אל העונג האסור

על הקשר בין אהבה ויצירה, על ארוס והשחרור הגדול של הביטוי העצמי
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ממרחקי הזמן נשמע קולה של האישה האחרת. האישה היחידה שיצאה מהשאול, ניצחה באמצעות האהבה ועשתה מהפכה בסדר החברתי. היא שינתה את תפישת האהבה – מכימיה מינית שמכוונת להולדת ילדים ומבוססת על יחסי כוח פטריארכליים, כמו שוונוס האלה סמלה בדמותה, לאהבה בין שווים.

סיפור תשתית

יש סיפור אגדה אחד שאפשר לחזור אליו שוב ושוב. זה אינו התנ״ך. זהו מיתוס "אָמור ופסיכה" (הידוע גם בשם ״ארוס ופסיכה״). הוא עוסק בגורל, בנפש, ביחסים, בכל מה שניתן לדלות מהים העמוק של מילותיו. מתאימה לו האמרה של הרקליטוס, הפילוסוף הקדם סוקרטי, שלפיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. תמיד אפשר להביט דרכו מחדש על עוד נושא שאינו נותן מנוח לנשמה. תמיד אפשר לסובב את האספקלריה ולהבין מה המיתוס מוסר לנו, כמו האורקל מדלפי שאמר בשפה מסתורית את דבר האלים.

ארמון החושים של ארוס

פסיכה בת מלך יפיפייה עוזבת את ממלכת אביה, את מעריציה ואת משפחתה ומגיעה לארמון פלאי של האל ארוס. איך היא עוברת מארץ האנשים לארץ האלים?

היא מגיעה לחורש נסתר ובו ארמון שמואר בכוחות עצמו ואינו זקוק לאור השמש, ובו יש אוצרות אדירים וקולות ללא גוף, שמנחשים את משאלותיה ומספקים אותן מבלי שתצטרך לדבר

היה שם רגע של תרדמה או עילפון, שמעביר אותה מן הממד המוכר לנסתר. לאחר שהקהילה שנולדה אליה השאירה אותה לבדה על צוק בודד, לחכות לדרקון – החתן המפלצתי שזימנה לה נבואת האלים – לאחר טקס של חתונת מוות שבו הייתה לבושה בשמלה אדומה ובכתה כמי שנידונה למוות, בעוד הלפידים של מלוויה מאירים את דרכה האחרונה אל ממלכת היצר האסורה בשאול, היא מגיעה לחורש נסתר ובו ארמון שמואר בכוחות עצמו ואינו זקוק לאור השמש, ובו יש אוצרות אדירים וקולות ללא גוף, שמנחשים את משאלותיה ומספקים אותן מבלי שתצטרך לדבר. כמו איזה רחם קדום שמכיל בתוכו את כל ההבטחות כולן.

נשף הכלולות של קודיפון ופסיכה, רפאל

"נשף הכלולות של קופידון ופסיכה" (1517), רפאל והסדנה שלו, ב- Loggia di Psiche, Villa Farnesina, תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

אולם, במקום הקסום הזה שמלטף את גאוותה הפצועה של מי שהוקרבה על ידי אוהבה, ובראם אביה המלך, לדרקון, מסתתרת מפלצת גברית. בלילה הוא בא כמו מלאך המוות, ארוס המכונף וחסר המעצורים, האל הגדול שכולם מתייראים מפניו, גוזר גורלות של אהבה ומוות, והופך את פסיכה הבתולה מנערה לאישה. הוא אל הטרנספורמציה, הוא שמחולל את השינוי המוחלט בדמותה, המשול למוות ולידה מחדש. הוא כל יכול והוא נעלם עם עלות השחר ונותר עבורה מסתורי וחסר פנים.

