אל תכניסו את היד לכיס שלי

האם הסכום ברוטו בתלוש הוא שלנו? האם כל ההכנסה שלנו מגיעה לנו? ואם כן, בזכות מה? האם אפשר לטעון שמיסוי, אפילו כל מיסוי, הוא גניבה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ישנם ליברטריאנים קיצוניים שסבורים כי כל סוג של גביית מיסים היא מעשה לא מוסרי, משום שכך המדינה למעשה גונבת כסף מאזרחים. זוהי עמדה קיצונית, אבל התחושה כי בגביית מיסים המדינה לוקחת "את הכסף שלנו" היא נפוצה מאוד ומשפיעה מאוד בפוליטיקה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דייוויד קמרון, למשל, חזר והעלה טיעונים "מוסריים" לטובת הפחתת מיסוי, בהתבסס על הצורך להחזיר לכם, האזרחים, יותר "כספים שלכם". ואפילו מי שמאמינים במיסוי גבוה יחסית נוטים להניח כי לאדם ישנה איזו זכות מוסרית לסך הכנסתו הכספית, זכות שניתן להפר רק לטובת מטרה נעלה יותר כמו שוויון, או כדי לממן שירותים ציבוריים. מחוץ לאקדמיה, כמעט כולם מניחים שהכסף שאני מרוויח לפני מיסוי, שייך לי, באיזשהו מובן שיש לו חשיבות מוסרית.

לא קיימת שום תאוריה פוליטית רצינית שלפיה הכנסה טרם-מיסוי ["ברוטו"] היא "שלי" במובן מוסרי משמעותי כלשהו

ההנחה הזו, אף שהיא מוסכמת כמעט על כולם, מקורה בבלבול. לא קיימת שום תאוריה פוליטית רצינית שלפיה הכנסה טרם-מיסוי ["ברוטו"] היא "שלי" במובן מוסרי משמעותי כלשהו. יתרה מכך, חשוב להבין כי ההנחה השגויה הזו היא מהמורה רצינית בדרך לרפורמה כלכלית, גורמת לבעלי שכר נמוך ובינוני להצביע בניגוד לאינטרסים הכלכליים שלהם ואף הופכת את הניסיון לתקן את שפע מקרי חוסר הצדק הכלכלי בעולם המודרני לבלתי אפשרי.

בניסיון לענות על השאלה האם מיסוי הוא גניבה, חשוב להבחין בין שני מושגים של ״גניבה״: החוקי והמוסרי. בצפון אמריקה של המאה ה-18, אפשר היה להיות ״בעליו״ של עבד, במובן החוקי של בעלות. אם מישהו גזל ממני את העבד שלי כדי להעניק לו חירות, הדבר היה נחשב, מבחינה חוקית, לגניבה. אבל, כמובן, החוקים שאפשרו את העבדות היו מתועבים מבחינה מוסרית ולכן מעטים האנשים שיראו היום בשחרור עבד גניבה במובן מוסרי כלשהו. לעומת זאת, אנחנו יכולים לראות מקרים של גניבה מוסרית שאינם נחשבים לגניבה על פי חוק. חוקיה של גרמניה הנאצית אפשרו לרשויות להחרים רכוש של יהודים שגורשו. למרות חוקיות הפעולות, מבחינה מוסרית מדובר היה בגניבה.

קוטפות הכותנה, וינסלו הומר, עבדות

סחורה אנושית אוספת סחורה חקלאית: "קוטפות הכותנה" (1864), וינסלו הומר. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

ולכן, כשאנו שואלים את עצמנו האם מיסוי הוא גניבה, עלינו לציין אם אנו מתכוונים למובן המוסרי או למובן החוקי של המילה (או לשניהם). אם נרצה לומר שמס הוא גניבה חוקית, יהיה עלינו לטעון שלבני אדם ישנה זכות חוקית להכנסתם לפני מס, ולכן הממשלה מבצעת גניבה על פי חוק כשהיא לוקחת את אותה הכנסה מאזרחיה. את הטיעון הזה אפשר לסתור במהירות. ברור שאם גברת ג׳ונס מחויבת על פי חוק לשלם סכום מס מסוים מהכנסתה ברוטו, אז היא אינה זכאית על פי חוק לכל הכנסתה לפני ניכוי המס. מכאן נובע שהמדינה אינה גונבת ממנה כשהיא מכריחה אותה לשלם את המס הזה.

השאלה היותר מעניינת היא האם מיסוי הוא גניבה במובן המוסרי, והדבר תלוי בשאלה האם לאזרחים ישנה איזו זכות מוסרית להכנסתם ברוטו. זו השאלה שבה אעסוק כעת.

עבדתם קשה ועשיתם עבודה טובה, וכתוצאה מכך אתם זכאים לסכום הכסף כולו, כפיצוי על עבודתכם. על פי קו מחשבה זה, כשהממשלה גובה מס, היא לוקחת כסף שמגיע לכם תמורת עבודתכם

הכנסתכם הכוללת, לפני מיסוי, היא הכסף שאתם מקבלים מן השוק. באיזה מובן ניתן לחשוב שיש לכם זכות מוסרית לכסף הזה? אחת התשובות היא כי הכסף הזה מגיע לכם: עבדתם קשה ועשיתם עבודה טובה, וכתוצאה מכך אתם זכאים לסכום הכסף כולו, כפיצוי על עבודתכם. על פי קו מחשבה זה, כשהממשלה גובה מס, היא לוקחת כסף שמגיע לכם תמורת עבודתכם.

זו אינה השקפה סבירה, משום שהיא מניחה כי השוק מחלק לאנשים בדיוק את מה שמגיע להם תמורת העבודה שהם מבצעים. אבל איש אינו חושב שמנהל קרן גידור זכאי לעושר גדול פי כמה ממדען שעובד על מציאת תרופה לסרטן, ומעטים בלבד יחשבו ששיעורי השכר הקיימים היום בחברות משקפים את מה שהפילוסופים מכנים זכויות מוצדקות. אתם בוודאי עובדים קשה ותורמים תרומה חשובה. אבל כך עושים מרבית בני האדם וחלוקת העושר בשוק אינה נעשית על פי המאמץ שאנשים משקיעים בעבודתם או על פי תרומתם לחברה. אם נתמקד בטענה זו בלבד, נוכל להצדיק גביית מיסים כדי לתקן את חלוקת העושר הלא מוסרית בשוק.

