אליפות העולם בסבל

אנחנו סובלים, את זה אנחנו יודעים. גם בעלי החיים סובלים. אך האם המודעות לסבל ייחודית לנו? האם היא עוזרת לנו או מחמירה את הכאב? ומה נוכל לדעת על סבלם של בעלי החיים?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

במאמרה "כאב בלתי נסבל"  טוענת סהאר אכתר שחיות חוות כאב פיזי גדול יותר מאשר בני אדם, משום שאין הן ניחנות בהכרה-עצמית ובהכרה של חלוף הזמן. אני חולק על גישה זו. לפי הגישה הנוכחית, בעלי חיים ניחנים בהכרתיות (consciousness) ברמות שונות (פחותות מאלו של האדם), וזו משפיעה בצורות שונות על התנהגותן במצבי כאב ופחד. מתברר שבמצבים אלה בעלי חיים פועלים באופן רציונלי. לעומת זאת, האדם, משתמש ביכולתו האינטלקטואלית הגדולה כך שלפעמים היא מגבירה את סבלו ולעיתים מקטינה אותו.

שתי גישות לנושא הכאב והסבל באדם ובחיות

הגישה של סהאר אכתר לתפישת הכאב אצל חיות ובני אדם מפותחת במאמרה על רקע של גישה קיימת ומנוגדת. תחילה אסקור בקצרה את הגישה המנוגדת, לאחר מכן אתאר את תפישתה של אכתר ולבסוף אציע את גישתי המבוססת בעיקרה על תצפיות וניסויים במעבדה.

יש מי שטוען שחיות אינן מוּעדות לסבל הנובע מיכולתו הגבוהה של האדם להיות מודע להכרתו ולצפות על סמך העבר וההווה את מה שיהיה בעתיד – סבל הנוסף לסבל הנגרם מהכאב הגופני עצמו

לפי הגישה שאקרא לה "גישת-ההמעטה" (המנוגדת לזו של אכתר) חיות חוות כאב וסבל בדרגה פחותה מזו של חוויית הכאב של האדם, משום שאין להן הכרה-עצמית והכרה בחלוף הזמן (עבר ועתיד). גישה זו מניחה שחיות (למשל, עכברים, חולדות, חתולים, כלבים, וקופים) חשות באופן הכרתי את חווית הכאב הפיזי, אולם אינן ניחנות ביכולת של הכרה-עצמית (למשל, מודעות למודעות הכאב) או ביכולת להבין את חלוף הזמן (למשל, את העובדה שמאורעות מסוימים עשויים לחזור בשנית). גישת-ההמעטה מבחינה גם בין תחושת הכאב הגופני (למשל, מכת חשמל ביד או ברגל) לבין הרגשת הסבל הקשורה לכאב, הרגשה המבוססת על פעילותם של "תהליכים-עליונים", כלומר, תהליכים קוגניטיביים והכרתיים גבוהים, כמו הכרה עצמית והכרה בחלוף הזמן. למשל, חולה בסרטן סופני חש בכאב הגופני הקשה שגורמת המחלה, אבל חווה בנוסף סבל העולה מעצם העובדה שמצבו המיוסר אינו ניתן לריפוי ותוחלת חייו קצרה. אדם שאהובתו זנחה אותו חש סבל קשה של פרידה, נטישה, וירידה עמוקה בהערכה העצמית. גישת-ההמעטה, אם כן, מציעה שחיות אינן מוּעדות לסבל הנובע מיכולתו הגבוהה של האדם להיות מודע להכרתו ולצפות על סמך העבר וההווה את מה שיהיה בעתיד – סבל הנוסף לסבל הנגרם מהכאב הגופני עצמו. יש אם כן הסבורים שבעלי חיים אינם מודעים לכאבם ולכן סבלם קטן מסבלו של האדם.

חתול

חתול. עצוב? חושב? מודע לעצמו? מה אנו יודעים? מה הוא יודע? תצלום: אנה אוגיינקו

כאן עלי לציין שבתיאור הנוכחי אני נמנע מלדון באחת הגישות הפופולאריות למושג ההכרתיות (consciousness) הנקראת בשם: Higher-Order Thought Theory (ובראשי תבות HOT) ושלפיה יחיד נמצא במצב של הכרה מסוימת (למשל, הכרה בכאב ברגל כתוצאה ממכה) כאשר יש לו הכרה מסדר גבוה המתייחסת לתפישת הכאב – מחשבה על הכאב ("אוי, כואב לי ברגל, איזו מכה חטפתי שם"). לדעתי, גישה זו לוקה במספר בעיות שפתרונן קשה. ביניהן מצויה הבעיה הלא קלה, שלפיה בעלי חיים חשים כאב אף שקשה מאוד לייחס להם מחשבות הכרתיות על אודות תחושת הכאב עצמה. לפי HOT, כדי שתהיה הכרה, על היחיד (היצור החי) לפתח שפה, שבעזרתה תתקבל הכרה-עצמית והבנה של משך הזמן. היוצא מכך הוא שלפי HOT אין בעלי החיים מרגישים באופן הכרתי כאב כמונו בני אנוש, משום שאין להם הכרה מסדר גבוה (כמו שפה), המתייחסת לתחושה הנובעת מהמכה שהם קיבלו. בעלי חיים, לפי HOT, אינם מודעים לכאב.

