אל תעצבנו אותנו

מי חולה נפש? מי קובע את מי יש לאשפז? על הגבול בין שליטה וטיפול
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הסיוט התחיל עם טוסט. כמטופלת במרכז להפרעות אכילה נדרשה הולי לסיים את כל האוכל המונח על צלחתה או לשתות תוסף עתיר-קלוריות. באותה ארוחה היא כבר הייתה מלאה עד להתפקע אחרי שאכלה את כל שאר הדברים שהוגשו לה, ולא הצליחה לסיים את פרוסת הטוסט. אחת האחיות הזכירה לה את הכלל: טוסט או תוסף. הולי ניסתה להסביר לה שזה רק היום הרביעי שלה בטיפול, וכבר היא אכלה כמעט פי שניים מאשר בבית. האחות התעקשה. לבסוף הולי הודתה: "אני לא מסוגלת. אני מפחדת".

בין אם הייתה זאת התרסה או לא, כמטופלת יש לי זכות להיות חלק מתהליך הטיפול של עצמי, והזכות הזאת נגזלה ממני

אבל המרכז לא ראה פחד, הוא ראה רק התרסה. בבהלתה דחפה הולי את האחות, והתקרית הזו נרשמה כתקיפה פיזית של איש צוות. לכן המרכז העביר אותה למחלקה פסיכיאטרית סגורה, שם היא הוחזקה חמישה ימים כנגד רצונה. ריסנו אותה, סיממו אותה והשפילו אותה, והיא החלה לסבול מפלשבקים ומסיוטים. רק לאחר שהאביסה את עצמה יומיים ברצף כדי לשכנע את בית החולים שהיא אינה מהווה סכנה לעצמה או לאחרים, היא שוחררה.

"בין אם הייתה זאת התרסה או לא, כמטופלת יש לי זכות להיות חלק מתהליך הטיפול של עצמי, והזכות הזאת נגזלה ממני", היא אמרה.

כבר קרוב לעשרים שנה הולי עוברת טיפולים נגד דיכאון והפרעות אכילה, ולאורך התקופה הזאת נאמר לה לעתים קרובות שהיא מתריסה. היא אינה מהססת לעמוד על שלה ולומר את דעתה, גם אם הדעה הזאת מסבה אי-נוחות לאנשים סביבה. ראשה המגולח, עגילי הפירסינג והקעקועים, תורמים לדימוי המתריס שלה. הולי מודה שהתיאור הזה הולם אתה – ככלות הכול, היא ניסתה לגייס את האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות כדי שיעזור לה לתבוע את התיכון שלה בטענה שדרישתו מן התלמידים לבצע שירות קהילתי מֵפרה את התיקון ה-14 לחוקה. הבעיה שלה היא שהדבר היחיד שאנשים רואים הוא ההתרסה.

"הם רואים רק קוץ בתחת", היא אמרה.

ציור של כלב, בהשפעת Lorazepam

"ציור של כלב, בהשפעת Lorazepam", תמונה: ArtCoreGirl

אין ספק שההתמודדות עם אנשים בטיפול פסיכיאטרי עלולה להיות מאתגרת, ולא בכדי: התרופות שהם מתבקשים לקחת עלולות לטשטש ולרדד את מחשבתם, או לגרום לעלייה במשקל ואף להשמנת יתר. לעתים יש להם תופעות לוואי לא נעימות, כמו עצירוּת, אובדן הדחף המיני ויובש בפה. אבל בכל פעם שהמטופלים האלה מביעים התנגדות, מודבקת להם תווית ההתרסה המחזקת לעתים את הרושם שהם טיפוסים אי-רציונליים, מקרים בעייתיים שיש לסלק מן החברה.

הבעיה מתעצמת כשרופאים, והחברה בכלל, תופסים מרדנות כתופעה פסיכיאטרית, ואז משחקים עם ההגדרות הרפואיות כדי לתאר את המרדנות הזאת – גם בהיעדר מחלה פסיכיאטרית הניתנת לאבחון

הבעיה מתעצמת כשרופאים, והחברה בכלל, תופסים מרדנות כתופעה פסיכיאטרית, ואז משחקים עם ההגדרות הרפואיות כדי לתאר את המרדנות הזאת – גם בהיעדר מחלה פסיכיאטרית הניתנת לאבחון. הולי אומרת שאם היא לא הייתה מתריסה ומתנגדת, אם לא הייתה לה הנטייה לומר "לך תזדיין" במקום "תודה רבה", היא לא הייתה נשלחת למחלקה הפסיכיאטרית.