פסיכה המומה ובודדה. בעולם האנשים היא הייתה סמל יופי שלא התקרבו אליו ועכשיו, בעולם האלים, היא אובייקט מיני. אין דבר שמחבר בין גופה ובין החוויה שעברה עם מהות זרה ומאימת. אין מילים שיתארו את המתחולל בנפשה. היא מדברת בלילות עם השובה המסתורי שלה שבא לשכב איתה. היא מכורה לו, לעונג שהוא גורם לה, להיותו היחיד שנשאר לה בבידוד שבו היא נתונה בארמון המשאלות. הוא מזהיר אותה שלא תראה אותו. הוא מסביר לה שהיא בהריון ממנו. הוא אבי הידיעה והשליטה והיא עיוורת ושבויה. כשהוא נעלם עם שחר, היא נותרת לבדה עם הקולות, היא משתגעת. היא צריכה חברת אנשים. היא צריכה לראות מיהו, להכיר אותו. אל תוך העונג חודר הספק לגביו, הרעד המערער, הכאב.

האימה שגורמת ההתענגות, מקורה באיום על גבולות הסובייקט שמתמזג עם האחר ואז מאבד את עצמו

״התענגות״, לאקאן היה מכנה מצב קיצון כזה, של עונג חושים שנחווה כעוצמה מכלה עד מוות. האימה שגורמת ההתענגות, מקורה באיום על גבולות הסובייקט שמתמזג עם האחר ואז מאבד את עצמו. וגם בחוויית תשתית של תשוקה אסורה של גילוי עריות, של הרצון להתמזגות ממארת עם האהוב עליך ביותר, רצון שנמצא בלא מודע והוא מודחק ואסור והוא הדלק של המיניות הבוערת.

ארוס היה המאהב המושלם, מסתורי חסר פנים ושם, כמו הלילה שבחיקו עשה את מעשה האהבה. המיניות העיוורת עמו היא מושלמת ומתרחשת בסימביוזה זוגית, לבד בעולם, במקום שבו היצרים רוחשים מתוך עצמם, מאש התמיד שלהם, שמקורה בעומק סוד אסור של גוף נפש. אין חסר במעשה האהבה הזה, אבל החסר מחלחל ברגע שהמעשה מסתיים והתשוקה התמלאה. מיד מתנפל הריק מבפנים ותובע סיפוק גדול יותר, מרגש יותר, מכאיב יותר, נוגע יותר, חשוף יותר ואין למעגל האימה והעונג סוף. הסימביוזה וקרבת היתר של האהוב הנחשק הם גורמי הערעור שדוחפים לשיגעון.

ארוס ופסיכה לבדם בלילות, והיא מתענגת. היא לבדה בימים והיא מתערערת. הסימביוזה של גן עדן עם האהוב הופכת להיות גיהינום

ארוס ופסיכה לבדם בלילות, והיא מתענגת. היא לבדה בימים והיא מתערערת. הסימביוזה של גן עדן עם האהוב הופכת להיות גיהינום. היא אינה יודעת אם הוא בעל אהוב או הדרקון מהנבואה. המיניות היא חרב פיפיות של הנאה וכאב של חיים ומוות. העונג נחווה על ידה כאפל ומעיק, כטראומה, כאילו היא עושה דבר נורא ואסור כשהיא נחבאת מהעולם כמו פושעת, נעולה בשביה, רחוקה מאדם ואין לה למי להאמין, כי אינה יודעת מיהו השובה שלה.

אמור ופסיכה, ז'אן-לואי-פרנסואה לגרנה

"אמור ופסיכה" (1805), ז'אן-לואי-פרנסואה לגרנה. תצלום: ויקיפדיה

בספר ״אקטים של אהבה״ (Amorous Acts) מאת פרנסיס רסטוצ'יה (Restuccia), שעל כריכתו מצולם פסל נאהבים כמו ארוס ופסיכה,  הכותבת, מתארת מה שהיא מכנה "אהבה אמיתית", כחוויה טראומטית של ערעור גבולות הסובייקט, שיכולה לגרום לפירוק האני, לשיגעון, ולכן מעטים חווים אותה – רק מי שנשלטים על ידי דחף המוות. זוהי חוויה עמוקה של חקר עצמי שמי, שהחווים אותה משתנים לחלוטין. זמנה של אהבה עזה כזו קצר. היא מתכלה לפני שתכלה את הסובייקט, ששומר על גבולותיו כהישרדות.

