אל תקחו את זה לטיפול

היכולת ״להיות שם עבור מישהו אחר״ – לשים לב, להקשיב ולהבין את עולמו של אחר – מתורגלת כבר אלפי שנים. בני אדם תמיד דיברו על חייהם, ערכיהם והבעיות שלהם, בניסיון למצוא משמעות, נחמה ואושר. מומחים בסוג דיון כזה נקראו נשים חכמות, שמאנים, כמרים – וכעת מטפלים. ומאז זיגמונד פרויד, הגיעה שורה של ניסיונות ליצור מכך מדע של פסיכותרפיה.

אבל יש בכך מעט מאוד מדע.

לא נוח להיות שם עבור אדם אחר. זה קשה. אין בכך שלווה, משום שהאחר משתנה ללא הרף, אבל זו האמנות שבזה. כדי לעשות זאת היטב דרושים ניסיון, תבונה, חוכמה וידע. מלבד שורה לא ארוכה במיוחד של כללים בסיסיים, לא ניתן ללמד זאת

לא נוח להיות שם עבור אדם אחר. זה קשה. אין בכך שלווה, משום שהאחר משתנה ללא הרף, אבל זו האמנות שבזה. כדי לעשות זאת היטב דרושים ניסיון, תבונה, חוכמה וידע. מלבד שורה לא ארוכה במיוחד של כללים בסיסיים, לא ניתן ללמד זאת. מצפייה באנשים שעושים זאת היטב, הגעתי למסקנה כי זוהי גישה המשוכללת על ידי פגישות באלפי מטופלים, קריאה של מאות ספרים על פילוסופיה, אמנות, מדע – וכמה רומנים זבליים. היכולת מתעצמת אם כבר יצא לכם להצביע למבחר מפלגות, החלפתם מספר קריירות ודבקתם בדת אחת או שלוש – איך תוכלו להבין את הציפייה, את הלהט או את האובדן העמוק של מטרה בחיפוש, מציאה ואיבוד של אלוהים, אם לא עברתם משהו כזה בעצמכם?

"טבע דומם עם מסכות" (1896), ג'יימס אנסור, המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון

אני בחרתי להיות פסיכותרפיסט ופסיכולוג כדי למקסם את הטוב שאוכל לעשות בעולם. נראה לי מובן מאליו שעזרה לאנשים על ידי עיסוק במקור הסבל שלהם יהיה הדבר המועיל ביותר שאוכל לעשות. בחרתי בטיפול בילדים כדי לטפל בשורשי הסבל בילדות, משם נראה כי הם מגיעים. חוויתי את האופן שבו צלילה לתוך תחושה יכולה לשנות אותה, ולמדתי על טראומה של טרום לידה. אפילו כתבתי דוקטורט על טראומה. כעת, שני עשורים לאחר תחילת הקריירה שלי, אני מטפל, מרצה, מפקח וכותב על כל הדברים הללו, אבל אני דוחה יותר ויותר את כל מה שלמדתי. במקום זאת, אני מתרגל את אמנות ה״היות עבור האחר״, רעיון שעלה בשיחה עם עמיתתי סופי דה וויופון (de Vieuxpont). אני משמש מנטור, חבר בחברות א-סימטרית, ומגיב ושותף מבקר המסייע לאנשים כשהם חווים את האסונות והשמחות המורכבים והאבסורדיים של החיים.

לאורך הדרך, במשך שנים של עבודה, איבדתי את האמונה בכך שמודעות תמיד מביאה מזור, שפתרון של טראומה מן הילדות תשחרר את כולנו, שלהרגיש את הרגשות באמת יאפשר להם להתפוגג

לאורך הדרך, במשך שנים של עבודה, איבדתי את האמונה בכך שמודעות תמיד מביאה מזור, שפתרון של טראומה מן הילדות תשחרר את כולנו, שלהרגיש את הרגשות באמת יאפשר להם להתפוגג, בלולאת פידבק מורכבת של תאוריה ופרקטיקה.

זה התחיל כשחזרתי להתעניין שוב בביולוגיה אבולוציונית, עם צאתו לאור של הספר Blueprint (משנת 2018) מאת רוברט פולמין. הספר, המבוסס על מחקרי תאומים, נסמך על עשרות שנים של נתונים סטטיסטיים הנוגעים לתאומים, ממספר מדינות, והמספרים בו היו ברורים: רק במקרים נדירים יש לאירועים בילדות ולהורות משמעות מכריעה לגבי האופן שבו אנחנו מתפתחים.