בני האדם עשויים להשתמש ביכולת המנטלית הכרתית שלהם על מנת לטפל בתחושת הכאב ולהפחיתה

לפי הגישה של סהאר אכתר, שאקרא לה "גישת-ההגברה", היעדר תהליכים קוגניטיביים והכרתיים גבוהים רק מחמיר את תחושת הכאב של בעל החיים! בהשוואה לבני אנוש, בעלי החיים חשים כאב פיזי גדול יותר מכפי שחשים בני האדם. מדוע? כי בני האדם עשויים להשתמש ביכולת המנטלית הכרתית שלהם על מנת לטפל בתחושת הכאב ולהפחיתה. למשל, אדם שקבל מכה ברגלו יכול להסיח את דעתו מהכאב, להתעלם ממנו ולהמשיך בביצוע פעילותו המטרתית, למשל, לרוץ מרחק מסוים בזמן נתון. דהיינו, תחושת הכאב מושפעת מאוד מהיחס של היחיד אל הכאב שאחז בו. בעלי חיים אינם מסוגלים להפחית בצורה דומה את תחושת הכאב שלהם, כי אין בידיהם את הכלי החשוב – תהליכים מנטליים עליונים. למשל, חיה החשה כאב גופני אינה יכולה להפחית תחושה זו כמו שיכול האדם שמתנחם בעזרת היזכרות בימי עבר טובים, או המדמיין לעצמו ימים טובים בעתיד.

הגישה הלמידתית-רציונלית לבעיית הכאב והסבל

כפי שניתן לראות, ההבדל העיקרי בין גישת-ההמעטה ובין גישת-ההגברה נעוץ בדרך שבה מתייחסים לתהליכים קוגניטיביים והכרתיים גבוהים. מצד אחד, אפשר להביא טיעונים ודוגמאות התומכים בהשערה שהיעדר תהליכים אלה בבעלי החיים רק מקל על הכאב-סבל של החיה – כי אצל האדם תהליכים אלה מגבירים את הכאב-סבל (למשל, אדם הסבור שהכאב ברגל והסבל ילכו ויחמירו, כי הכאב מונע ממנו למלא את תפקידיו בחיים, כי הוא משוכנע שהוא סובל מגידול ממאיר). לעומת זאת, אפשר להביא טיעונים ודוגמאות המחזקים את ההשערה שניתן להשתמש בתהליכים אלה על מנת להפחית ואף להעלים את הכאב-סבל באדם אך לא בחיה (למשל, עכשיו אני מתרכז במשחק הכדורגל המוקרן על מסך הטלוויזיה ואיני מתמקד בכאב ברגל). במאמר הנוכחי איני בא לערער גישה אחת ולחזק את הגישה האחרת. בכוונתי להראות שלבעלי החיים, על אף שאינם ניחנים בתהליכים קוגניטיביים והכרתיים גבוהים שבהם ניחן האדם, יש כלים קוגניטיביים ומנטליסטיים, המאפשרים להם לטפל היטב בכאב ובסבל – טיפול המבוסס על למידה ועל שיקולים רציונליים (נקרא לכך "הגישה הלמידתית-רציונלית"). בטרם אעבור לתיאור גישה זו בעזרת תצפיות וניסויים במעבדה, אני חייב להדגיש את הנקודה הבאה.

הטענה העיקרית של הגישה הנוכחית היא שלבעלי חיים יש זיכרון עבר וצפייה להתרחשות בעתיד, כלומר, שהם מסוגלים ללמוד ולשנות את התנהגותם בהתאם לנסיבות, ושניתן להבין חלק מהתנהגותם בעזרת שיקולים רציונליים. טענה זו עלולה לאבד מכוחה בעזרת ההשערה הבאה: התנהגות בעלי החיים כולה מוסברת על ידי תהליכים מולדים אוטומטיים, כמו למשל באמצעות התנהגות רפלקסיבית ואינסטינקטיבית, ולכן אין מקום לטענה שבעלי חיים מסוגלים לשנות את התנהגותם כתוצאה מלמידה ומשיקולים רציונליים. איני מקבל השערה זו, אף שאני מקבל את הטענה שחלק מסוים בהתנהגות בעלי חיים אכן ניתן לפירוש על ידי פנייה למנגנונים מולדים אוטומטיים. למשל, במקרה של התניה פאבלוביאנית שבה צלצול הפעמון גורם לכלב ששמע קודם לכן צלצול כשהתחיל לאכול, להזיל ריר; או במקרה של החתמה (imprinting) נוסח לורנץ, שבה האפרוח הבוקע מהביצה נתקל בלורנץ ולא באימא ברווזה או ברבורה, ולכן האפרוח מתחיל לעקוב אחרי לורנץ באשר יפנה ובגיל ההתבגרות הוא מחזר אחרי לורנץ ולא אחרי בנות סוגו. כדי לתמוך אמפירית בגישה הלמידתית-רציונלית, אתאר עתה שתי תצפיות וניסוי שפרסמתי בעבר. אתחיל בתצפית שערכתי על כלב במקום מגורי.1 אקרא לתצפית זו "הכלב והמעלית".

