אל תהיו משעממים

כולנו מכירים את המשוואה: תשקיעו 10,000 שעות במשהו ותהפכו למומחים. אבל ההערצה שלנו למומחים במקום לאנשים עם השכלה רחבה ותחומי עניין רבים הופכת אותנו לצרי אופקים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

טיילתי עם בדואים במדבר המערבי של מצרים. כשהיה לנו תקר, הם השתמשו בסרט הדבקה ובפנימית ישנה, ושאבו אוויר משלושה צמיגים כדי לנפח את הרביעי. זה היה הרעיון של הטבח; אולי הוא היה רגיל להפיק את המרב מכמות מזון שנועדה להספיק למעט אנשים. הם כלל לא התביישו בכך שהם נאלצים להשתמש במשאבה. הם אמרו לי שגבר שנושא כלים רבים מדי הוא גבר חלש; זה עושה אותו עצלן. לאמן האמיתי אין כלים, רק יכולת חסרת גבולות לאלתר עם מה שבהישג ידו. ככל שאנו מכסים תחומי ידע רבים יותר, כך מתרבים משאבינו בעת אלתור.

אנחנו שומעים כל הזמן את שמות התואר פסיכופת וסוציופת, אבל הנה אחד חדש: מונופת. מונופת הוא אדם צר מחשבה, חד-ממדי, משעמם, סופר-מומחה, אשף ללא תחומי עניין נוספים – במילים אחרות, דוגמה ומופת בעולם המערבי. אתם חושבים שאני צוחק? בחודש יוני הוזמנתי לתוכנית Today בתחנת BBC Radio 4 כדי לומר כמה מילים על נהר הנילוס, שעליו כתבתי ספר חדש. המפיק קרא לי "דוקטור טוויגר" כמה פעמים. זה החמיא לי, אבל חשתי גם פניקה. מעולם לא היה לי דוקטורט. אחרי ה"דוקטור" השלישי תיקנתי אותו בעדינות. וכמובן שזה היה בסדר – הוא לא רצה במיוחד שאני אהיה דוקטור. התרבות רצתה. הספר שלי על הנילוס הוא בהכרח עבודתו של אדם בעל תחומי עניין רבים. אבל הרדיו זקוק לאורחים אמינים. הוא זקוק למומחה – אחרת למה שמישהו יקשיב?

אומרים שליאונרדו דה וינצ'י היה גאה ביכולתו לכופף סורגי מתכת בידיו לא פחות משהיה גאה במונה ליזה

המודל המונופתי שואב חלק מאמינותו מהצלחתו בעסקים. בסוף המאה ה-18 ציין אדם סמית (איש אשכולות בזכות עצמו שכתב לא רק על כלכלה, אלא גם על פילוסופיה, אסטרונומיה, ספרות ומשפטים) שחלוקת העבודה היא המנוע של הקפיטליזם. הדוגמה המפורסמת שלו היא הדרך שבה אפשר לפרק את ייצור הסיכות לרכיבים, וכך להגדיל את היעילות הכללית של תהליך הייצור. אבל סמית ציין גם את "ההשחתה המנטלית" שנובעת מחלוקת עבודה נוקשה מדי. או כפי שכתב אלכסיס דה טוקוויל: "דבר לא עושה את האדם חומרי יותר מאשר חלוקת עבודה קיצונית, אשר שוללת מעבודתו כל שמץ של שאר רוח."

מאז תחילתו של העידן התעשייתי, התוודענו לתועלות ולחסרונות של פירוק העבודה לעבודות קטנות יותר ויותר. יש לאזן עושר כנגד שעמום ואומללות. אבל כל עוד בעבודה משעממת יש היבט פיזי, אפשר למצוא קצב, להיכנס למצב "זרימה" שבו הזמן חולף בקלות והעבודה הקשה מעניקה לנו תחושת הישג. ברומן Big Sur של ג'ק קרואק, ישנו תיאור מופלא של ניל קסידי העובד כמו שד; הוא מחליף צמיגים במוסך ומגלה שהעבודה מרוממת את רוחו, לא שוברת אותה. התעשייתיות נוטה למונופתיות בגלל התפתחות חלוקת העבודה, אבל הבעיות מתחילות רק כשההיבט הפיזי נעלם. כשהגוף דומם והמוח נאלץ לבצע פעולה חזרתית, האדם שבתוכנו מורד.

העבודה הממוצעת נעשית על-ידי אדם שיושב מול צג כלשהו. אדם בעל אינטרס-על יחיד הוא אדם בעל פרספקטיבה צרה, אדם אפור, אך בה בעת מומחה, אשף בתחומו. ברוכים הבאים לעולם המונופתי, מקום שבו מי שמתמקד, פורח. כמובן שגם מי שאינו מומחה, מיומן מאוד ביצירת רושם של מומחיות. אנחנו משפצים את קורות החיים שלנו כך שיראו כאילו כל חלומנו הוא למכור קרוואנים או מכונות נספרסו. האין זה היגיון פשוט לנסות ליצור את הרושם שאנחנו ממוקדים לחלוטין בעבודה שאנחנו מעוניינים בה? האם לא כך היו הדברים מאז ומעולם?

מחקר של עוברים מאת ליאונרדו דה וינצ'י, 1513-1510

מחקר של עוברים מאת ליאונרדו דה וינצ'י, 1513-1510

למען האמת, לא. בהגדרה הקלאסית, איש אשכולות הוא מישהו ש"למד רבות" וכבש תחומי ידע רבים ושונים. כפי שכתב איש האשכולות מהמאה ה-15, לאונה בטיסטה אלברטי – אדריכל, צייר, פרש, קשת וממציא: "אדם מסוגל לעשות כל דבר אם רק ירצה בכך." במהלך הרנסנס, רעיון איש האשכולות הפך לחלק מתפיסת האדם האידיאלי, אמן רב-תחומי עם עיסוקים אינטלקטואליים, אמנותיים ופיזיים. אומרים שליאונרדו דה וינצ'י היה גאה ביכולתו לכופף סורגי מתכת בידיו לא פחות משהיה גאה במונה ליזה.

אנשי אשכולות כדה וינצ'י, גתה ובנג'מין פרנקלין היו הישגיים כל כך עד שאנו עלולים להסתייג מלתאר את עצמנו כאנשי אשכולות גם אם אנו עצמנו מנסים לרכוש מיומנויות רבות. לא כל אחד הוא גאון. אבל כולנו עוסקים בכל זאת במגוון פעילויות; זה אחד הדברים שעושה אותנו אנושיים.
נאמר שלכולנו יש לפחות פוטנציאל להפוך לאנשי אשכולות. ברגע שיש לנו מונח, אנחנו רואים את העולם בבהירות רבה יותר. ואז אנו שמים לב לדיסוננס קוגניטיבי אדיר במרכז התרבות המערבית: בלבול אדיר בנוגע למקורם של רעיונות חדשים, תגליות חדשות ואמנות חדשה.