וכשהאנשים המתריסים נכלאים בבתי כלא ובתי חולים, הם אינם מסוגלים לחולל שינויים בסטטוס קוו – לא רק שאין להם שליטה בטיפול שהם מקבלים, אלא שהם אינם מסוגלים להביע את תפיסותיהם השונות לגבי התרבות בפרט והעולם בכלל. ההפסד הוא של כולם: אם לא יהיה מי שיביע מחאה על ירי של שוטרים בגברים שחורים בלתי חמושים בפרגוסון ובבולטימור, האלימות הבין-גזעית תימשך. אם קורבנות תקיפה מינית לא יביעו מחאה על כך שהאשימו אותן בפשעים שבוצעו נגדן, תרבות האונס תימשך. מעשים של התרסה מאלצים אותנו לזעזע את אבני היסוד של התרבות שלנו, אבל קל מאוד להפוך את תחושת האי-נוחות שההתרסה מעוררת בנו, למחלת הנפש של אלו המתריסים.

 

בלי התרסה, ייתכן שערכי העולם המערבי לא היו קיימים כלל. הנוצרים הראשונים התריסו נגד הכללים שאסרו על דתם החדשה, קיימו את טקסיה בפרטיות ולעתים אף נרצחו בשל אמונתם. ברוסיה ובאירופה יצאו הצמיתים נגד אדוניהם. העבדים עשו זאת בארצות הברית, ובסופו של דבר זכו בחירותם. זכות הצבעה לנשים, טיפולים מצילי-חיים בזיהומי HIV ושוויון בנישואים – כל אלה הושגו בזכות מעשים של התרסה. התרסה היא תנועת Occupy Wall Street, המוחה כנגד אי-שוויון בהכנסה, ותנועת Black Lives Matter, היוצאת כנגד המערכת במקומות שבהם גורמי אכיפת החוק כולאים הרבה יותר צעירים שחורים מאשר בני קבוצות אחרות.

גם אדם בודד או קבוצה קטנה יכולים לבצע מעשי התרסה. תלמידי תיכון מתריסים נגד נורמות חברתיות כשהם מגדירים את עצמם בפומבי כהומואים, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים. עובדי משרד מתריסים כנגד התרבות התאגידית כשהם מקשטים את עמדותיהם בססגוניות. פעילים חברתיים המתעקשים שיקבלו אותם כאנשים שמֶנים ומסרבים לשנות את משקלם רק לשם שיפור ההופעה החיצונית. התרסה היא הדבר שמגדיר את אמה סולקוביץ (Sulkowicz), סטודנטית לאמנות חזותית שהסתובבה עם המזרן שלה בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק במחאה על האופן שבו טיפלה האוניברסיטה בתקיפה המינית שעברה.

אך התרסה נתפסת פעמים רבות כמחלה, ולעתים הפסיכיאטרים עצמם מובילים את המגמה הזו. ננסי פוטר (Potter) רואה זאת כל הזמן. פוטר, מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת לואיוויל בקנטקי, חקרה בשנים האחרונות את האופן שבו פסיכיאטרים מפרשים התרסה מצד מטופליהם ומתמודדים איתה. "כמו כולם, גם לפסיכיאטרים יש סטריאוטיפים לגבי האנשים שמולם, ונטייתם היא לראות באנשים האלה מטופלים. ברגע שזה קורה, הם מתחילים לחפש מאפיינים מסוימים, וכך מתחילים לתפוס את ההתנגדות שמביע האדם כהתרסה", אומרת פוטר.

ברית המועצות נהגה לנופף באלת האי-שפיות: היא כלאה מתנגדי משטר במחלקות פסיכיאטריות וכך הסירה אותם מהחברה והפריכה את תפיסותיהם.