אם יש לנו זכות מוסרית להכנסה הכוללת שלנו, זה כנראה לא משום שהיא ״מגיעה״ לנו אלא משום שאנו ״זכאים״ לה. מה ההבדל? מה שמגיע לכם הוא מה שאתם אמורים לקבל כתוצאה מעבודה קשה או מתרומה לחברה. מה שאתם זכאים לו הוא תוצאה של ״זכותכם לקניין״. ליברטריאנים סבורים כי לכל אדם יש זכות טבעית לרכוש, וכי התערבות של הממשלה בנושא היא לא מוסרית. על פי ליברטריאנים ימניים כמו רוברט נוזיק ומורי רות׳ברד, מיסוי הוא רע מוסרי לא משום שרשות המס לוקחת מאנשים את מה שמגיע להם אלא משום שהיא לוקחת מאנשים את מה שהם זכאים לו.

לכן, אם מיסוי הוא גניבה, זה משום שהוא מפר את זכויותיהם הטבעיות של בני אדם לקניין. אבל האם באמת יש לנו זכויות טבעיות לקניין? ואפילו אם כן, האם מיסוי באמת פוגע בהן? כדי להתחיל לברר את הנושא, עלינו לבחון בקפידה רבה יותר את טיבו של הקניין.

מלדיביים, אמבטיה, ים, אי

האם כל זה באופן טבעי שלו? תצלום: Ishan

האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון הכריז בשנת 1840 כי כל רכוש הוא גניבה. אבל אפילו בין מי שרואים ברכוש דבר לגיטימי, ישנן דעות שונות מאוד בנוגע למשמעותן של הזכויות לקניין. הליברטריאנים מאמינים כי זכויות הקניין הן טבעיות ומשקפות עובדות מוסריות בסיסיות בעולם. אחרים חושבים כי זכויות לרכוש הן תוצר חוקי וחברתי בלבד, שנוצר על ידינו וניתן לעצבו בהתאם לצרכינו. אנחנו יכולים לקרוא להשקפה האחרונה ״קונסטרוקטיביזם חברתי״ בנוגע לקניין. (אנא שימו לב, אנו עוסקים בקונסטרוקטיביזם חברתי בנוגע לקניין בלבד. איננו בוחנים עמדות כלליות יותר אשר לפיהן מוסר בכללו הוא מבנה חברתי).

כדי להצדיק את הרעיון לפיו מיסוי הוא גניבה (מוסרית), עלינו להצדיק את הרעיון לפיו לכל אדם ישנה זכות מוסרית לכלל הכנסתו, ואת זה ניתן להצדיק רק אם הזכות לקניין היא טבעית ולא מבנה חברתי

כדי להבחין בהבדל, שאלו את עצמכם: ״מה בא קודם: עובדות הנוגעות לקניין או עובדות הנוגעות לחוק?״ בעיני הקונסטרוקטיביסט החברתי זכויות הקניין אינו איזה דבר טבעי ומקודש הקיים בנפרד ממוסכמות אנושיות ופעילות חוקית. להפך. אנו יוצרים זכויות קניין כשאנו מקימים מוסדות חוקיים שנועדו להבטיח שלאנשים יהיו זכויות חוקיות על העולם החומרי. בעיני הליברטריאנים, לעומת זאת, עובדות על קניין קיימות בנפרד מן החוקים והמוסכמות של בני האדם, ואכן חוקי האדם ומוסכמותיו צריכים להיות מעוצבים באופן שיכבד את זכות הקניין.

ההבחנה הזו חשובה במיוחד לשאלה שלנו. נניח שנקבל את ההשקפה של הקונסטרוקטיביזם החברתי על פיה זכויות לקניין הן עניין חוקי בלבד. כעת נשאל את השאלה: ״האם יש לנו זכות מוסרית לכל הכנסתנו לפני ניכוי המס?״ אנחנו לא יכולים לטעון כי אנו זכאים להכנסה שלפני מיסוי על בסיס זכותנו הטבעית לקניין, משום שזכות כזו אינה קיימת (על פי ההשקפה שאנו בוחנים כעת). לכן, אם יש לי זכות מוסרית לקבל את הכנסתי במלואה, הרי זה משום שזהו בדיוק הסכום המגיע לי תמורת עבודתי הקשה ותרומתי לחברה, בהנחה שהשוק משלם לכל אדם בדיוק את מה שמגיע לו. אבל כבר הגענו למסקנה שזו אינה טענה סבירה. ללא האמונה בזכויות קניין טבעיות, הקיימות ללא תלות בחוקים ומוסכמות של בני אדם, אין דרך להבין את הרעיון לפיו חלוקת השכר במשק היא צודקת מטבעה, ולכן אין דרך להצדיק את הרעיון לפיו ההכנסה ברוטו של כל אדם (שהיא ההכנסה הצודקת שהשוק מחלק לו) שייכת לו בזכות.

כלומר: כדי להצדיק את הרעיון לפיו מיסוי הוא גניבה (מוסרית), עלינו להצדיק את הרעיון לפיו לכל אדם ישנה זכות מוסרית לכלל הכנסתו, ואת זה ניתן להצדיק רק אם הזכות לקניין היא טבעית ולא מבנה חברתי. אם כך, עלינו להגן על רעיון זכויות הקניין הטבעיות. המשימה הבאה שלנו היא לבחון תאוריות פילוסופיות הנוגעות לזכויות הקניין.

אנו יכולים לקבץ תאוריות פילוסופיות בנושא זכויות הקניין לשלוש קטגוריות: ליברטריאניזם ימני, ליברטריאניזם שמאלני וקונסטרוקטיביזם חברתי. בואו נבחן אותן.

עץ, גזע, קרשים

היער, העץ, הקרשים המעובדים. תצלום: שרה וורת'

ליברטאניזם ימני סבור כי העולם החומרי  –  כל האדמה וכל מה שעליה  – לא היה שייך לאיש בעבר. היחידים שגילו אותו, או תבעו אותו לעצמם או ״השקיעו את עמלם״ (רעיון שעלה בהקשר זה על ידי הפילוסוף בן המאה ה-18 ג'ון לוק) בדברים שבעולם החומרי ועל ידי מעשה העיבוד הזה רכשו את הזכות לדברים אלה. אם אני הראשון שגילה אדמה מסוימת ועיבד אותה, אני זוכה לזכות טבעית על האדמה הזו, ומבחינה מוסרית איש אינו זכאי לקחת את האדמה או את תוצרתה ללא הסכמתי.