המדע, למשל, אוהב להקרין דימוי נקי, לוגי, רציונלי ונטול רגש. אך למעשה, הוא אקראי למדי, מונע על-ידי מימון ואגו ומסתמך על האינטואיציה וההשראה של טובי המדענים. מעל לכול הוא דורש אנשי אשכולות. לעתים קרובות רעיונות חדשים נולדים מזיווג בין שני תחומים. פרנסיס קריק, שגילה את הדנ"א, היה במקור פיזיקאי; הוא טוען שהרקע הזה העניק לו את הביטחון הנדרש לפתור בעיות שביולוגים חשבו כי אי אפשר לפתור. ריצ'רד פיינמן פיתח את הרעיונות שלו בתחום האלקטרודינמיקה הקוונטית, אלה שזיכו אותו בפרס נובל, כשהרהר בתחביבו המוזר – לסובב צלחת על קצה אצבעו (הוא גם ניגן בתופי בונגו והיה פורץ כספות מומחה). פרסי ספנסר, מומחה למכ"מים, שם לב שהקרינה של גלי המיקרו ממיסה חטיף שוקולד בכיסו ופיתח את המיקרוגל. והיראם מקסים, ממציא מכונת הירייה המודרנית, קיבל את ההשראה להמצאתו ממלכודת עכברים אוטומטית שבנה בנעוריו.

למרות כל זה, ישנה הבדיחה המלנכולית על המדען שהוגה תחום מחקר חדש אך מיד פוסל אותו כי הוא חוצה גבולות רבים מדי ולעולם לא יקבל מימון. איכשהו, זה נשמע סביר לא פחות מאשר אינספור פריצות דרך מדהימות שהושגו בזכות הפריה הדדית בין דיסציפלינות.
אפשר לספר סיפורים דומים על פריצות דרך באמנות – קוביזם שילב בין הפשטות של הגילופים האפריקאיים לטרנד הבלתי ייצוגי המתפתח בציור האירופי. ז'אן-מישל באסקיה ובנקסי לקחו גרפיטי מהרחוב והפכו אותו לדבר מקובל בגלריות. בעסקים, הפריה הדדית היא מקור כל החדשנות: סיבים בהשראת קורי עכביש הם הבסיס לבד חסין כדורים; כל טלפון נייד הוא שילוב בין מחשב, מצלמה ו-GPS. כדי להמציא רעיונות כאלה אנחנו צריכים לדעת דברים מחוץ לתחום שלנו. יתרה מזו, ככל שהידע שלנו נוגע במחוזות רחוקים יותר, כך הפוטנציאל שלנו לחדשנות גדל.

החדשנות נאבקת בהתמחות על כל צעד ושעל. טבע האדם והקדמה האנושית הם מגוונים מטבעם. והחיים עצמם רבי פנים – אנו זקוקים למיומנויות רבות כדי לחיות. בתרבויות מסורתיות, כל אחד עושה קצת מהכול. אדם מסוים עשוי להיות הצייד, או הקשת, או הלוכד הטוב ביותר, אך הוא לא עושה רק את זה.

ברור לכול שריבוי עיסוקים תורם לחדשנות. מה שלא ברור הוא מדוע שכחנו זאת. הבעיה, לדעתי, היא כמה הנחות מוטעות לגבי למידה. אנחנו מאמינים שאנו מסוגלים ללמוד רק כשאנחנו צעירים, ושרק אנשים בעלי כישרון טבעי מסוגלים לרכוש מיומנויות מסוימות. אנחנו חושבים שיש לנו תקציב מוגבל ללמידה, ושמיומנויות שונות שואבות את כל המאמץ שאנו משקיעים בהם, בלי להחזיר לנו דבר שנוכל להשקיע בתחומי עניין אחרים.

אישה עם מניפה, 1912, מאת ז'אן מצינגר

אישה עם מניפה, 1912, מאת ז'אן מצינגר

התחושה שלנו, לפיה קל יותר ללמוד בגיל צעיר, אינה שגויה לגמרי, ובכל אופן יש לה בסיס נוירולוגי אמיתי. עם זאת, ההנחה הפסימית שהלמידה פשוט "נעצרת" כשעוזבים את בית הספר או האוניברסיטה, או כשמגיעים לגיל 30, סותרת את הראיות. נראה שלא מעט תלוי ב-nucleus basalis, הממוקם ב-basal forebrain. בין השאר, חלק זה במוח מייצר כמויות גדולות של אצטילכולין, מוליך עצבי שמווסת את הקצב שבו נוצרים קשרים עצביים חדשים בין המוח לתאים. דבר זה, בתורו, מכתיב את הקלות שבה אנו מייצרים זיכרונות מסוגים שונים, ובאיזו עוצמה אנו נאחזים בהם. כשה- nucleus basalis "נדלק," האצטילכולין זורם וקשרים חדשים נוצרים. כשהוא נכבה, אנחנו מייצרים הרבה פחות קשרים.

בין הלידה לגיל עשר או אחת עשרה, ה- nucleus basalis "דולק" ללא הפסקה. הוא מכיל כמות גדולה של המוליך העצבי אצטילכולין, וזה אומר שקשרים חדשים נוצרים ללא הרף. ברוב המקרים זה אומר שהילד לומד כמעט כל הזמן – אם הוא רואה או שומע משהו הוא מיד זוכר אותו. אבל ככל שאנחנו מתקדמים לשנות העשרה המאוחרות שלנו, המוח הופך בררני יותר. מחקר שבחן כיצד אנשים שלקו בשבץ משחזרים מיומנויות אבודות, הראה שה-nucleus basalis נדלק רק אם אחד משלושה תנאים מתממש: מצב חדש, הלם, או ריכוז עז שאותו משמר האדם בעת יישום חוזר ונשנה או תרגול עקבי.

אני יודע מניסיוני האישי, הכולל תרגול אמנויות לחימה ביפן, שלמידה אינטנסיבית מתגמלת אותנו בצורה שאי אפשר לשחזר בעשייה שגרתית. במשך שנה התאמנתי שעה מדי יום, שלושה ימים בשבוע, והתקדמתי רק מעט. בשנה שלאחר מכן עברתי למסלול אימונים אינטנסיבי של חמש שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. ההישגים היו משמעותיים וקבועים, והניבו לי חגורה שחורה ותעודת מדריך. בתוך תוכי הייתי פסימי והתקשיתי להאמין שאני מסוגל ללמוד אמנות לחימה. חשבתי לעצמי, או שיש לך את זה או שאין לך את זה. ואז ראיתי אתלטים טבעיים מפגרים אחריי כשהם לא התאמנו מספיק. וזה, למרבה הבושה, הקפיץ מאוד את המורל שלי.

