אל תזמינו אותי

פוליטיקאים אוהבים אותה. פסיכולוגים מדברים בשבחה. סוציולוגים לא יכולים בלעדיה. אבל אולי הגיע הזמן לוותר על הארוחה המשפחתית, טקס מיותר ובזבזני
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יש לא מעט כוחות-על שיתאימו לסגנון החיים שלי. אני אשמח לקום בוקר אחד ולגלות שאני יכולה לעוף, להיעשות בלתי נראית, ואפילו להפוך חומר לזהב, בהנחה שמגע מידאס הזה יגיע עם מתג כיבוי. אבל כוח-העל שאני באמת רוצה – זה שאני חולמת עליו בהקיץ – הוא היכולת להוסיף יום או שניים לכל שבוע. כשהשעון יכה חצות בין יום שני לשלישי ייפתח שער פרטי: יום נוסף, שלי ורק שלי. ובזמן שכולם ישנים, אני אכתוב, אקרא, אשלח מיילים ואולי אפילו אנקה את התנור. ואז אלך למיטה ואתעורר ביום שלישי, רעננה כמו כולם. ההבדל יהיה שאני כבר ביצעתי את כל המטלות שלי.

יש סיכוי טוב שגם לכם יש פנטזיה דומה, אפילו אם הפרטים שונים. כל שנה, חברת גאלופ שואלת אמריקאים אם הם מרגישים שחסר להם זמן, וכל שנה בשני העשורים האחרונים עונה מחצית מהאוכלוסייה שבאופן כללי אין להם מספיק זמן לעשות את כל מה שהם רוצים לעשות. ההשלכות – לחץ, מחסור בשינה ואפילו השמנת יתר – מתועדות היטב גם הן. מה אם כל האנשים האלה יקבלו שעה וחצי נוספת מדי יום שבה יוכלו להשתמש כראות עיניהם? רוב ריינהרט (Rhinehart), מהנדס ויזם בן 25 מסטודיו סיטי, קליפורניה, מאמין שסוילנט (Soylent), המוצר החדש שלו, יעניק לנו בדיוק את זה.

הארוחה המשפחתית, למרות תפקידה המקודש בתרבות העכשווית, נולדה לפני 150 שנה בלבד
"לפי לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי, אנשים מבזבזים כשעה וחצי ביום על אוכל," מסביר ריינהרט. הנתון הזה הוא ממוצע הכולל קניות, הכנת ארוחות, אכילה ושטיפת כלים. ריינהרט אמר לי שעל-ידי החלפת האוכל בסוילנט – הנקרא על שם המבורגרים מסויה ועדשים (soya ו-lentil) מרומן המדע הבדיוני Make Room! Make Room! (1966)  מאת הארי האריסון, ולא על שם העיבוד הידוע-הרבה-יותר שלו לקולנוע, Soylent Green (1973) , שהציג עלילה קניבלית – הוא חסך "לפחות שעה בכל יום, אם לא יותר."

הרעיון לתחליף מזון נוזלי ומקיף-תזונתית עלה בדעתו של ריינהרט בדצמבר 2012 בגלל אי-שביעות רצונו מהרגלי אכילה מפוקפקים שהתבססו על מזון מהיר, קסדיות קפואות ופסטה. בתפריט הזה הוא השקיע הרבה כסף והרבה זמן. בפברואר 2013 הוא כתב פוסט שנקרא "כך הפסקתי לאכול אוכל," שבו דיווח כי הוא מרגיש כמו "האיש השווה מיליונים" אחרי 30 ימים בלבד שבהם החליף את האוכל ב"נוזל סמיך ונטול ריח בצבע בז'" המכיל את "כל החומרים שהגוף זקוק להם כדי לשרוד, בנוסף לכמה תוספות שהתגלו כמועילות".

התגובה הייתה מדהימה. קוראי אתר Hacker News, הפופולרי בקרב מתכנתים ויזמי טכנולוגיה, היו הראשונים שעלו על פוסט הסוילנט של ריינהרט ועודדו אותו לשתף את המתכון. וכשעשה זאת התפתח שרשור Reddit סוער שבו אנשים שיצרו גרסאות עשה-זאת-בעצמך של סוילנט שיתפו מתכונים, דנו במקורות מגנזיום והשוו את פעילות קיבתם. תוך שלושה חודשים החליט ריינהרט בעקבות הדרישה הרבה לפרוש מהסטארט-אפ שלו ולהקים חברה שתספק סוילנט להמונים. עד שסוילנט 1.0 התחיל להישלח ללקוחות במאי 2014, החברה כבר צברה יותר מ-20,000 הזמנות מראש המסתכמות ביותר משני מיליון דולר במכירות וכן – הערכה זהירה – בחיסכון קולקטיבי של 2,875 שנות חיים.