אנו יכולים להתחיל לראות כיצד ניתן לנסות ולבסס על דברים אלה את הטענה כי מיסוי הוא גניבה. אם אני רואה את השוק כמקום שבו נערכים חילופים חופשיים ומוסכמים בין יחידים של קנין אשר לכל אחד מהם יש זכות טבעית עליו, הרי שכל התערבות של המדינה בשוק תהיה הפרה של הזכויות הטבעיות של היחיד ומיסוי לוקח מהאזרחים את מה ששייך להם בזכות.

ליברטריאנים שמאלנים טוענים כי העולם הטבעי שייך לכולם: בלתי אפשרי שאדם יחיד ירכוש זכויות בלעדיות על אדמה או על משאבי טבע באופן שימנע זכויות מוסריות זהות מאזרחים אחרים

העמדה הקצת פחות מוכרת בשיח הציבורי היא זו של הליברטריאנים השמאלניים, ובהם פיטר ולנטיין, הלל שטיינר ומייקל אוטסוקה, ליברטריאנים שמאלנים המסכימים עם הליברטריאנים הימניים שלכל אדם יש זכויות מלאות לבעלות על עצמו ועל פרי עמלו. אלא שהם טוענים כי העולם הטבעי שייך לכולם: בלתי אפשרי שאדם יחיד ירכוש זכויות בלעדיות על אדמה או על משאבי טבע באופן שימנע זכויות מוסריות זהות מאזרחים אחרים.

ישנן גרסאות שונות של השקפה זו. הקיצוניות שבהן, טוענות כי העולם הטבעי שייך ביחד לכולם, כך שאיש אינו רשאי להיות בעליו של חלק ממנו ללא הסכמה מפורשת של כל אדם אחר (לשם השוואה: אם אנחנו בעליו המשותפים של בית, אינכם יכולים פשוט להשכיר חלק ממנו ללא הסכמתי). בגרסה הצנועה יותר, אסור לאיש לרכוש קניין אלא אם מתאפשר לכל האחרים לזכות בחלקים בעלי ערך מן המשאבים הטבעיים המשותפים. העיקרון המאחד של הליברטריאניזם השמאלני הוא שלכל אחד מאיתנו יש זכות מוסרית זהה למשאבי העולם.

הליברטאניזם השמאלני בוודאי יפסול צורות שונות של מיסוי כבלתי מוסריות. אם רכשתי אדמה או משאבים טבעיים באופן שאינו מפר את הזכויות הטבעיות של אחרים, ובאמצעות עמלי שלי אני מעלה את ערכם, למדינה אין זכות לגבות ממני מס על עושרי. אבל תיאוריות ליברטריאניות שמאלניות מותירות למדינה אפשרויות רבות לחלוקה מחדש של העושר, גם באמצעות מיסוי אם יש מי שלוקחים יותר מן החלק המגיע להם מן המשאבים הטבעיים. חשוב לציין כי זכותם של הדורות הבאים חייבת להילקח בחשבון, מה שמוביל באופן טבעי למס ירושה (או לפחות להגבלות על הזכות לרשת) שנועד להבטיח ליחידים בעתיד את חלקם ההוגן במשאבים הטבעיים.

הר פוג'י, יפן, דובדבנים, פריחה

הר פוג'י תמיד היה שם, והדובדבנים פורחים מדי שנה. תצלום: דניאל הן

כפי שכבר אמרנו, קונסטרוקטיביסטים חברתיים אינם מכחישים את קיומן של זכויות קניין, אבל הם רואים בהן יציר חברתי או חוקי, שבני אדם חופשיים לעצב בהתאם לערכיהם. ישו הכריז כי ״השבת נעשתה למען האדם ולא האדם למען השבת״ [הבשורה על פי מרקוס, פרק 2]. באותו אופן, בעיני הקונסטרוקטיביסט החברתי, זכויות קניין נועדו לשרת את האדם ולא להפך.

יכול להיות שהשגשוג האנושי תובע זכויות קניין מסוימות המוגנות בחוק, ולבכן מרבית הקונסטרוקטיביסטים החברתיים יתמכו בשיטה  המכירה בזכויות כאלה. במקביל ישנם עוד דברים בעלי ערך – אולי שוויון, אולי תמורה לעבודה קשה או תרומה לחברה (וכפי שראינו אלה אינם מוגנים היטב על ידי השוק) –  וכדי לקדם ערכים אלה, מרבית הקונסטרוקטיביסטים החברתיים מציעים להתנות את זכויות הקניין בתשלום מיסים. בהיעדר זכויות קניין טבעיות הקיימות מראש, אין סיבה מוסרית לכבד את חלוקת העושר הקיימת בשוק (ישנן כמובן סיבות פרגמטיות כלכליות, אבל זה עניין אחר).

כמעט כל הפוליטיקאים והמצביעים יוצאים מהנחה כי לכל אזרח ישנה זכות מוסרית כלשהי להכנסתו הכוללת. למעשה, ראינו שניסיון להצדיק זאת כרוך בטיעונים פילוסופיים כבדי משקל שניתן להעלות נגדם טיעוני נגד רבים. הוא תובע קבלה של התפישה הליברטריאנית הבסיסית שלפיה זכויות קניין הן טבעיות ולא תלויות בחוקים ובמוסכמות. וגם הכחשה של הטענה הליברטריאנית השמאלנית לפיה לכל אחד מאיתנו ישנה זכות מוסרית זהה למשאבי הטבע.

אפילו אם הליברטאניזם הימני צודק, אפילו אם ישנן זכויות קניין טבעיות, אפילו אם זכויות כאלה מאפשרות ליחידים לקחת לעצמם חלק גדול פי כמה של המשאבים הטבעיים, הרי שאפילו אז איננו יכולים להצדיק את הרעיון שלאנשים החיים כיום יש זכויות טבעיות על הכנסתם בטרם מיסוי

הדרישה השנייה –  הכחשת הזכות השווה לכל דבר בטבע –  היא לגמרי בלתי סבירה ומעולם לא ראיתי הצדקה שלה בקרב ליברטריאנים ימניים. לפי עמדתם של אלה, מקובל לגמרי מבחינה מוסרית שאדם אחד יתבע לעצמו חלק גדול בהרבה של אדמה ומשאבים וכתוצאה מכך שכניו חסרי הרכוש ייאלצו לעבוד עבורו כדי לא לרעוב. מאיזו זכות נובעת האפשרות לחלק כך את משאבי הטבע? גם אם נסכים שלמישהו ישנה זכות טבעית בלעדית על עצמו, איך נוכל להצדיק זכויות בלעדיות על הטבע? ואם איננו יכולים להצדיק זאת, הליברטריאניזם הימני קורס כבר בהגיעו למשוכה הראשונה.