בלילה, פסיכה המעורערת אוחזת פגיון ועששית כדי לרכוש ידיעה, להיחלץ מהכלא העיוור של בני האנוש מול האל היודע

ואמנם, זמן האוהבים של ארוס ופסיכה הוא קצר. פסיכה, הנשלטת על ידי דחף המוות, מחליטה לרצוח את הגבר השובה שלה – היא רואה בו את הדרקון שנבואת האלים הועידה לה כחתן. בלילה, פסיכה המעורערת אוחזת פגיון ועששית כדי לרכוש ידיעה, להיחלץ מהכלא העיוור של בני האנוש מול האל היודע.

היא נכונה להרוג את אהובה הלילי, אם יתברר שהוא הדרקון שמסמל את ההתענגות האסורה ואת התשוקה לגילוי עריות.

היא רוצה שהעונג העז מדי ייפסק ויתחילו החיים, תיכנס הידיעה, המודעות שהאישה בדמות פסיכה מחפשת, לעומת אובדן החושים הגברי שארוס מקדש בדמותו.

היא מפרה את הציווי לא לראות את השובה שלה, מאירה בעששית את פניו ומתאהבת באל היפה – הפעם מתוך הכרה ובחירה. היא מביטה בו ישן, והפעם המבט הוא שלה והיא רוצה לשכב אתו, אך התשוקה פוצעת. ארוס מתעורר מכוויית העששית, מגלה את המרד של פסיכה ונוטש אותה. לפי תפישתו, היא בגדה בו והפרה את הסדר, שיבשה את יחסי הכוחות בין אלים ואנשים ובין גברים ונשים. אין עוד ארמון חושים ואין עוד בועה של סימביוזה זוגית. יש בדידות.

לבדה היא הולכת עד לארץ המתים כדי להחזיר את אהבתו. הוא מאמין לה, מאחר שהיא מוכנה למות בשבילו, ונושא אותה לאישה באולימפוס, עכשיו היא אשתו המוכרת ולא פילגש נסתרת.

המפגש עם ארוס שינה אותה. היא כבר אינה אותה נערה שמבקשת למות בשל בדידותה. היא אישה אוהבת שהייתה נכונה להקריב את עצמה בשביל אהובה היחיד. היא שינתה את האל ארוס. הוא הפך מאל המיניות האנונימית לאל האהבה האישית. החיבור החד פעמי בין ארוס לפסיכה הפך לסמל לאידיאל אהבה הדדית בין גברים ונשים ובין קטבי הנפש השסועים. חיבור שמבטא מהות, אמירה ורגש נעלה, כמו באמנות.

האישה שהייתה בשאול חזרה לספר מה הדבר היחיד שחשוב לחיות בשבילו - אהבה חד פעמית. זה המבט שלה, שהשתחרר ממגבלות החברה הפטריארכלית של ממלכת אביה

פסיכה מסמלת לא רק אהבה לבן זוג, אלא גם אהבה לאדם אינדיבידואלי. האישה שהייתה בשאול חזרה לספר מה הדבר היחיד שחשוב לחיות בשבילו - אהבה חד פעמית. זה המבט שלה, שהשתחרר ממגבלות החברה הפטריארכלית של ממלכת אביה – שראתה בה מלכת יופי, ומן המבט המדכא של ארוס – ששעבד את גופה ויצריה.

מתוך הסבל של הדיכוי והשבי, מתוך העונג האקסטטי, מתוך היש והאין – היא נולדה כאישה מיוחדת. פסיכה מביאה את בשורת האישה שיש לה מבט אחד ויחיד וקול משלה. היא נאבקה באלים אדירים ובאנשים והפכה יחסי כוח מיניים היררכיים, מנוכרים ופטריארכליים ליחסי אהבה שוויוניים, שיש בהם הכרה אישית עמוקה וכנה עם המפלצת שבפנים. היא עשתה זאת בזכות המבט המיוחד שלה, שנובע מתוכה ולא מבעלי השררה בעולמה. היא האמינה לעצמה, לחיפוש שלה שנרגע רק באולימפוס שבו נולדה בתם עונג, ולא התענגות.

אמור ופסיכה, ויליאם-אדולף בוגרו

"אמור ופסיכה" (1895), ויליאם-אדולף בוגרו. תצלום: ויקיפדיה

ארמון החושים בקולנוע

נשים שנכנסו לארמון החושים החייתי של ארוס ויצאו עם ידיעה עצמית ועם מבט מקורי עצמאי ויצירתי יש גם בקולנוע.