ומה אנשים עושים עם כל הזמן הפנוי הזה? האם נהיה עדים לרנסנס חדש: פריחה מבוססת-סוילנט של ספרות, אמנות, או לכל הפחות אפליקציות? עדיין מוקדם לקבוע מה יהיו התוצאות, אבל הסימנים הראשוניים מעורבים. ריינהרט השקיע את השעה וחצי הפנויות שלו בהשקת החברה, והוא אומר שעדיין יש לו "רשימת קריאה ארוכה, רשימה ארוכה של קורסים מקוונים, הרבה פרויקטים אישיים שהייתי רוצה לעשות." הוא לא מתנגד להשתמש בזמן למנוחה, כמובן, ואומר לי שהוא שמע ממשתמשים אחרים שהם מבלים שעה נוספת בצפייה בטלוויזיה, בילוי עם חברים ובני משפחה, או פשוט מצמצמים את המחסור הלאומי בשעות שינה. "מעט יותר זמן לכל אדם, באופן כללי, הוא משהו שארצות הברית זקוקה לו מאוד," הוא אומר לי. "כל אחד משתמש בזמן הזה כאוות נפשו".

אפונה מוכנה

השימוש בכל הזמן שחסכו הארוחות המוכנות מתגלה בעלייה בשיעורי השתתפות נשים בשוק העבודה. צילום: גוסטב ברונדין, ״גטי״

אבל חוויותיי שלי אינן מבטיחות במיוחד. חייתי על סוילנט במשך חמישה ימים (ריינהרט שלח לי אספקה לשבוע, אבל נשברתי מוקדם) שבמהלכם אכן נעשיתי מודעת עד כאב לפרקי הזמן הארוכים שאחרת הייתי מבלה בתכנון ארוחות, קניות, הכנת אוכל, זלילתו בהנאה ושטיפת כלים. למרבה אכזבתו של העורך שלי, את הזמן שהתפנה ביליתי בגלישה סתמית באינטרנט; המוח שלי התנגד לכל ניסיון לנצל אותו לפעילויות פרודוקטיביות יותר, כאילו הוא ידע שגוזלים ממנו הפסקה שהוא מצפה לה (העורך ציין ברוב טובו שאולי זה משקף את הכשלים האישיים שלי, ולא את החסרונות האינהרנטיים של סוילנט).

זאת כמובן אינה הפעם הראשונה שמישהו מבטיח לחסוך לאמריקאים את זמן הכנת הארוחות. שורשי טירוף הסוילנט של ימינו טמונים באימוץ הארוחות המוכנות אחרי מלחמת העולם השנייה. אז, כמו היום, מגוון השימושים האפשריים לזמן שנחסך נע מהטריוויאלי למשמעותי – אבל עם טוויסט מגדרי הרבה יותר. כפי שכותב הארווי לוונסטין בספרו Paradox of Plenty (1962), נשיא איגוד יצרני המזון האמריקאי הכריז בגאווה שהארוחות המוכנות הפחיתו את הזמן הממוצע שעקרת הבית מבלה בהכנת ארוחות מ-5.5 שעות ביום לשעה וחצי בלבד במהלך העשור הקודם. כמה שנים לאחר מכן, ב-1969, הסביר יו"ר דירקטוריון ה- US Corn Products Company ל"פייננשל טיימס" ש"אנחנו – כלומר תעשיית המזון – נתנו לה [לעקרת הבית] את מתנת הזמן, שאותו היא יכולה להשקיע בברידג', קנסטה, חוגי גינון ואולי גם בעיסוקים המאפשרים הגשמה עצמית רבה יותר".

אם נשים לרגע בצד את הקנסטה והגינון, השימוש האמיתי בכל הזמן שחסכו הארוחות המוכנות מתגלה בעלייה בשיעורי השתתפות נשים בשוק העבודה. לוונסטין מציין ש"עד 1960 כבר היו פי שניים רעיות עובדות בארצות הברית מאשר ב-1950, ומספר האימהות העובדות עלה ב-400 אחוז". היסטוריונית המזון רייצ'ל לאודן כותבת במאמרה הפרובוקטיבי ‘In Praise of Fast Food’, שהאליטה התרבותית של ימינו סולדת מהארוחות המוכנות המודרניות, המעובדות. ובכל זאת הן מייצגות שחרור אדיר של האישה, שעליה הייתה מוטלת באופן מסורתי האחריות להכנת הארוחות.