הדבר הביא אותי לקרוא מחדש את ספרה של ג׳ודית ריץ׳ האריס  No Two Alike (משנת 2006), שגם הוא בחן מחקרי תאומים לצד מחקרים רחבי היקף על מינים אחרים. האריס הציעה כי המוח הוא ארגז כלים המכוונן על ידי האבולוציה לספק מערך של כישורים, והדבר הופך כל אחד מאיתנו ליחיד במינו.

את הספרים אלה מסכם כנראה באופן הטוב ביותר החוק השני של הגנטיקה ההתנהגותית: השפעת הגנים על ההתנהגות האנושית גדולה יותר מזו של הסביבה המשפחתית. הרגשתי שאני מתגונן ומנסה נואשות למצוא כשלים במדע. אבל בסופו של דבר, בלי לבחור במכוון נתונים שיאששו את מה שלמדתי בהכשרתי, העובדה הפשוטה הייתה כי אחיות תאומות בעלות גנים זהים שגדלו במשפחות שונות לחלוטין פיתחו אישיות דומה מאוד, ואילו אחיות מאומצות שאין להן כל קשרים גנטיים והן גדלו באותה משפחה, היו בעלות אישיות שונה לגמרי.

"עירום עם זר אירוסים מולא מראה", פבלו פיקאסו (1934). מוזיאון פיקאסו, פריס. תצלום: נורית מלצר-פדון

הממצאים, שפורסמו בכתב העת Developmental Psychology, מערערים שנים של לימוד בתאוריה פסיכודינמית. פירושם הוא שהשפעת הסביבה המשפחתית שלכם – בין אם גידלו אתכם הורים דואגים או מרוחקים, בעלי הכנסה גבוהה או נמוכה – משנה מעט מאוד בכל הקשור לאישיות שלכם. אם עברתם הכשרה כלשהי בתחום הטיפול, הדבר סותר כל מה שלימדו אתכם אי פעם.

אמונות היסוד של הפסיכותרפיה לא שיקפו את חוויות החיים של מטופליי, או אפילו את אלה שלי. במקום זאת, אנחנו רואים את מה שאנחנו מצפים לראות, ומבינים את העבר שלנו על בסיס מה שאנו מרגישים כעת

עם זאת, אמונות היסוד של הפסיכותרפיה לא שיקפו את חוויות החיים של מטופליי, או אפילו את אלה שלי. במקום זאת, אנחנו רואים את מה שאנחנו מצפים לראות, ומבינים את העבר שלנו על בסיס מה שאנו מרגישים כעת. אם אני עצוב, אני אזכר בחסך ובמצוקות של ילדותי, ואילו אחי השמח יותר ייזכר במצב חיובי יותר; קחו למשל את הממוארים Running with Scissors (משנת 2002), Be Different (משנת 2011) ו- The Long Journey Home (משנת 2011), המתארים בצורות שונות באופן קיצוני את אותה משפחה.

במחקרי האורך המעטים שנערכו, שבהם עקבנו אחר ילדים וחוויות הילדות הקשות שלם מגיל צעיר ועד בגרותם, אין קשר בין חוויות המצוקה בילדות (ACEs) לבין מחלות נפש בבגרות. ישנו קשר רק בין בעיות נפש בבגרות לבין ״זיכרונות״ של מצוקות בילדות. הדבר נוגד מאוד את האינטואציות של מקצוע הספוג כולו בתאוריית הטראומה. לא הוכח כי מצוקות בילדות פוגעות בבריאות הנפש, אלא רק שכאשר אנו, כמבוגרים, סובלים אנחנו מפרשים את הילדות שלנו כחוויה גרועה. אני משוכנע שישנם מקרים נדירים יוצאי דופן, של חוויות ילדות מזוויעות ממש שאכן מותירות סימנים, אבל אפילו הוודאות הזו מתערערת כשאני חושב על כך שאירועים שלכאורה יצרו טראומה עבור אדם אחד בקבוצה, לא הותירו טרואמה באחרים.

דיוקן של דרטה מרגריטה רו' (1929), אוטו רודוואלד. המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון

אם אתם נוטים להתכחש מיד למה שכתבתי, יתכן שאתם עושים את מה שפונדמנטליסטים דתיים עושים כבר אלפי שנים. יתכן שדברי נשמעים לכם חסרי לב, קרים או רעילים פוליטית, אבל תחושות אינן סיבות תקפות מבחינה אפיסטמית לדחיית מידע.

