אלמנה ממשיכה הלאה

כשאישה מתאלמנת היא מאבדת בן זוג, מעמד חברתי והרבה יותר. מה צריך כדי לעבור ממשבר לצמיחה?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

הסופרת ג׳ין דוהני (הכותבת תחת השם M.T. Dohaney) התאלמנה כשהייתה בת 52. בספרה, ״כשהדברים חוזרים לשגרה״ המבוסס על יומנה האישי בשנת האלמנות הראשונה, היא מדווחת: ״הייתי בת, אחות, רעיה ואם. תוויות אלו התאימו רק לחלק ממני אך הם הצמיחו והעלו אותי. התווית ׳אלמנה׳ עוטפת את כל כולי ומכווצת אותי.״

נשים שהתאלמנו מנסות לדבוק עד כמה שניתן בזהותן כרעיות, אך הן חסרות את המשאבים החברתיים התומכים בכך

תחילה גילוי נאות: כמו ג׳ין דוהני, גם אני איבדתי את בעלי כשהייתי בת 52. את השיעור הראשון שלי על אלמנוּת למדתי עוד בטרם קרה האסון. שלא כדהוני, שבעלה התמוטט ומת במהלך אימון הוקי, בעלי חלה בסרטן ריאות ונפטר בבית החולים. לקראת הסוף, פגשתי בדרכי למחלקה רופא שהכרתי. הוא שאל אותי בעליזות מה אני עושה בבית החולים. עשיתי טעות ועניתי לו תשובה כנה. הוא הביט בי בכעס ואמר: ״עכשיו קלקלת לי את היום״.

לא כך דמיינתי את חיי. לא העליתי בדעתי שבאמצע החיים אצטרך להמשיך במסע לבד. עד שבעלי נפטר, אפילו לא שמתי לב שיש מסביב אלמנות כה רבות. הייתי עסוקה בחיי. גם לא הכרתי את הנושא מקרוב. אמי לא הייתה אלמנה, ובין חברותיי הייתי הראשונה להתאלמן.

די מהר הבנתי שלא רק אותו רופא מתקשה לשמוע על מוות מתקרב. אלמנוּת אינה נושא קל לעיכול, וכנראה עדיף שלא להעלותה בנסיבות חברתיות. אולי זאת אחת הסיבות לכך שאלמנות כמעט לא נחקרה. חיפוש ביבליוגרפי נרחב שערכתי העלה שמספר הספרים והמאמרים האקדמיים בתחום מצומצם ביותר.

כמו נכס שעוקל והוצא מרשות בעליו, כך גם האלמנות. הן חשות כאילו הושלכו לרחוב עם כל חפציהן ואיבדו את זהותן

אלמנה, אלפרד סטיבנס

"האלמנה", ציור מאת אלפרד סטיבנס (1823-1906), תצלום: Wikiart

הפסיכולוג האמריקני מורטון ליברמן (Lieberman) חקר את הנושא במשך שבע שנים. הוא ראיין כ- 700 אלמנות ואלמנים, ואת ממצאיו פרסם בספר ״דלתות נסגרות ודלתות נפתחות, אלמנוֹת, אבל וצמיחה״. אחת ממסקנותיו הייתה שקבוצת האלמנוֹת היא הקבוצה הכי פחות מובנת כיום בארצות הברית. הסוציולוגית הלנה לוֹפַּטָה (Lopata), חלוצת מחקר האלמנוּת, טוענת שיש הרבה מיתוסים וסטראוטיפים סביב הנושא. ספרה האחרון ״אלמנוּת עכשווית: מיתוסים ומציאות״ מוקדש כולו לניתוץ אותם מיתוסים.

ניתן להסביר חלק מאותם מיתוסים ואי-הבנות בשינויים שחלים במצב האלמנוּת, שהיא מעין מסע שאינו מסתיים. נקודת ההתחלה – האסון שמביא אתו שבר נורא – ושנת האבל הראשונה, אינן דומות כלל להמשך הדרך. יתרה מזאת, ביטויי האבל שונים מאדם לאדם.