העובדה שהצלחתי במקום שבו אחרים נכשלים העניקה לי גם מפתח חשוב לסוד הלמידה. לא היה בי שום דבר מיוחד, אבל השקעתי – והצלחתי. סיבה אחת לכך שאנשים רבים נמנעים מהרחבת תחומי העיסוק שלהם היא שהם חושבים שהם לא מסוגלים לרכוש מיומנויות חדשות. אני מאמין שכולנו מסוגלים לזה – ובכל גיל – אבל רק אם נמשיך ללמוד. כדי לשכלל את המוח צריך להפעיל אותו.

לעתים קרובות יש משהו מובן מאליו באנשים עם תחומי עניין צרים – הם משעממים, ולאנשים משעממים אף פעם אין חוש הומור. הם פשוט לא מבינים את האבסורד שבהתמסרות מוחלטת לתחום לימוד זעיר

גם אנשים בני 90 שחוקרים תחומי עניין חדשים שכוללים למידה, משמרים את יכולתם ללמוד. אבל אם נפסיק לאמץ את ה-nucleus basalis, הוא יתחיל להתייבש. אצל קשישים מסוימים התגלה כי אין בו אצטילכולין בכלל – הוא היה "מכובה" במשך זמן רב כל כך עד שהוא הפסיק לתפקד כליל. במקרים קיצוניים זה נחשב לאחד הגורמים לאלצהיימר וסוגים אחרים של שיטיון – מחלות המטופלות, בתחילה ביעילות, על-ידי העלאה מלאכותית של רמות האצטילכולין. אבל נראה שעצם ההתנסות בדברים חדשים מניבה תועלות בריאותיות גם לאנשים שלא סובלים מאלצהיימר. אחרי תקופות קצרות בלבד של התנסות, היכולת ליצור קשרים עצבים חדשים מתפתחת. ולא מדובר רק על פאזלים ותשבצים; צריך לנסות באמת ללמוד משהו חדש.

מונופתיה, או התמחות יתר, גורמת לנו בסופו של דבר להתבצר ולהגן על מה שכבר למדנו, במקום לייצר קשרים עצביים חדשים. כשפרץ הלמידה הראשוני מסתיים, נותר מומחה שמגן כמו חיה על הטריטוריה שלו. אפשר לראות זאת כזירה אקדמית, שבה מרצים עתיקים נאבקים זה בזה כדי לגרש פולשים מהחלקות שכבשו בזיעת אפיהם. דוגמה לזה היא הוויכוחים המרים על חדירת המדעים המדויקים למדעי הרוח. אבל איש האשכולות, יהיה "מעמדו" החברתי אשר יהיה, אינו נאלץ להגן על טריטוריה. זהותו וערכו נובעים משליטתו בתחומים רבים.

חוץ מזה, אולי מדעי הרוח לא צריכים לחשוש כל כך. במחקר מעניין שמומן על-ידי ה-Dana Foundation וסוכם על-ידי דוקטור מייקל גזאניגה מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, טענו החוקרים כי למידת אמנויות הבמה – ריקוד, מוזיקה ומשחק – משפרת גם את יכולתנו ללמוד כל דבר אחר. הם סקרו כמה מחקרים אחרים וגילו שאמנויות הבמה מייצרות רמות גבוהות הרבה יותר של מוטיבציה מאשר תחומי עיסוק אחרים. המוטיבציה הגבוהה הזו גורמת לתלמידים להיות מודעים ליכולתם להתמקד ולהתרכז בהשתפרות. בשלב מאוחר יותר, אם הם יזנחו את האמנויות, הם יוכלו ליישם את הכישרון החדש שלהם בכל תחום אחר.

אפשר ללמוד מזה לא מעט. הרעיון הוותיק מימי הרנסנס, לפיו יש לרכוש מיומנויות פיזיות לצד מיומנויות אינטלקטואליות, נראה רלוונטי מאוד לשיפור יכולת הלמידה הכללית שלנו. הביטחון שלנו ביכולתנו ללמוד הוא הדבר שסולל את הדרך לריבוי עיסוקים. אני חושב שכדאי ליצור תחום לימוד חדש שיאזן את הנטייה המונופתית של העולם המודרני. נקרא לו "מדעי האשכולות." כדי שתחום זה יהיה שלם עליו לכלול היבטים פיזיים, אמנותיים ומדעיים. העניין הוא לא רק שתרגול מיומנויות פיזיות משפר את יכולת הלמידה באופן כללי. אם אנחנו מדירים את הצד הפיזי של הקיום וקובעים שלמידה נעשית רק בעזרת ספרים, אנחנו מפספסים חלק גדול ממה שעושה אותנו אנושיים. זכרו, פיינמן היה זקוק ליכולת פיזית כדי לסובב צלחת על האצבע וכך להגיע לרעיון חדש.

מדעי האשכולות יתמקדו בשיטות ללימוד מהיר שמאפשרות התמחות בכמה תחומים. ייתכן שכדאי לפתח גם שיטות לימוד ניתנות להעברה. חלק גדול מזה יתמקד, באופן טבעי, ביצירתיות – הצלבה בין דברים שלכאורה אינם קשורים זה לזה לשם יצירת דבר חדש. אבל מדעי האשכולות לא יהיו סתם עוד שם לחדשנות. אני מאמין שהם יעזרו לנו לשפר את כושר השיפוט שלנו בכל התחומים. לעתים קרובות יש משהו מובן מאליו באנשים עם תחומי עניין צרים – הם משעממים, ולאנשים משעממים אף פעם אין חוש הומור. הם פשוט לא מבינים את האבסורד שבהתמסרות מוחלטת לתחום לימוד זעיר והעדר תחומי עניין אחרים. אני מאמין כי יש ללכת בדרך הפוכה: ככל שאנו רוכשים עוד ועוד תחומי עניין, כך אנו מפתחים פרופורציות טובות יותר ואיזון רב יותר – מה שמשפר את חוש ההומור שלנו. וזה, חייבים להודות, דבר נהדר.

רוברט טוויגר הוא משורר, סופר וחוקר בריטי. הוא חי בקהיר.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט טוויגר, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

38 תגובות על אל תהיו משעממים

02
אורלי מלמד

מאמר מרתק. אבל עדיין אם נהיה חולים נעדיף ללכת למומחה משעמם מאשר לאדם מרתק שאינו מבין ברפואה. ואולי כולנו בסופו של דבר נגיע למסקנה שאין על ווטסון (המחשב)?
החכמה היא לשלב בין מומחיות לבין היכולת לעניין.