לאודן הציגה בפניי דוגמה מרשימה במיוחד: עוד לפני 20 שנה, אישה מקסיקנית ללא משרתים הייתה נדרשת לטחון תירס במשך 4-5 שעות ביום, כל יום, כדי להאכיל משפחה בת חמש נפשות. ייצור הטורטיות בקנה מידה תעשייתי לא שוכלל עד שנות ה-80 – ובתחילת שנות ה-90 התרחשה במקסיקו עלייה דרמטית במספר הנשים העובדות מחוץ לבית: מ-30 אחוז ומטה לכמעט 50 אחוז. נשים מקסיקניות "יודעות שטורטיות מהסופר לא טעימות באותה מידה, אבל לא אכפת להן," אמרה לאודן. "כי אם הן רוצות זמן, אם הן רוצות לעבוד, אם הן רוצות לשלוח את הילדים לבית הספר, אז הטעם חשוב פחות מאשר מעט יותר כסף ומעבר למעמד הביניים."

במילים אחרות, תמיד ישנו שקלול בין תמורות בהחלפת ארוחות ביתיות בארוחות מוכנות – וללא ספק גם בהחלפת הארוחות על כל סוגיהן בנוזל חולי בצבע בז'. אבל לאודן נחרצת: עצם האפשרות לבחור אם להשקיע זמן בהכנת ארוחות היא דבר מעצים ובעל ערך. מבחינת ריינהרט, סוילנט הוא הצעד המתבקש הבא במסעה של האנושות מצייד וליקוט למזון בשפופרת. "זאת המגמה פחות או יותר מאז שחר ההיסטוריה," הוא אמר. סוילנט משתלב בנתיב ההתקדמות האנושי, שבו אנשים תמיד מחפשים "עוד זמן להתמקד באמנויות ובשיפור עצמי, ומנסים שלא לדאוג כל הזמן אם יצליחו לשרוד." ואכן, גם דאגה מופחתת היא אחת מתועלותיו של סוילנט: מעבר לחיסכון המדיד בזמן, עצם הידיעה שאנחנו מסודרים בארוחת הבוקר, הצהריים והערב מפנה אנרגיה מנטלית רבה.

גם יתרון זה בסך הכול מרחיב את תועלותיהן הקיימות של הארוחות המוכנות. הנה הדוגמה האהובה עליי, מאתנוגרפיה פורצת דרך ומפורטת להדהים של התרבות החומרית של 32 משפחות ממעמד הביניים בלוס אנג'לס, המבוססת על מחקר שנערך ב-UCLA בין 2001 ל-2005. בספר שנולד בעקבות המחקר, Life at Home in the Twenty-First Century (2012), כותבים המחברים שכאשר המשפחות הכינו באמצע השבוע ארוחות ערב ממרכיבים טריים, ולא ארוזים, הדבר ארך רק 10-12 דקות יותר בממוצע מאשר הכנת ארוחה מוכנה. ובכל זאת, רוב ההורים במחקר אומרים שמחסור בזמן הוא הסיבה העיקרית לכך ששני שליש מארוחות הערב שלהם במהלך השבוע כוללות פיצות קפואות, מקרוני בגבינה מקופסה, ארוחות למיקרו וטייק-אאוט.

אז מדוע ארוחות מוכנות נחשבות כאסטרטגיה לחיסכון בזמן? לפי החוקרים, התשובה קשורה להפחתת המאמץ המנטלי. "ייתכן שההשפעה החשובה והברורה ביותר של מזון ארוז הוא הפחתת המורכבות של הכנת הארוחה," הם כותבים. "השף המשפחתי יכול להשקיע פחות זמן בתכנון הארוחות השבועיות". במילים אחרות, בעולם שבו קרוב ל-100,000 מוצרי מזון ושתייה חדשים נוספים למדפי הסופרמרקטים מדי שנה, ארוחות מוכנות מעניקות חופש רב-ערך מהצורך לקבל החלטות – קיצור דרך בשפע המשתק והתחרות הרבה של סביבת המזון העכשווית.

שוב, סוילנט בסך הכול לוקח את ההיגיון הזה צעד נוסף קדימה: הוא מגיש את החוויה המצומצמת כיתרון במקום כחיסרון. משתמשי סוילנט יכולים להתעלם מכל הרעש התקשורתי לגבי ההשלכות הבריאותיות של בשר אדום, גלוטן וההבדלים בין מסעדות מזון מהיר, כי הם יודעים שהם צורכים בדיוק את מה שהגוף שלהם זקוק לו. כפי שכתוב על האריזה, סוילנט מבטיח "תזונה מרבית בטרחה מזערית".