בשל מאפייניה המשתנים של האלמנות, קשה לתפוש את מהותה. אפשר להתגבר על הקושי באמצעות מחקר אמפירי ארוך טווח. אבל גם כתיבה אוטוביוגרפית של אלמנוֹת לאורך זמן, יכולה להבהיר מספר סוגיות. כמו דוהני, גם אני כתבתי יומן בשנה הראשונה לאלמנוּתי. לאחר מכן תיעדתי את מסעי ברשימות אישיות שפרסמתי בבלוג. מאמר זה מבוסס על רשימות אלו ועל מחקרים עדכניים בנושא.

כפי שכבר ציינתי, האלמנוּת מתחילה בשבר. הסוציולוגית דבורה קסטין ואן דם הונארד (Kestin Van Dem Hoonard) חקרה עשר אוטוביוגרפיות שכתבו אלמנות ומצאה שנשים שהתאלמנו מנסות לדבוק עד כמה שניתן בזהותן כרעיות, אך הן חסרות את המשאבים החברתיים התומכים בכך. את המצב המשברי של ההתאלמנות היא מכנה ״עיקול הזהות״ Identity Foreclosure (ללא קשר למושג זה בפסיכואנליזה). כמו נכס שעוקל והוצא מרשות בעליו, כך גם האלמנות. הן חשות כאילו הושלכו לרחוב עם כל חפציהן ואיבדו את זהותן: הן לא יודעות מי הן לעצמן, מי הן לחבריהם הקרובים ומה מקומן בחברה.

דימוי זה של עיקול מדגיש גם את השרירותיות שבאובדן. לאשה אין שום אפשרות לשנות את רוע הגזרה, לא במניעת האסון ולא במה שקורה בעקבותיו. והמשבר הוא בלתי נמנע.

הבחירה במילה עיקול – שמשמעה החרמת רכוש בעקבות חוב שלא נפרע, או חוזה שלא קוים – כדי לתאר את מה שקורה לאלמנה כתוצאה ממות בעלה, אינה מקרית. היא מדגישה את הקשר החזק בין ההיבט הנפשי להיבט הכלכלי במציאות החדשה של האלמנוּת.

הקשר בין ההיבט הנפשי להיבט הכלכלי מודגש גם בתנ"ך. אלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסייה הפגיע ביותר בחברה, והקהילה מחויבת לדאוג להם. כפי שנכתב בשמות כ״ב (פסוקים 21-22): "כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ״ וגם בדברים כ"ז, 19: ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן״.

״אלמנה״ היא לרוב מילה נרדפת לחוסר ישע וייאוש גם בספרות. אלמנה טיפוסית היא אישה בגיל העמידה, שבהיעדר בעלה נותרת חסרת אמצעים. הרומן של ג'ין אוסטן ״על תבונה ורגישות״, למשל, מתחיל ברגע של שבר עצום בחייהן של מרת דשווד ושלוש בנותיה. מותו הפתאומי של אבי המשפחה מותיר את אשתו ובנותיו ללא קורת גג וללא משאבים כלכליים. לפי חוקי הירושה, הן נאלצות מיד לאחר ההלוויה לפנות את ביתן (אחוזת 'נורלנד'). הבית עובר באופן אוטומטי לבנו של אבי המשפחה מנישואיו הקודמים. כאן מביא האסון לכך שהאלמנה ובנותיו של המת יורדות למעמד של אורחות לא רק בביתן אלא גם בחייהן העתידיים.

רות ונעמי, רות המואביה, יאן ויקטורס

"רות ונעמי", יאן ויקטורס, 1653. תצלום: סות'ביס, ויקיפדיה

גם היום מלווה האובדן בהפסדים. עם מות האב, משתנים יחסי הכוחות במשפחה, ולעתים קרובות מתערערת סמכותה של האם (מול הילדים), במיוחד אם היא נחלשת כלכלית. במחקרה מצאה לופטה שקיים קשר חזק בין המשאבים הכלכליים העומדים לרשות האלמנה, לבין מעמדה במשפחה ובחברה.

לופטה טוענת שבמשך שנות הנישואין בונה האישה זהות מגובשת של רעיה, וכשהמצב משתנה, עם מות הבעל, חלה התפרקות. מאפיינים רבים של החברה, של הקהילה ושל האישה עצמה משפיעים על מידת ההתפרקות ועל הכוון והצורה שבהם יתנהלו חייה בעתיד.

