אל תגעו לי בתרבות שלי

בעידן פוליטיקת הזהויות, קבוצות מיעוט טוענות לבלעדיות על תרבותן ומגיעות לכדי פוגענות ואף גזענות. האם נשכיל ללמוד לכבד את הזולת, גדול כקטן, ולהבין שהתרבות, כולה, היא של כולנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1961 כתב האנתרופולוגי ויליאם רוֹאוּ (Rowe) על מאפיין יוצא דופן של החיים בכפרי הודו: בכל פעם שבעל אדמות תופס את אחד מבני המעמדות הנמוכים – ובייחוד את ה"טמאים", שעליהם נאסר לבוא במגע עם ה"קאסטות" האחרות – כשלגופו בגדים העשויים מבד שגם המעמדות הגבוהים משתמשים בו, הוא קורע את הבגדים מעל גופו, מכה אותו וקונס אותו. רואו אמר שהניסיון לקחת לעצמך מאפיין של מעמד גבוה יותר נחשב לעבירה חברתית חמורה.

לאורך ההיסטוריה היו פרקטיקות דומות נוספות החוסמות את גישתם של בני המעמדות הנמוכים לסממנים המאפיינים את בני המעמדות הגבוהים. במאה השביעית לפני הספירה קבע החוק היווני שאישה חופשייה "אינה רשאית לענוד תכשיטי זהב או ללבוש בגדים בעלי שוליים סגולים, אלא אם היא מנשות החצר". ברומא העתיקה, רק סנאטורים רומאיים היו רשאים ללבוש טוגה בגוון מסוים של סגול – לרומאים מן השורה היה אסור להשתמש בגוון הזה. ביפן הפיאודלית היו בני כל המעמדות כפופים לכללים נוקשים המגדירים מה מותר ומה אסור להם ללבוש. באירופה של ימי הביניים והרנסנס, האצולה מִשטרה את הביגוד של מעמדות הביניים ווידאה שלא יעזו לחרוג מהכללים. בכל חברה שבה שרר אי-שוויון חריף – כשמשפחות מלוכה ואצולה שלטו על פשוטי עם ועבדים – השוויון בלבוש נחשב, לכל הפחות, לפגיעה בנימוס הטוב.

בתקופת הנאורות נעלמו מהמערב מרבית החוקים המגבילים את השימוש במזון ובביגוד, ואילו כעת נדמה ההקפדה האדוקה של פעילי הצדק החברתי החזירה אותם לאופנה בסיוע הרשתות החברתיות. ב-28 באפריל השנה הופיע בטוויטר הציוץ הבא של ג'רמי לאם:

"התרבות שלי אינה שמלת נשף הסיום שלך".

לצדו הופיעו תמונות של נערה אמריקאית בנשף סיום התיכון שלה, בשמלה שעוצבה בהשראת שמלות סיניות מסורתיות.

שמלה סינית, אישה סינית

שמלה מסורתית סינית: רק לנשים סיניות? תצלום: כריס

הציוץ הזה שותף 42,000 פעם וקיבל 178,000 לייקים – במילים אחרות, הוא נעשה "ויראלי". הוא זכה גם לסיקור בינלאומי, ועשרות טורי דעה גינו את הציוץ ואת השמלה, או הגנו עליהם. בטור ב"אינדפנדנט" הכריזה בתקיפות אלייזה אַנְיאנְגוֶוה (Anyangwe) שקֶזאיה דאוּם, הנערה שלבשה את השמלה הפוגענית, היא "התגלמות המערכת שנותנת ללבנים את הכוח לקחת מה שהם רוצים, ללכת לאן שהם רוצים ובמקרה הצורך לומר 'טוב, נו, לא התכוונתי לפגוע'". כותרת הטור הייתה "ניכוס תרבותי לעולם אינו בלתי מזיק", אבל הוא לא היטיב להגדיר ניכוס תרבותי מהו.