בסרט ״היפה והחיה״ של ז’אן קוקטו, המשורר והבמאי, בל עוזבת את משפחתה הפרובינציאלית הרדודה והחומרנית והולכת לבדה אל ארמון החיה ביער, כדי להציל את אביה. היא עוברת את גדר השיחים אל העולם האחר, אזור דמדומים שבין ערוּת לחלום. היא נכנסת לטירה עתיקה ופוגשת מלך-חיה מדבר. היא מתעלפת למראהו והוא נושא אותה בזרועותיו אל המיטה הזוגית, כמו כלה מתה, בטקסיות ועל רקע מוסיקה דתית. המלך-חיה ביער מחליף את אביה האהוב בכפר. לאחר מות אמה בל טיפלה בביתם ובאחיה והבטיחה לאביה לחיות עמו ולא להינשא. המפגש עם החיה גורם לבל הלם, כי הוא מעמת אותה עם הצל של אהבתה לאביה, עם הטאבו של גילוי עריות. היא אינה רק אלטרואיסטית שהקריבה את חייה כדי להציל את אביה, היא גם בעלת יצר אפל, שהוביל אותה אל מאורת החיה. לאחר שהיא מתעלפת וכמעט מתה כשהיא רואה את החיה, ובעצם את מה שנפשה מכילה ואינה רוצה להכיר בו, היא מתעוררת במיטה הזוגית. בל כבר אינה משרתת עם מטפחת לבנה לראשה, אלא אישה עם שיער עבות גולש ושמלת מלכות. היא איבדה את התום ומצאה את הכוח שלה להיות בלב הדברים כפי שהם, במקום של האמת האסורה שביער, בממד מסתורי מחוץ לתרבות האנושית. היא עברה את טקס חתונת המוות בארמון העתיק והמכושף, שנדמה כמשכן הלא מודע של הנפש שלה.

בל והחיה מבלים לבדם בארמון האפלולי ומתקרבים זה לזה. בל עוזבת לביתה בכפר אולם חוזרת לארמון. היא מחפשת את החיה במרחב הריק וקוראת לו באהבה ״חיה שלי״ וכך היא מכירה בו כתשוקה שלה. המלך-חיה מת עם ההכרה הזו שהוא בתוכה, בתוך בל, והוא יכול להיוולד מחדש כאדם. כשהיא מכירה בהיותו חלק ממנה, הוא מת והופך לנסיך שדומה במראהו לחיה.

מקור האמנות של הנערה שנמשכת למפלצת הוא המפגש עם פנטום האופרה. דמותו הדמונית מראה כי המוות הוא מקור היצירה, זו שהיא מעבר לטוב ולרע, נוגעת בשורש הממשי של סוד החיים

הם קופצים יחד מחובקים לשמים, כמו ארוס ופסיכה שעלו מהשאול לאולימפוס.

מרינה וורנר, חוקרת אגדות ומיתוסים, מתארת את ארמון החיה בסרט של קוקטו כטירת הדמיון המבודדת שפורצת גבולות בין מציאות וחלום של המשורר(קוקטו עצמו, הוא המשורר שדמות החיה מסמלת). כאן בל מוצאת את הנפש התאומה שלה, החיה שאהבה רק את פרח הוורד כמותה, ומכירה את התשוקה שלה. הוורד הרומנטי מסמל יופי, אהבה ורוחניות לעומת חומרנות החברה שבחוץ.

גם ברומן "פנטום האופרה" (ובמחזמר ובסרטים שהופקו על פיו), המפגש עם החיה מוליד את תשוקת היפה והנעלה שמחוץ לשאון חיי היומיום. קריסטין, זמרת אופרה תמה, מגלה במרתף העתיק של הפנטום, רוח הרפאים של האופרה, את הלב השחור שממנו היא מקבלת את עוצמת הקול האלוהי שלה. מקור האמנות של הנערה שנמשכת למפלצת הוא המפגש עם פנטום האופרה. דמותו הדמונית מראה כי המוות הוא מקור היצירה, זו שהיא מעבר לטוב ולרע, נוגעת בשורש הממשי של סוד החיים.

