאן שהמחשבה שלפיה הכול היה שונה אילו היו משתמשים אחרת בפיתוח הטכנולוגי אינה מציאותית. עיקרון זה רומז גם שעל אף שהטכנולוגיה היא מעבר לטוב ולרע, ועל אף שמדובר בסדרה חשבונית ללא תכלית מסוימת, הרי שבכל זאת יש לטכנולוגיה כיוון ואם איננו יכולים להצביע לאן מוביל הדטרמיניזם הטכנולוגי, עלינו להסכים שגם שום מקום הוא מקום, ואולי אפילו, מקום שבו לא היינו רוצים למצוא את עצמנו.

ביבליוגרפיה

Ellul, J. (1964). The technological society. (J. Wilkinson, Trans.) New York: Vintage Books.Ellul, J. (1975). The new demons. New York: Seabury Press .Ellul, J. (1980). The technological system. (J. Neugroschel, Trans.) New York: Continuum.Heidegger, M. (1966). Discourse on thinking. (J. Anderson, & H. Freund, Trans.) New York: Harper and Row.Heidegger, M. (1977). The question concerning technology, and other essays. (W. Lovitt, Trans.) New York: Harper & Row.Winner, L. (1978). Autonomous Technology. Cambridge, MA: MIT Press.Winner, L. (1986). The whale and the reactor. Chicago and London: University of Chicago Press.

היידגר, מ'. ( 2011 (1966[1976])). רק אל יכול עוד להצילנו: שיחה עם מרטין היידגר. דחק - כתב עת לספרות טובה (דר-שפיגל), א, 231-257.היידגר, מ'. (1999). הישות בדרך. (א' טננבאום, מתרגמים) תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים.היידגר, מ'. (2017). מקורו של מעשה האמנות. (א' טננבאום, מתרגמים) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום.מארקס, ק'. (1965). כתבי שחרות. (ש' ' אבינרי, מתרגמים) מרחביה: ספרית פועלים.פוקו, מ'. (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה. (ע' אופיר, עורך, & א' אמיר, מתרגמים) ירושלים: בית הוצאה כתר.פוקו, מ'. (2015). לפקח ולהעניש. (ד' יואל, מתרגמים) תל אביב: רסלינג.

תמונה ראשית: Star Wars BB-8 Sphero, תצלום: מריוס האקסטד, unsplash.com

Photo by Marius Haakestad on Unsplash