וכאן עולה שאלה הגיונית נוספת: האם אפשר לתת מענה יעיל יותר לבעיות שסוילנט וקודמיו פותרים על-ידי טיפול בבעיה היסודית במקום בתסמין. אם נשים נושאות ברוב נטל הכנת הארוחות, אולי הטיפול בָּאי-שוויון המגדרי יניב תועלות דומות וידרוש פחות ויתורים מאשר הארוחות המוכנות. בנוסף, אם כיתובים מבלבלים על אריזות מזון, סיפורי הפחדה שמסתובבים ברשת ומתווים מניפולטיביים של סופרמרקטים תורמים לתחושה הקשה שהאכלת המשפחה כוללת מערך מלחיץ, מורכב ומעייף של בחירות, אולי עלינו לחולל שינוי בסביבת המזון העכשווית במקום לוותר על הארוחות לגמרי.
לאורן של שאלות אלה נבחן בעיון את שקלול התמורות המתלווה להחלפת הארוחה בסוילנט.

סוילנט בסך הכול לוקח את ההיגיון הזה צעד נוסף קדימה: הוא מגיש את החוויה המצומצמת כיתרון במקום כחיסרון

אחת התלונות הנפוצות ביותר של מתנגדי הסוילנט היא שאוכל – ובייחוד הטקסים שסביב הכנתו וצריכתו – הוא מרכיב חיוני בתרבות ובקהילה. הארוחה המשפחתית נתפסת כתרופה לרוב תחלואינו. אנשי מדעי החברה ופוליטיקאים מסכימים בגדול שההתכנסות מסביב לשולחן מדי ערב מפחיתה עבריינות, שימוש בסמים והשמנת יתר בקרב ילדים, משפרת את הבריאות והרווחה המנטלית ואף מספקת בסיס להצלחה אקדמית.

לריינהרט, מצדו, כבר אין שולחן וכיסאות במטבח, והוא אומר לי שהוא מעוניין ליצור גרסת סוילנט מותאמת לילדים שהוא יוכל להשתמש בה כשיביא ילד משלו לעולם. כששאלתי אם הוא עדיין קשור לחלק מטקסי הארוחה, הוא צחק.

 החלפת האוכל בנוזל עשויה לחולל שינויים דרמטיים בלסת האנושית. "פני-סוילנט" יהפכו למראה שכיח

"מושג הארוחה נעלם בעצם," הוא ענה. "ברגע שאני מרגיש רעב אני פשוט שולף קצת סוילנט." למעשה, הוא הוסיף בנימה של גאווה, "אנשים מופתעים כשהם רואים כמה מהר אני שותה אותו. אני מוריד יותר מ-500 גרם בכמה שניות בשלב הזה. אז בעצם האופטימיזציה שלי הגיעה לרמת השניות שאני מקדיש לו".

סוף עידן הארוחות לא מדאיג את ריינהרט בכלל – ואולי בצדק. אחרי ככלות הכול, כפי שהוא ציין בפניי, ארוחות קבועות "היו המצאה בעצמן." כפי שכתבה ההיסטוריונית אביגייל קרול בספרה Three Squares, הארוחה המשפחתית האמריקאית, למרות תפקידה המקודש בתרבות העכשווית, נולדה לפני 150 שנה בלבד. היא אומרת שלרוב משקי הבית במאה ה-17 בווירג'יניה לא היה שולחן, כמו ריינהרט. גם קערות וכלי מטבח לא היו נפוצים לפני המאה ה-19, מה שאומר שלעתים קרובות אכלו בני המשפחה בזה אחר זה, ולא יחד. בה בעת, קרול מקשרת בין עליית הארוחה המשפחתית למהפכה התעשייתית. ברגע שיום העבודה העירוני החליף את לוחות הזמנים החקלאיים, היא מסבירה, "הערבים הפכו לזמן היחיד ביום שבו אחים והורים נפגשים. ארוחת הערב הפכה לאירוע מיוחד, והיא עדיין כזו".

כשמסתכלים על הדברים כך קשה שלא להסכים עם ריינהרט: המסורת של שלוש ארוחות ביום היא תופעה חדשה שנכפתה עלינו בגלל הדרישות המשתנות של העבודה, ולא בגלל חיוניותה לאנושות. וכפי הנראה היא ממילא עומדת להיעלם, לפי כותרות כמו "האם הנשנוש הוא עתיד האכילה?" (2012), שהתפרסמה במגזין Food Processing. לעומת זאת, טקס הארוחה הקהילתית עתיק הרבה יותר, והתחיל עוד בארוחות שאחרי מסע ציד מוצלח. אפילו ריינהרט מרשה לעצמו מדי פעם לצאת לפעילות שההיסטוריונים מכנים "סעודה" והוא מכנה "אכילת פנאי". ארוחות ערב חגיגיות ויציאות למסעדה עם חברים מהווים, להערכתו, עשרה אחוזים מהצריכה הקלורית שלו. אכילה עצמאית של סוילנט אחראית ל-90 האחוז האחרים.