יתרה מכך, כעת אנסה להראות כי אפילו אם הליברטאניזם הימני צודק, אפילו אם ישנן זכויות קניין טבעיות, אפילו אם זכויות כאלה מאפשרות ליחידים לקחת לעצמם חלק גדול פי כמה של המשאבים הטבעיים, הרי שאפילו אז איננו יכולים להצדיק את הרעיון שלאנשים החיים כיום יש זכויות טבעיות על הכנסתם בטרם מיסוי.

הסיבה היא שהעולם שעליו מדברות התיאוריות של הימין הליברטאני שונה מאוד מן העולם שבו אנו חיים כיום. (לא במקרה ספרו של נוזיק משנת 1974 קרוי ״אנרכיה, מדינה ואוטופיה״). על פי הליברטריאניזם הימני, לחלוקת העושר בשוק יש חשיבות מוסרית, משום שזו חלוקה המכבדת את הבחירות הרצוניות שאנשים בחרו לעשות בקניין שיש להם זכות טבעית עליו. אבל זה נכון רק אם השוק חופשי לגמרי, כלומר אם למדינה אין כל השפעה על חלוקת העושר. עם זאת, ישנן מדינות מעטות בלבד בעולם שמתנהלות כך. כמעט בכל מדינה ישנה מידה מסוימת של מיסוי, לפחות כזה שנועד לממן כבישים ותשתית, אם לא גם חינוך ובריאות. אבל אפילו התערבות מדינה זעומה כזו גורמת לכך שחלוקת העושר בשוק כבר אינה משקפת את הבחירות החופשיות של האזרחים ולכן, על פי התפישה הליברטריאנית הימנית, לאזרחי אותן מדינות אין זכות מוסרית להכנסתם לפני המיסוי.

כבישים מהירים, מחלף, כביש מהיר

ותודה למדינה שגבתה מסים והביאה אותנו עד הלום. תצלום: MV

ניתן להבהיר את הטענה בעזרת מספר דוגמאות. חשבו על פרופסור שמידט, אקדמאית ליברטריאנית ימנית העובדת באוניברסיטה גרמנית, וכועסת מאוד על כך שהמדינה לוקחת 42 אחוזים מן ההכנסה ״שלה״. מהיכן הגיע השכר הזה? ובכן, האוניברסיטאות בגרמניה ממומנות מכספי ציבור, ולכן משכורתה של שמידט ממומנת מכלל המיסוי במדינה, מן הכסף שממשלת גרמניה לוקחת בכוח מאזרחיה. אבל על פי הליברטריאניזם הימני, זוהי פעולה לא מוסרית של המדינה שמפרה את הזכויות הטבעיות של האזרחים. למעשה, המדינה גונבת מהאזרחים כדי לשלם לפרופסור שמידט. מכאן נובע כי לפרופסור שמידט אין זכות לקבל את משכורתה, וגם לא זכות להתלונן על כך שהמדינה מאפשרת לה לקבל רק 58 אחוזים מן הכסף הגנוב הזה.

במציאות כל מה שהמצביעים עושים הוא להגן על זכויות היתר של מיעוט זעיר שבצמרת. התוצאה היא כישלון ליצור את מה שאנו זקוקים לו באמת: מערכת מיסוי, אשר כחלק מכלכלה רחבה יותר, יוצרת חברה צודקת

אולי יהיו מספר ליברטריאנים קיצוניים שיסכימו עמי בשמחה, כי למרצה החיה כעלוקה על חשבון המדינה אין זכות להתנגד למיסוי. אבל הטיעון הזה תקף באורח כללי יותר, אם כי בצורה פחות בולטת. חשבו כעת על גברת ג׳ונס, אשת עסקים בריטית ליברטריאנית, שכועסת על כך שהיא נאלצת לשלם מס על דיבידנדים שהיא מקבלת מן החברה הרווחית שלה. אף שהיא אינה מקבלת תשלום ישיר מהמדינה, רווחי החברה של גברת ג׳ונס תלויים בגורמים רבים הממומנים על ידי המדינה: אולי היא מקבלת סובסידיות מן המדינה, אבל גם אם לא, הצלחתה תלויה בתשתית, כבישים, שלטון החוק וכוח עבודה בריא ומשכיל. יכול להיות שאת כל אלה ניתן היה לספק באופן פרטי, אבל במציאות, הם מסופקים על ידי המדינה וממומנים באמצעות מיסוי. על פי הליברטריאנים הימניים, כל הדברים האלה משולמים מכסף גנוב, ולכן לג׳ונס אין זכות להרוויח מהם.

בתיאוריה, ליברטריאניזם ימני קובע כי לאנשים יש זכות טבעית להכנסתם ברוטו, ולכן המיסוי הוא גניבה, אבל רק בחברות היפותטיות, שבהן אין כל התערבות של המדינה, או התערבות שואפת לאפס, בכלכלה. במדינות שבהן הממשלה מתערבת בכלכלה באמצעות מיסוי –  כלומר בכל מדינה מפותחת – העסקאות בשוק נגועות בהתערבות הזו, ולכן אין להן משמעות מוסרית. הליברטריאנית הימנית זכאית לגמרי לחתור לאוטופיה שבה התערבות המדינה תהיה מינימלית, אבל עד אז היא אינה יכולה לטעון כי יש לה זכות להכנסתה לפני מיסוי ולכן אינה יכולה להתלונן כי הממשלה לוקחת את מה ששייך לה בזכות.

קשה להתנער מהתחושה כי הסכום המצוין כהכנסה ברוטו בתלוש השכר שלכם מייצג את הכסף שלכם, ושהסכום שאינכם לוקחים הביתה הוא סכום שהמדינה לקחה מכם. אך למעשה אין דרך להצדיק את התחושה הזו. אפילו אם הליברטריאניזם הימני בצורתו הקיצונית ביותר צודק, עדיין מתברר שאין לנו שום זכות מוסרית מיוחדת לשכר הברוטו שלנו, לפני המיסוי.

