אם אתה בתוכי, מי אני?

תאים של מאהב נשכח, למשל, עשויים לשרוד בתוך גופנו במשך שנים. "כימריזם", תופעה שבה תאים של שני אנשים שונים שורדים אצל כל אחד מהם, היא הרבה פחות נדירה ממה שחשבו עד עתה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זו הייתה אמורה להיות בדיקת אבהות שגרתית. לקראת סוף שנת 2002, פנתה לידיה פיירצ'יילד – באותו זמן אם לשניים והרה עם ילד שלישי – למדינת וושינגטון בבקשה לסיוע רווחה. מכיוון שהיא כבר קיבלה מזונות מהחבר הלא קבוע שלה, ג'יימי טאונסנד, דרשו חוקי המדינה שימוע בבית משפט כדי לקבוע את שיעור הסיוע שהיא זכאית לו. המדינה דרשה גם בדיקת אבהות כדי להוכיח שטאונסנד הוא האב, ולכן הוא ופיירצ'יילד הגישו דגימת תאים מפנים הלחי. כמה שבועות אחר כך קיבלה פיירצ'יילד שיחה ממחלקת שירותי הרווחה. הם רוצים לדבר איתה. פנים אל פנים.

כשהיא הגיעה, סגרו אנשי המחלקה את הדלת. פיירצ'יילד חשה עוינות ואמרה שהם המטירו עליה שאלות מוזרות ומאשימות. לבסוף, הם גילו לה את הסיבה לחקירה. בדיקת הדנ"א הוכיחה שטאונסנד הוא האבא. אבל היא קבעה שפיירצ'יילד אינה האימא – לדבריה, המדינה כבר לא האמינה שהילדים אכן שלה.

פיירצ'יילד ההמומה נהגה הביתה ושלפה את תעודות הלידה של ילדיה, וגם תמונות שלה מהריונותיה הראשונים. היא התקשרה לאמה ופרצה בבכי. בינתיים, המדינה דרשה ממנה להגיש דגימת דנ"א למעבדה נוספת. תוך כמה שבועות אשרו התוצאות את אלה של המעבדה הראשונה.

המצב החריף אחר כך. תיק משפטי רגיל הדרדר לכדי חיטוט ביחסיה של פיירצ'יילד עם ילדיה. התובעים מטעם המדינה לא ידעו אם היא שימשה כאם פונדקאית, ואולי אף חטפה את הילדים, ופיירצ'יילד פחדה שהמדינה תאשים אותה בהונאת דמי רווחה. היא גם פחדה ששירותי הרווחה ייקחו ממנה את ילדיה, ולכן ערכה בחשאי הכנות כדי להסתיר אותם במקרה הצורך.

השופט בתיק קיווה שהלידה הממשמשת ובאה של פיירצ'יילד תבהיר את הדברים. הוא מינה עד לפקח על הלידה ועל לקיחת דגימות הדם מפיירצ'יילד ומתינוקה לבדיקות נוספות. פיירצ'יילד הסכימה לזה – אבל שוב נכשלה בבדיקה. הדנ"א שלה העיד שהתינוק שיצא זמן קצר לפני כן מתעלת הלידה שלה, אינה שלה.

התובעים נאלמו דום. הם מצאו מקרה דומה להפליא משנת 1998, ובו אישה מבוסטון שהזדקקה להשתלת כליה. היא ושלושת בניה עברו בדיקות דנ"א, אך התגלה שהיא כלל לא יכולה להיות אמם.

התובעים נאלמו דום. אחד מהם החל לעיין בספרות רפואית ומצא מקרה דומה להפליא משנת 1998, ובו אישה מבוסטון שהזדקקה להשתלת כליה. היא ושלושת בניה עברו בדיקות דנ"א כדי לבדוק התאמה לתרומה. אך מה שהתגלה הוא שהיא כלל לא יכולה להיות אמם של שניים מהם. מבחינה גנטית, למעשה, היה נדמה שהם הצאצאים של בעלה ושל אחיה, דודם של הילדים.