חשש נוסף, נפוץ מעט פחות, הוא שהחלפת האוכל בתחליף נוזלי הופכת את הפה שלנו לכלי בלתי הכרחי – ולזה לבטח יהיו השלכות, לא? אבל אין ראיות מדעיות חותכות המראות שהעדר לעיסה פוגע בבריאות. הלעיסה כן מעודדת ייצור אינסולין מכיוון שהגוף מכין את עצמו לקבל מזון, ומחקר יפני משנת 2013 חשף קשר קל בין רמות גבוהות יותר של גלוקוז ואינסולין בדם לבין לעיסה יסודית. מחקר נוסף מ-2007 (גם הוא מיפן, שעומדת לכאורה בחזית תחום המחקר העלום הזה) מצא שאכילת מזון קשה-ללעיסה תורמת להצרת המותניים, אך לא לירידה כללית במדד מסת הגוף.

יש לציין שנתקלתי בהיפותזה מדהימה (אך ספקולטיבית) שאומרת כי לפחות בשני מקרים בעבר, השינויים באופן לעיסת המזון חוללו טרנספורמציה בצורה כללית של פנינו. בי וילסון, היסטוריונית המזון הבריטית, הפנתה אותי לעבודתו של האנתרופולוג האמריקאי צ'רלס לורינג ברייס (Brace), העוסק באובססיביות מאז שנות ה-60 ב"צורות השונות של מערכת השיניים האנושית." ברייס בחן גולגולות אירופאיות וגילה שאופן סגירת השיניים האנושיות, אשר לא נפגשות (השורה העליונה מכסה את התחתונה), הוא תופעה בת 250 שנה בלבד במערב. שינוי זה תואם בצורה כמעט מוחלטת את התפשטות השימוש בסכין ובמזלג. לפני הסכו"ם נהגו האירופאים לסגור את שיניהם על נתחים גדולים של בשר כדי להסיר ממנו חתיכות בסכין גדולה – סכנון אכילה שברייס מכנה " stuff-and-cut". לאחר מכן נעשה החיתוך על צלחת, וחפיפת שורות השיניים הפכה לתופעה נפוצה. כהוכחה לכך מזכיר ברייס את הסינים, שאימצו את הצ'ופסטיקס 900 שנה קודם לכן – ושחפיפת השיניים אצלם החלה להתרחש בדיוק אותו זמן.

אם התיאוריה של ברייס אכן נכונה, החלפת האוכל בנוזל עשויה לחולל שינויים דרמטיים בלסת האנושית. "פני-סוילנט" יהפכו למראה שכיח. בסופו של דבר גם השיניים עצמן יהיו מיותרות. האם כל זה יקרה? אפשר רק לחכות ולראות.

סוילנט מתיימר למלא את כל הצרכים התזונתיים של גופנו. "הוא מכיל את כל המרכיבים שיש בתפריט בריא," מאשר האתר, "עם תרומה מוגבלת מרכיבים רצויים פחות כמו סוכרים, שומנים רוויים וכולסטרול." הנוסחה של ריינהרט משלבת ויטמינים ומינרלים ברמות המומלצות לפי המכון האמריקאי לרפואה. היא נבדקה על עצמו ועל קומץ חברים, ושוכללה תחת פיקוחו של צ'אבייר פי-סונייר, פרופסור לרפואה מהמכון לתזונה אנושית באוניברסיטת קולומביה.

כפי שמציין ההיסטוריון וורן בלסקו ב- Meals to Come, ספרו המרתק על עתיד המזון, זאת אינה הפעם הראשונה שבני אדם בטוחים שהם יוכלו לחלץ את תכונותיו היסודיות של המזון ממרכיביו הבסיסיים. גילוי הוויטמינים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 הולידה גם היא את "האמונה שאפשר לפרק את התזונה לכימיקלים ספציפיים, שאותם יהיה אפשר לסנתז במבחנה – הקדרה המודרניסטית המיועלת." ביריד העולמי של ניו יורק ב-1939 הופיעו מוצגים תזונתיים של משרד החקלאות האמריקאי תחת שלט שהכריז: "אדם = כימיקלים = מזון." למרבה הצער, ויטמין ה-B12 (החיוני לבריאות הכבד) לא בודד עד 1948, מה שאומר כי האדם מבוסס-הכימיקלים של משרד החקלאות היה סובל ככל הנראה מאנמיה ממארת.