בלי ניכוס תרבותי לא היינו זוכים לאכול אוכל איטלקי, להאזין לרגאיי או לתרגל יוגה

טענות כמו אלה מעוררות מבוכה ובלבול אצל רוב האנשים. הם חשים שאין שום סיבה לגנות ניכוס תרבותי, ולמעשה אינם מצליחים להבין מה הבעיה. הרי בלי ניכוס תרבותי לא היינו זוכים לאכול אוכל איטלקי, להאזין לרגאיי או לתרגל יוגה. בלי ניכוס תרבותי לא היינו זוכים לשתות תה או להשתמש בצ'ופסטיקס או לדבר אנגלית או להשתמש באלגברה או לשמוע ג'ז או לכתוב רומנים. כמעט כל פרקטיקה תרבותית שאנו מיישמים כיום היא תוצר לוואי של מאות שנות הפריה בין-תרבותית. עתיד הציוויליזציה האנושית תלוי בניכוס תרבותי מתמשך.

אבל מושג הניכוס התרבותי לא היה תמיד מבלבל כל כך. המושג הזה, שמקורו במאמרים סוציולוגיים משנות התשעים, אומץ לראשונה על-ידי עמים ילידיים ממדינות שההיסטוריה שלהם מוכתמת בקולוניזציה, כמו קנדה, אוסטרליה וארצות הברית. אפשר להבין מדוע קהילות ילידיות מגוננות על החפצים המקודשים שלהן ועל הפרקטיקות התרבותיות שלהם, ומדוע הן מנסות למנוע מחוויית הניצול לחזור ולהישנות דור אחר דור. אמנם יש משהו מוזר בתלונות המופנות אל נערה שלובשת שמלה סינית מסורתית לנשף הסיום שלה (הרי ארה"ב מעולם לא שלטה בסין), אבל גם הספקנים הגדולים ביותר יכולים להבין מדוע עמים ילידיים, שאדמותיהם נגזלו מהם לאורך ההיסטוריה, אינם ששים "לחלוק את תרבותם". וזה תקף על אחת כמה וכמה כשמדובר בניכוס של סמלים דתיים ומקודשים למטרות בצע כסף.

בומרנג, אוסטרליה

בומרנג אוסטרלי מודרני (דגם לשמאליים). תצלום: ג'ואן אודל

אבל סימני השאלה מתחילים לצוץ כשצעירים מערביים, כמו מר לאם שכתב את הציוץ על השמלה הסינית, משתמשים במושג הניכוס התרבותי ככלי נשק לבלימת תהליך הזליגה הטבעי שמתרחש בין תרבויות בחברות קוסמופוליטיות, שהרי בהן, למרבה השמחה, התרבות היא יציר-כלאיים. כשמתעוררות מחלוקות בנוגע לעגילי חישוק, או לכובעי סומבררו, או לסושי, או לצמות, או למסיבות ב"המוקדשות לקנאביס", מושג הניכוס התרבותי מתרחק ממטרתו המקורית – להגן על סמלים דתיים ומקודשים מפני חילול וניצול. נדמה שהתלונות החדשות האלה, העוסקות בתוקפנות רבה בעניינים טפלים יותר, אינן אלא גלגול מודרני של חוקי הלבוש והמזון העתיקים.

בעבר, כשהאליטות מִשטרו את הלבוש של המעמדות הנמוכים, הן עשו זאת בין היתר כדי לשמר את מעמדן ואת יוקרתן. בספר Moral Time (משנת 2011) מסביר הסוציולוג דונלד בלאק שבחברות פיאודליות ובימי הביניים, נוסחו חוקי הלבוש בלשון דתית ומוסרית, אך מטרתם ותוצאתם הייתה חיזוק יסודותיהן של ההיררכיות החברתיות הקיימות. במאה החמש-עשרה, הפילוסוף מישל דה מונטיין היטיב לזהות זאת במאמר העוסק בחוקים אלה: "מדהים באיזו פתאומיות ובאיזו קלות משתרש הנוהג המקובל בעניינים הזניחים האלה והופך לחוק שאין להפרו".

***

יש הטוענים כי סִפרות היא התחום שנפגע יותר מכול מהאורתודוקסיה החדשה של הצדק החברתי

יש הטוענים כי סִפרות היא התחום שנפגע יותר מכול מהאורתודוקסיה החדשה של הצדק החברתי. בחמש השנים האחרונות מתקיים דיון סוער באשר להשפעת מושג הניכוס התרבותי על הספרות: סופרים צעירים סופגים קיתונות של ביקורת ברשת על חטאי הניכוס, ואילו מו"לים משתמשים בשירותיהם של "קוראי רגישות" כדי לוודא שמיעוטים מיוצגים "נכונה" בספריהם. ואולי אין זה צירוף מקרים שמכירות הספרות ירדו ב-35 אחוז, לפי דיווחים, במהלך תקופה זו.