    03
    לביא

    הייתי מעדיף ללכת לרופא שמעורה בתחום שלו - מכיר מחקרים חדשים והחומר רענן במוחו, מאשר ללכת לרופא משועמם, שהפסיק ללמוד כשהוא סיים את בית הספר לרפואה.
    הייתי מתקן את דברייך ואומר שהחכמה היא להישאר מעוניין בתחום שאתה מומחה בו.

07
יאיר

באמת בימינו יש הערכה למומחים בכל תחום. למשל באקדמיה שבה מתמקדים באופן עמוק בתחום ידע צר. החוכמה היא לדעת לשלב בין אנשים שונים שכל אחד מומחה בתחומו - את זה יכול אולי לעשות איש האשכולות עצמו כמנהל טוב למשל (סטיב ג'ובס..?)

08
מג לויטין

מסכימה לגמרי! זה משבר חיי. יש הרבה תחומי עניין שאני רוצה להתפתח בהם שקשורים לתחומי ידע שונים ואני לא יכולה לבחור להתמקצע רק בדבר אחד! זה אולי יקנה לי מומחיות אבל מרגיש לי צר מידי ביחס לדרך שבה הייתי רוצה להפתחת ולמה שהייתי רוצה לעשות בעולם (שוברת את הראש לגבי תואר שני...).
מצדדת גם בהבחנות שלך לגבי המושג של מומחיות והאופן שבו היא יכולה לקבע אותנו והחשיבות של יצירת מסלול לימודים שהוא אינטר-דיסיפלינארי ולא רק עיוני אלא מעשי, פרפורמטיבי וחוויתי!
תודה על המאמר.

09
לי

מעניין מאוד. ובריטי שחי בקהיר - גם זה מסקרן ומרמז על אופקים רחבים. הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני - "מדעי האשכולות יתמקדו בשיטות ללימוד מהיר שמאפשרות התמחות בכמה תחומים. " למה מהיר? נושבת מכאן רוח התועלתנות, אותה תועלתנות ממוקדת תוצאה שהולידה את המונופתיה? ואולי אני החמצתי משהו. בכל מקרה, נהניתי לקרוא ולקבל חיזוק למה שאני חשה - שאין כמו רוחב אופקים והומור.

    10
    תום

    מה רע במהיר?
    לימוד רציני של תחום אחד לוקח X זמן?
    לימוד רציני של שלושה, יקח מן הסתם כ3X

    וזה גם לא כאילו לידע יש גבול עליון שמגיעים אליו ונעצרים - למדת מהר?
    אל-דאגה, תמיד יהיה מה עוד ללמוד, האין זה כך?

    11
    לי

    לתום, לא שיש רע במהיר (או בכל קצב אחר) אלא שהייתה לי תחושה של תכליתיות מאחורי זה, בדיוק ההפך ממה שאמרת ואמרת נכון - שממילא אין סוף לתהליך הלמידה. ואני יוצאת צדקנית כזאת שסולדת מתכליתיות, אבל פשוט כשהלימוד תכליתי ובשביל לעשות וי - פחות מהנה וחווייתי...

12
ד"ר יצחק עזוז

מאמר מעולה שחושף את הבעיה המרכזית של המודרניות והפיכת המדע על המתודות שלו לדת החדשה. זו שמסוגלת לסייע במידה רבה, אך בגלל האמונה במוחלטות שלה לא מכירה במגבלותיה. המגבלה המרכזית נעוצה באמונה של עליונות הרציונליות הלוגית כפתרון לכול בעיה פיזיקאלית ואנושית. בפועל לוגיקה, אף שהיא אמצעי מחשבתי חשוב, היא רק קביים מוגבלים להבנה כלשהי שחורגת ממסגרות טכניות. ללא פיתוח היכולות המחשבתיות האחרות של האדם, כגון אינטואיציה, אסוציאציות, רגשות, דמיון ועוד, שחייבות לפעול במשותף כדי לפתח יכולת יצירתית כתנאי הכרחי לפריצת הידע הקיים, אין סיכוי שהתרבות האנושית תמשיך להתפתח בצורה משמעותית, ופריצות דרך מחשבתיות ימשיכו להישאר נחלתם של מעטים.
רוברט טווינגר מייחס חשיבות רבה מדי ל- nucleus basalis ולמוליך העצבי אצטילכולין, בכושרו של המוח ליצר חשיבה מורכבת ודינאמית ומתחדשת. לא ניתן להרחיב כאן, אך הפעילות המוחית הרבה יותר מורכבת.
מכול מקום, מי שאחראי למצב העגום הנוכחי שעולה ממאמרו של טווינגר הן האוניברסיטאות בכול העולם שמכתיבות אופן חשיבה טכנוקרטי, ובכך משעבדות את כול מערכות ההשכלה למטרות שלהן. בכך האוניברסיטאות הפכו לאויב המסוכן ביותר של פיתוח המחשבה האנושית כפי שהאדם נזקק לו בעידן התפתחות המידע שאליו הגענו.
לגבי הערתה של אורלי מלמד - היא תלך למומחים, אך המומחים הסטנדרטים מגלים חוסר אונים ואוזלת יד כאשר הם נדרשים למחשבה יצירתית ופורצת דרך.
לסיכום, מאמר חשוב שלא חושף אפילו את קצה קצהו של הקרחון האדיר שהו חשף.