עם זאת, רוב האנשים מצביעים בשמחה לטובת הפחתת מיסוי, שמחים כשניתן להם לשמור את פרוסת העוגה שלהם, אך במציאות כל מה שהם עושים הוא להגן על זכויות היתר של מיעוט זעיר שבצמרת. התוצאה היא כישלון ליצור את מה שאנו זקוקים לו באמת: מערכת מיסוי, אשר כחלק מכלכלה רחבה יותר, יוצרת חברה צודקת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פיליפ גוף (Philip Goff) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. מחקריו עוסקים בעיקר בנושאי תודעה. הוא מפרסם רשומות בבלוג שלו. בקיץ 2019 ראה אור ספרו Galileo's Error: Foundations for a New Science of Consciousness.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כורים משווים תלושי משכורת, ניוקאסל, 1950. תצלום: Bert Hardy / Stringer, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיליפ גוף, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

27 תגובות על אל תכניסו את היד לכיס שלי

01
שמרית

הכתיבה ברמה מאד נמוכה.

הכותב מראה שהוא לא מבין את טיעוני מתנגדי המיסוי הגבוה. זה יותר דמגוגיה פופוליסטית מאשר כתיב מקצועית. לא פלא שאסרו על האוניברסיטה שבה הוא מלמד להמשיך ולקבל סטודנטים.

למשל הכותב לא נוגע בנושא גובה מיסוי מול גובה קצבאות. פרדוקס הקצבאות. שימוש בקצבאות לעידוד האנשים החיים מקצבאות ולא מהכנסתם להתרבות תוך הגדלת היקף האנשים התלויים בקצבאות. הפגיעה של "ממשלה גדולה" בצמיחה הכלכלית, ברווחה, בהיקף התעסוקה ובבריאות.

    02
    אייל

    בואי נדייק: ממשלה גדולה, כוחנית ומתערבת, המתנגדת ליוזמה פרטית של מיליארדר נדיב, מנסה לחסל את האוניברסיטה המעולה שהכותב מלמד בה. המדיניות הזאת, שהיא גם אנטישמית ונתמכת על ידי מנהיגים לאומנים קיצונים (החומקים מלשלם מסים או מלהוציא מכספם הפרטי בכלל), לא ממש מעלה לטיעונים שלך.

03
עמית

וואו, פשוט וואו.
אני קורא את המגזין הזה הרבה זמן, והכתבה הזאת מלאה בבורות מהסוג הגרוע ביותר. הכתבה הזאת כל כך ארוכה וכל כך מלאת שטויות שאני אפילו לא יודע היכן להתחיל בביקורת.

    04
    כלכלן

    תנסה, עמית, תנסה. השאלה פה היא השאלה הגדולה: על פי איזה עקרון מותר לגבות מיסים ושל מי הכסף, התמורה לעבודה. אם תסתכל על סוף הכתבה תראה שהבעיה - כמה מפתיע! - היא החלוקה.

05
אל רום

מענין , אבל , לרוב חסר שחר. תחילה , ישנה פה התעלמות ( או חוסר העמקה) מקונסטרוקציית על, והיא התאגדות חברתית שמיטיבה עם הפרטים בחברה. אפילו אדם דוגל בחופש או חירות קיצוניים, הרי אלו האחרונים, חייבים להיות כרוכים בסדר חברתי, בציות לחוקים, ושלטון החוק. שהרי, " העולם המחדלי " הינו מטבעו עולם אלים . עולם בו החזקים שורדים ומשליטים בכפיה רצונם על כלל החברה. מבלעדי חוקים המסדירים סדר חברתי ,לא היה חופש. שהרי: אדם היה מסתגר בביתו , ולא היה חופשי לנוע כרצונו , מחמת פחד שישדד בדרכים או שירצחוהו נפש. כל זה מזקיק הרי התאגדות חברתית . נמחיש זאת אפילו בכלכלה (שחופש משמעותו המיידית , סדר חברתי מועצם ):

נניח שוק גלידות . 80 אחוז מן השוק של יצרן X , ו- 20 אחוזים בין כמה יצרנים קטנים . האם יכול לבוא זה הסוכן של היצרן 80 אחוזים , ולתבוע מבעל פיצוציה לקנות רק ממנו ? ואם לא לא ימכור לו ? בעולם של חופש , בו רק החזק שורד, לא תהא תחרות. שהרי בעל הפיצוציה , יעשה חשבון פשוט , יזרוק הקטנים , ויישאר עם הגדול ( 80 נ' 20 ). או כי אז:

לא יהא חופש. לא תהא תחרות. לא יהא מיגוון. לא יהא היצע. לא תהא התפתחות לשוק.

אז החופש, יסוד בהתאגדות חברתית, וציות לשלטון החוק.

ממילא פרטי בעיקרון , לא יכול להיות הדבר. שהרי , השירות הציבורי בנוי על אתוס. עובדי ציבור שמרוויחים מעט, אבל, רואים בעבודתם שליחות למען הכלל.הם עושים לטובת הציבור , לא לטובתם האישית. אם יעשו לטובתם האישית, שוב, נחזור לפרדוקס של החזק שורד כמובן. שהרי לא תהא להם ראיה ממלכתית , כוללנית , ציבורית ככזו. נניח שוטרים , שצריכים לסכן חייהם בשמירה על החוק והסדר . אז כמה ירויחו ? כמה צריכים להרוויח ? האתוס , הוא זה העיקר . הוא הדבק האידיאולוגי המאפשר הקרבה בשירות הציבורי, ואין שירות ציבורי , ללא הקרבה. הקרבה מזקיקה אתוס.