שאלתי את ריינהרט עד כמה סביר שיתברר בעתיד, לאחר שנעמיק את הבנתנו בפיזיולוגיה האנושית, כי הנוסחה שלו לוקה בחסר. הוא הגיב באופטימיות; סוילנט משווק בכוונה כסוילנט 1.0, הוא אמר לי, כדי להבהיר ש"זה בהחלט משהו שיצטרך להשתכלל ולהשתפר."

הפעם היחידה שריינהרט הגיב במבוכה במהלך השיחה שלנו הייתה כששאלתי אותו על המיקרוביום שלו. המיקרוביום הוא מערכת אקולוגית של חיידקים אשר חיים במערכת העיכול האנושית ומסייעים בעיכול המזון. לאחרונה הוכח שיש לו השפעה אדירה, שעדיין אינה מובנת היטב, על הבריאות האנושית. ריינהרט מתוודה שלאחרונה הוא עבר ריצוף של המיקרוביום שלו, אחרי שנה שבה סוילנט היה תשעים אחוז ממה שאכל. הוא פתח ואמר שיש תחושה "מעט חושפנית" בשיתוף התוצאות. כשלחצתי עליו הוא הודה: "אפשר ללמוד מהן הרבה. הן מרתקות." בקיצור, החיידקים שבמיקרוביום של ריינהרט "נראים שונים מאוד" מאלה שאצל אמריקאים אחרים. אמנם חקר המיקרוביום עדיין נמצא בחיתוליו, אך נראה שמבחינת החיידקים שבמערכת העיכול שלנו, סוילנט (וזה לא מפתיע) אינו תחליף מזון מקיף. מובן שאפשר לטעון בקלות – כפי שעשה ריינהרט – שגם אם סוילנט 1.0 אינו מושלם, הוא עדיין הרבה יותר בריא מאשר התפריט הרגיל של רובנו.

אבל מעבר להשפעתו של האוכל על הרווחה האנושית, הוא שזור גם בבריאות האקולוגית. אמנם ריינהרט חולם על עתיד שבו סוילנט מסונתז על-ידי אצות בביוריאקטורים חוסכי אנרגיה, אך נכון לעכשיו מרכיביו הבסיסיים נרכשים ממגוון של מקורות בארצות הברית וסין. הצרכן המתוחכם יכול לשער מה היו תנאי הגידול והעיבוד של הביצים, הברוקולי והעוף שבסל הקניות שלו, אבל בכל הנוגע למרכיבים הכימיים של סוילנט, הנתק מוחלט: יצרן הארגוקלציפרול (הוויטמין D2 שברשימת הרכיבים של סוילנט) הגדול בעולם הוא מפעל במחוז סצ'ואן בסין שמסנתז את הכימיקל על-ידי שימוש בקרינה על-סגולה על פטריות.

הרכיבים של סוילנט נראים פשוטים וטהורים: מהותה המזוקקת של תזונה. אך בפועל, שרשראות האספקה שלו והשפעתו האקולוגית מורכבות לא פחות – ואף מסתוריות יותר – מהמזון שהוא מחליף. בלסקו מציין ש"השאיפה להעלים את ייצור המזון, אם לא מהקרקע אז לפחות מהתודעה הצרכנית," היא אחד המאפיינים הבולטים של המזון ה"מודרניסטי" – הדחף האופייני למאה ה-20 להפוך את הבישול לכימיה. וייתכן שזה הכשל המשמעותי ביותר של סוילנט: אוכל הוא האמצעי העיקרי שבו אנו מגלמים ומממשים את מערכת היחסים המשתנה שלנו עם הטבע, הממלאת תפקיד מהותי בעיצוב המין האנושי. סוילנט מייצג רצון בלתי אפשרי לחסל את מערכת היחסים הזאת כליל, דבר אשר יפגע בשני הצדדים.

נראה ששקלולי התמורות של סוילנט הם בעלי חשיבות רבה, לפחות במונחים של בריאות אנושית ואקולוגית. עם זאת, לאחר חמישה ימים שבהם חייתי אך ורק על סוילנט, אני יכולה לדווח שהבעיה הדחופה ביותר שלו היא הטעם המגעיל: כמו תחליב רחצה בניחוח וניל מתוק מדי, אבל עם מרקם של טין. יש לו גם נטייה דוחה למדי להיפרד לשתי שכבות: העליונה שומנית חלקלקה, התחתונה דחוסה ובוצית. ירדתי במשקל, אבל רק כי העדפתי ללכת למיטה רעבה מאשר לשתות עוד סוילנט.