ניימאר

ניימאר: הפך לסמל לכאב, למודעות לכאב, להפגנה של כאב ולתלונה על כאב. תצלום: סבסטיאן פריירה

הכלב והמעלית: תיאור המקום שבו התרחשה התצפית הנוכחית חשוב. הדירה שלי נמצאת במכלול דירות א', הממוקם על מדרון של הר. מעל מכלול זה נמצא מכלול דירות ב', שבו נמצאת דירת בעל הכלב גיבור התצפית. מתחת למכלול א' נמצא חניון, שממנו מתעקל מסדרון המוביל למעלית המחברת בין קומת החניון לבין רחבה, גינה קטנה, הנמצאת בין מכלול א' למכלול ב'. מרחבה זו ניתן להיכנס לדירות במכלול א' ובמכלול ב'. המעלית עולה ויורדת ללא עצירה בין רמת החניון לרמת הגינה, כך שדיירי שני המכלולים נהנים משירותיה. הכלב נוהג לשכב כל יום בחניון ולהתבונן ברחוב שממנו נכנסים לחניון. יום אחד, לאחר שהחניתי את מכוניתי וצעדתי אל המסדרון (המוביל למעלית), עקף אותי הכלב לפתע ורץ לפני כשהוא מפנה מידי פעם את ראשו כדי לוודא שאני ממשיך ללכת לעבר המסדרון. התנהגות זו חזרה גם כאשר צעדתי במסדרון אל המעלית. מדי פעם הפנה הכלב את ראשו לאחור כדי לוודא שאני מתקדם אל עבר המעלית. כעבור זמן מה חיכינו שנינו למעלית, לאחר שאני לחצתי על הכפתור כדי לקרוא לה. כשנפתחו דלתות המעלית נכנס הכלב במהירות פנימה ואני אחריו. לחצתי על כפתור העלייה וכאשר המעלית הגיעה למעלה נפתחו דלתותיה לרחבה והכלב יצא ממנה בריצה ונכנס למכלול דירות ב'.

איך נסביר את התנהגותו של הכלב? כדי להציע הסבר, עלי להוסיף תיאור של עוד שתי עובדות. ראשית, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהכלב ואני פסענו במסדרון ונסענו יחד במעלית. שנית, הכלב ואני הכרנו זה את זה מפעמים רבות שבהן הוא רבץ בחניון וראה אותי נכנס למסדרון או יוצא ממנו. אני מציע שניתן להסביר את מכלול ההתנהגויות של הכלב (העקיפה, הריצה, ההתבוננות לאחור, ההמתנה למעלית וכו') באמצעות הסבר מטרתי (טלאולוגי): מטרת הכלב הייתה להגיע אל מקום מגוריו, דירת אדונו במכלול הדירות ב'. כדי לממש מטרה זו השתמש הכלב בהתנהגותי הצפויה, כלומר, עלייה במעלית לרחבה. כדי לממש זאת היה על הכלב לשלוף מזיכרונו מידע רלוונטי כגון ההיכרות שלו אותי כיצור ההולך למעלית ונוסע בה אל הרחבה (סביר להניח שהכלב נסע במעלית מספר פעמים עם אדונו ויישם את המידע עליי). את המידע הזה מימש הכלב בעזרת התנהגותו, למשל, הוא הכיר אותי, רץ ועקף אותי בדרכי למסדרון, הוא בדק מדי פעם אם אני פוסע בכיוון הנכון, נכנס למעלית, ציפה לדלתות שתפתחנה ברחבה (הוא עמד במעלית כשאפו בכיוון היציאה) וכו'.