ברית המועצות נהגה לנופף באלת האי-שפיות: היא כלאה מתנגדי משטר במחלקות פסיכיאטריות הידועות בשם "פסיכוּשקה" וכך הסירה אותם מהחברה והפריכה את תפיסותיהם. מחלת נפש הייתה ההסבר היחיד לכך שאדם יצא כנגד המערכת הסוציו-פוליטית הטובה ביותר בתולדות האנושות, טענו אחדים. גורמים רמי-דרג במפלגה הקומוניסטית השתמשו באופן שיטתי באבחנה "סכיזופרניה הדרגתית" כדי לכלוא את יריביהם. לפי ארגון הבריאות העולמי, ב-1973 כבר הייתה הסכיזופרניה נפוצה יותר במוסקבה מאשר כמעט בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. לא זו בלבד שהצגת ההתנגדות למשטר כמחלת נפש מנעה התפשטות של רעיונות מסוכנים לגבי חירות ודמוקרטיה בחברה הסובייטית, אלא שהיא הציגה את הקונספטים האלה עצמם כקשקושים של מטורפים.

אף על פי שפסיכיאטרים סובייטים בכירים קיבלו מהמפלגה הקומוניסטית ומהקג"ב פקודות לכלוא מתנגדי משטר, חלקם האמינו באמת ובתמים במושג הזה של סכיזופרניה הדרגתית. למה שאדם נורמלי-כביכול יסכן הכול – בית, קריירה, משפחה, חיים – כדי להתריס כנגד המשטר, אם אינו לוקה במחלת נפש אמיתית? האבחנה הזו סיפקה לפסיכיאטרים תירוץ נוח לכפות את עמדותיהם בנושא קומוניזם על-ידי דיכוי מתנגדים, מציין פעיל זכויות האדם ההולנדי רוברט ואן פורן (Van Voren). בשנות ה-80 העריכו ואן פורן והאיגוד הבינלאומי נגד שימוש פוליטי בפסיכיאטריה שבברית המועצות אושפזו אלפי אנשים ללא הצדקה בגין סכיזופרניה ומחלות נפש מומצאות אחרות, וזאת בלי להחשיב את כל מי שאושפז לפרקי זמן קצרים יותר ושוחרר.

גם כשברית המועצות התפרקה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, התפשט הנוהג הזה מזרחה לסין, שספגה גם היא ביקורת על אבחון מחלות נפש אצל דורשי רפורמות ומנהיגי אופוזיציה. ב-1999 הכריזה ממשלת סין שהתנועה הדתית פאלוּן גונג, המשתמשת בתרגילים טקסיים מנטליים וגופניים כדי לעודד צמיחה רוחנית, היא כת. לאחר גל רדיפות כלאה ממשלת סין יותר מאלף חסידי פאלון גונג בריאים בנפשם בבתי חולים פסיכיאטריים ברחבי המדינה. מסמכים שהוברחו מהמדינה מראים שרבים מהם עברו עינויים והתעללות ;חלקם מתו כתוצאה מכך.

קבוצת זכויות האדם Chinese Human Rights Defenders, הפועלת בהונג קונג, פרסמה ב-2012 דו"ח בשם "הפינות האפלות ביותר: ניצול לרעה של אשפוז לא-רצוני בסין". הדו"ח ציין כי "מערכת האשפוז הלא-רצוני בסין היא חור שחור שבתוכו 'נעלמים' אזרחים לפרקי זמן לא מוגדרים בהתבסס על האשמות בלתי מוכחות לקיומה של לקות פסיכו-חברתית מצד בני משפחה, מעסיקים, שוטרים או גורמי סמכות אחרים מטעם המדינה... מי שיש ברשותו אמצעים – כוח וכסף – לאלץ בתי חולים פסיכיאטריים או לשלם להם לכלוא אנשים מתוך רצון להענישם או להשתיקם, מסוגל לעשות זאת בלי לחשוש מהשלכות". במסגרת מערכת זו, אנשים "נלקחו לענישה בבתי חולים פסיכיאטריים לאחר שפעלו בדרכים שהרגיזו את פקידי הממשלה, לדוגמה אם הם מחו כנגד הרשויות או פרסמו מאמרים המבקרים את הממשלה".