ב-2016 התלקח דיון בנוגע לנאום שנשאה הסופרת ליונל שרייבּר (Shriver) בפסטיבל הסופרים של בריסביין – ובו היא חבשה סומבררו בעודה מדברת על חירות אמנותית בכתיבת פרוזה. בתגובה לנאום זה פרסמה הפעילה החברתית האוסטרלית-מוסלמית יסמין עבד אל-מג'יד גרסה ספרותית לעגנית של האירוע ב"גרדיאן":

"פניהם של הסובבים אותי היטשטשו. ובעוד עקביי נוקשים על רצפת הפלסטיק האפורה בקצב האדרנלין הזורם בעורקיי, מוחי התרוקן מכל מחשבה פרט לאחת:

"כיצד זה ייתכן?"

אבל הטיעון היסודי של שרייבר הוא מובן מאליו, כמעט בנאלי. היא טענה שאם סופרת אינה יכולה להיכנס לעורן של דמויותיה – דמויות שאולי מגיעות מרקע תרבותי שונה משלה – הספרות תפסיק להתקיים: "יש סכנה שהפרוזה שאנו 'רשאים' לכתוב תיעשה כל כך מגודרת, כל כך מוגבלת, כל כך זהירה, שמוטב לנו לא לכתוב את הרומנים הסתמיים האלה מלכתחילה", טענה.

עבד אל-מג'יד אינה חושבת שהטיעון הזה מובן מאליו. היא כותבת:

"בדרישתה לוותר על הזכות לזהות, שרייבר מגלמת את הגישה שהובילה לנורמליזציה של השלטון האימפריאליסטי הקולוניאלי: 'אני רוצה את הדבר זה, ולכן אקח אותו לעצמי'.

"הגישה הזאת נוטפת עליונות גזענית, והשלכותיה ברורות: 'לא אכפת לי מה חשוב לכם ומה קדוש בעיניכם. אני אעשה בכל דבר כראות עיניי. החוויה שלכם אינה אלא כלי בשבילי, כי אתם אנושיים פחות ממני. אתם פחות מאנושיים...'"

את נאומה המלא של שרייבר אפשר לקרוא כאן. אבל הטענה שהוא "נוטף עליונות גזענית" אינה משקפת את הטקסט כלל וכלל. שרייבר מגינה על יכולתה של הספרות לעודד אמפתיה, לא זלזול. היא לא דרשה מאף אחד "לוותר על הזכות לזהות".

אבל החיסול המטאפורי של שרייבר עלה יפה. מארגני הפסטיבל התנערו רשמית מהנאום שלה וארגנו למחרת סמינר העוסק ב"זכות להגיב". חשוב לציין שאף אחד לא טען ששרייבר ביצעה בעצמה פשעים קולוניאליים שפגעו במיעוטים. היא אשמה כביכול מתוקף השתייכותה לקבוצת בעלי העור הלבן.

גבר לבן, ג'מייקה, רסטות, dreadlocks

שלי מי השיער הזה? גבר לבן במיאמי עם שיער קלוע ב-dreadlocks של צאצאי עבדים בג'מייקה. תצלום: מקס אוסטרוז'ינסקי

אירועים כגון אלה לבטח מעוררים תמיהה אצל כל אדם מעל גיל שלושים. רק לפני שנים אחדות, סופרים גרפו מחמאות על הדמיון והאמפתיה שהפגינו כשכתבו על דמויות המגיעות מרקע שונה משלהם. כשפיליפ רות כתב ללא פחד בספרו "הכתם האנושי" על דמות של מרצה שחור שבזכות עור בהיר מצליח להסתיר את מוצאו ולחיות כיהודי, הרומן הפך לרב מכר וזכה בשבחים רבים, ואף בפרס "בחירת העורך" של הניו יורק טיימס ובפרס פן-פוקנר (PEN/Faulkner). כשספרו ראה אור, כתבה המבקרת מיצ'יקוֹ קאקוּטאני:

"זהו ספר שמראה לנו כיצד רוח הזמן יכולה לשנות, ואף להרוס, את חייו של הפרט, ספר שמאגד בתוכו את כל הנושאים שרוֹת אוהב לעסוק בהם – זהות, ומרד, ומצוקתו של דור – ומשקף אותם לא מבעד לנקודת המבט הצרה של העצמי, אלא מבעד לעדשה רחבה החושפת את הסדקים והבקיעים שאפיינו את החיים במאה העשרים".