הרופאים הימרו ובדקו את הדנ"א בקשרית בבלוטת התריס שהיא הסירה שנים לפני כן. למרבה ההפתעה, הדנ"א מבלוטת התריס תאם את הדנ"א של כל שלושת הילדים. לפי תגלית זו, קבעו הרופאים שלאישה יש מצב רפואי נדיר שנקרא כימריזם; תודות לצירוף מקרים טרום-לידתי היא למעשה תערובת גנטית של שני אנשים בעלי תאים שונים. כתוצאה מזה, לתאים ברקמות מסוימות (העור והדם שלה) ולאלה שברקמות אחרות (בלוטת התריס ואברי הרבייה שלה) היה דנ"א שונה.

לאחר התגלית הזו, הגישה פיירצ'יילד תאים נוספים לבדיקת דנ"א, אבל הפעם ממקומות שונים בגופה, כולל צוואר הרחם. התוכנית צלחה. הדנ"א מצוואר הרחם נראה שונה מהדנ"א מהעור והדם, זה שהגישה בעבר – והוא תאם את באופן מושלם את זה של ילדיה. כמו האישה במסצ'וסטס, פיירצ'יילד תויגה ככימרה, ולאחר 16 חודשים של גיהינום משפטי, ילדיה שוב היו שלה רשמית.

כימריזם הוא חיה מוזרה. מבחינה מדעית, משמעותו הישרדותם של שני תאים משני אנשים שונים (או יותר) בגוף אחד. אין בידינו מספרים מדויקים, אך רוב – אם לא כל – האנשים הם כימריים במידת מה, מכיוון שבמקרים רבים, אימהות ועובריהן מחליפים ביניהם תאים בזמן ההיריון. תאים כימריים כאלה עשויים לחדור לאיברים ברחבי הגוף, כולל המוח, ומדענים מצאו קשרים מדהימים בין כימריזם למחלות אוטו-אימוניות, שבהן תוקפת מערכת החיסון של הגוף את הרקמה שלו. מעבר לסוגיות הרפואיות, מעלה כימריזם שאלות פסיכולוגיות לגבי התפתחותם של ילדים, זהות מינית, קשר בין אם לילד ואפילו מרכיביו של העצמי.

כימריזם בהיקף גדול, דוגמת לידיה פיירצ'יילד, מתרחש כאשר תאום לא זהה נעלם בתוך הרחם במהלך השבועות הראשונים של ההיריון. תאומים לא זהים מגיעים משתי ביציות שונות ולכן הם בעלי דנ"א שונה, כמו אחים רגילים. לפעמים, אחד התאומים הלא זהים "צורך" את האחר על-ידי ספיגת התאים שלו.

כימריזם הוא חיה מוזרה. מבחינה מדעית, משמעותו הישרדותם של שני תאים משני אנשים שונים (או יותר) בגוף אחד. התינוק הבודד שמתקבל הוא פסיפס של דנ"א שונה באיברים שונים. כימרה מזכר אחד ונקבה אחת עשויה להיות הרמפרודיט; אם התאומים הם מאותו מין, עשויים להיות לילד קטעי עור או עיניים בצבעים שונים, אבל מעבר לזה הוא ייראה, סביר להניח, נורמלי. ללא בדיקות דנ"א מקיפות, כנראה שהוא לעולם לא ידע.

חשאיות כזו מקשה לקבוע מהי מידת שכיחותו של כימריזם. ישנם מדענים שטוענים שרבע מכל זוגות התאומים מסיימים את ההיריון כילד בודד, אבל הרוב מציינים מספרים נמוכים בהרבה. אך בכל אופן, נראה שמספרם של הכימרים הולך ועולה: הפריה חוץ-גופית מגדילה פי שלושים, בערך, את הסיכויים לתאומים לא זהים, וגם מייחסים לה סיכוי רב יותר לכימריזם.

הגידול בשיעור הכימריזם מעורר בהלה בקרב כמה הוגים משפטיים. הם חוזים מצבים שבהם אנס כימרי, למשל, חומק מעונש מפני שדנ"א הזרע שנאסף מזירת הפשע לא תואם את הדנ"א, מהעור או מהדם, שהוא הגיש למשטרה. נכון לעכשיו, התרחישים האלה תיאורטיים, ומלבד לידיה פיירצ'יילד, מקרה הכימריזם האמיתי היחיד שהתרחש, היה פַרְסָה. רוכב אופניים מקצועי שנאשם ב-blood doping – כלומר בכך שהזריק לעצמו את תאי הדם האדומים של מישהו אחר כדי להגביר את הסיבולת שלו – טען שהתאים הזרים שבו הגיעו לבטח מתאום שנעלם מזמן, ברחם אמו. הפאנל שהקשיב לטענותיו, לא נפל בפח.