במקום זאת, חשבו על כך: אפשר לגלות אכפתיות כלפי סבל בעודנו מעריכים מחדש את הניתוח שלנו את האופן שבו הוא נגרם ואת הדרך שבו ניתן לטפל בו. יתכן שחלק ניכר מן ההכשרה הטיפולית טועה בנוגע לשאלה מדוע בני אדם סובלים. אנשים בתרבויות אחרות עם תפישות עולם שונות באורח קיצוני בנודע לאופן שבו מתפתח סבל ולדרך הטובה ביותר להתמודדות איתו מגלים גם הם אכפתיות עמוקה בנוגע לעזרה לבני אדם – יש להם פשוט דרכים אחרות לעשות זאת.

אנחנו צריכים לבחון מחדש מדוע אנשים סובלים כדי לעזור להם בצורה טובה יותר. פרויד ותומכי טראומה עכשוויים יותר כמו גאבור מאטה אומרים לנו שהאישיות שלנו והסבל שלנו נובעים מהאופן שבו התייחסו אלינו בילדות. יתכן שהדבר מעורר בנו תחושת הזדהות, אבל יתכן שהוא לגמרי מוטעה. אם זו טעות, הטיפולים שלנו עלולים להיות ברובם חסרי תועלת ואולי אפילו מזיקים, ואנחנו צריכים לבחון באורח ביקורתי ובקפדנות את התאוריות הללו לפני שאנו, כמקצוע, נגרום לנזקים נוספים.

אנחנו לומדים כל הזמן, אבל הסבל נובע מהאופן שבו כעת, בזמן הזה, אנחנו מתייחסים לעולם ולנסיבות הנוכחיות שלנו

מבחינה היסטורית, בתרבויות רבות בעולם, מניגריה ועד מלזיה או במערב לפני יותר מחמישים שנה, הילדות נתפשה כסתם עוד שלב מן השלבים שאנו עוברים, ללא מעמד מקודש. אנחנו לומדים כל הזמן, אבל הסבל נובע מהאופן שבו כעת, בזמן הזה, אנחנו מתייחסים לעולם ולנסיבות הנוכחיות שלנו.

האם אין יהירות מה בכך שרבים במערב מניחים שהתאוריה החדשה הזו, שאין לה ראיות, ולפיה הסבל נובע מן הילדות – אמורה להיות נכונה לגבי כולם, או אפילו נכונה עבורנו? כיצד מטפל פסיכודינמי, שעומד מול סבל של מטופל, מרגיש נחוש שעליו להעלות את העבר, כשהמסורות הפילוסופיות מרחבי תבל אומרות שהתשובה נמצאת בכאן ובעכשיו? הבודהה, לאו דזה, אריסטו וישוע לא אמרו דבר על הכתם הבלתי הפיך שבו הילדות מכתימה את המצב האנושי – הם ראו אותנו כיחידים החיים בעכשיו באמצעות בחירותינו. אלף שנה לאחר מכן, אל-ע׳זאלי, סורן קירקגור וויליאם ג׳ימס לא הקדישו תשומת לב מיוחד לילדות.

"לא שלווה עכשיו" (2015), היון סוק-סונג, המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון

אילו כולנו היינו כעת במצב נפלא, ואם כל הטיפולים שעבורם אנחנו משלמים כל כך הרבה כסף היו מוצלחים כפי שהם טוענים שהם, אולי יכולנו לחוש בטוחים יותר בביטול כל אלה. אבל הם לא מצליחים כל כך, ומחקרים בנושא האושר מראים כי נשים רבות המערב – שהן עיקר הדמוגרפיה של לקוחות המטפלים – גם הן לא במצב מדהים.

בתחילה, לא יכולתי להשלים עם זה. ואז רב המכר של אביגיל שריר Bad Therapy (משנת 2024) תיאר כיצד תרבות תרפויטית משפיעה באורח רעיל ולעתים קרובות מזיק על התרבות בכלל. עבדתי עם ילדים, אבל האם הפסיכודינמיקה, שבה דנו בעבר, באמת הועילה להם? שריר אינה פוסלת את התועלת האקראית שצומחת כשילדים משוחחים עם מבוגרים, אבל היא גם מדגישה את הסיכונים הכרוכים בהפיכת הדבר לטיפול שיגרתי.