בטקטיקה הזו השתמשו בארצות הברית עוד ב-1851, כשהתנועה לביטול העבדות החלה לצבור תנופה בצפון. עיתונים, ספרים ופמפלטים עוררו מודעות למצוקתם של העבדים האפריקנים בדרום והפנו את תשומת הלב לעבדים המנסים להימלט מהשבי לעבר החירות. אולי נשמע לכם טבעי שעבד ישאף לחירות, אך השאיפה הזאת סתרה את טענותיהם של רבים מבעלי העבדים; הם חשבו שמוטב לשחורים בשעבודם.

משפחה של צאצאי עבדים

משפחה של צאצאי עבדים באחוזת הרמיטז' בג'ורג'יה, 1907. תצלום: ג'ון טוול

הרופא הדרומי סמואל קרטרייט ראה בכמיהה לחירות תסמין למחלת נפש בשם דְראפֶּטוֹמניה (או "מאניה של הימלטות" ביוונית). "היא אינה מוכרת לרשויות הרפואיות שלנו, אף על פי שהתסמין האבחנתי שלה – בריחה משירות – מוכר היטב לבעלי המטעים ומפקחי העבודה שלנו", הוא כתב ב-1851 בכתב העת De Bow’s Review. "הגורם... שמדרבן את הכושי להימלט משירות, הוא מחלה של הנפש, בדיוק כמו כל זן אחר של טירוף נפשי".

באותו כתב עת תיאר קרטרייט מחלה פסיכיאטרית נוספת בשם דיסאתזיה אתיופיקה. לדבריו, מחלה זו היא "הצאצא הטבעי של חירות הכושים [כך במקור] – החירות להתעצל, להתפלש בטינופת ולהתענג על מאכלים ומשקאות בלתי הולמים". קל לנו היום ללעוג לתפיסה המפוקפקת ולגזענות הבוטה שלו. אך לבנים דרומיים רבים חשבו שהסבריו של קרטרייט הגיוניים לחלוטין. הם השתמשו בהם כדי להצדיק רצח של עבדים ולכידה של נמלטים.

בסופו של דבר חיסלה מלחמת האזרחים את העבדות, אך לא את הנטייה לראות בהתרסה מחלת נפש. כשהפסיכיאטר והסוציולוג ג'ונתן מֶצְל (Metzl, כיום באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל) ישב בחדר אפלולי מול קופסה מאובקת מלאה בתיקים רפואיים בני מאה שנה, הוא מצא את עצמו מתעד את קורותיו של אחד מאתרי המפגש המחרידים ביותר של ההתרסה והפסיכיאטריה בתולדות הרפואה האמריקנית. מ-1885 עד 1976 עמד באיוֹניה, עיר קטנטנה במערב מישיגן, מתקן כליאה פסיכיאטרי של המדינה. דייריו היו בין האנשים הזנוחים והנשכחים ביותר בחברה האמריקנית. לאורך 91 שנות קיומו, אובחנו בו מאות אם לא אלפי אנשים כסכיזופרנים. מצל לא הופתע במיוחד ממצאים אלו.

אך כשהוא העמיק לחקור בתיקים הרפואיים – שרבים מהם היו "עבים יותר מספר הטלפונים של ניו יורק" ומלאים בהערותיהם של רופאים, אחיות וסניטרים – הוא גילה סיפור מעניין הרבה יותר. עד סוף שנות ה-50, סכיזופרניה לא הייתה אבחנה מפחידה במיוחד. היא לא העלתה דימויים של חסרי בית הממלמלים לעצמם ברחוב. סכיזופרניה הייתה, ברוב המקרים, מחלה של נשים לבנות, עקרות בית בכייניות שמאסו בחייהן וניסו להתאבד, או ביצעו עבירות קלות כמו גניבה מחנות או הפרת סדר. מצל מצא בתיקי בית החולים הערות כמו "המטופלת לא הייתה מסוגלת לטפל במשפחתה כנדרש", או "המטופלת אינה מאוזנת ואינה מסוגלת לבצע את מטלות הבית", ואפילו, "היא נעשתה מבולבלת ודיברה בקול רם מדי והביכה את בעלה".