פנטום האופרה, André Castaigne

איור בצבעי מים למהדורה האמריקנית הראשונה של "פנטום האופרה" (1911), אייר: André Castaigne, תצלום: ויקיפדיה

באופן דומה, בסרט ״לב פראי״ של דייוויד לינץ׳, לוּלה הצעירה והיפה עושה מסע מיתולוגי אל האפלה שלה בכבישי המדבר של אמריקה. היא בורחת עם סיילור אהובה מפני אמה הרצחנית ושוהה במוטלים עלובים עם טיפוסים הזויים משולי החברה. לולה נסחפת לאקסטזה חושית עם סיילור אהובה – שאתו היא חיה לבד, מול העולם האפל שהם שרויים בתוכו כמו בכלא – נכנסת אל עומק הטראומות האישיות שלה ולומדת את האמת על רצח אביה האהוב שנשרף בעודו בחיים. סיילור, גבר פראי אלים ואוהב, מזכיר לה את אביה ויחסיה עמו מגיעים למתח של אקסטזה, תשוקה וסבל כמתואר בהתענגות האסורה של לאקאן, המשלבת הנאה ומוות. היחסים הסוערים הללו מתרחשים כשברקע רדיפת האם, רצח האב הבוער ופחד המוות כמעוררים מיניים בארמון החושים של לולה וסיילור, בתוך העולם ההזוי שבו הם שרויים בסימביוזה היצרית שלהם.

בכוח המבט המקורי המבחין והאינדיבידואלי שלהן, הן ממציאות עולם חדש. הן מקבלות את המבט היצירתי שלהן מהביקור בשאול

לולה, כמו בל וכמו פסיכה, מפרקת את ארמון החושים הסימביוטי עם סיילור, הניצב במדבר הלילי המבודד מחוץ לחברה נורמטיבית, עולם אפל ויצרי שמדמה את השאול. היא מחפשת חיים אהבה ומשפחה בעולם המציאות. היא מנצחת את המשיכה של סיילור לעולם הפשע ומציעה לו משמעות חדשה ללב הפראי שלו – אמונה, רצון ותשוקה להגשים את החלומות.

לולה ראתה את סיילור ששדד ורצח והיא אוהבת אותו, פסיכה ראתה את ארוס ובל ראתה את החיה. המבט האוהב שלהן שינה את החיה היצרית המשועבדת לתשוקותיה, שאין עבורה זולת משמעותי, לגבר אוהב. הן זכו באהבה ביושר.

בכוח המבט המקורי המבחין והאינדיבידואלי שלהן, הן ממציאות עולם חדש. הן מקבלות את המבט היצירתי שלהן מהביקור בשאול.

פסיכה בשאול, יוז'ן ארנסט הילמאכר

"פסיכה בשאול" (1865), יוז'ן ארנסט הילמאכר. תצלום: ויקיפדיה

מבט יצירתי

המהלך של בנית זהות נשית יוצרת הוא מפגש עם חיית הלא מודע, עם המוות ועם המיניות, עם ההתענגות ועם האסור, שמשחרר את מה שמחניק את היצירתיות. פסיכה, בל, קריסטין, לולה – הן דמויות שמהוות דגם של אישה יוצרת.

דמותה של ההולכת בדרכים המחפשת אהבה בדמות ארוס, שהוא החזון היפה שלה והדמיון שמבטא את נפשה, קיימת ביננו ולא רק בסרטים או במיתוס

דמותה של ההולכת בדרכים המחפשת אהבה בדמות ארוס, שהוא החזון היפה שלה והדמיון שמבטא את נפשה, קיימת ביננו ולא רק בסרטים או במיתוס. היא נמצאת כאן ויוצרת מרחב וקול אחר. רק צריך עיניים ואוזניים כדי להבחין בתווי הפנים שמחברים קשיחות ועוצמה עם עדינות ורוך, להקשיב לצלילים שאינם נאמרים בגסות בריונית ובכוח ושנשמעים בתדר שונה מהמוכר לנו.