14
דר' יהודה ברק

נראה לי שיש מעט ערבוב תחומים וגם מעט ידע לקוי במאמר. שיפור ידע בתחום מסוים אינו הופך אדם לאיש אשכולות גם אם זה תחום שבו הוא מתקשה ומשקיע ומצליח. כמו כן מיומנות פיזית ומיומנות מחשבתית כרוכים אלה באלה ואנחנו יודעים זאת מזה מספר שנים לכן אין בכך חידוש רב. איש הרנסנס הוא מושג שנקבע לאחר מעשה כשאנשים כמו לאונרדו דה וינצי וברונלבסקי ועוד אחרים עסקו בהצלחה במספר תחומים. אך כאלה היו גם בעבר וכמובן גם בשלב מאוחר יותר כגון דקרט ואחרים. עיון מדוקדק בהיסטוריה מעלה דמויות של מלכים או בני אצולה שעסקו במספר תחומי ענין וברור שיש אחרים שעסקו במספר תחומי ענין אך הם פחות מפורסמים או שלא נכתב עליהם דבר. כנוירולוג הגעתי למסקנה שאיש אשכולות הוא אדם שמטבע בריאותו נועד להיות איש אשכולות כלומר אדם שהגנטיקה שלו יוצאת דופן ומביאה אותו להתעניין בתחומים רבים ושונים ולהשקיע בכך זמן וענין. אכן רוב בני האדם אינם כאלה כיוון שהאבולוציה מעדיפה השרדות והשרדות מתאימה לכך שאדם רוכש את כישוריו בגיל צעיר ואז הוא רובץ על מי מנוחות. צריך להביא בחשבון שאדם שחי בסוואנה האפריקאית היה עסוק בקיום ובמציאת מקורות אנרגיה. המוח צורך 20% מהאנרגיה של הגוף במנוחה והמקרר אינו בהשג יד. לכן שהכישורים נרכשו גוף האדם מעדיף לחסוך באנרגיה ובכלל זה באנרגיה מוחית זה בולט אצל בעלי חיים וגם אצל בני אדם. רוב בני האדם אינם מגלים ענין רב בתחומים חדשים לאחר גיל מסוים. כמאמר הפתגם "אינך יכול לללמד כלב זקן, טריקים חדשים." מכאן שאנשי האשכולות הם אנשים יוצאי דופן שאולי לא היו שורדים או שהיכולות שלהם מאפשרות להם לזכות בחסדי הקהילה שגומלים להם בכך שהם מספקים להם מזון ומקלט תמורת עבודתם והשגיהם החשובים. כאמור זו לדעתי תופעה גנטית יוצאת דופן שאינה מעידה על כלל האנשים. אנשי אשכולות אינם זקוקים למישהו שיגיד להם שהם צריכים ללמוד דברים חדשים ומגוונים. אנשים אחרים ילמדו אולי דברים חדשים אם יכריחו אותם או שהם יכריחו את עצמם, לא בטוח שהייתה קורא להם אנשי אשכולות או אנשי רנסנס

15
יואב לוי

כל כך עצוב לראות את מערכת החינוך שלנו שצועדת קוממיות אל האופציה הגרועה מכולן - דוחסת נהרות של מידע מאוזן אחת בתקווה שלא הכל יצא מהשניה בזמן בחינת הבגרות, בשעה שברור שאין כל דרך לפתח מומחיות בגיל הזה, והכמות מבריחה כל סיכוי לפתח איכות של כישורי למידה, הסקה, ופתרון בעיות.

18
עדי מאק

על מנת להירפא מגידול קטלני נדיר נזקקתי לצוות של רופאים מכל מיני תחומים. ה"מומחים" התייאשו ממני וגם ייאשו אותי, ולעיתים רבות יותר מידי קיטלגו אותי כ"חולת נפש משוגעת שצריך לכלוא ולאשפז". אך למזלי הגדול מאוד, בעלי התעקש על חיי ולא הפסיק לחפש את המזור והמרפא. עד שבסוף נמצא הבית חולים עם הצוות הנרחב ביותר מכל מיני תחומים הסכימו לשבת יחדיו ולהביא אותי לידי החלמה מלאה. אוטוטו אני בדרך לשם- לקו הסיום לאחר תהליך ארוך ומתיש של למעלה מ-5 שנים.

    דבר ראשון - זה שאת בדרך להחלמה זה דבר נפלא! חזקי ואימצי והצליחי! מעבר לכך, גם את בעצם מתייחסת לשיתוף פעולה בין מומחים מתחומים שונים...זאת אומרת שיתוף פעולה בין מומחים מתמקדים. גם בעיני זו הדרך להישג הכי משמעותי שאפשר, ובאמת "צוותי עבודה של מומחים" הם בדרך כלל המרכיב המרכזי בתכנון פרוייקטים עצומים... אני חושבת ש"ראש פתוח" ויכולת תקשורת טובה לאדם שמתמחה בתחום אחד מתפקדים אפילו יותר טוב מרב תחומיות

כאדם שכל חייו סובל מחוסר התמקדות (השכלה גבוהה בפסיכולוגיה, מחשבים, ואומנות, קריירה במחשבים וכעת בקדרות) אני מוכרחה לציין כי למידה של תחומים רבים אכן מעשירה ומעניינת אותי כשם שהופכת אותי למעניינת. אבל, אליה וקוץ בה. מאחר ואנו כן מוגבלים בזמנינו עלי אדמות, כל "סטייה" לתחום נוסף משמעה ויתור על התמקדות וויתור על הישג. לצערי, אני לא מאשימה בזה שום גורם חברתי. הרצון העז ללמוד תחומים חדשים ושונים כמו גם הרצון להשגים הוא פנימי לחלוטין. אף אחד מעולם לא כפה עלי מגבלת לימודים או כיוון לימודים, וגם את החלטות הקריירה עשיתי בעצמי. ואני דוקא מאוד מצרה שלא התמקדתי יותר והגעתי להשגים. טעות בידי כותב המאמר שמביא דוגמאות ספורות של גאונים אמיתיים שהם מולטי טלנט. הם יוצאי הדופן. מרבית הבלתי מתמקדים נשכחו מדפי ההיסטוריה וכתבי התרבות.. ואלו שכן נכנסו לפנתיאון הזה ידעו כן להתמקד ולהגיע להישגים ראויים שנכנסו לשם. מן המאמר עולה רצון של אדם להצדיק לעצמו את דרך חייו...

    22
    תום

    נוגה יקרה, אני חושב שטענתך לוקה בכשל פנימי מעגלי כיוון שברגע שאדם אינו מתמחה לעומק אלא לרוחב, באופן טבעי קטן הסיכוי שתשמעי עליו בתוך תרבות המהללת ומקדשת את מומחיות העומק. האנשים הנהדרים הממלאים עצמם בדעת רחבה, לאו דווקא יימצאו בעיתון, בטלוויזיה או תחת העדשה הציבורית. הם פשוט שם. חיים, ואולי טוב יותר.

    לתום - יכול מאוד להיות. אבל מי יודע? ומי שומע עליהם בכלל או מה יש להם להגיד? ואולי יש להם המון מה להגיד? לא היה רצוי שהם יהיו במעמד שמקשיבים להם? האם מישהו היה קורא את המאמר הזה אילולי היה כותבו מומחה?
    ואגב, הטענה שלי כל הזמן היא שהרצון להתמקדות הוא פנימי, אישי, שלי. אני לא מאשימה את ה"תרבות" או האקדמיה. אני עדיין חושבת שהישג מחייב התמקדות. בייחוד אצל אנשים רגילים כמוני, גם אם זה לא נכון לגבי גאונים כדה- וינצ'י...