לפי ואן דם הונרד, כשבן זוג מת, אם ממחלה או באופן פתאומי, משתנה עולמה של האלמנה מקצה אל קצה: טווח הרגשות שלה נע בין תחושות פיזיות חזקות וסערות נפש מצד אחד, לבין תחושת עמימות ואפתיות, מצד שני. השלב הזה מתאפיין בעיקר בתגובות קיצוניות של האלמנה לאמירותיהם ולמעשיהם של האנשים שבסביבתה. כל דבר מתעצם, ולכן כל מעשה וכל אמירה – בין שהם חיוביים ובין שהם שליליים – נשארים חקוקים בזיכרון.

גם אצלי התאפיינה התקופה הראשונה שלאחר האובדן ברגשות חזקים ומנוגדים.

בשנה הראשונה לאלמנוּת שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיוון שהייתי מוצפת ומבולבלת, רציתי להתחבר לאלמנות מנוסות וללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר לבי קיוויתי שאצליח לדלג על אחדים משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.

כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. בני הזוג שלנו היו עמיתים, והכרנו באופן שטחי באירועים. כשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת. הבדידות והצורך בתמיכה ובחום הובילו לידידות, שסיפקה נחמה ורוגע. לפחות כך חשבתי. צעדנו בים, הלכנו יחד לקונצרטים, ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.

לפתע, ובלי הסבר, ניתקה ידידתי את הקשר. כששאלתי אותה לפשר העניין, היא הסבירה שיש לה התחייבויות רבות, ושהיא עסוקה מכדי להיפגש. התייסרתי מאוד וניסיתי להיזכר אם אמרתי או עשיתי משהו שהיה עלול לפגוע בה. לא מצאתי. כתבתי לה מכתב (או שניים) שבהם התנצלתי על פגיעה שאולי פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שלא פגעתי בה כלל, אבל לא הציעה שנשוב וניפגש...

לא מזמן שמעתי תכנית ברדיו הציבורי האמריקאי. אינני זוכרת את ההקשר, אך מישהו אמר שיש משהו ערום/חשוף בגילוי פומבי של אבל. בתקופת המקרא, המילים ״עירום״ ״ואבל״ היו קשורות זו לזו, כיוון שהיה נהוג לקרוע את בגדי האבל בפומבי, לעיני הקהל. זה היה מנהג המקום, שגם נתן ביטוי עוצמתי לכאב ולצער, ככתוב באיוב, א', 20: ״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״. קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. המנהג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל קרע את הבגד עד שחשף את לבו. זהו ביטוי לעצב עמוק. האָבל נותר עירום, ופירוש הדבר, שעתה הוא חסר הגנה, פגיע ונתון בסכנה.

נראה שמצבים חשופים אלו גורמים לזולת אי-נוחות ומבוכה. וכיוון שכיום מנהגי אבלות פומביים אינם באופנה, עדיף לסביבה שאלמנות תתאבלנה בשקט ובצנעה בבית.

איני יודעת בדיוק מה גרם לנתק ביני לבין אותה ידידה, אך כששמעתי את המשפט, "יש משהו עירום באבל פומבי", התרגשתי. היה נדמה לי שהבנתי. היא הייתה חייבת להתנער ממני, מהיגון, מהנואשות ומהנזקקות כדי להמשיך הלאה.

בתחילת המאמר שלפניכם ציינתי שקיוויתי לדלג על חלק משלבי האבל. התייחסתי לתיאוריית שלבי האבל, שעד לאחרונה הייתה פופולרית מאוד. על פי התיאוריה הזו, שפותחה בשנת 1969 על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר רוס, קיימים חמישה שלבים בתהליך שעוברים חולים סופניים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