כלב, בעלים, כדור

מי עושה את רצונו של מי? מי מתכנן ומי מבצע? תצלום: ווייאט ראיין

לכלב יש דרגות גבוהות למדיי של הכרתיות לרגשותיו ולרצונותיו. ואם הוא מודע לרצונותיו הוא, ניתן להעלות את ההשערה שהוא מודע לכך שרצונות אלו הם שלו

מהסבר זה עולה כי הכלב ניחן במספר רב של יכולות אינטליגנטיות, למשל, הוא מסוגל לאחסן מידע מן העבר, לשלוף אותו ולהשתמש בו כדי לנווט את התנהגותו. ברור שהכלב אינו ניחן ביכולות אינטלקטואליות כמו האדם (רק האדם פיתח מכלול של שפות שבעזרתן הוא פיתח תרבויות המוכרות לנו כיום) אולם הכלב ניחן ביכולות מספיק טובות כדי להתמודד עם בעיות לא פשוטות כמו העלייה במעלית. אף שאיני בטוח שלכלב יש את היכולת להיות מודע למודעותו (הכרה עצמית), אפשר להניח שיש לו דרגות גבוהות למדיי של הכרתיות לרגשותיו ולרצונותיו. ואם הוא מודע לרצונותיו הוא, ניתן להעלות את ההשערה שהוא מודע לכך שרצונות אלו הם שלו, כלומר, שיש לו איזושהי רמה של מודעות עצמית. ומשום שהכלב בתצפית הנוכחית הכיר אותי וכו', קשה לשער שהוא אינו ניחן בידע על העבר ועל העתיד (בסופו של דבר, ההסבר הנוכחי מציע שהכלב מימש את מטרתו להגיע באמצעותי לדירת אדונו בעתיד הקרוב).

איני סבור שהסבר אחר, המבוסס כולו על תהליכים אינסטינקטיביים בלבד, היה מצליח להבהיר את מכלול התנהגותו של הכלב. מבחינה זו, איני סבור שהסתמכות על תורת למידה מכניסטית שלמה הייתה מצליחה להסביר את התצפית הנוכחית. בצורה דומה, תיאוריית למידה מכניסטית הייתה מתקשה מאוד להסביר התנהגות של כלב המביא לאדונו את הרצועה שלו כדי שזה יצא עמו לטיול. למיטב ידעתי, עד היום לא הצליחה תיאורית למידה מכניסטית שלמה להתמודד עם המושג של מטרה סובייקטיבית, כמו למשל במקרה הנידון, שבו המטרה הסובייקטיבית של הכלב הייתה להגיע לדירת אדוניו. אני סבור שאחת מהבעיות הקשות של ההסבר האינסטינקטיבי-מכניסטי נעוצה בכך שבעלי חיים מסוגלים להשתמש בתגובות מולדות כדי לממש מטרות חדשות לגמרי. כדי להמחיש נקודה זו אתאר תצפית נוספת על חתול ההימלאיה שלי, מקס2. .

החתול המפונק: בשעת ערב מאוחרת, בעודי צופה בטלוויזיה לבדי, מתקרב אלי מקס, שורט בכפות רגליו הקדמיות את קצה הכורסה עליה אני יושב, ולאחר מכן נשאר לשבת על אחוריו מתבונן בי בעיניו הכחולות. אנו מחליפים מבטים, אני מתכופף אליו, מרים אותו, מושיב אותו על ברכיי ומלטף אותו. איך ניתן להסביר התנהגות זו, את יחסי הגומלין בין מקס וביני? כדי שאוכל להציע את ההסבר המטרתי לתצפית הנוכחית – מקס מעוניין שאפנק אותו, לכן הוא שרט את קצה הכורסה – עלי להדגיש שתגובת השריטה עברה שינוי מפונקציה אדפטיבית-הישרדותית לפונקציה חדשה: לקרוא את תשומת ליבי אל מקס כדי שאפנק אותו. אצל החתול, השריטה נעשית על ידי שליפת ציפורנים בעזרת מתיחת אצבעות הרגליים במצבים הבאים: הגנה-תוקפנות, ציד, החתמת המקום הנשרט בריח החתול, והשלת ציפורניים ישנות לטובת חדשות. למקס, אגב, יש מעמד מיוחד שעליו הוא נוהג לשייף את ציפורניו. אף אחת מהפונקציות הללו לא באה לידי מימוש בתצפית הנוכחית. השריטה, אם כן, רכשה לה פונקציה חדשה – אמצעי לקבלת חיזוקים. רכישת הפונקציה החדשה נעשתה בתהליך למידה ארוך מצד החתול, שחי במשך שנים בדירת משפחת רקובר.