25
ד"ר יצחק עזוז

לד"ר ברק.
להזכירך שהתרבות המערבית לא נמצאת בסוואנה האפריקאית כבר אלפיי שנים, ולכן התנאים שלה אינם קני המידע לבחינת פיתוח יכולות החשיבה של האדם. לאדם כיום, בוודאי בחברת השפע, יש זמן פנויי כה רב שהופך עבור רבים לבעיה המרכזית בחייהם, והם מחפשים דרכים מגוונות כיצד לשחוק אותו. אתה מצלם תמונת מצב שנובעת מהגישה הפוזיטיביסטית שהתמחות היא האמצעי העיקרי להגיע לרמה מקצועית גבוהה. אלא ש"אליה וקוץ בה". אותה התמחות היא זו שמסרסת את היכולת של האדם לחרוג מהכלא המחשבתי שבו הוא מצוי, דווקא בגלל אשליה של ביטחון יתר ויוהרה שכה אופיינית למרבית המומחים (אלו שלא הם נדירים). אותה כמיהה לביטחון וודאי היא זו שגורמת לכך שלמשל נוירולוג שמתמחה בתחום מסוים של חקר המוח לא מסוגל ליצר שיח משמעותי עם חוקר מוח שמתמחה בתחום אחר. וככול שהמחקר בין תחומי הדעת רחוק יותר כך השיח שאמור ליצר תובנות אינטרדיסציפלינריות הופך לשיח של חרשים. אך לו זו הנקודה החשובה במאמר. הנכונות ללמוד תחומי דעת חדשים כול הזמן גורמת למי שמוכן להעז (ואלו מעטים ולכן נוצרת דעה שהיכולות הללו שמורות ליחידי סגולה) חש מצד אחד את מידת חוסר הוודאות המעוררת לסקרנות, ומצד שני את העזה לעלות רעיות פורצי גבולות כיוון שהוא לא שבוי בגבולות הכלא המחשבתי שאליו הורגל במשך שנים של התמחות בתחום צר אחד. כפי שציינתי, בתגובתי הקודמת, האחראית לכך היא האקדמיה ואופן הלמידה בה שמחלחל לכול מערכות ההשכלה. כתוצאה מכך הדגש, הן באוניברסיטאות והן בבתי הספר הוא קידוש השינון של התכנים, מתוך אמונה שהם יובילו לשליטה מלא בתחום ידע כלשהו, וששליטה זו תאפשר לשולט בידע לספק תשובות מהירות. התשובות שאדם כזה מספק הן תשובות של ידע שכבר ידוע, בעוד שהאדם נדרש, ולא רק בתחום המקצועי אלא בחיי היום יום, להגיע להערכות מושכלות לגבי מצבים שאין תשובת פרופסור מוכנה מראש שאותה יש להקיא במחנים ו/או להעתיק בעבודות. כדי שאדם יהיה מסוגל להתמודד עם תנאים של אי וודאות, ובכול מצב קיומי יש תנאים של אי וודאות (פרט לאשליה שמנסים ליצר המומחים) מערכות הלמידה בכול הרמות צריכות לפתח אצלו יכולות שהגישה המתמחה רק מסרסות. כך למשל, ככול שאדם מתמחה בתחום מסוים (והחלוקה למקצועות לימוד שהן תוצר של חלוקה לדיסציפלינות ותתי דיסציפלינות) כך היכולת היצירתית לו הולכת ודועכת. אותה יכול שהיא חיונית לכול אדם בעולם שהידע מתעצם בו בקצב כה ומהיר ובחברה שאמורה להיות דמוקרטית ולכן כזו שאין בה תשובות מורה מוכנות מראש. אתה כנוירולוג צריך להכיר היטב את אופן הפעולה של המוח האנושי, שכאשר אדם נחשף למצב של אי וודאות הפעילות המוחית בין שתי ההימספרות היא עצומה, וככול שיש לו תשובה לכאורה וודאית פעילות זו מצטמצמת ומתמקדת בחיווט מוחי מאד מצומצם. תפקיד מערכות ההשכלה לעודד את המוח האנושי לפעילות כמה שיותר מורכבת ודינאמית ("לחשוב לאט לחשוב מהר" בספרו של כהנמן), ואת זה לימוד המחלק למקצועות מתוחמים היטב מדכא. יש שפע של מחקרים שמצביעים על ירידה ביכולת היצירתית של בני אדם ככול שהם נמצאים יותר שנים במערכת ההשכלה וככול שהם מתמחים בתחום מסוים.
ולנוגה מלאכי - כותב המאמר נדרש לדוגמאות יוצאות דופן כיוון שהתרבות המערבית הופכת אותם ליוצאי דופן. הדוגמאות נועדו להראות שמדובר ביכולות אנושיות ולא על אנושיות, ושאם אופניי הלמידה ישתנו יש סיכוי שיותר לומדים יהיו מסוגלים לפתח יכולות שהיום נראה כאילו הן שייכות ליחידי סגולה. יכולות שלא פותחו בדרכים נכונות ושהניצול שלהן בחיי יום יום יאפשר להתייחס למציאות באופן פורה, חיוני ומעמיק יותר, כפי שהחיים הראליים דורשים מעצם היותם מורכבים ודינאמיים, וששום התמחות לא מספיקה כדי להתמודד איתם.
ראי את אוסף המומחים בתחומי הדעת השונים ואת יכולתם לנתח את המציאות ולהעריך מה יקרה בשבוע הבא - מומחים במזרח התיכון לא היו מסוגלים לראות מה הולך לקרות במדינות ערב שבוע לפני פרוץ שרשרת המהפכות. כמעט כול המומחים לא העלו בדעת את נפילת חומת ברלין מספר שבועות לפני שהיא נפלה. הרוב המכריע של המומחים לכלכלה לא היו מסוגלים לנבא את המשבר של 2008 בכלכלה ואת תוצאותיו הנוראיות. אדרבה, כמעט כולם שרו במקהלה את הזמירות של הכלכלה הקפיטליסטית שיצרה את המשבר והשלכותיו הנוראיות. כך אפשר לתת דוגמאות מתחומי דעת שונים ואת חוסר האונים של המומחים להעריך את המצב שבו הם מצויים במידה סבירה, ולכן הם מופתעים חדשות לבקרים. דברי לא מכוונים לכך שצריך לוותר על התמחות, אך צריך להיות מודעים למגבלות ולסכנות שבהתמחות צרה. מכול מקום, הישועה לא תבוא מהאקדמיה שצמחה מתוך הכנסייה במאות ה-11 וה-12 והחליפה אותה בהצלחה רבה במובנים רבים. כמו כול גילדה, גם האוניברסיטאות לא יוותרו על ההגמוניה שלהן וידכאו כול ניסיון לשונות בשם המומחיות (הדוגמות הכנסייתיות במסגרות הדתיות).
אם המכללות היו אמורות ליצר את האלטרנטיבה, כשם שהאוניברסיטאות יצרו אלטרנטיבה לכנסיות השונות, לצערי הרב הסיכויים לכך לא מעודדים. זאת כיוון שהן מתפקדות מתוך רגשי נחיתות ביחס לאוניברסיטאות, ולכן אינן מעזות ליצר אלטרנטיבה אלא מנסות לחקות את האוניברסיטאות.
התגובה שלי אומנם ארוכה למסגרת זו, אך היא קצרה מאד ביחס לבעיות שעומדות לפתחנו.