אבל, אישה אבלה, בית קברות

"אישה אבלה", בית הקברות דין, סקוטלנד. תצלום: byronv2

מטפלים רבים אימצו את המודל הזה, במיוחד כשמדובר בתהליכים שחווים אנשים בעקבות אובדן או טראומה. היום כבר ברור שתהליך ההתאוששות מורכב הרבה יותר מהמודל הלינארי של קובלר רוס. אחד המתנגדים לתיאוריה הוא פרופסור ג׳ורג׳ בוננו  (Bonanno) שבבלוג האישי שלו בירחון Psychology Today כתב ש״יגון אינו מגיע בשלבים, והוא שונה אצל כל אחת ואחת״. בשנת 2011 פורסם במגזין 'טיים' מאמר נרחב מאת רות דייויס קניגסברג (Davis Konigsberg) המבוסס על ספר שכתבה, ״דרכים חדשות לחשוב על צער״, ובו היא מנתצת את כל המסקנות של תאוריית השלבים.

בספרות המחקרית העכשווית על אלמנוּת אין כלל התייחסות לתאוריית השלבים. ואן דם הונארד אינה רואה הסתגלות, החלמה או התאוששות בתהליך שעוברת האלמנה, אלא טרנספורמציה. המציאות החדשה שנוצרה אילצה את האלמנות שחקרה לפשוט את האני הקודם ולהסתכל על עצמן בצורה שונה לגמרי.

אמנם, ספרה של דוהני שממנו ציטטתי נקרא ״כשהדברים חוזרים לשגרה״, אך גם היא מודה שחזרה לשגרה, או לחיים הקודמים, היא משאלת לב. לאחר אסון כזה אין דרך חזרה.

אלמנה הוא שם התואר הרשמי של אישה שבעלה מת בעודה בחיים. שם זה מתייחס למעמדה ואינו משתנה (אפילו אם היא נישאת מחדש), אך המשמעות של האלמנוּת משתנה במרוצת השנים. לאחר משבר של אובדן שליטה וזהות מתחיל תהליך של לקיחת אחריות, שיכול להוביל לצמיחה. האלמנה נאלצת לקבל על עצמה תפקידים שמעולם לא נשאה בהם. השינוי הזה, כך מתברר, אינו יכול להתרחש בלי מוטיבציה עמוקה של האלמנה להמשיך הלאה, ובלי תמיכה ועזרה של הסביבה.

לופטה חקרה אספקטים של חיי האלמנה, ובהם את מערכות התמיכה שלה, תפקידיה החברתיים, אורח חייה והדימוי העצמי שלה, ומצאה שאלו השפיעו באופן דרמטי על תהליכי הצמיחה שלה.

ליברמן סבור שקבוצות תמיכה ייעודיות נותנות את המענה האפקטיבי ביותר לאלמנה. קבוצות כאלה מאפשרות לאלמנה להיות מודעת לרגשותיה ומעניקות לה הזדמנות ללמוד דרכי התמודדות ומודלים חדשים של התנהגות, שעשויים להביא לשינוי. בניגוד לחברים ולמשפחה ואפילו למטפלים המספקים "מתכונים" להתמודדות, קבוצות התמיכה מאפשרות לאלמנה למצוא את דרכה שלה. הן מקבלות את האלמנות כפי שהן, ללא שיפוט, ומעודדות צורות שונות ומגוונות של פתרון בעיות. כיוון שקבוצות אלה מיועדות להעניק תמיכה, חום ותקווה, הן גם מספקות מקום בטוח ליצירת יחסי ידידות. הן מעודדות אלמנות לעזור זו לזו, ובכך מאפשרות חוויה שמעניקה סיפוק הן למי שמסייעת והן למי שמסייעות לה.

יחסיה של האלמנה משתנים גם בחוג המשפחה המצומצם. כפי שכבר כתבתי, מעמדה של האם מול ילדיה גם הוא מושפע מהאובדן. לעתים קרובות האלמנה אינה מסוגלת להמשיך למלא את מקומה הרגיל במשפחה. לפתע מוטלים עליה תפקידים חדשים רבים שאין לה כלים להתמודד אתם.