לבסוף , ישנו איזה מיתוס או תפיסה מוטעית שמוסר וחוק לא זהים הם , או בקשר דיאלקטי לא פעם . זוהי הבלות רוח של ממש עם כל הכבוד :

המוסר הוא כמובן יחסי ותלוי התבוננות . לא מוסרי לבצע ברית מילה בתינוק רך , בעיני עממים רבים , לא בעיננו. לא מוסרי להינשא לנשים מספר ( פוליגמיה ) ואפילו אם היה מרצון. אבל:

הציות לחוק ( כערך פילוסופי כללי , ובאופן כללי ) הינו אוניברסלי , ומקדמת דנא כך . עצם הציות לחוק (באופן כללי כאמור). ובכלל:

החוק בעיקרון , מאזן בין עקרונות מוסר נוגדים, ולא רק מצווה בינארית מה לעשות ,מה לאיו. נניח:

משה קורא לגדי : " אדיוט "בנוכחות אחרים. האם הוא עובר על חוק איסור לשון הרע ? כן . הוא משפיל ומבזה אותו לעיני הרבים. האם גדי יזכה בתביעה בבית משפט. לא. שהרי כנגד זכותו של גדי לשמו הטוב , עומדת זכותו של משה לחופש הביטוי.והרי משה לא קבע עובדה, אלא נניח פראפראזה. אז מה לוקח, חופש הביטוי או שם טוב של אדם ? אם כך:

זה מה שהחוק עושה , מאזן בין עקרונות מוסר מנוגדים במקרים שונים ומשונים. אז כיצד ייתכן שמשהו בעיקרון, יהא חוקי ולא מוסרי? הרי החוק לרוב , מאזן בין עקרונות מוסר נוגדים. כי זוהי המציאות. יריבות בין עקרונות מוסר נוגדים. מחד: חופש ביטוי, מאידך: זכותו של אדם לשם טוב. והם שניהם עקרונות מוסר, אבל , באים אחד על חשבון השני פשוט.

תודה

    06
    כלכלן מוסרי

    אבל בכל הניתוח הזה לא ענית על השאלה: למי יש זכות (והדגש הוא על הזכות) לקחת תמורה שאדם קיבל על עבודה? מאיפה הזכות? תסתכל על חלוקת העוגה ותבין שמי שקובע גם משלם הכי מעט מיסים. זה מקרי? זה מוסרי בכלל?

      07
      אל רום

      כלכלן מוסרי ,

      תקרא שוב ובזהירות . הזכות באופן פרדוקסלי ,היא של בני האדם, שמהם לוקחים המיסים. זהו רצונם( הפילוסופי). שהרי אין חולקין , שהאדם הוא יצור חברתי. הוא מעדיף התאגדות חברתית, על פני חיים של זאב בודד. ומדוע ? לענין המאמר, הרי הוכחתי שחופש, הוא לא נתון. הוא לא מובן מאליו. נהפוך הוא. העולם המחדלי יסודו באלימות,והחזק שורד. כלומר:

      שמי שרוממות החופש והחירות בפיו, הרי מניה וביה ( בו זמנית) תומך בסדר חברתי, וכזה , שבא מלמעלה באופן פרדוקסלי. אחרת, לא יהא חופש, אלא תחרות עזה, אלימה, שבה רק החזקים ישרדו ויכפו רצונם האלים על כלל החברה.

      כך הובהר בהמחשה עם הפיצוציה. אפילו בכלכלה כך הדבר. בעל הפיצוציה, יקנה רק מן הגדולים, ויזרוק הקטנים, שלא יוכלו להתפתח. הגדולים ידכאו כל תחרות מצד קטנים, שלא יוכלו להתפתח ולגדול ( אלמלא רגולטור ורגולציה פשוט).

      אז למעשה, אין פה בעיקרון שיח של זכויות וחובות, כי אם מצב נתון , שכרוך בטבע האדם.

      הדחף לחופש הוא טבעי, המציאות החיצונית לא מייצרת חופש מטבעה. אלא ג'ונגל של הישרדות אכזרית, אלמלא התאגדות חברתית.

      תודה

      08
      אל רום

      רק נמחיש הדברים מן העולם האמיתי:

      במסמך להלן , מפנה למסמך ממשלתי ( רשות התחרות) אשר מודיע על הגשת כתב אישום לביהמ"ש המחוזי. כתב אישום נגד איש העסקים: גבריאל מגנזי , ו- 17 נאשמים נוספים. בין האישומים , עסקינן באיסור/אישום על יצירת "הסדר כובל" .הסדר כובל משמעותו בין היתר, הסדר בו כובלים פשוטו כמשמעו , את ידי בעל עסק מסויים, להתנהגות עסקית כובלת ( כפי המומחש עם בעל הפיצוציה , שכופים עליו לרכוש רק מן היצרן הגדול,ולא מן הקטנים . הנה מצטט בקשר לתיאום מכרזים:

      "על פי כתב האישום, מגנזי תיאם בין הצעותיהם של המתמודדים האחרים במכרזים אלה במטרה לקבוע את ההצעה הזוכה ולקבל לכיסו את כספי המכרזים, בין כזוכה ובין כקבלן משנה של הזוכה. באישומים אלה נאשמים יחד עם מגנזי גם החברות והמנהלים שהתמודדו מול מגנזי במכרזים אלה והשתתפו איתו בתיאום ההצעות, כל אחד על פי חלקו באירועים המתוארים בכתב האישום: "

      עד כאן הציטוט:

      אז יש לנו כאן , הסדר כובל , תיאום מחירים , תיאום התנהגות עסקית עושקת , שגרמה והביאה לכך, שמראש מנצח המכרז יהא ברור, ומתמודדים אחרים, היו מנועים למעשה בכך בפועל, לזכות במכרז .

      אז זוהי המציאות המחדלית. גדולים מתאגדים, או כופים, התנהגות עסקית, הפוגעת בבעלי עסקים קטנים, פוגעת בתחרות, בחופש, ובהיצע העסקי .

      כאן :

      https://www.gov.il/he/departments/news/pressmagenzi

      תודה

      נ.ב: רק לצטט מן החוק ( חוק ההגבלים העסקיים ) את הסעיף המגדיר " הסדר כובל " כך מצטט סעיף 2 לחוק:

      2. (א) הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר.

      (ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) יראו כהסדר כובל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד העניינים הבאים:

      (1) המחיר שיידרש, שיוצע או שישולם;

      (2) הריווח שיופק;

      (3) חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו;

      (4) כמות הנכסים או השירותים שבעסק, איכותם או סוגם.

09
צבי

הבעיה העיקרית של מיסוי היא: גביה הוגנת של כספי המס.
בפועל מה שקורה היום הוא, שעצמאי או בעל חברה קטנה הוא בורג קטנטן במערכת המיסוי שמשחקת איתו לפי הכללים שהיא קובעת מזמן לזמן לפי רצונות או גחמות של מנהלי מערכת שלטונות המס.
אבל אותם מנהלי מערכת המס מטפלים בכפפות של משי בחברות הגדולות וכאשר הם מגיעים לטפל בכספים של חברות ענק ותאגידים בין לאומיים, מנהלי האגפים בשלטונות המס נכנעים ללא קרב לכל מיני דוחות מתוחכמים של סוללות רואי חשבון וחוות דעת מפולפלות של חטיבות של עו"ד מהשורה הראשונה.
כתוצאה מכך: כמה שהחברה גדולה יותר וחזקה יותר אחוז המס שהיא משלמת יורד ולפעמים עד לאפס!
האם זה צודק מבחינה מוסרית?
האם זה צודק מבחינה חוקית/ קניינית?