26
ש

הכתבה מעניינת מאוד, אולם לצערי הכותב חוטא בכך שאינו מתייחס לאספקט החשוב ביותר בחיים הרב-תחומיים- תחושת השלמות, הסיפוק והעוררות שחש האדם.
הכותב מתמרץ את העיסוק הרב-תחומי בכך שהוא מתאר את פריצות הדרך הגדולות שעיסוק זה יכול להביא, ואת החדשנות שבצידו.
בעיני טיעון זה הוא שולי ביותר, ונדחק הצידה לעומת אותה תחושה מדהימה ומרעננת שמעוררים שלל התחומים. אינני יודע כיצד לתארה, אך תמיד חשבתי עליה כאותה התחושה שחשו חוקרי הארצות הקדומים כשתרו שטחים בהם לא דרכה כף רגלו של המערב. מעין תחושה של פחד מהלא-מוכר המהולה בהתרגשות עצומה.
זו אותה התחושה שאני חש כשאני נתקל בתחום חדש שלא הכרתי בעבודה, כשאני נכנס לענף ספורט חדש או מתוודע לאמן חדש שאודותיו לא שמעתי.
עיסוק רב-תחומי יכול לקרות בזמן מלאכת כפיים חדשה (נגרות, ריתוך...), הרצאה מרתקת באוניברסיטה, או טיול בנחל לא מוכר.
אותה תחושה היא שמביאה לי עניין מחודש בחיים כל בוקר, שמשמנת את יצר הסקרנות הטבעי שלעיתים דועך, וששמה לי ברק בעיניים.

לצערי, זו אותה התחושה שהעולם שלנו מנסה לדכא. אני זוכר היטב את התסכול שחשתי כשהורי קראו לי "חולמני" מאחר והפלגתי במחשבותי מתחום אחד לאחר. ולעיתים אני מתוסכל מההומוגניות במקום העבודה, בו כולם עוסקים באותו תחום, ונראה כאילו לא מתעניינים בשום דבר אחר.

לסיכום, עיסוק בתחומים שונים, גם אם ללא מומחיות באף אחד מהם, הוא מדהים ומביא גמול עצום לאלו שמוכנים להסתכן ולצעוד אל מחוזות הלא-נודע. הוא מביא סיפוק, חדוות חיים ועולם פנימי עשיר, וגורם לנו לחיות כל יום במלואו.
אני לא מאמין באמירה המוכרת "לא ניתן ללמד כלב זקן תעלולים חדשים", אני דווקא חושב שיש לשנותה ל-"לא ניתן ללמד תעלולים חדשים, לכלב המפחד ללמוד תעלולים חדשים".

27
יעל ניסן

לדידי לא מדובר על או להתמקצע ולהצטמצם או לרכוש השכלה רחבה אלא גם וגם.
מה שחשוב זה היכולת לנוע בין תקופה בה מתמקדים ויורדים לעומק בדבר אחד ותקופה שנייה בה זזים מאותו דבר אחד ועוברים לאחר, ותקופה שלישית בה לא מתמקדים בשום דבר "לעומק" ולא נחרדים מכך.

חשוב לגוון ולנוע בין אפינויות שונות של למידה והתנסות. היכולת הזו להתעניין ולהתנסות בתחום חדש, להניח להשקעה בתחום אחר מבלי להיכנס להתקף חרדה, להבין שכל מה שלומדים בתחומים השונים במשך החיים בסופו של דבר מעשיר ומשרת את כל התחומים כולם - זו הפואנטה.

גמישות שלפעמים לוקחת אותנו לעומק ולפעמים לרוחב.

29
נוני

היה רצוי מאוד ששר החינוך שלנו יקרא את המאמר הזה.
כך צריכה להיות הגישה כשבאים ללמד ולחנך ילדים צעירים. מניפת אפשרויות, מחשבות תחומי ידע מגוונים. אחר כך שיתמחו.....

    30
    ד"ר יצחק עזוז

    נוני שלום,
    את צודקת שהגישה צריכה להשתנות כאשר מלמדים ומחנכים צעירים, אלא שהבעיה עם המבוגרים שמלמדים ומחנכים אותם. אלו שבויים ב"בתי הכלא המחשבתיים" (מה שבאקדמיה מכנים במושג מכובס "פרדיגמה") שבתוכם הם למדו וחונכו. כדי לשנות כיוון האקדמיה, שכיום שולטת בתהליכי הלמידה (חינוך אין שם - ראי את המשכלים לרמותיהם והתנהגותם הערכית המעוותת, ואשליית "האובייקטיביות" שהם מייצרים, זאת כיוון שאין דבר כזה "אובייקטיבי", שגם היא המצאה של האקדמיה), והשר שבוי בידיהם כיוון שכדי להיחשב מקצועי הוא חייב להישען על פרופסורים והתוצרים המחקריים (מחקרים נשענים על מודלים, סטטיסטיקה וכדומה שמשטחים את המציאות המורכבת ומקפיאים את הדינמיות שלה) שלהם, שתרומתם ללמידה משמעותית, ובוודאי לחינוך (הפרדה בין חינוך ללמידה היא אחת מהתוצרים המעוותים של האקדמיה), היא שולית ביחס להרס שהם אחרים לו בתחומי הלמידה-חינוך.
    הביטוי העממי "הדג מסריח מהראש" מתאים לאקדמיה ודרכה כמי ששולטת בכול מערכות ההשלכה בצורה ישירה ועקיפה. באוניברסיטאות, במיוחד אלו שנחשבות יוקרתיות, מלמדים באולמות של 100, 200 ולמעלה מכך סטודנטים, ולזה הם קוראים למידה משמעותית - הסיסמא שהשר מוביל כיום. הפרופסורים שלמדו ומלמדים כך ממשיכים להאמין שזו למידה משמעותית. הם אינם מבינים מהי למידה משמעותית כיוון שתפיסת הידע שלהם ארכאית, ושבאה לידי ביטוי בחלוקה לדיסציפלינות ותת דיסציפלינות, ושהתכנים ה"נרכשים" בשיטת "המשפך" (זה מה שניתן לעשות בכיתות של למעלה מעשרים סטודנטים) הם העיקר. זאת בעידן האינטרנט, שבו התכנים נגישים לסטודנטים בזמינות ששום מרצה לא מסוגל להנגיש. לכן שיטת ההרצאות מיותרת לחלוטין.
    מהפכות, בכול תחום, לא באות לעולם מלמעלה, ולמרות הרצון הטוב של שר החינוך הרב פירון, שבא מלמטה, אין לו מושג עד כמה בהיותו למעלה הוא שבוי בידיד האליטה האקדמית שממנה לא תבוא הישועה להשכלה-חינוך.