בהתבסס על שתי התצפיות הללו, אפשר להציע שלבעלי חיים (כלבים, חתולים) יש רמה גבוהה של תהליכים קוגניטיביים-מנטליים המאפשרים להם להסתגל אל סביבתם בעזרת תהליכי למידה: הם זוכרים את מאורעות העבר, משנים את התנהגותם בהתאם וכתוצאה מכך הם גם מסוגלים לתכנן את העתיד (ועוד דוגמה יפה: קבוצת לביאות היוצאות לציד יודעות להכין מארב לטרף. מספר לביאות מבריחות את הטרף אל עבר הלביאה שיושבת במארב). האם רמה זו של התפתחות קוגניטיבית מאפשרת לבעל החיים לפתח מודעות-עצמית? זו שאלה קשה ביותר. התצפיות הנידונות אינן מספיקות כדי להשיב בתשובה חיובית. למרות זאת, אני נוטה לענות בחיוב, משום שההסבר המתאים לתצפיות אלו ניתן על ידי פנייה למטרות הסובייקטיביות של בעל החיים: הכלב רצה להגיע לדירת אדונו והשתמש בי כאמצעי להשיג את מטרתו; ומקס רצה להשיג ממני פינוקים, ומימש זאת על ידי שריטת קצה הכורסה עליה ישבתי.

חתול הימלאיה

חתול הימלאיה. רצונות, כוונות, תגובתיות לאדם ובוודאי גם מודעות. תצלום: Asilverstein, ויקיפדיה

האם מסקנות אלו עוזרות לענות על השאלה למי כואב יותר ומי סובל יותר, החיה או האדם? קשה לענות על שאלה זו בהסתמך על שתי התצפיות הללו, גם אם נניח שהתעוררות הצורך (להגיע לדירת האדון, לקבל פינוקים) הייתה לכשעצמה לא נעימה, ועוררה רמה מסוימת של סבל, שסולק לאחר שמטרת בעל החיים מומשה. כדי להתקרב לתשובה אפשרית לשאלה, נתבונן בניסוי הבא שאקרא לו הפחד מול הכאב3 Rakover, 1975, Learning and Motivation, 6, 43-61 [/note].

בהתחשב ביחס שבין הפחד לכאב, מי מתנהג באופן יותר רציונלי – האדם או החיה?

הפחד מול הכאב: אם אדם חווה במצב מסוים כאב חריף, הוא יימנע מלהיכנס למצב זה, משום שיתעורר בו פחד מפני הכאב העלול להלום בו בשנית. למשל, אם רופא השיניים גרם לאדם כאב חד תוך כדי טיפול, יימנע היחיד מלחזור לאותו רופא, או יעדיף לדחות את הטיפול לזמן ארוך. ניתן לראות בפחד מפני כאב סבל הנוסף לתחושת הכאב עצמה. היות שאינספור ניסויים הראו שבעלי חיים שונים מפתחים פחד מפני הכאב, אפשר להציע שבעלי חיים חשים פחד בנוסף לתחושת הכאב. למשל, במצבים שבהם זוּוָג גירוי ניטרלי כמו אור לגירוי המעורר כאב כמו מכה חשמלית, יעורר האור לאחר מכן תגובת פחד ברורה: החיה עשויה לקפוא מפחד (למשל, חולדות נוטות שלא לזוז ממקומן, שיערן סומר, הן אינן שולטות בהפרשות ולעיתים הן משמיעות קולות צווחה) או לברוח. מבחינה זו, ההנחה שבעלי חיים אינם סובלים אלא רק חשים כאב גופני אינה נכונה. ברור שחולדה המפחדת להיכנס לתא שבו היא קיבלה קודם לכן מכת חשמל אינה מצוידת בתהליכים הקוגניטיביים העליונים שיכול להפעיל האדם, אך למרות זאת שני היצורים מפחדים-סובלים. כפי שניתן יהיה לראות, השאלה המתעוררת כאן אינה מי חש יותר כאב ומי מפחד יותר – האדם או החיה, אלא: בהתחשב ביחס שבין הפחד לכאב, מי מתנהג באופן יותר רציונלי – האדם או החיה? על השאלה הזו אפשר לענות באופן אמפירי, אם נגדיר רציונליות במצבי פחד וכאב בעזרת מצב-הבחירה האפשרי הבא.

מצב-הבחירה כולל שני תאים, תא א' ותא ב'. תחילה מקבל היחיד בתא א' הלם חשמלי חזק וכתוצאה מעורר תא א' ביחיד פחד. לאחר מכן, מועבר היחיד לתא ב', שבו הוא מקבל הלם חשמלי חלש מאוד, ההולך וגדל בהדרגה. מצב זה מעלה את השאלה הבאה: עד איזו רמה של כאב מוכן יהיה היחיד לסבול (כלומר, לשלם בכאב בתא ב') כדי לא לעבור מתא ב' (בו הוא חש כאב) לתא א' (המעורר בו פחד מפני הלם חשמלי חזק שהוא ספג בעבר)?