לעתים קורה שהילדים, במיוחד הבוגרים שבהם, נחלצים לעזרה ולוקחים על עצמם תפקידים חדשים במשפחה. הם הופכים ליועצים, למחליטים, ואפילו למבצעים. חלק מהתהליך הזה הוא בלתי נמנע, האם במצב פגיע וילדיה הדואגים רוצים לעזור לה ולהגן עליה, אך עזרה זו עלולה להפוך לחרב פיפיות: לפעמים נוצר היפוך תפקידים שפוגע פגיעה אנושה במעמדה של האם במשפחה. היא עלולה להיעשות תלותית ולאבד את פרטיותה ואת עצמאותה. זהו מצב שבוודאי אינו מעודד צמיחה.

יש אלמנות שמחפשות תמיכה אצל חברות, או נשענות על נשים אחרות שחוו גם הן אבדן, אך זהו משא כבד, ולא מן הנמנע שתמיכה כזאת תיפסק ללא אזהרה ותשאיר את האלמנה במצב קשה משהייתה.

תמיכה היא מרכיב הכרחי למעבר ממשבר לצמיחה. לרוע המזל, אלמנות רבות בארץ אינן מוצאות מענה לקשיים שלהן. זו גם הסיבה שבמרץ 2016 הקמתי את קבוצת התמיכה ״אלמנות ממשיכות הלאה״, שאותה אני גם מנהלת. את ההשראה קיבלתי מקבוצות פמיניסטיות ברשת החברתית, שבנוסף לתמיכה לא שיפוטית בחברות הקבוצה, לוקחות על עצמן גם תפקיד אקטיביסטי בהגנה על נשים ובהעצמתן. בתיאור הקבוצה כתבתי: ״אלמנות ממשיכות הלאה היא קבוצה לאלמנות טריות וותיקות ומהווה מרחב בטוח לדון בנושאים הקשורים לאובדן, להסתגלות, למשפחה ולחיים החדשים שלנו״. כיום יש כבר יותר מ-160 חברות בקבוצה. בעניי זו הוכחה לצורך בתמיכה כזאת.

אישה מחכה, כוס קפה

"מחכה בתקווה", תצלום: אנדרה סנטוס

בגלל האובדן, מקובל לחשוב על אלמנות בעיקר במושגים שליליים. בכמה הצטמצמה ההכנסה? באיזו מידה האלמנוּת משפיעה לרעה על הבריאות? האם האלמנה מאבדת את כל החברים שלה או רק את חלקם? מחקרים מראים שיכולות חדשות וצמיחה הן חלק מהותי מהאלמנות. למרבית הנשים היכולת להתמודד, ללמוד ולעשות דברים חדשים באה כהפתעה נעימה. ואן דם הונרד דנה בנושא זה בספרה, "מסע האלמנה", בפרק שכותרתו ״אף פעם לא הייתי מאמינה שאוּכל״.

כששאלתי את חברותי האלמנות בקבוצה מה היא תגובתן למילים אלו, הן הציגו דוגמאות רבות ומגוונות, בכלל זה: טיפול במבחן הרישוי של המכונית, קניית מכונית חדשה, חתונת בן או בת, בר-מצווה, מעבר בית וכו'. גם אני לא האמנתי שאהיה מסוגלת לעשות את מה שעשיתי מיד לאחר שהתאלמנתי. כפי שכתבתי ברשימה הבאה:

לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית, בעלי ואני החלטנו לעבור מביתנו המרווח בפרוורים לבית קטן בעיר. מצאנו בית בשכונה ירוקה הסמוכה לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60, שהצריך הרבה מאד עבודה. היינו מאושרים, כי ידענו שזה המקום שבו נזדקן יחד באושר. בפברואר חתמנו על החוזה, אבל שבוע לאחר חתימת החוזה אובחן בעלי כחולה בסרטן ריאות בשלב 4. בכל זאת, המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתוכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא עבורו נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך לבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניים. ביולי, ביום האחרון לחייו, חתם בעלי על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שבו קמתי מהשבעה.

יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לבחור חומרים ולקבל החלטות. למזלי, האדריכל והקבלן, שהיו ערים למצבי, התנהגו בנדיבות וברוחב לב. הם דאגו לי וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה. לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא כמו נפל משמים. עם כל קיר חדש שבנינו במקום הישן שהרסנו, הרגשתי שחיי ההרוסים מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נטע בי תקווה חדשה לעתיד. בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום המעבר החלטתי שאשאר לישון בבית המשופץ למרות הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: ״הנה, זה היום הראשון של חייך החדשים״.