ילדים, עוד יותר ממבוגרים אפילו, הופכים למה שהם מתמקדים בו. אם הם מתמקדים בעיקר ברגשות קשים, הרגשות הקשים בללו לרוב מתעצמים במקום להתעמעם

ילדים, עוד יותר ממבוגרים אפילו, הופכים למה שהם מתמקדים בו. אם הם מתמקדים בעיקר ברגשות קשים, הרגשות הקשים בללו לרוב מתעצמים במקום להתעמעם. עם זאת, בכך מתמקדת הפסיכותרפיה של הילדים – בלגרום לילדים להבחין ברגשות הקשים שלהם ולדבר עליהם בתקווה חסרת ביסוס כי כל הרגשות הקשים הללו ייעלמו באורח פלא. נסיוני דומה יותר למחקר שאותו מצטט שריר: ילדים נוטים הרבה יותר להזדהות עם הרשות שלהם וליפול למחילת ארנב של מצוקה הולכת וגוברת. אם תגרמו לילדים להציג את החרדות שלהם בארגז החול, כפי שלימדו אותי לעשות, או לתאר איפה הם מרגישים אותם בגוף או איך נראות המפלצות המפחידות בסיוטים שלהם, ואולי נדמה יהיה לכם שאתם עוזרים להם להבין את רגשותיהם, אבל מה שיקרה הוא שהם יתבשלו ברגשות האלה, ויחושו חרדה גדולה פי כמה מכפי שחשו כשהרגשות הללו צצו.

"אישה שוכבת, מהגב" (1891), אדואר, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: נורית מלצר-פדון

יש מקום לטכניקות ספציפיות לטיפול בחרדה חברתית, פוביות והתקפי חרדה. טכניקות ברורות כאלה, שהיו מסווגות תחת מטרייה של טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT), נסמכות על חכמה מסורתית בודהיסטית וסטואית כדי לשנות משהו במוח שלנו, כשאנחנו נופלים אל תוך מחילות ארנב כאלה, שרק מזיקות לנו. אבל למה לבקש מילדים שיעמיקו לחקור רגשות קשים? הדבר מפריע לתהליך הטבעי שבו הם מתחשלים ומוצאים את הפן הטוב בדברים.

הבעיה אינה רק בגישות המוצעות במוסדות ההכשרה של המטפלים. אנחנו צריכים לראות זאת כרעיון תרבותי רחב יותר שמחלחל פנימה באמצעות ההורות. רגשות נתפשים כמרכזיים כשבעצם הם רק הד עמום וחולף למצב

הבעיה אינה רק בגישות המוצעות במוסדות ההכשרה של המטפלים. אנחנו צריכים לראות זאת כרעיון תרבותי רחב יותר שמחלחל פנימה באמצעות ההורות. רגשות נתפשים כמרכזיים, כשבעצם הם רק הד עמום וחולף למצב. כל המטרה בגידול ילדים היא לתמוך בהם ולפתח את התפקודים המעשיים שלהם כך שהם יפתחו יכולות רגשיות ואינטלקטואליות בוגרות. לכן יש ללמד אותם שהתחושות שלהם אינן תואמות בהכרח את מצב הדברים, ושהם עלולים להיות בני ערובה של רגשותיהם אם לא ילמדו להתקדם אל מעבר להם. כעסו של ילד אינו צריך לזכות אוטומטית ביחס של כבוד, וההתנהגות הקשה שנובעת ממנו בוודאי לא צריכה לזכות בתגמול של יחס מיוחד.

הנה מקרה שיכול לשמש דוגמה: משפחתו של ג׳ים התקשרה אלי במצב של חרדה בנוגע לאי היכולת ההולכת וגוברת שלהם להתמודד עם התנהגותו של ג׳ים. הם היו הורים דואגים מאוד שהבחינו לפתע כי ג׳ים מתקשה לווסת את הדחפים שלו והוא מתפרץ על ילדים אחרים. לכן הם ביקשו עצה מקצועית ממטפלת מנוסה בעלת הכשרה מקיפה. היא המליצה לשבת עם ג׳ים ולהרשות לו לבטא את רגשותיו באופן בטוח, כלומר להניח לו להתפרץ עליהם לעתים תכופות.

כשהדבר לא עזר, וג׳ים הסתבך בצרות בבית הספר, המטפלת המליצה שינקטו בגישה המבוססת על הכרה בטראומה. המשפחה איבדה בן משפחה אהוב כשג׳ים היה קטן, והדבר נתפש כסיבה להתפתחות הרגשית המופרעת של ג׳ים. הכעס שלו הובן על רקע מה שקרה, ולכן הוא צריך היה להיות חופשי לבטא אותו. ניהול התנהגות המבוסס על הכרה בטראומה היה כרוך בהענקת תחושת ביטחון לג׳ים בזמנים שבהן לא היה מווסת (שזו דרך מנומסת לומר שהוא צרח, היכה ובעט באנשים) ואז צריך היה לשאול אותו למה הוא זקוק, להפגין כלפיו חיבה ולמצוא פעילויות שמהן הוא נהנה כמו משחקי מחשב, כדי להתחבר אליו מחדש.