ב-2013, מגזין GQ מנה את "הכתם האנושי" כאחד הספרים הטובים ביותר של המאה העשרים ואחת. ייתכן שספר כזה אינו יכול להתפרסם כיום, ואם כן יתפרסם, לבטח יחולל סערה גדולה. כלומר, תוך פרק זמן קצר ביותר התחוללה תפנית חדה ברמת הרגישות החברתית ובאופייה.

כדי להבין את הסיבה לדרמה הגדולה בפסטיבל הסופרים של בריסביין, חשוב לבחון את ההקשר.עבד אל-מג'יד היגרה לאוסטרליה בגיל שנתיים, וכבר מצעירותה נחשבה "בת מיעוט למופת" בספרה הציבורית. היא הייתה פעילה חברתית רהוטה וסטודנטית מצליחה, הפכה למהנדסת וחיברה ממואר, ונראתה כמי שמצליחה להביא לקדמת הבמה דימוי מודרני ומתוחכם של אישה אוסטרלית-מוסלמית עירונית. על פעילותה החברתית היא זכתה בפרסים ובמינויים ציבוריים, ונשלחה לנסיעות בינלאומיות שמטרתן המפורשת הייתה העלאת קרנה של אוסטרליה בעולם. אבל למרות ההישגים, הפרסים, הכסף והטיסות – ואולי בגללם – נתקעה הצעירה בתחושה שהיא קורבן. תחושת הזהות הקורבנית שלה עזה כל כך, שהיא פירשה טיעונים בעד חירות אמנותית כטיעונים "המכשירים את הקרקע לרצח עם".

רבים – אז והיום – מתקשים להבין איך ייתכן שתלונות כאלה מגיעות ממקום אמיתי. נדמה שלפעילים כמו עבד אל-מג'יד אין נכונות לבוא לקראת מי שבאמת רוצה להפגין את הערכתו לתרבויות שונות, או לקראת סופרים שבאמת רוצים להפגין אמפתיה כלפי קבוצות שונות או מודרות ולראות מעבר למעגל או למעמד הקרוב להם בחברות הרב-תרבותיות שבתוכן הם חיים. את הרצון הזה בדיוק שיבחו סופרים והוגים לאורך ההיסטוריה.

מוזר גם שפעילים כמו עבד אל-מג'יד כמעט לעולם אינם מנסים לשכנע אחרים להתוודע לתרבויות הזרות, שעליהן הם מגינים כביכול, באורח רגיש ומעמיק יותר. להפך, לתלונות שלהם יש אופי בריוני, אטום, שמתמקד אך ורק בחוסר הכבוד של הלבנים כלפיהם. קשה להשתחרר מהתחושה שאלה אינם אלא תרגילים בשימוש בכוח. ואף שעבד אל-מג'יד מצטיינת כפעילה ברשתות החברתיות, היא אינה כותבת טובה במיוחד, ולכן זהות הקורבן שלה היא המשאב העיקרי שלה בפסטיבל הסופרים. אבל אם אי אפשר לצמצם את הספרות לזהות, ואם ייצוג אינו תכונה קבוצתית, אזי יומרתה לחשיבות ספרותית מתגלה כיומרה מפוקפקת.