מבחינתי, היתרון היחיד להחלפת המזון בסוילנט הוא שהארוחה האמיתית הראשונה שאכלתי אחרי חמישה ימים – חצי בייגל ניו יורקי עם חמאה, גבינת שמנת איכותית, עגבניית ג'רזי מושלמת ונגיעה של מלח ים תוצרת Maldon – הייתה טובה כל כך עד שהיד שאיתה הרמתי את הבייגל אל הפה התחילה לרעוד בפראות. את הארוחה הזאת אזכור עד סוף ימיי – ומאז לא הצלחתי לשחזר את טעמה מרעיד העולמות. ייתכן שערכו האמיתי של סוילנט טמון בכך שהוא מציע סימולציית מזון המאפשרת לנו להוקיר את התכונות החשובות לנו במקור. כפי שמחקר של דשא סינתטי מאיר את התכונות החשובות לנו בדשא אמיתי, סוילנט הוא מבחן רורשך ליחסינו האישיים והחברתיים עם אוכל. עדיין יש לי שלוש שקיות בארון, אם מישהו רוצה.

ניקולה טווילי כותבת את הבלוג Edible Geography, כותבת בניו יורקר ומנחה את Gastropod, פודקאסט שבוחן אוכל במבט מדעי והיסטורי.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניקולה טווילי, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על אל תזמינו אותי

01
ד"ר יובל פרידמן

לא חייבים להיות קיצוניים. יש הרבה הגיון בסוילנט, הצורך לאכול כל יום מספר ארוחות הוא באמת תובעני - זמן, כסף, עבודה - ומצד שני אכילת מזון אחיד כל הזמן נראית כעונש. אפשר להחליף חלק מן הארוחות בסוילנט ודומיו, נגיד שליש, גם לחסוך במשאבים וגם ליהנות מן האוכל. גם הסוילנט עצמו לא חייב להיות אחיד, ניתן לפתח מספר נוסחאות, עם מרכיבים וטעמים שונים, כדי לגוון בטעם ובתכולת המזון.

02
אמיר פכר

מרתק.
הזכיר לי את "ארץ העצלנים" מ שלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר
שם האם "אוכלים" גלולות כדי לחסוך מאמץ
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%99

ועוד יותר את "הסיפור המוזר על גנבי הזמן" של של מיכאל אנדה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%95

03
מוטי גהן

האמריקאים עסוקים באופן אובססיווי במוצר הזמן עד שנדמה כי כי הזמן הוא האל החדש.
איפה הערכים האינארנטים שקשורים, לתהליך ההכנה של המזון, ההתכנסות המשפחתית, ההנאה מצריכת הזמן הקשורה לאוכל ובסוף האוכל עצמו

04
רות אלף

תודה לך מוטי, הצדק עם הכותב כאשר הארוחה היא המטרה.
היודעים לנצל את המפגש לחויה שאינה ממוקדת באוכל- זוכים להינות מכל אותם ערכים אינארנטים אותם הזכרת ויותר.

05
זהר ארנון

אם החלום של ניקולה טווילי להיות בעלת יכולת להוסיף יום או שניים מדי שבוע, אם זה באמת החלום שלה, אין פשוט מלהגשים אותו. כול מה שעליה לעשות הוא, להחליט לא להיצמד לחלוקה הפרימיטיבית של חודשי השנה הירחיים, אותם אימצו העברית הקדומים תוך ייחוס החלוקה לאלוהים שברא את העולם שישה ימים ובשביעי שבת וינפש, וקידש את היום השביע שחל מדי שבוע בחודש הירחי, הוא ראש חודש, יום אותו מברך היהודי מדי חודש בחודשו. אם באפשרותה הכלכלית של ניקולה טוויל לשנות את לוח הזמנים הזה, היא יכולה להרוויח כול מספר ימים שהיא תחליט עליו.
יכול להיות שעל ידי שתיית "סוילנט" (נשמע כמו "שולנט) ובעברית ייקרא "סויעד" (סויה עדשים), והימנעותו מדני בוקר או או ביצים וסלט חוסך זמן, אבל מה עם ההנאה? נגיד שדגני בוקר או ביצה בצורותיה הם לא הנאה מי יודע מה, אבל הוא לא אוכל גם ארוחות אחרות, שהן מהנות, גם אותו, לפי עדותו, לפחות בעשרה אחוזים מתזונתו.
אבל מילא רוב ריינהרט, מה יעשו מאות אלפי הטבחים שפרנסתם על הכנת אוכל ומכירתו? ואיפה רוב עצמו יאכל את אותם עשרת אחוזי המזון "האיתי" שהוא צורך?
הטיעון של אי קיום ארוחות משותפות בעבר הרחוק מצוץ מהאצבע. די אם נזכיר (ולצורך הטיעון לא חשוב אם היה או לא היה), אבל המקורות העבריים מעידים ש"פסח" נאכל בצוותא.
אפשר לתאר שבהמשך גם המן (היה או לא), נאכל בצוותא.
לסיכום, לא כול ניסוי של כול דוקטורנט שווה כתבה. הניסוי של רוב ריינהרט כלול.