31
מנוליטו

שימו לב לכותרת המאמר " אל תהיו משעממים"... זה העיקר ונושא המאמר אכן מפתח נקודות מעניינות לכותרת זו.
התשוקה ללמוד או להתפתח בכל גיל נובעת לדעתי משעמום מה..
לפיכך אנו מפתחים את עצמנו לשם אי היות לנו משעמם סובייקטבית..
העניין הוא שהגירויים שעוטפים אותנו ללא סוף , על כל שעל, גורמים לנו להיסחף אל תוכם, ולגרום לנו עצמנו לזנוח את הרצון לרכוש ידע ויכולות נוספים.
ולשם כך יש להתנער מהמערכות החונקות .. ולהתרכז בעצמנו...ולהשתעשע..

32
צ'מני חיים

בשביל להיות איש אשכולות, צריך דמיון, מעוף ובעיקר סקרנות.
אלה תכונות שנולדים איתן.
מוסדות הלימוד, הנם רק כלים לפיתוחן וישומן של התכונות הללו.
כל הויכוחים על טיבן של האוניברסיטאות או המכללות, הנם לעניין שיפור הכלים.

35
אחד

מפתיע שאף אחד לא צועק המלך הוא עירום. המאמר הזה הוא שטחי בצורה שלא תיאמן. אני מניח שהמחבר סבור כי מה שאנחנו צריכים זה עוד אנשים שיכולים לזרוק אוסף של עובדות ללא הקשר ובצורה שאיננה ממצה דבר רק כי הן תומכות שאיזו תזה כללית שהם הגו. מגוחך לקרוא לאנשים כאלו אנשי אשכולות.
הסיבה שמדענים, רופאים, מהנדסים וכו' מתמקצעים בתחומים צרים איננה כלל קשורה לרעיון חלוקת העבודה של אדם סמית (שדיבר על פירוק של תהליך תעשייתי למספר חלקים - אבל, הי, זה נשמע קשור!). הסיבה היא ההתרחבות העצומה של הידע. כפי שציינו מעלי, אם יש לך שבר מסובך בכף הרגל, כדאי שיהיה אורתופד שמתמחה בכפות רגליים.
כמובן שכדאי שמדענים וחוקרים יהיו בעלי תחומי עניין מגוונים, וזה בהחלט יכול לתרום ליצירתיות, אבל הבסיס הוא הקדשת שנים לתחום המחקר שלהם (וכדאי לקרוא קצת על פיינמן כדי להבין כמה הטעיה יש בתיאור שלו כמישהו שמסובב צלחות על האצבע ובגלל זה מצליח. האיש היה מבריק ויצירתי בצורה שלא תיאמן, ואם כבר התחביבים שלו היו התוצאה של תכונות אלו, לא הסיבות שלהן).

    36
    ד"ר יצחק עזוז

    הסיבה לריבוי הדיסציפלינות ותת הדיסציפלינות אכן אינה רעיון חלוקת העבודה של אדם סמית. את האקדמיה הקלאסית לא עניין מה קורה במקומות העבודה כיוון שהיא לא התכוונה להיות פרקטית. ההיפך הוא הנכון. האקדמיה התפתחה על המורשת האפלטונית נוצרית (חיבור של אוגוסטינוס), לפיה המציאות לקויה ושיקרית ולכן יש לחשוף את המציאות "האמיתית".
    המציאות "האמיתית" כפי שהתפתחה במחשבה המערבית, היא זו שהיא חפה מסתירות. היות והמציאות רוויה בסתירות היא בהכרח רוויה בשקרים שיש לנפות אותם.
    כבר מקס ובר עמד על כך שהפיצול לדיסציפלינות נוצר כאשר התגלו סתירות בין תחומים שונים, ולכן יש לפצל את התחום לדיציפלינות - כפופות למשטר לוגי חף מסתירות. כך גם הפיצול לתת דיסציפלינות.
    ברור שיש חשיבות להתמודדות עם ריבוי העובדות, אלא שבתפיסה האקדמית עובדות הן רק מה שמתיישבות עם מתודות לוגיות ושיטות סטטיסטיות שהן לכאורה רק לוגיות.
    הבנה של המציאות (ולא מציאות אידיאלית) לעולם לא יכולה להיכנס לסד של משטר לוגי (זה מה שמשתמע משני משפטי אי השלמות של גדל והפרדוקסים של קורט ראסל ועוד). הבנה עמוקה מתחוללת בתווך שבין המודלים, ההגדרות והתאוריות הלוגיות, וכדי שהבנה כזו תתרחש צריך לפתח מיומנויות חשיבה שהאקדמיה לא רק שאינה מפתחת, אלא בכמייה שלה למדעיות במובן הפוזיטיביסטי מסרסת.
    יצירתיות היא תכונה מולדת רק במשקפיים אקדמיות שאינן מסוגלות להבין לעומק מהי יצירתיות וכיצד ניתן לחנך לפיתוח יצירתיות.
    מאמרים בכתבי עת מהמובילים בעולם שעוסקים בנושא יצירתיות (מהשנים האחרונות - 2012, 2013) חושפים את המבוכה של חוקרים אקדמים בנסיונם להסביר מהי יצירתיות, כיוון שאופן ההסתכלות האקדמית שלהם - משקפיים לוגיים/מחקריים - לא מסוגלים להסביר את מה שלא ניתן להסביר באופן לוגי בלבד - יצירתיות.
    למידה משמעותית במאה ה-21 תהיה זו שמפתחת את היכולות היצירתיות של האדם, והישועה לא תבוא מהאקדמיה, שבעיקרה מכשירה טכנאים במרבית התחומים, ונשענת על יוצאי דופן, שהיצרתיות שלהם לא דוכא עד דק במסלול המדכא יצירתיות שמן הגן ועד לתארים המתקדמים, וההגמוניה של האקדמיה בפרסומים שמחייבים להכניס רעיונות לסד קבוע מראש.

.
בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.
.
הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.
.
.
אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי...
.
המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.
.
השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.
.
.
לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.
.
אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.
.
בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.
.
בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.
.
.
ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים!
.
אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.
.
הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.
.
הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין.
.
הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום.
.
הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.
.
הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.
.
התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?"
.
זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.
.
אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.
.
כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה. המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.
.
ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".
.
מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?
.
הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.
.
.
[פרק 19, "למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.]
https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI
.