מתברר שניתן להגדיר שני גבולות של רציונליות:

גבול תחתון: אם היחיד מוכן לעבור לתא א' מתא ב' מבלי לשלם אף בכאב קליל עבור הפחד שתא א' מעורר בו (שם הוא ספג הלם חשמלי חזק מאוד בעבר) נאמר שהתנהגותו אינה רציונלית, כי הוא לא למד מניסיון עבר.

גבול עליון: אם היחיד מוכן לשלם עבור אי כניסה לתא א' בכאב הגדול מהכאב שממנו הוא סבל בתא א', נאמר שהתנהגותו אינה רציונלית, משום שהוא מוכן לשלם עבור הפחד בכאב הגדול מהכאב שממנו הוא סבל קודם במצב א'.

בהינתן שני גבולות אלה של רציונליות, ניתן לשאול התנהגותו של מי רציונלית יותר – של האדם או של החולדה? אפשר להביא דוגמאות רבות לכך שהתנהגותו של האדם במקרים רבים ממש אינה רציונלית. נסתכל בשתי דוגמאות. הראשונה: נראה שהגרמנים התנהגו במלחמת העולם השנייה בטירוף, משום שלא למדו דבר ממלחמת העולם הראשונה ופתחו במלחמת עולם שנייה ללא שום פחד כתוצאה מהמלחמה הקודמת. הטירוף שלהם מתאים לקריטריון הגבול התחתון. לעומתם, התנהגו האנגלים והצרפתים כחסרי דעת, כי פחדם ממלחמה היה כה גדול, שבסופו של דבר הם שילמו מחיר גדול יותר מהמחיר שהם שילמו במלחמת העולם הראשונה. הטירוף שלהם עומד בקריטריון של הגבול העליון. אפשר אם כן לומר שבמקרים אלה בני אדם מתנהגים בחוסר שפיות, והם חוצים את גבולות הרציונליות. דוגמה שנייה ויום יומית: הפחד מפני טיפול רפואי (למשל, טיפול אצל רופא שיניים) מביא בני אדם להתנהגות של דחייה (דחיית מועד הטיפול הרפואי), הגובה מהם בסופו של דבר מחיר גבוה מאוד. הם משלמים בכאב גדול בהרבה מהכאב שממנו הם מפחדים (שלא לדבר על התשלום הכספי).

איור 1: מכשיר הניסוי: הרצפה עשויה מוטות ברזל שניתן להעביר בהם זרם חשמלי

 

האם גם בעלי חיים מתנהגים בטירוף הדעת כבני האדם?הניסוי בחולדות לבנות נותן תשובה שלילית – חולדות, מתברר, הינן יצורים רציונליים

האם גם בעלי חיים מתנהגים בטירוף הדעת כבני האדם? הניסוי הבא שערכתי בחולדות לבנות נותן תשובה שלילית – חולדות, מתברר, הינן יצורים רציונליים. תחילה אתאר בקיצור את הליך הניסוי. באיור מס. 1 ניתן לראות את המכשיר שבו התנהל הניסוי. המכשיר בנוי משני תאים המחוברים וביניהם דלת הרמה, הפותחת את המעבר מתא לתא. הרצפה של כל תא בנויה מוטות ברזל (אל-חלד), שדרכם ניתן להעביר מכת חשמל לרגלי החולדה. בשלב הראשון של הניסוי קבלה החולדה התניית פחד (זיווג של אור והלם חשמלי) בתא א' – לקבוצות שונות של חולדות ניתנו מכות חשמל בעוצמות שונות (במיליאמפר – mA). בשלב השני, מועברת החולדה לתא ב', דלת ההרמה נפתחה, האור המפחיד נדלק בתא א' והחולדה קיבלה בתא ב' הלם חשמלי הגדל ביחידות של 0.1mA (בשלב זה לא מופיע הלם חשמלי בתא א'). השאלה הייתה מהו סף הפחד? כלומר, מהי עוצמת ההלם החשמלי הניתן לרגלי החולדה בתא ב', שיגרום לחולדה לעבור מתא ב' לתא א'? מהי עוצמת ההלם החשמלי, הכאב שהחולדה מוכנה לשלם עבור הפחד שלה? מתברר שהחולדה מוכנה לשלם בכאב ששיעורו הוא כ-23% מעוצמת ההלם החשמלי שהיא קבלה קודם לכן בתא א'. למשל, אם החולדה קבלה התניית פחד באמצעות הלם חשמלי של 2mA, סף הפחד שלה יהיה 0.46mA! יתר על כן, כפי שניתן לראות מאיור מס. 2, גם תגובת הקפיאה במקום של החולדה גדלה עם עוצמת המכה החשמלית בשלב ההתניה, אולם המחיר ששילמה החולדה בקפיאה היה קטן מהתשלום עבור הבריחה (לאחר שהחולדה השתחררה מהקפיאה היא עדיין לא עברה לתא א' המפחיד, אלא מתנועעת בתא ב' בו היא מקבלת מכת חשמל).