בשבת בעין כרם, בקרחת יער על ההר, הרחק משאון בתי הקפה שבשדרה המרכזית, בצד, במרחב שקט ומבודד, התקבצה קבוצת אמנים רוסים וישראלים לקריאת שירה. הנוכחים היו צעירים ומבוגרים, המנהיגה הייתה משוררת ישראלית חברה שלהם. היא שיצרה את המרחב האחר הזה באמצעות השירה החזקה שקראה בקול רם. בעודה נשענת בגבה על גזע עץ ברוש, היא הביאה את דבריה בקול צלול, וניהלה דיאלוג אישי עם הקהל הצמא לקולה. רגע של קסם שאין לו המשך ידוע והוא קפסולה של זמן, כמו העולם החדש והקהילה האלטרנטיבית שיוצרת אישה כזו מחוץ לזרם המרכזי, בחשאי, "באלפי יציאות זהירות-ירוקות..."

הערת המחברת: מפת המסע לזהות נשית והחלוצות שהלכו בדרך הבור הפראית מתוארת במאמרי ״נשיות כייחוד כיעוד וכבחירה גורלית״, שפורסם בספר על הבחירה בעריכת יובל אלבשן ואלעד אורג.

ד״ר מכבית אברמזון היא חוקרת, במאית, תסריטאית ומפיקה עצמאית, מרצה לקולנוע במכללת ספיר. 

תמונה ראשית: מתוך "החתונה של פסיכה" (1895), אדוארד ברן-ג'ונס, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מכבית אברמזון.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על אל העונג האסור

01
חנן רומבק

למה לסבך דברים פשוטים.
אנחנו מכורים לדופמינים כי כך אנו בנויים ,טענות יש להפנות לאבולוציה. כל כך הרבה מילים שלא ממש נוגעות בזבוז של זמן וחיים.אנחנו רוצים דופמינים ועכשיו!

הערה
דופמינים הם חומרים משכחי כאבים שמופרשים בגוף בתמורה לפעילות שהאבולוציה מצאה כפעילויות התואמות את הנצח . הדופמינים הם החומרים שבלעדיהם לא יתקימו חיים.
הפעילויות הטבעיות שמתגמלות אותנו בסדר יורד:
סקס
אוכל
שינה
ועוד ועוד..

    02
    גיל

    ראה את הפתיח למאמר - זה בדיוק המעבר שעליו מדובר: מאדם ואישה הפועלים רק בכוח הגמול הביוכימי, לאדם ואישה שהוסיפו לכך שיקול דעת, לטובת גמול אינטלקטואלי.

03
זהר ארנון

לא זכור לי שקראתי אי פעם כול כך הרבה מילים במקבץ אחד שלא אמרו דבר. הנה שתיים מהן: "מבט אוהב". מה זה? מה הוא "אוהב", "המבט" הזה? מה זה "אהבה", שמשתמשים בה יותר ממה שמגיע לה. מצד אחד "אהבת הורים", מאידך, "אהבת ילדים", וגם "אהבת החיים", "המולדת", "הנוף", "בשרים", וגם "אלוהים". הנה ציווי: "ואבת את יהוה אלוהיך בכול לבבך, בכל נפשך ובכול מאודך, והיו הדברים האלה וגו'". אפשר לצוות על "לאהוב"? ברור שמי שמשתמש במילה כפי שמובא לעיל, אינו יודע (לטובת "הטרנד" הנוכחי: "יודעת" על מה מדובר. אברמזון מתייחסת ל"מעשה אהבה", ומתכוונת, כנראה, להזדווגות בין אישה וגבר. אם כן, אז אישה נאנסת היא דוגמה ל"מעשה אהבה" כי מתקיים בו, מה שנקרא "מגע מיני", כולל "חדירה", כנראה אורגיאסטית, "שיא האהבה", לא? אבל, כלום האם האישה שותפה ל"מעשה אהבה זה"? תמהני. שימוש ב"אהבה" במקום מילים, גם אם "המוניות" אך מובנות וקולעות יותר, גורם להעלאת הרבה אלפי מילים שאינן יוצרות אלא ערפל סביב נושא פשוט, יומיומי, שנוגע לחיי רבים. ורבות.