יום המוות, מקסיקו, פולחן

"יום המוות" במקסיקו: שילוב של תרבות ילידית פרה-קולומבינית, יסודות קתוליים ויסודות אפריקניים. תצלום: פר גומס

ההיגיון היסודי של הניכוס התרבותי נחשף כשאנו בוחנים את משחקי הכוח המתנהלים סביבו. בתרבות שבה קורבנוּת מזכה אותנו במעמד – שבא לידי ביטוי בטורי דעה, הרצאות, פרסים, חוזים לכתיבת ספרים, כבוד באופן כללי ומחמאות מהביקורת – הזהות הופכת למטבע יקר ערך. לכן הגיוני שאנשים ישקרו, ירמו ויגנבו כדי להשיג קצת זהות. הבעת תרעומת על כך שאדם לבן חובש סומבררו נשמעת מגוחכת על פניה – אבל מבחינת מי שחי בתוך הבועות המוסרניות האלה היא עשויה להיות גם תגובה כנה לעלבון וגם אסטרטגיה מתקבלת על הדעת.

למעשה, תלונות על ניכוס תרבותי אינן תלונות, אלא דרישות. עבד אל-מג'יד לא עזבה באמצע הנאום של שרייבר בגלל חוסר הרגישות של הנואמת, אלא בגלל ההתרסה שלה: חוסר הנכונות שלה להתרפס בפני האורתודוקסיה המוסרית הנעלית שממנה עבד אל-מג'יד שואבת את חשיבותה ואת מעמדה החברתי.

בספרם החדש The Rise of Victimhood Culture: Microaggressions, Safe Spaces, and the New Culture Wars (משנת 2018), הסוציולוגים ברדלי קמפבל (Campbell) וג'יסון מאנינג (Manning) מתארים את שלוש התרבויות המוסריות המרכזיות הקיימות כיום, שאותן הם מכנים בקיצור "כבוד האדם", "מעמד" ו"קורבנוּת". תרבות של כבוד האדם, שהיא התרבות המוסרית העיקרית של שכבות הביניים במערב זה זמן מה, דוגלת בעקרונות מוסר המעודדים שוויון חברתי. ביטויה המובהק ביותר הוא חזונו של מרטין לותר קינג, לפיו יש לשפוט אנשים לפי אופיים, ולא לפי צבע עורם.

תרבות הקורבנוּת נבדלת מתרבות כבוד האדם במספר דרכים עקרוניות. ערך חברתי מוגדר בה במידה רבה על-ידי צבע העור, או לכל הפחות על-ידי השתייכות לקבוצת זהות מסוימת: נשים, שחורים, להטב"קים, מוסלמים, ילידים וכו'. קבוצות אלה הן קדושות, והיעדר כבוד כלפיהן הוא בבחינת סטייה מדרך הישר. ההפך הוא נכון למי שמשתייכים לקבוצות שדיכאו קבוצות אחרות לאורך ההיסטוריה: לבנים, זכרים, סטרייטים, ציונים. כל מי שמשתייך לקבוצה "מדכאת" מוכתם על-ידי הפריבילגיוּת שלה, או על-יד ה"לובן" שלה, ומושלך לפח האשפה המוסרי.

בריאיון שהתפרסם לאחרונה באתר Quillette, שאותו אני עורכת, שאלתי את קמפבל ומאנינג מה דעתם על ניכוס תרבותי. הם הסבירו שתלונות על ניכוס תרבותי מתמיהות אותם, כמו את כולם, אבל בה בעת הן "ממחישות היטב את תרבות הקורבנוּת". אחד ההיבטים העיקריים של תרבות הקורבנוּת הוא הטלת אשמה על הקולקטיב: עבירות חברתיות בין פרטים אינן נוגעות אך ורק לאנשים המעורבים, אלא ל"פגיעה של קבוצה חברתית אחת באחרת".

יש מי שיטען כי אמנם היבטים מסוימים של גישת הניכוס התרבותי הם מרגיזים, אבל בסופו של דבר הם אינם מזיקים. איזה נזק עלול להיגרם משמירה על מקומן וכבודן של קבוצות שסבלו לאורך ההיסטוריה מניצול, מאפליה ומיחס בלתי הוגן? איזה נזק עלול להיגרם מהקפדה על הכללים החדשים האלה – האין זו דרך לכפר על חטאי העבר?

יוגה, נפאל, תנוחה

גבר בתנוחת יוגה בנפאל. יש אוניברסיטאות בצפון אמריקה שאסרו על תרגול יוגה בטענה לקולוניאליזם וניכוס תרבותי. תצלום: אאשס סיטולה

התשובה הקצרה לשאלות האלה היא "לא". המחשבה שאפשר להטיל על מישהו את האחריות למעשים שלא הוא ביצע, חותרת תחת יסודות הצדק וזכויות האדם שבהם אנו דוגלים.