איור 2: סיפי פחד (ב-mA) כפונקציה לעוצמת המכה החשמלית (ב-mA)

המסקנה המידית מניסוי זה היא החולדות מתנהגות באופן רציונלי לחלוטין! התנהגותן נמצאת בין הגבול התחתון לבין הגבול העליון של הרציונליות. בניגוד להן, מתברר שבני אדם מתנהגים במקרים רבים באופן שאינו רציונלי: הם חוצים את הגבול התחתון ואת הגבול העליון. אפשר לשער שהסיבה לכך היא שהתנהגות בני אדם נקבעת במידה רבה על ידי תהליכים-עליונים שבעלי חיים אינם ניחנים בהם.

דיון בשאלת הכאב והסבל בחיות

במבט ראשון השאלה המקורית, מי סובל יותר, האדם או החיה?, נראית כשאלה שלא ניתן לענות עליה. איך אפשר להשוות בין שני אלה? אפשר לערער על השוואה בין האדם לחיה בעזרת השאלה הבאה: מהו קנה המידה שבעזרתו ניתן להשוות בין הסבל של האחד לסבל של האחר? גם אם נסכים שבמקרה הנוכחי הסבל מושתת על שני מרכיבים יסודיים: תחושת כאב ותהליכים-עליונים מעוררי רגשות מצוקה וייסורים, ההשוואה היא קשה, משום שלא ידוע כיצד ניתן להשוות בין תחושת הכאב של האדם לזו של החיה. גם אם נניח שתחושת הכאב באדם ובחיה היא דומה, למשל, תחושת הכאב של החולדה המקבלת מכת חשמל של 2mA דומה, פחות או יותר, לתחושת הכאב של האדם (בגלל תהליכי אבולוציה שפיתחו ביונקים מנגנוני חישת כאב), קשה יהיה לדון בשאלה זו, כפי שנראה להלן.

בעלי חיים לומדים לפחד, הם מסוגלים לצפות לכאב בעתיד והם מגיבים בחוזקה לאיומים. אם רגשות כאלו מגבירים את הסבל, אזי הוא גדל גם אצל האדם וגם אצל בעלי החיים

בהניחנו, אם כן, שתחושת הכאב היא לאמיתו של דבר אוניברסאלית (ומופיעה בחיה ובאדם), מציעה גישת-ההמעטה שתהליכים-עליונים מגבירים את הסבל באדם יותר מאשר בחיה, כי תהליכים אלה יוצרים סבל נוסף שאינו קיים אצל החיות. בניגוד לכך, מציעה גישת-ההגברה שתהליכים-עליונים עוזרים להמעיט את הסבל, ושלכן החיות סובלות יותר מהאדם. בהשוואה לשתי גישות אלו, הגישה הלמידתית-רציונלית מציעה שגם אצל החיות מושפע הסבל מתהליכים קוגניטיביים-הכרתיים אף שאלה אינם מפותחים ברמה הקיימת באדם. החיה מצוידת בכלים קוגניטיביים-הכרתיים טובים למדי, המאפשרים לה ללמוד ולזכור ולשנות את התנהגותה בהתאם. בנוגע לשאלת הכאב והסבל: בעלי חיים לומדים לפחד, הם מסוגלים לצפות לכאב בעתיד והם מגיבים בחוזקה לאיומים. במילים אחרות, אם אנו מקבלים שרגשות מסוג זה מגבירים את הסבל, אזי הוא גדל גם אצל האדם וגם אצל בעלי החיים. התצפיות על הכלב והמעלית ועל החתול המפונק מתפרשות היטב בהתאם למודל ההסבר המטרתי, המניח רמה גבוהה למדי של תהליכים קוגניטיביים-הכרתיים, שבעזרתם מסוגלת החיה לממש את מטרותיה הסובייקטיביות (כזכור, הכלב רצה להגיע לדירת אדונו; מקס החתול רצה לקבל פינוקים).

הלקאת ישו, קאראווג'ו

"הלקאת ישו" (1607), קאראווג'ו, תצלום: ויקיפדיה

התהליכים-העליונים גורמים לסבל רב יותר אצל האדם, אך הם גם דוחפים אותו לפתח תרבות מרהיבה, וגם משמעות לחייו. אך בכך גם מתפתח בו סבל עד כדי נכונות להרוג ולהיהרג למען התרבות שהוא כה מחויב אליה