05
מיה

מאמר המראה את המהפכה שהנשים יצרו במעמד האישה מאוביקט מיני (תהיה יפה ותשתקי) למעמד שוויוני באמצעות הדבר המשותף לשני המינים וזאת האהבה שגברה על התכונה הקדומה ובנוכחות שהיא החיה הגברית .וזאת באמצעות המחשה בדוגמאות ממיתוסים וסרטים.מאמר מענין

06
טל שחר

הלוואי ונראה יותר בעולם את דגם היחסים שהמאמר מציע, יחסים המושתתים על חיבה וכבוד במקום על יחסי כוחות, יחסים שיכולים להיבנות מתוך שינוי במבט האישה. פסחכה עוברת ממבט חיצוני הנובע מנורמות חברתיות ודרישות פטריארכליות למבט פנימי המשלב בין יצריות להדדיות. השינוי במבט מאפשר טרנפורמציה של הנשים מפסיביות לבעלות כוח פועל ושל הגברים מכוחניים לבעלי חמלה ורוך. מאמר מעניין וחיובי.

07
אתנה

אישה ובריאה והבאת חיים, אלו כוחות מיתולוגיים. האתגר הוא לרותם אותם מתוך שוויון כדי ליצור יחסים הוגנים ומפרים לשני הצדדים, הסוד לחיים טובים. תודה לכותבת על תובנות בהירות!

08
תמרמנדלסון

המאמר של מכבית אברמזון מקורי, ומרתק במיוחד באופן בו הוא מציף תחומים אפלים ולא מדוברים. היא מעלה נושאים אסורים, בעיקר בלבן של נשים, באופן קולח ומובן מבלי לעמעם את עוצמת האפלה הלא מילולית המוצפנת עמוק בהוויתן ומציפה את הבחנה בין היצר הפיזי האפל כתשוקה טבעית בלי לדרוס את הכמיהה החזקה לא פחות, לאינטימיות, שוויוניות והכרה באישה כאינדוודואל ולא כבובה בשרות פטריאכלי. האופן הגלוי והלא מתנצל והמאפשר לנשים להנות מתשוקה מבלי לחוש בוז ומבלי לבטל את החשיבות אליו הן עורגות, להיות מובחנות גם בעיני עצמן.
מאמר מעורר השראה. תודה, הלוואי ויבואו מאמרים נוספים להפוך את הנושא כחלק מהשיח הלגיטימי. זה המפתח.

    09
    עופרית

    המאמר יפה, אבל קצת נסחפת, לא? המסר לא חדש, אבל הוא ארוז בצורה יפה ויעילה, והאמירות חשובות. מצד אחר, אין לנו פה בשורה פורצת דרך. ואני שואלת את עצמי מה יחשב להצלחה ולאיזון לפי העמדה הפמיניסטית הזאת? הרי נשים יוצרות ומתבטאות ומקבלות מקום עצום באמנות העכשוית ויש לגיטימציה ליצרה וליצר הנשי (לפחות בעולם המערבי שאנחנו בקושי חלק ממנו, ואולי זה הענין?) האם אין פה התעקשות על דבר שהוא כבר מובן מאליו? מה אם היה מתפרסם פה מאמר על יצר גברי ויצירה? מה אז? הקיצר, נספחתם בחלק מהתגובות.

11
לי תמרת - דביר

מאמרה הרהוט, המחכים ומאיר העיניים של ד״ר מכבית אברמזון, ראוי להערכה.
בתקופה שבה זהות האשה והמאבק לשחרורה עדיין ממשיך ולא רק בתחום זכויותיה בקרב ההגמוניה הגברית.
תולדותיו של מאבקה לשחרור העצמי נעוץ כבר בעבר-במיתולוגיה.
הזהות הנשית המבקשת להעניק לעצמה ומתוכה מעמד לגיטימי על רקע המתח הדיאלקטי שבין יוצרה ליצרה- הארוס הגברי המשעבד ואחריו, לידתה מחדש של זהות עצמאית בלתי נישלטת כשהארוס תחום בגבולות האנושי, ניתן להכלה ואיננו דן אותה לכלייה.
אשמח מאד לקרא מאמרים נוספים של המחברת.