בעבר התייחסנו ביתר רצינות לסוגיית העונש הקולקטיבי. אמנת ז'נבה מ-1949 קובעת: "אדם מוגן [על ידי האמנה] לא ייענש על עבירה אשר לא ביצע בעצמו". עונש קולקטיבי נחשב לטקטיקה שמטרתה להטיל אימה על עמים שלמים ולהפחידם. מנסחי האמנה ראו מן הסתם לנגד עיניהם את זוועות מלחמת העולם הראשונה והשנייה, שבהן כפרים שלמים וקהילות שלמות סבלו ממעשי נקם בגלל מעשיהם של בודדים. בפרשנותו לאיסור על עונש קולקטיבי, הצלב האדום הבינלאומי מציין: "זהו צעד גדול קדימה. אחריות היא מושג אישי, ומעתה אסור להטיל עונש על בני אדם שלא ביצעו בעצמם את המעשים המדוברים".

בימי שלום, ענישה קולקטיבית עשויה ללבוש צורה של "עליהום" ברשתות החברתיות בגלל כובעי סומבררו או שמלות סיניות מסורתיות. התרככות הדרגתית של הטאבו על ענישה קולקטיבית אינה מבשרת טובות ליציבותן של דמוקרטיות ליברליות. וזו הסיבה שחשוב לזכור כי פעילי הצדק החברתי שמתלוננים על ניכוס תרבותי מייצגים את עצמם בלבד, ולא את קבוצות המיעוט שאליהן הם משתייכים. כשג'רמי לאם התלונן על השמלה של קזאיה דאום, אמריקנים אחרים ממוצא אסיאתי, וכמוהם גם סינים, נזפו בו וטענו שהוא "נפגע משטות". מאות סינים ואסיאתים-אמריקנים הגיבו מאז לציוץ המקורי של דאום וכתבו לה כמה יפה היא נראית בשמלה, ושהם מרגישים שהיא לא עשתה דבר בלתי ראוי. בין התגובות:

שריל:

הי, אני סינית ואני חושבת שאת מהממת בשמלה הזאת. תודה שלבשת אותה ואני מצטערת שהיית צריכה לעבור את מה שעברת.

יוז'ה ניו:

את נראית נהדר בשמלה. אני סיני שגר בוונקובר, ואני חושב שהגישה הקיצונית של מר ג'רמי מייצגת רק את עצמו בעולם המגוון הזה. לכל תרבות יש עבר ייחודי משלה, אבל לא צריך לחיות בעבר הזה לנצח.

GleamF:

אני סינית, אני נהנית לראות בחורה יפה כמוך לובשת את השמלה היפה הזאת. תתעלמי מכל התגובות השליליות. שמלות ה"צ'יפּאו" האלה נוצרו מההתחלה בשביל נשים שרצו להפגין את הנעורים ואת האישיות שלהן, תהיי מי שאת, זאת מסורת הצ'יפאו.

כפי שהתגובות האלה מבהירות, תרבות הקורבנוּת קיימת רק בבועות מבודדות. היא בשום פנים אינה התרבות המוסרית השלטת בארה"ב, או בשום מדינה אחרת. עדיין לא. רובנו עדיין חיים בתרבות של כבוד האדם, שבה שוויון, גיוון והכללה הם עקרונות יסוד שאנו שואפים ליישם.

אז כיום, בשעה שסערת הצדק החברתי ממשיכה להשתולל, אחת הטעויות הגדולות ביותר שנוכל לעשות היא לצאת מנקודת הנחה שהקולות הרמים והדוגמטיים ביותר שעולים מתוך קבוצות המיעוט מייצגים את הקבוצות האלה ככלל. קבוצות מיעוט אינן הומוגניות. יש בהן שמרנים, ליברליים, אנשים א-פוליטיים ובעלי עמדות חריגות. רק מפני שפעיל פרוגרסיבי טוען שהוא מדבר בשם קבוצה מודרת, אין פירושו שאנחנו חייבים לשתף פעולה עם שיגעון הגדלות שלו.