הניסוי האחרון, הפחד מול הכאב, שואל מי מתנהג בהתנהגות-סבל רציונלית יותר? התוצאה מראה שהתנהגות החולדה היא רציונלית, כי אינה חורגת מהגבול התחתון והעליון של התנהגות רציונלית במצב של סבל (כאב, פחד). לעומת זאת, אפשר להביא מספר גדול של התנהגויות אדם המראות שהוא אכן חורג מגבולות אלו – הוא אינו רציונלי. חריגות אלו מושתתות על תהליכים-עליונים. מדוע? כי קשה יהיה להסביר חריגה בוטה מהגבול העליון של הרציונליות במצבי סבל ללא הסתמכות על האמונות והערכים של האדם, שהתפתחו על בסיס תהליכים אלה. למשל, קשה להבין הקרבה עצמית ללא אמונתו של האדם בערכי המולדת, הקרבה עצמית בשם הדת, יציאה למלחמה בשם הגזע והאמונה הדתית ובחירה של דרך חיים נזירית סגפנית, ללא התייחסות לאמונותיו החברתיות והדתיות של האדם. היות שבעלי חיים לא פיתחו סוג דומה של אמונות, קשה למצוא אצלם חריגות דומות לא רציונליות.

אפשר אם כן להציע שתהליכים-עליונים מפתחים באדם ערכים חברתיים, מוסריים ודתיים, הגורמים להתנהגויות לא רציונליות. מבחינה זו, ניתן לומר שתהליכים-עליונים גורמים לסבל גדול יותר אצל האדם מאשר אצל החיה, שלא ניחנה בתהליכים אלה. אולם שוב, תהליכים-עליונים עשויים גם לעזור לאדם – בעזרתם הוא פיתח תרבות מרהיבה (שלא פותחה אצל בעלי החיים) שמקטינה מאוד את הסבל של האדם ומאצילה עליו עולמות של הנאה שחיות רחוקות מאוד מהם. נדמה לי שלא אחרוג הרבה מאמירה רציונלית אם אומר את הדבר הבא:

בעוד שבעלי חיים משתמשים בתהליכים קוגניטיביים-הכרתיים נמוכים ומתנהגים בהתנהגות הנתפשת כרציונלית, השימוש שעושים בני האדם בתהליכים-עליונים נתפש לעיתים כבלתי שפוי, אף שבמקרים רבים הם גם מסוגלים להשתמש בתהליכים אלה באופן רציונלי ולפתח תרבויות נפלאות. ההתפתחות המאפיינת את האדם (ושאינה מצויה בחיה) באה לידי ביטוי במה שקראתי לו תהליכים-עליונים, העשויים להביא לשתי תוצאות הפוכות. מצד אחד, תהליכים-עליונים מקטינים את הסבל היומיומי של האדם על ידי פיתוח של תרבות, הנותנת לאדם מטרה ומשמעות לחייו; מנגד, תהליכים-עליונים מגדילים את סבל האדם, משום שמחויבותו של האדם לתרבותו הספציפית כבעלת משמעות נכונה אבסולוטית היא כה גדולה ועמוקה, עד שהוא מוכן להיהרג עליה ולרצוח את האחר ככופר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סם ש. רקובר הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה. הוא כתב ספרים ומאמרים רבים בתחומי התענינותו: למידת בעלי חיים, היכר פרצופים ופילוסופיה של המדע והתודעה. רקובר פרסם ספרות יפה, רומנים, סיפורים קצרים ומאמרים על ספרות.

תמונה ראשית: כלב: הכול תלוי. תצלום: ארדה אסטרמרה, unsplash.com

Photo by Erda Estremera on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סם ש. רקובר.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אליפות העולם בסבל

01
ט

המאמר מתעלם לחלוטין מנקודה מוחלטת, כאב הוא פיזיולוגי וביולוגי. הוא בעל תכונות מדידות, כגון הימצאות חומרים בדם, פעילות מוחית וכו'. פסיכולוגיה היא אינה מדע מדויק, גרף ללא סטיית תקן של תוצאות עם ניסוי שלא מתייחס לסוגי זני החיות הנבחנים מראה זאת. הנחת היסוד איזו תודעה מתקיימת אצל בע"ח היא יומרנית, היות ולנו אין שום דרך לבסס זאת. זה משהו אמורפי שאינו ניתן לכימות, ולכן איננו ניתן למדידה, ובהכרח אינו ניתן לדיווח. כשם שהפיזיקה מניחה בצד את ההכרזות הפסקות על השאלה של מהי כבידה או מגנטזים, ראוי לעשות זאת על תודעה, היכן שאין אפילו התחלה של מודל מתמטי לתיאור התופעה.

    02
    אפי

    גם האפשרות למדוד,כאב מוגבלת ועוד מסתמכים על סולם כאב שהחולה מדווח עליו בתחושה כללית. אני חושב שגם אלכסון פרסמו על זה. כאב הוא עניין של הרבה תחומים וצודק הכותב שקשה להשוות כאב ותודעה בלי שיטה מדעית ביקורתית ובטח לעומת בעלי חיים.