לאחר מכן, הם יכלו לשאול את ג׳ים על רגשותיו. בית הספר של ג׳ים אימץ אסטרטגיה דומה, וסייעת הייתה נוכחת כל העת כדי לשחק אתו כשהפריע בכיתה. הרעיון היה שיצירת מערכת יחסים חזקה עם המטפלים בבית הספר תעזור לג׳ים להרגיש בטוח רגשית, וההתנהגות שלו תשתפר.

״היא לא השתפרה״, הסבירה לי אימו הדומעת. לאחרונה הוא הושעה מבית הספר וכעת הוא מסרב לחזור לשם.

ג׳ים זכה לעידוד להזדהות עם הכעס שלו, ולפנות אליו במקום שיצפו ממנו ויעודדו אותו להתקדם. שלא במתכוון, לימדו אותו שלכעוס ולהפגין אלימות בכיתה זו הדרך לקבל אישור לשחק כדורגל במקום ללמוד מתמטיקה

אלא לא היו תאוריות מטורללות אקראיות. הספרות הפסיכולוגית בנוגע להיקשרות וטראומה היא מקיפה ומקובלת על אנשי מקצוע. בתי ספר ואנשי רפואת נפש רבים מחויבים ללמוד את הגישות הללו. אבל הן גם לא הועילו. ג׳ים זכה לעידוד להזדהות עם הכעס שלו, ולפנות אליו במקום שיצפו ממנו ויעודדו אותו להתקדם. שלא במתכוון, לימדו אותו שלכעוס ולהפגין אלימות בכיתה זו הדרך לקבל אישור לשחק כדורגל במקום ללמוד מתמטיקה. התוצאה הייתה, שעל אף ההתחשבות והרצון לעזור מצד הוריו, ג׳ים הלך והתרחק יותר ויותר על שולי העולם החברתי, כי האובססיה התרפויטית בנוגע למתן אישור לרגשותיו מנעה ממנו ללמוד את הכללים שעוזרים לנו להשתלב בחברה.

מאחר שמתברר יותר ויותר כי ההנחה המרכזית של הטיפול הפסיכותרפי בילדים – עזרה לילדים לחקור רגשות קשים – מסבה נזק טיפולני (כלומר הטיפול עצמו מזיק), התחלתי לסרב לעבוד עם ילדים ובמקום זאת אני מציע לעבוד עם ההורים או עם מערכת רחבה יותר סביב הילד.

המוסר במערב נסמך על רעיונות של מידה טובה, ענווה וחשיבה ביקורתית שמקורם ביוון העתיקה ובנצרות. הם מהווים את לב החשיבה הפסיכותרפויטית אבל הם איבדו בהדרגה את האיזון. המידה הטובה והענווה שנדרשו כדי להיות שם עבור אחרים הלכו והתעוותו עד שהפכו לקורבנות עבור המטופל וזהויות של מצילים הרואיים עבור המטפלים, בעוד שהחשיבה הביקורתית פשוט הפכה להשתקה של כל ביקורות על האידיאולוגיה או הדוגמה הטיפולית הנוכחית.

יותר מרבע מן האמריקנים ניתקו את הקשר עם בן משפחה; מבחינה סטטיסטית, לא סביר שרוב היחסים המנוכרים הללו נובעים מהתעללות קשה שאנחנו מדמיינים כי היא עומדת בבסיסם

אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו כמי שחושבים באורח ביקורתי, אבל המחשבה הביקורתית לא מזכירה לעולם את העובדה שכעשרה אחוזים מן המטופלים לנו חווים החמרה במצבים אחרי שהם מתחילים בטיפול – במקרים אלה, הטיפול עלול לא רק לא לעזור אלא להזיק בפועל. אם אומרים לכם שאתם חייבים להאזין לרגשות הזמניים והסובייקטיביים שלכם כשאתם מעוצבנים או כואבים, ולראות אותם כאמת שלכם, קשה הרבה יותר להרפות בעדינות ממיני מצבים בינאישיים של אי נוחות שולית. אם אז אומרים לכם שהקשיים שלכם במערכות יחסים נובעים מכך שהוריכם לא הצליחו להיות נוכחים לגמרי ולספק את צרכיכם בילדות, הסכנה היא שתהפכו לביקורתיים עוד יותר בנוגע לקשרים שלכם איתם בזמן שאתם אולי הכי זקוקים לקשר משפחתי יציב. יותר מרבע מן האמריקנים ניתקו את הקשר עם בן משפחה; מבחינה סטטיסטית, לא סביר שרוב היחסים המנוכרים הללו נובעים מהתעללות קשה שאנחנו מדמיינים כי היא עומדת בבסיסם.