כל עוד לא יהיה פעולה דרסטית של אפליה מתקנת לטובת הנישום הקטן. לא רק שהוא ירגיש שמבחינה מוסרית /קניינית המדינה גוזלת את כספו, באופן טבעי חוש הצדק הקדמוני שלו יגרום לו לעשות הכל כדי לשמור בידיו את המקסימום שהוא יכול מתוך הברוטו של פרי עמלו.

10
עמיחי

כל מה שהמדינה עושה היא עושה לטובת עצמה ולא לטובת האזרחים שלה ולכן מומלץ על הקטנת המס למינימום ההכרחי.
כל מי שטיפה עבד בחברה גדולה מבין זאת היטב ומי שהוזה הזיות יוכל להמשיך בכך כל עוד הוא לא מפריע לכלכלה לעבוד.

כתבה מעניינת, אשר מנסה להתמודד עם טיעונים ליברטריאנים, ומתעלמת מהשאלה הכי חשובה:

*** האם החיים שלי הם שלי או של מישהו אחר? ***

כשאני עובד, אני מקבל X שקלים לשעה. ה-X יכול להיות 30, ויכול להיות 30,000, המספר לא משנה. אני נותן שעה, ובחזרה מקבל X. ממי אני מקבל את ה-X? ממעסיק שמוכן לשלם לי את ה-X, מעסיק שחושב שהשעה שלי, שאני משקיע למענו, שווה לו X.

כאשר המדינה לוקחת ממני מס על אותה שעה, נניח מס של 50%, היא אומרת לי: "אתה עבדת חצי שעה בשביל המעסיק שלך, וחצי שעה בשבילי. חצי שעה היית אדם חופשי, וחצי שעה נוספת, היית עבד."

המדינה לקחה את הזמן שלי, וגנבה לי אותו. לא סתם אומרים, "זמן זה כסף".

אז, אם אתה טוען שלמדינה יש את הזכות לזמן שלי, כלומר לגרום לי להיות עבד ב-50% מהשעה, אז אתה מניח שהחיים שלי הם לא שלי. החיים שלי הם 50% שלי, וחצי שני מהזמן - של המדינה.

אם אתה מאמין, כמוני, שהחיים שלי הם רק שלי, ולא של המדינה - הרי אין לך ברירה אלא להגיע למסקנה שכל כסף שהמדינה לוקחת ממני בכוח, בדמות מס, מקורו במעשה גניבה לא מוסרי.

    14
    אילן

    צודק. אם ההכנסה שלי היא רק שלי, אני מתעלם מהדרכים שהיא עשתה עד אלי. אבל אם אני מסכים שהמדינה תיקח חלק ממנה, אולי מראש החלק הזה של המדינה? זה אפשרי רק אם הסכמתי. ונראה לי שהמאמר רלוונטי בדיורק כי לא שואלים אותנו מספיק, וחסרה שקיפות במערכת המיסוי וגם בתקציב. כלומר: מה עושים בכסף שלנו? אם נדע, ואם נוכל להצביע על סעיפים, או לראות את הזרימה, יהיה יותר אמון. חסר אמון, זה בטוח

    15
    ימיו כצל

    לא. החיים "שלך" הם לא רק שלך. הם גם של החברה שנתנה לך אותם בכך שהצילה אותך מהמות שהיה מנת חלקך לפי חק הג'ונגל (שהיה שורר בהעדר התערבותה של החברה).

      16
      Rvc1

      חברה מצילה אותך מחוק הג'ונגל על יגי הקמת ממשלות שמגינות על הזכויות הטבעיות שלך לחיים, חירות, רכוש והשאיפה לאושר. ממשלה כזו מוקמת על ידי אנשים שמבינים את החשיבות של זכויות אדם ואת הרעיון שהחיים שלך הם שלך ושלאף אחד אחר אין זכות עליהם.

17
סמדר זאבי

בס"ד
אינני יודעת מה יותר מוסרי ממה, אך בכל פעם כשאני עוברת על תלוש משכורתי נראה כי זו גנבה לאור היום של המדינה.
בנוסף, על גמלאים שמועסקים היום במדינה נאסר להרוויח משכורת גבוהה, בשל המיסוי הגבוה הנלקח מהם.
הזמנים משתנים, מה שבעבר היה נלקח מעשירי הקהילה וניתן לענייה, אם הלוואה או בדרך של תרומה הנו מוסרי בהחלט, אך בעת החדשה למדינות שונות ישנן רפורמות כלכליות שתפקידן להגדיל הון או שלטון, ובכך האזרח נפגע בין אם אמיד ובין אם איננו.

18
Rvc1

מיסוי הוא לא בהסכמה בהגדרה. מיסוי בהסכמה זו תרומה למדינה אבל לא נראה לי שלזה טתה מתכוון. בכל מקרה השאלה הקריטית שאלי מדגיש היא האם לבני אדם יש זכות מלאה על גופם ורכושם. נראה שהמאמר מתחמק ממנה קצת ורוב התגובות ממש לא בכיוון. זו שאלה מוסרית לפני שהיא פוליטית או כלכלית.

19
חנה רודיטי

לדעתי, אלו שמחליטים להכפיש את הכותב, צריכים להזדהות בשם מלא וכתובת אימייל. אני לא חושבת ש"אלכסון" צריך לאפשר "שיימינג" מהסוג שהיה פה ללא הזדהות של הכותב.
כמובן שאין הכוונה לדעות מנוגדות ומנומקות ללא הכפשה אישית.

21
a-rod

אני ממש לא נגיע מתחום הפילוסופיה, אבל הטיעון מבחינתי נופל כבר בטענה ש-השוק לא מחלק לאנשים את המשאבים המגיעים להם תמורת העבודה שהם מבצעים, שמתבססת על דוגמאות קלושות. הרי אם ה"מדען שמחפש תרופה לסרטן" היה חושב שהוא לא מתוגמל כראוי על העבודה שלו, מה מונע ממנו לחפש עבודה אחרת? החשש לרעוב? ככה מוכיחים טענה פילוסופית?