אך לאורך שנות ה-60 החלה התפיסה הזו להשתנות, והדבר בא לידי ביטוי ב-DSM, המדריך לאבחון הפרעות הנפש. השינויים במדריך נעשו בדיוק כשתנועת זכויות האזרח החלה לצבור תנופה. בכל רחבי ארצות הברית הצטרפו אנשים להפגנות ולעצרות במחאה על האי-שוויון הגזעי. בדטרויט, מרחק כ-200 קילומטר בלבד מאיוניה, פרצו ב-1967 מהומות גזע קשות. ב-1968, כשהמהדורה השנייה של ה-DSM ראתה אור, הפסיקו הפסיכיאטרים לאבחן סכיזופרניה לפי תסמינים מוקדמים הקשורים למצב רוח, כמו נטייה לבכי ובלבול, והחלו לאבחן אותה לפי סימנים להזיות, עוינות ותוקפנות – כלומר הם עברו מעקרות בית לבנות מהפרברים לגברים שחורים ממרכז העיר.

"ככל הנראה החוקרים חשבו שהשינויים האלה עוזרים להם לאבחן סכיזופרניה בשיטות מדעיות יותר, אבל כשהם יישמו את ההגדרות החדשות במרפאות ובחברה, פתאום התברר שהטרמינולוגיה מובילה לאבחון יתר של גברים שחורים, ובייחוד של אלה שהשתתפו בתנועות מחאה פוליטיות", אמר מצל.

מצל גילה שהדמוגרפיה בבית החולים באיוניה החלה להשתנות. רוב המאושפזים החדשים לא היו לבנים, כבעבר, אלא בעיקר גברים אפרו-אמריקנים. בתיקים הרפואיים שלהם הוא מצא אותן אבחנות: סכיזופרניה פראנואידית. מצל קורא לזה "פסיכוזת המחאה" (The protest psychosis), בספר באותו שם משנת 2010. כל הגברים המאושפזים נעצרו בגין פשע כלשהו, בין שהיה מדובר בתקיפת שוטר, הצתה, רצח או השחתת רכוש. לחלקם היו בעיות נפש פוטנציאליות עוד לפני מעצרם, בשעה שאצל אחרים הן התגלו רק לאחר שנכלאו. כך או כך, כמעט כולם אובחנו כסכיזופרנים. גם ב-1963, כשעבר "חוק בריאות הנפש בקהילה" שהעביר כספים מבתי חולים של המדינה למרכזי בריאות נפש קהילתיים (מהלך שהוביל לשחרור אלפי מאושפזים חזרה לחיק הקהילה), הגברים השחורים האלה נותרו באיוניה. הם המשיכו להיחשב סכנה לחברה, לעתים קרובות גם זמן רב לאחר שסיימו לרצות את גזר הדין שלהם. "סכיזופרניה הייתה כלי שבאמצעותו יכלו הלבנים לתייג את ה'כעס המטורף' של השחורים כמחלה. זו הפכה למטאפורה חזקה בפוליטיקה הגזעית", אמר מצל.

ה-DSM נערך מחדש מספר פעמים מאז 1968, והלשון שבה הוגדרה הסכיזופרניה השתנתה והתחדדה גם היא, אבל הפערים הגזעיים נותרו בעינם. לאפרו-אמריקנים עדיין יש סיכוי גדול פי שלושה מאשר לבנים להיות מאובחנים כסכיזופרנים, גם לאחר שמביאים בחשבון את מעמדו הסוציו-אקונומי של המטופל בעת הלידה. מצל מאמין שפערים אלה הם הדים להתרסה של שנות ה-60.

מחלקה פסיכיאטרית

מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים נטוש בניו ג'רזי. תצלום: ג'ונתן הבר.

ההתרסה הזו נמשכה לעתים קרובות בשעה שהאסירים היו כלואים באיוניה. אין זה פלא, אומר הפסיכיאטר ריצ'רד וורנר, מנהל מרכז Colorado Recovery בבולדר, שהלך לעולמו זמן קצר לפני פרסום מאמר זה במקור. "אם אתה נמצא במקום שנראה כמו בית סוהר, אתה תתנהג כמו אסיר".

מובן שלא כל האבחנות הפסיכיאטריות תקפות בה במידה. פעולות של התרסה בשנות ה-70 סייעו להסרת ההומוסקסואליות מרשימת האבחנות של ה-DSM (היא נכללה בשתי המהדורות הראשונות, שראו אור ב-1952 ו-1968, בהתאמה).