"נערות על גשר" (1901), אדוורד מונק, מוזיאון המבורג לאמנות. תצלום: נורית מלצר-פדוןל

לא מדברים על זה, לא מלמדים את זה ולא חוקרים את זה במהלך ההכשרות שלנו. תארו לכם שיתרונות הקפיטליזם או הרשתות החברתיות היו מהוללים, ואיש לעולם לא היה שוקל את הצד האפל שלהם? במקצוע שמעניק חשיפה רבה לפרויד ולקרל יונג, היינו אמורים לייחס חשיבות רבה מאוד לצד האפל, ועם זאת אנחנו לא שוקלים אפילו את הצל הענק הזה המוטל על מקצוענו – את האפשרות שאנחנו מזיקים ללא הרף.

היעדר הביקורת העצמית הזו בשילוב עם תחושה שאיננו מסוגלים לטעות יוצרים הפצה נלהבת של  מֶמים שאינם מבוססים ואולי אפילו מזיקים מן התרבות הפסיכותרפית לתרבות המרכזית. אנחנו רואים אותם כשמצוקות מוסברות יותר ויותר כתגובה ל״טראומה״ או להורים שבדרך כלשהי עשו לנו עוול. אנחנו רואים זאת בבתי ספר, שבהם ילדים שבהירות וגבולות היו עשויים לסייע להם, זוכים בהקלות ״המבוססות על הכרה בטראומה״ שאינן מסייעות להם לפתח את כישורי ההתנהגות והחיים שם יצטרכו כדי לתפקד בעולם המבוגרים.

שום תרבות אחרת שאני מכיר אינה מאמינה כי אירועים רעים יוצרים כתמים בלתי ניתנים להסרה בתודעה שלנו, כתמים המעיבים לנצח על האופן שבו אנו חווים את העולם

תאוריות טראומה בלתי מבוססות משכנעות חלקים שלמים מן החברה שהם שבורים באופן עמוק ונזקקים לשירותיהן. איך אנחנו מעזים להאמין שכל תרבות לא הבינה, משום מה, את מהותו של הסבל, וכך גם התרבות שלנו, עד פרויד? תושבי סרי לנקה לא רואים במלחמת האזרחים שלהם או בצונאמי טראומה – למעשה, כשצבא של יועצי טראומה נחת על האומה הזו אחרי הצונאמי של שנת 2004, האוניברסיטה של קולומבו התחננה שיפסיקו לראות בסבל טראומטיזציה כי הדבר מערער את עמידותם של האנשים. סרי לנקה נמצאת, במקרה, בראש רשימת הרווחה בדו״ח מצבו הנפשי של העולם בשנת 2023 על אף התכחשות כזו לבשורת הטראומה.

שום תרבות אחרת שאני מכיר אינה מאמינה כי אירועים רעים יוצרים כתמים בלתי ניתנים להסרה בתודעה שלנו, כתמים המעיבים לנצח על האופן שבו אנו חווים את העולם. דברים רעים קרו במהלך הזמנים, והם היו (ועודם) גרועים מספיק בלי שנעצים אותם על ידי התעקשות שהם הותירו טראומה בלתי נמנעת ״שנותרת בגוף״. כשמספרים לאנשים שהם ניזוקו לנצח על ידי אחרים בחייהם יוצרים הנגדות ומזיקים למערכות היחסים. אם אתם מפיצים סוג כזה של סיפורים, או פשוט מאמינים בהם, נסו לקרוא על אודות המדע הרעוע שעליו הם מבוססים. ואף התרפיה מדברת בשפה הנכונה בנוגע ליכולת התרבותית ולימוד מצורות חשיבה אחרות, רק לעתים נדירות היא עושה משהו בנידון. אנו יכולים ללמוד מתרבויות שאינן מערביות כיצד להתמודד עם סבל, על ידי הישארות בכאן ובעכשיו, סבל בעכשיו והחלמה בעכשיו.