אני מרשה לעצמי לתת דוגמה אחרת שאני מניח שהכותב יראה כחלוקה לא צודקת - פרופסור לכלכלה/פילוסופיה לעומת שחקן כדורסל. הפרופסור מייצר הרי ערך משמעותי מאוד לאנושות ולכן מגיע לו להיות מתוגמל יותר מאשר ספורטאי שהתרומה שלו לאנושות מפוקפקת, אבל בעוד הפרופסור חי חיי בורגנות טובים אך אפרפרים, הכדורסלן מרוויח סכומי עתק ומיליוני ילדים חולמים להיות כמוהו כשיהיו גדולים.

לצורך העניין את התגמול שניהם יכלו לקבל מאינדיבידואלים שבוחרים איפה לבזבז את הכסף שלהם. לקנות את הספר של
הפרופסור או לקנות כרטיס למשחק כדורסל.

אם אתה מבטל את הקניין של הכדורסלן על רכושו, ושל הצופים על רכושם, ממסה אותם באגרסיביות ומעביר את הרכוש שלהם (הכסף איתו נקנה הכרטיס/השכר של הכדורסלן) אל הפרופסור, ע"י שכר ממשלתי, מלגות, קרנות וכו' וכו', מה שכמובן כבר קורה, למעשה אתה מבטל את הבחירה החופשית שלהם. לא את זכותם לקניין, אלא את החופש הבסיסי שלהם לבחור מה לדעתם נותן להם ערך גבוה יותר.

וזה בסוף מה שעומד מאחורי כל טיעון נגד קניין חופשי, ההתנגדות לחופש עצמו. פטרוניות. ועם זה אף אדם בעל חשיבה עצמאית מחוץ לחוגים האקדמיים הללו, המתיימרים להיות הפטרונים, לא יכול להסכים.

22
אברהם

פעם לפני שנים רבות, אחרתי לשיעור במבוא לכלכלה, משהגעתי המרצה, נדמה לי פרופסור בן-פורת, היה עסוק בהסבר של ההבדל בן עבד לבן אדם "חופשי", שהחופשי יכול לסחור בכח העבודה שלו, ואילו העבד הזכויות על כח העבודה שלו שייכות לאדם אחר.
אבל כידוע, מדע הכלכלה, איננו תיאוריה חברתית רצינית, ואף העבדות אינה פגם מוסרי של ממש. כנראה שהאוניברסיטה שבה הכותב הנכבד מלמד, עדיין לא התכלכלה.
אישית העדפתי, את המאמר על כדור הארץ השטוח.

23
יושקה פישר

מאמר ברמה נמוכה...מה זה אומר "שהשוק מחלק" את הכסף, השוק לא מחלק שום כסף, אדם אחר עושה איתך עסקה ונותן לך כסף בתמורה למשהו (נניח לעבודה שלך).

מי זאת המדינה הזו ומהי ההצדקה שלה לקחת חלק מהכסף הזה, זה שהיא בונה כבישים? טיעון חלש, בברה"מ הממשלה גם בנתה מחנות עינויים, ובישראל מממנים מגזר ציבורי מנופח ולא יעיל, ומסבסדים מגזרים שלא עובדים מטעמים פוליטיים, האם זוהי הצדקה טובה לקחת חלק מהכנסתו של אדם?

24
יובל שפיר

נהדר:
"חשבו כעת על גברת ג׳ונס, אשת עסקים בריטית ליברטריאנית, שכועסת על כך שהיא נאלצת לשלם מס על דיבידנדים שהיא מקבלת מן החברה הרווחית שלה. אף שהיא אינה מקבלת תשלום ישיר מהמדינה, רווחי החברה של גברת ג׳ונס תלויים בגורמים רבים הממומנים על ידי המדינה: אולי היא מקבלת סובסידיות מן המדינה, אבל גם אם לא, הצלחתה תלויה בתשתית, כבישים, שלטון החוק וכוח עבודה בריא ומשכיל. יכול להיות שאת כל אלה ניתן היה לספק באופן פרטי, אבל במציאות, הם מסופקים על ידי המדינה וממומנים באמצעות מיסוי. על פי הליברטריאנים הימניים, כל הדברים האלה משולמים מכסף גנוב, ולכן לג׳ונס אין זכות להרוויח מהם."

    25
    Rvc1

    איך זה נהדר? העובדה היא שהכסף גנוב ולכן צריך להפריט וכך גברת ג'ונס לא תהנה מכסף גנוב. לפי הכותב אם אתה לא מסכים עם ממשלה לא מוסרית הפתרון הוא להתאבד? הפתרון הוא להמשיך לחיות ולנסות לשכנע את הסובבים שהרעיונות שלך הם נכונים.

26
שמרית

נדמה שאין ספק שיש ״מוצרים ציבוריים״ הדורשים דמי שימוש (צבא, כבישים, בריאות, חינוך, אכיפת חוק וכד׳״. הויכוח הוא על ״עומק״ מעורבות המדינה בחיי האזרח וכתוצאה מכך היקף המס המשולם.
הכותב לא מסביר את הנקודה הנכונה (מנקודת מבטם של משלמי המס הנבונים) מדוע נכון להם לשלם מס מעבר לנדרש למימון ״מוצרים ציבוריים״, אלא נוקט בשיטה דמגוגית של הפרחת טענות שלא ממין העניין (כפי שכתבו למעלה), בכדי שתומכי מעורבות עמוקה של הממשלה בחיי העם תוך מימון מנטל מס גבוה יוכלו להרגיש טוב עם תמיכתם בהכנסת ידים לכיסי האזרחים לצורך מימון תוכניות שתואמות את הערכים שלהם, אך אינם מוצרים ציבוריים.

27
אחיה זלייט

מאמר מעייף, מבולבל, יותר מדי בולטת ההנחה הפרטית של הכותב - : "אבל איש אינו חושב שמנהל קרן גידור זכאי לעושר גדול פי כמה ממדען שעובד על מציאת תרופה לסרטן" - התמודדות שטחית עם המציאות - כיום כבר רק אנרכיסטים מדברים על בעלות מתוך פעולה - וגם אני כקפיטליסט ליברטריאן מסכים שזכותו של הציבור לנהל את המשאבים אבל הדרך לעשות זאת היא על ידי חוזים והפרטה