"התיאוריות הפסיכולוגיות האלה התבססו על אנשים שהגיעו לטיפול כשהם אינם מרוצים מחייהם, וכן על אוכלוסיות של אסירים", אמר ג'ק דרשר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בעל מרפאה פרטית בניו יורק. דרשר הוא מומחה להפרעות של זהות מינית ומגדרית.

ב-1957 התפרסם מחקר של הפסיכולוגית אוולין הוּקֶר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שהראה כי ההומוסקסואלים משולבים בקהילה לא פחות טוב מהסטרייטים. הייתה זו קריאת התיגר המשמעותית הראשונה כנגד תפיסת האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA), שהגדירה הומוסקסואליות כמחלה. לאורך שנות ה-60, יותר ויותר אקטיביסטים הומואים ולסביות יצאו כנגד התפיסה הזו.

אך בסופו של דבר, היה זה מעשה של התרסה שהתרחש בפגישה השנתית של ה-APA ב-1970 שהביא להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM. במהלך מושב שעסק בשימוש בשוק חשמלי להפחתת משיכה הומוסקסואלית, הסתערו לחדר אקטיביסטים ואמרו שפסיכיאטרים המשתמשים בשיטה הזו "מענים" את מטופליהם. חמושים במחקרה של הוקר, הם אמרו לנוכחים שהומוסקסואליות אינה מחלה, ושאסור להתייחס אליה כך. אף על פי שפסיכיאטרים אחדים עזבו את המקום, אחרים נשארו והקשיבו. בשנה שלאחר מכן ערכה ה-APA מפגשים עם אקטיביסטים ופסיכיאטרים כדי לדון בנושא. ב-1973 הוסרה ההומוסקסואליות מהמהדורה החדשה של ה-DSM.

גם המהומות שהתחוללו לאחרונה בפרגוסון ובולטימור בתגובה להרג צעירים שחורים על-ידי המשטרה, עוררו בלבול בקרב אחדים. למה, הם שואלים, שמישהו יהרוס את השכונה שלו? אם אדם הוא חף מפשע, למה שהוא יברח מהמשטרה למרות הסכנה שיירו בו? זאת התנהגות קצת משוגעת, לא?

אך הביטו בסדר החברתי. ראו את מאזן הכוחות הגזעי, המיני והכלכלי המוטה לרעת המפגינים. לאור הנסיבות, אולי אין ברירה אלא להיות קצת משוגע כדי לקרוא תיגר על הסטטוס קוו. ההתרסה כנגד נקודות המבט הרווחות – כי עוני כרוני נובע מעצלנות, שנשים שנאנסו "ביקשו את זה", ושלאפרו-אמריקנים אין מה לפחד מהמשטרה – עלולה להיראות מטורפת.

הבעיה היא שזה בדיוק סוג הטירוף שהתרבות שלנו זקוקה לו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הרופאים של הולי רואים בה מטופלת הסובלת מהפרעה ארוכת טווח וקשה לטיפול, בחורה גלוחת ראש וזועמת. הם רואים בעיה, לא בן אדם. פערי הכוח האדירים בין הולי לרופאיה שזורים בנקודת המבט הזו.

"כמטופלת נשללה ממני זכות ההחלטה. אף אחד לא סומך עליי שאדע מה הכי טוב בשבילי", אמרה הולי.

ויש הצדקה לכעס שלה על גורמי הסמכות. המדינה סירבה שוב ושוב לממן עבורה את הטיפול שהיא זקוקה לו כדי להחלים מהפרעת האכילה שלה. מרכזי הטיפול לא הקשיבו לה כשניסתה להסביר את חששותיה. רופאים אמרו לה שהם אינם מסוגלים לעזור לה, ושעדיף שתתאשפז באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים של המדינה.

"התרסה היא לא תכונה שאני יכולה להדליק ולכבות. היא חלק ממני, וזאת הסיבה שהחזקתי מעמד עד היום. זה לא תמיד לטובתי – זהו יתרון בתחומים מסוימים וחיסרון באחרים. אבל אם לא הייתי כזאת, הייתי חיה היום בבית חולים, ולא היה לי תואר שני בחינוך מהרווארד", אומרת הולי. "זאת הסיבה שאני עדיין בחיים".