זו גם טעות להניח שהרב-תרבותיות נכשלה. בני אדם מפליאים לשתף פעולה ולהפגין סולידריות – גם עם אנשים שאינם קרובי משפחתם – כשהם חשים ששכניהם מדברים באותה שפה כמוהם. מה שעוזר לנו להתגבר על ההבדלים התרבותיים, האתניים והדתיים שלנו הן מטרות משותפות ותחושה של קשר אנושי בינינו לבין חברינו האזרחים. כשפעילים חברתיים מפנים את הזרקור אל ההבדלים בין התרבויות, כשהם מנסים לשרטט סביבן גבולות ולהעניש את מי שחורג מהקווים, הם תורמים להחרפת הפילוג ולהסלמה בחוסר הסובלנות. אסור לנו לתת להם להצליח בכך.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קלייר ליימן (Lehmann) מתגוררת בסידני. היא העורכת הראשית של אתר Quillette.

This article originally appeared in English in Tablet Magazine, at tabletmag.com, the online magazine of Jewish news, ideas, and culture.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ריקוד מסורתי של גברים בני שבט מסאי בקניה. תצלום: פוואן שארמה, unsplash.com

Photo by Pawan Sharma on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלייר ליימן, Tablet.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על אל תגעו לי בתרבות שלי

זה התחיל בדרישה של אפליה מתקנת שלמרבה התמיהה כנראה הועלתה לראשונה על ידי מרטין לותר קינג כדרישה לפיצוי לשחורים על האפליה. וכך הפך הלוחם הגדול נגד גזענות למי שבפועל מעודד חלוקה גזעית הסותרת את החלום לשיפוט על פי האופי. השאר היסטוריה.

04
איש חופשי

בולשביזם בעטיפה חדשה וכל מיני בורים הרוצים להיות מיוחדים נוהים אחריו.
לא נורא, אידיוטים שימושיים היות תמיד, ובדרך כלל רובם מתפכחים לאחר מספר שנים כאשר הם צוברים קצת נסיון.
מי שממשיך בתמיכה בבולשביזם עושה זאת כיוון שהפך את זה לפרנסה.

05
אדי דונסקי

למגיבים פה: ואם תעליבו את הנעלבים (אפילו אם הם נעלבים מפונקים ומבוהלים בלי סיבה, נניח) - זה יעזור? אין משהו בתרבות "שלכם" שאתם לא אוהבים לראות שאחרים משתמשים בו? מספיק להסתכל בפוליטיקת העדות בארץ כדי להשפיל את הראש ולהבין שהמאמר מדבר על בעיה אמיתית לגמרי, שנחרות זעף לא יפתרו.

10
איש חופשי

הרעיון של אפרטהייד אינו מוצא חן בעיני.
לעומת זאת הרעיון של כור היתוך מוצא גם מוצא.
בכור היתוך, אתה מכניס שני חומרים ומקבל חומר שלישי בעל תכונות שונות משני המקורות שלו. לכן כתוצאה מכך יש לך מגוון רב ועשיר יותר מן המקור.
בעוד שבאפרטהייד כל אחד נמצא בדיוק עם הקבוצה ה"מקורית" שלו, אבל כתוצאה מהבידוד הכפוי על ידי החברה הבולשויקית, הקבוצה הולכת ומתנוונת.

מאמר חשוב. לעיתים מצאתי שאני מסכים מאוד עם המאמר ולעיתים הרגשתי שהמאמר נותן הכשר להתנהלות לא לגיטימית בעליל.
מהניסיון האישי שלי לדוגמה, אוסטרליה היא מקום שבו להתנהגות גזענית ופוגענית בעליל יש לגיטימציה חברתית גבוהה בקרב חלקים נרחבים באכלוסייה. לכן קשה לי לשפוט בנחרצות את המקרה הספציפי הזה.
אבל באופן כללי אני חושב שזו בדיוק הנקודה, שהכל תלוי בהקשר של המקרה הפרטי. ולכן קיימת סכנה בשיפוט הנחרץ הזה של בעד ונגד.
הבעייתיות הזו באה לידי ביטוי גם בחלק מן התגובות, שנראה שבחסות המאמר (והאנונימיות) הרשו לעצמם לחשוף צדדים יותר חשוכים באישיותם.