06
דן רוזנצביג

דווקא היום, שהמפגש המשפחתי הולך ונעשה נדיר יותר ויותר, לא "יזיק" להיפגש לעיתים ( נניח אחת לחודש ), מפגש משפחתי, סביב שולחן אחד. אפשר להיפגש אפילו סביב "מלפפון", כאשר המפגש חייב להיות האירוע המרכזי ולא הארוחה שבצדו.

07
דני

מבחינתי, החלק המרתק הוא ההכרה כמה השלכות רוחב יש להמצאה "קטנה" כמו סוילנט, כולל מבנה השיניים, מערכת העיכול והחידקים שבה, ענף המזון כולו, החקלאות העולמית ועוד. החסכון בזמן הוא רק חלק קטן (ולא החשוב ביותר) במהפכה מסוג כזה, שאני מניח שתתממש רק בספינות חלל או כוכבים, שם עלות הכנת או הובלת המזון תהיה מכרעת.

08
ד.

הרבה מן התגובות לעיל נכונות ויפות בעיני, ובפרט איזכורו של אמיר פכר את הספר "מומו".
הנקודה החשובה אכן איננה ההיתכנות הטכנית של מזון סינטטי אחיד אלא סולם הערכים האנושי, שניצול הזמן המוגבל העומד לרשותנו עלי אדמות הוא מאפיין חשוב בקביעתו. זמננו, על העניין והפנאי שבו, אכן מוגבל. מכך נגזרת חשיבות ניצול הזמן למטרה טובה ומניעת בזבוזו למטרה שאיננה טובה. ניצול הזמן, אם כך, הוא נקודת מוצא אפשרית לאתיקה כולה ולדיון בשאלה "מה טוב וראוי לי לעשות".

אחד הדברים שטוב לעשותם הוא להכיר את עצמנו, ואת התכונות שבנו המונעות מאיתנו לעשות באופן עיקבי מה שטוב לנו.
כדוגמה אקח את קטע המאמר שבו הכותבת שואלת את מפתח ה"סוילנט 1.0" על המיקרוביום. כאן מתגלה שלריינהרט יש מידע שאותו הוא אינו שמח לחלוק איתנו, ושמידע זה מעמיד בספק את התועלת שבמוצר שלו כפי שהוא. אם זכורה לכם שערוריית המרכיב החסר בתחליף-חלב-אם שגרמה למות יילודים ולפגיעה אנושה באחרים, אתם יכולים לשער את גודל הבעייה. אבל ריינהרט מחוייב מבחינה עיסקית למוצר שהוא משווק, ומניעיו בשלב זה כבר אינם אידאליסטיים כשהיו כאשר רעיון הסוילנט נבט במוחו.
אם אנו רוצים לנצל את זמננו באופן הטוב ביותר, עלינו להכיר את עצמנו גם במצבים אלו, המצבים בהם אנו מחליפים את עורנו תוך-כדי-דיבור ומהוגה רעיון אידאליסטי אנו הופכים לאינטרנסטים המאוהבים ברעיון עצמו.
בעידן הטכנולוגי אנו יכולים לראות סביבנו דוגמאות רבות לאנשים שהתחילו עם רעיון שיביא תועלת לאנושות וסיימו כאבירי הקפיטליזם החזירי לכל-דבר-ועניין.
כאשר אנו הוגים פתרון - הבה ונשתדל שלא להפוך את עצמנו לבעייה.

09
שחר קליין

חסר בדיון החלק הכלכלי-מסחרי שמניע שני תהליכים: תיעוש ומיסחור המזון מצד אחד ותיעוש שוק העבודה מצד שני.
הרעיון המופלא של שעות עבודה במפעל או במשרד וכפועל יוצא תעסוקת נשים, לא היו באים לעולם ללא מעבר לשוק "חופשי" וקפיטליסטי. אשה כמנהלת משק הבית הוא רעיון ששייך לעבר נטול תעשייה ולמשק שמספק את צרכיו העצמיים...
השאיפה לגוון בכל מחיר ( ולא להשתעמם) אינה נובעת מצרכים חיוניים אלא מצרכים מדומים ברובם, שנוצרים ע"י תעשיית הפרסום המלווה את מוכרי המזונות במאה האחרונה.