ספרה האחרון של קארי ארנולד הוא Decoding Anorexia (ראה אור ב-2012).

תורגם במיוחד לאלכסון מ-AEON על ידי תומר בן אהרון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles byAEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קארי ארנולד, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על אל תעצבנו אותנו

01
שם מלא

מעולה, תודה!
מכאן עולה השאלה הכללית-יותר לגבי מהות השגעון וקיומו בכלל. אנחנו לא מצליחים למנוע מסטריאוטיפים, כמו גם מאינטרסים פוליטיים (חברתיים, מגדריים, עדתיים) להשפיע על התשובה.

02
שם מלא

וואו, מאמר מרתק, הופך את הבטן ומעורר מחשבה.
הפסיכיאטריה בשירות השלטון ככלי מבצע עוצמתי ודורסני המנוצל, פעמים רבות, לביסוסו של סדר חברתי ע"י הרחקת הגורמים המאיימים עליו (או ניסיון לחנכו מחדש).
כמטפלת שהתמחתה מספר שנים במחלקה פסיכיאטרית, תהיתי, פעמים רבות, על הקו הדק והחמקמק העובר בין שפיות לחוסר שפיות. אנשים יצירתיים, מוכשרים, מבריקים מגיעים אל המחלקות האלה לא פעם ומעוררים חבוטי נפש ולבטים הנובעים משאלות פילוסופיות מורכבות ותחושות חוסר נוחות. מדוע אנו מבקשים "לתקן" את אלו החווים את העולם אחרת, שהמסננת שלהם שונה, שמבטאים עצמם אחרת, או מגיבים באופן שונה מהסביבה, שלא מוכנים או לא מסוגלים ללכת באיזשהו תלם, ומה הוא בכלל תלם זה? ... האם אין ביכולתנו לקבלם על אף השונות והמיוחדות? האם אין ביכולתנו לקבל את עצמנו בסביבתם?

    03
    אחת

    הם מגיעים כי המצב שלהם מלווה בסבל רב, לעתים באובדנות, לעתים בתוקפנות של ממש כלפי משפחתם. ואם לא ראית את זה אני מסופקת האם באמת התמחית איפה שכתבת שהתמחית.

04
Purpleyaler

הו וואו. מאמר מעולה. בהחלט מרגיש שככל שהזמן עובר והגישה נעשית יותר פוסט מודרנית והאמת האחת חומקת מבין אצבעותינו המשמעות של שמעון מאבדת מערכה. מי שם אדם לקבוע כי אחר הוא מוטרף? למה התנהגות אחת היא נורמטיבית ושנייה היא מחלה? הכל מוטה תרבותית ומושפע מגורמים חברתיים ואפילו אינטרסים מפוקפקים.

05
סופי

תודה על מאמר מרתק, אבל שווה לעבוד עוד כמה דקות על הגהה...
"כשהתנועה לביטול העבדות החל לצבור תנופה" - צ"ל "החלה"
"רוב המאושפזים החדשים לא היו לבנים, כעבר" - צ"ל "כבעבר"

08
איש חופשי

מאמר הזוי ומניפולטיוי.
אנורקסיה היא מחלה נוראית.
מעטות המחלות שאדם יכול לחלות בהן עם אחוז תמותה גבוה כמו אנורקסיה.
מי שלא פגש אדם חולה באנורקסיה ונחשף לדרכים היצירתיות והמניפולטיויות שלו להרוג את עצמו, לא יודע כמה קשה להחזיק אותם בחיים.
כמה רחוק הם הולכים עד מצב שפתיל חייהם עומד לכבות מכל משב רוח קל.
תפגשו עם המשפחות של החולים הרואים את היקר להם הולך ונמוג והם עומדים באין אונים, מתחננים לרשויות לעשות משהו, להציל, לעזור, רק משהו קטן שלא ימות הלילה, השבוע.
תשימו עצמיכם במקומם ואחר כך, לא תבואו בטענות לאחות שהצילה את הילדה ממוות. כן, הילדה לא אסירת תודה, היא עיוורת למצבה, אבל בכל זאת, אם אחת מעשר תנצל בזכות הקשיחות הזו, דיינו.