"איזולדה" (2014), מרקוס שינוולד, המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון

האם יתכן כי מסוכן לנרמל תרפיה כאפשרות המקובלת להתמודדות עם קושי? תרפיה היא מערכת יחסים פרה-סוציאלית, צורה של ידידות לא מאוזנת. מרכיב הקשר בהיותי מטפל דומה לזה של עובד בתעשייתה המין – ישנה מערכת יחסים, אבל היא קיימת כל כולה עבור הלקוח. התשלום והכללים הקובעים את הגבול מטים את הקשר לעבר הלקוח – הוא עומד במרכז, כי הצד השני מקבל תשלום. בעולם ובחיים מושלמים, לא היה כל צורך בעובדי מין או מטפלים, כי לכולנו היו מערכות יחסים מיניות ולא מיניות טובות, אבל בעולם האמיתי טוּב כזה אינו נגיש תמיד. לכן, מטפלים ועובדי מין נכנסים לתמונה כדי לגשר על הפער, ומציעים התנסות בקשר, כל אחד בתחומו, ומתוך תקווה לאפשר ללקוח ללמוד די הצורך על עצמו ועל אחרים כדי לחזור לעולם האמיתי ולמצוא בו מערכות יחסים אמיתיות טובות יותר.

הסכנה אורבת כשמערכת היחסים הטיפולית הופכת לתחליף של מערכות יחסים בעולם האמיתי – כאשר מעודדים אותנו 'לקחת את זה לטיפול' במקום לנסות לעסוק בעניינים כואבים ורגישים עם בני משפחה וחברים

הסכנה אורבת כשמערכת היחסים הטיפולית הופכת לתחליף של מערכות יחסים בעולם האמיתי – כאשר מעודדים אותנו ״לקחת את זה לטיפול״ במקום לנסות לעסוק בעניינים כואבים ורגישים עם בני משפחה וחברים. מערכות יחסים בעולם האמיתית מחוזקות על ידי שיחות קשות, וקהילות מתפתחות על ידי דיבור על נושאים שאורבים בשולי התחומים הנחשבים ראויים.

המרחב התרפויטי לא אמור לבודד מערכות יחסים אמיתיות חיצוניות מן הקשרים האפלים והמלוכלכים הפנימיים שלנו – הוא אמור לשמש כדי לטפח, להכין ולהבהיר מדי פעם את הקשיים, רק מתוך כוונה מפורשת לשלוח את הלקוח בחזרה אל קשרים של ממש. אם לחזור אל האנלוגיה של עובדי המין, תפקידי לא אמור להיות להחליף את בני הזוג שאינם רוצים בהם, אלא להיות עובד מין פתוח-מחשבה שמציע דרכים שונות של הוויה שיכולות לשנות את הנישואים האמיתיים שנמצאים מחוץ למרחב הזה.

כל הדברים הללו הותירו אותי עם בעיית היישום המעשי של התפישה החדשה הזו. האם אפשר לגשר בין בעיות הטיפול לבין המשך העבודה כמטפל? זוהי עבודה בתהליך, ואלה הפתרונות הבלתי מושלמים שלי. האתר שלי כבר אינו מבטיח ריפוי. הוא אינו מתגאה בהכשרה רחבת ההיקף שלי בשטויות פסיכודינמיות. הוא רק מציע לדבר על החיים שלכם – שיחות שכנראה הועילו בעבר ללקוחות, ושעשויות להועיל לכם עכשיו. בלי הבטחות.

אני מנסה לשאוב ממקורות שמחוץ לבועת חמישים השנה האחרונות של החשיבה המערבית: רעיונות שמחזיקים מעמד וחורגים אל מעבר לתרבויות נוטים לעשות זאת כי יש להם ערך. הבודהיזם מציע תובנות בנושא קשיבות, בעיקר אם נזכור את כל שמונה ההיבטים שלו, הכוללים השתדלות, פעולות ודיבור. הפרגמטיזם של ויליאם ג׳ימס, הרעיונות של פרידריך ניטשה באשר לרצון ובחירה, וסגנון התחקור של סוקרטס כולם זמינים לתודעה שלי וקשר התרפויטי, אבל הלקוח הוא שמובל. זהו דיון בנוגע לחייו שלו, המשמעות שהוא מעניק להם, האופן שבו הוא חי את המשמעויות הללו. זוהי חגיגה של הדברים הטובים במקום מתן שמות לדברים הרעים, אבל יותר מכל מדובר במרחב שבו אנחנו מתמקדים בעכשיו ובעתיד, במה שהלקוחות רוצים בעצם לעשות ובאופן שבו ניתן להתגבר על מכשולים. אני רואה את תפקידי כמי שעליו להבהיר עבור לקוחותיו את האתיקה והאסתטיקה – כשאנחנו מדברים על מוסר אני ממש חושב שאנחנו מתבססים על אסתטיקה, ולכן מה שנראה אלגנטי ומתאים לנו לרוב בסך-הכול מכוסה בדיעבד בכיסוי הצונן יותר של מוסר נשגב.