מסקר שערכה לופטה בקרב אלמנות עלה שגם אלמנות שהיו ביחסים מצוינים עם בני זוגן נהנו מעצמאותן חדשה ומחופש, למרות הסבל מבדידות ומגעגועים.

הסיפור האישי שלי ועדויות של אלמנות אחרות בקבוצה מאששים מסקנות אלו. עם עזרה ותמיכה מתאימה, אלמנוּת היא גם הזדמנות לצמיחה. ליברמן טוען שאסור להתייחס לאלמנוּת כאל מחלה, כפי שעושים בטעות קרובים וגם מטפלים רבים.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ לאחר מותו: ״את לא ביקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנוּת כהרפתקה ותיהני מחייך החדשים״. ברור שאותה חברה לא הייתה אלמנה, ובתחילה גם לא יכולתי לשמוע את דבריה, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת הייתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא כותבת ב-Times of Israel ומנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

תמונה ראשית: "אישה לבד", תצלום: מת'יו הנרי, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארנה רז.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על אלמנה ממשיכה הלאה

01
מיכל

תודה תודה תודה על האומץ, לכותבת המרגשת ובכלל על הנגיעה החשובה בנושא הזה. קמתי למאמר הזה ואני רואה שהוא לא יעזוב אותי כל היום. תודה לך אורנה.

02
Tamar migdal

אורנה תודה על המאמר הרציני והמעמיק בנושא כה טעון ורגיש. היטבת לטפל ברבדים השונים ולתת כיווני תמיכה וצמיחה נכונים.תבורכי!

05
ענת

תודה על המאמר המרתק. נראה לי שיש כאן תובנות שרלוונטיות לכל סוג של אבל (תחושת העיקול והטרנספורמציה), וגם זה מאיר עיניים ואף מנחם.

    06
    שלומית

    כן, לא רק על התאלמנות של אשה, אבל על איך קמים בחזרה על הרגליים. ובכל זאת, המצב שארנה רז מתארת, נשים שמאבדות גם מעמד ונופלות כלכלית, מיוחד.

08
מיכל

חיפשתי לכל אורך הכתבה ולצערי לא מצאתי התיחסות למשפחה. האלמנה מתאלמנת. המשפחה רוצה לעזור ולעיתים האלמנה אינה רוצה להתנער, להמשיך בדרכה. אבל מה קורה כשהתגובה שלה מרחיקה, מעליבה, מבולבלת, מערבת דיכאון עם אפטיה עם חוסר יכולת להתמודד ועם רצון למצוא חברות חדשות ולשלוט בחייה. כמה מסוגלת המשפחה הקרובה לספוג בהינתן שמדובר בבני אדם שגם הם חוו את האבל (גם מבלי להתאלמן) ולא במלאכים. חבל שאת לא מתיחסת לכך

09
הילה

זה כל כך תלוי במבנה הפנימי של כל אדם. גם בלי להתאלמן או להתגרש, אפשר לחוש בתוך הזוגיות בדידות נוראית ואלמנות. הרבה יחסים מבוססים על ציפיות ואכזבות, ובמובן זה נשים שמסוגלות לחיות בלי זוגיות הן יותר משוחררות ממעגל הציפיות והאכזבות. בסופו של דבר אדם בתוך עצמו הוא גר עם כל הטוב והרע שבזה. מעטים מגיעים להרגשה של אחדות עם האנושות והבריאה ואילו הרוב סובלים כך או כך.

10
רוני אשל

מאמר מענין ומועיל.בהחלט מצאתי בו את עצמי. הקריעה, הכאב הפיזי, הגעגועים, הבדידות, הרצון להמשיך ולשמור על קשר...עם הבחירה המודעת מאד לבחור בחיים, לגלות את עצמי מחדש. לתפוס את מקומי החדש במשפחה ולאהוב אותו. לבדוק את עצמאותי החדשה מבלי לוותר על הזכרון ועל הטוב שהיה לנו יחד. לתת למה שאיבדתי למלא אותי במהות חדשה משלי.