"עץ נסחף" (1909), וינסלו הומר, המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: נורית מלצר-פדון

אני סבור כי עבודה טיפולית של ממש היא מלחמה בהתנגדות. התנגדות היא לב כל מחלותיי, ולא הכאב. התנגדות עולה כשכואב לנו אבל אנחנו בטוחים שמגיע לנו לא להרגיש כאב

אני סבור כי עבודה טיפולית של ממש היא מלחמה בהתנגדות. התנגדות היא לב כל מחלותיי, ולא הכאב. התנגדות עולה כשכואב לנו אבל אנחנו בטוחים שמגיע לנו לא להרגיש כאב. זה מצב שמסובך לעסוק בו, בעיקר משום שהוא גובל בזכויות ופוליטיקה. אם אני מרגיש שיש לי זכות לפרסם את המאמר הזה בניו יורק טיימס או שיש לי זכות לא להיעלב על ידי ביקורות, אז הכאב כשהעיתון דוחה אותי וקריאת עלבונות אכזריים לחוכמתי הרבה יוכפל בסופו של דבר. הזכאות שלי תחמיר פי כמה את הכאב הבסיסי שלי. אני גם מאמין שסליחה והכרת תודה הן בנות הברית המצוינות ביותר שיש לנו במלחמה בזכאות ובהתנגדות. וקל מאוד לפתח אותן.

שימו לב שכתבתי שאני מאמין שדברים אלה נכונים. אני לא יודע זאת. הם פועלים עבורי בהצלחה, מעוררים בי הסכמנה ושימשו נושא להוגים דתיים ולא דתיים מאז סידהרטה גוואטמה ועד ישוע הנצרתי ועד ניטשה. אבל הפשטות של התאוריה מאפשרת ללקוחה שלי להחליט אם היא מתאימה לה או לא – אין היקשרות אימהית נסתרת או עניינים מוזרים של השלכה נגדית שרק אני, המומחה, מסוגל לפענח. אם הלקוחה שלי מתעקשת שהמחשבה המבוססת על זכויות יכולה להתקיים במקביל להכרת התודה, יתכן שאפילו אלמד ממנה (למדתי ממנה – תודה רבה – אם את קוראת את זה, את יודעת מי את).

אחרי שהרפיתי מתאוריות ריקות, ואחרי שיידעתי את הלקוחה שמצדי לא צפויים להגיע פתרונות קסם כלשהם – וכי חייה הם באחריותה שלה – מצאתי את עצמי נטוע בחוכמה בת אלפי שנים, בשושלת של אנשים המציעים תמיכה באופן שבו אנחנו חיים

אחרי שהרפיתי מתאוריות ריקות, ואחרי שיידעתי את הלקוחה שמצדי לא צפויים להגיע פתרונות קסם כלשהם – וכי חייה הם באחריותה שלה – מצאתי את עצמי נטוע בחוכמה בת אלפי שנים, בשושלת של אנשים המציעים תמיכה באופן שבו אנחנו חיים. אני יכול להתמסר ללקוחות שלי, להיות סקרן בנוגע לסיפוריהם, לעסוק בדילמות שלהם ולחשוף את עולמות החיים שלהם כחוקר נועז שהופך כל אבן הנקרית בדרכו. מצד אחד, אני מרגיש שחלק מעול האחריות הוסר ממני כי אין דבר שאני ״צריך״ לעשות; מצד שני, האחריות גדולה יותר משום שאני משתקע בלקוח כולו, בלי לסנן דבר מבעד לפילטרים תאורטיים. הרפיתי מן התאוריה הטיפולית ואני חושב שהודות לכך אני מטפל טוב יותר.

ניקלאס סרנינג (Niklas Serning) הוא פסיכולוג ופסיכותרפיסט המתמחה בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית ובטיפול בילדים. הוא מתגורר בבריסטול, בריטניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "דמויות" (1960), ז'ואן מירו, מוזיאון מרכז פומפידו. תצלום: פרנס ואנדוואלה.