מקרה נפוץ הרבה יותר מכימריזם בהיקף גדול הוא מיקרו-כימריזם, כלומר כימריזם בהיקף קטן. מיקרו-כימריזם עלול להיגרם על-ידי השתלות מח עצם, עירוי דם קלוקל ותאומים שמחליפים תאים בעודם ברחם; יש גם ראיות לכך שהנקה עלולה להעביר תאים מאם לילד, וישנם מדענים שמשערים שקיום יחסי מין ללא אמצעי הגנה תורם לזה גם כן. אבל הגורם הנפוץ ביותר למיקרו-כימריזם הוא ללא ספק היריון.

יש ראיות לכך שהנקה עלולה להעביר תאים מאם לילד, וישנם מדענים שמשערים שקיום יחסי מין ללא אמצעי הגנה תורם למיקרו-כימריזם. אבל הגורם הנפוץ ביותר הוא היריון.

לפי החשיבה המסורתית, השליה מתפקדת כמחסום בין האם לעובר שברחם, ומונעת החלפה של תאים ביניהם. אבל מחקר שנערך לאחרונה הראה שהשליה נקבובית יותר משידענו, אומר קירבי ג'ונסון, ביולוג באוניברסיטת טאפטס. "עכשיו אנחנו יודעים שאם ותינוקה חייבים להיות מקושרים. תקשורת מבוססת-תאים חיונית להיריון תקין."

בסך הכול, השליה מאפשרת לא מעט תנועה דו-סטרית. תאים עובריים מתגנבים אל האם, ותאים אימהיים חומקים לתוך הילד (אפילו תאי גידול יכולים לחצות, ויש כמה מקרים מתועדים היטב של אימהות שמעבירות סרטן לעובריהן). לאחר שהתאים חוצים, חלקם נתפסים ומחוסלים על-ידי מערכת החיסון של המארח החדש שלהם. אבל רבים משתרשים בגוף האחר, וחופרים דרך אל הלב, הכבד, הכליות, הטחול, העור, הלבלב, כיס המרה והמעי, בין השאר. רוב האיברים האלה כוללים עשרות עד מאות מסתננים פר מיליון תאים רגילים, אבל הריאות מסוגלות לסבול אלפי תאים זרים פר מיליון. תאים עובריים טובים במיוחד בהתיישבות בגוף האם מכיוון שבדרך כלל יש להם היכולת, בדומה לתאי גזע, להפוך לכמה סוגי רקמה, בהתאם למקום שאליו הם מגיעים.

בתחילה הניחו חוקרים ששתלים מיקרו-כימריים יפגעו במארח החדש. רבו המדענים שחוקרים מיקרו-כימריזם, חוקרים גם מחלות אוטואימוניות, המתרחשות בקרב נשים פי שלושה מאשר בקרב גברים. מדענים הסיקו שייתכן שהמערכת החיסונית של האם, בניסיונה לחסל את התאים העובריים שבתוכה, גורמת לא בכוונה נזק היקפי לרקמה של האם עצמה. או שהתאים העובריים, המוקפים ברקמה זרה, מורדים ותוקפים את האם. מחקרים הראו שאכן יש קשר בין רמות גבוהות של תאים מיקרו-כימריים לצורות מסוימות של זאבת, שחמת ומחלות של בלוטת התריס. בנוסף, מחקרי תאומים מצאו רמות גבוהות יותר של מיקרו-כימריזם אצל נשים עם טרשת נפוצה.

מצד שני, יש לא פחות הוכחות לכך שתאים מיקרו-כימריים מונעים מחלות מסוימות. מדענים תיעדו מקרים שבם תאים כימריים האטו סוכרת ומחלות כבד, למשל. התאים העובריים, בגלל כוחותיהם דמויי תאי הגזע, עשויים לתקן רקמה פגועה: הם בעצם שתלים של תאים צעירים ובריאים יותר בתוך איברים מרוקנים. מסקרן אף יותר הוא שמיקרו-כימריזם עשוי לעזור להגן על סוגים מסוימים של סרטן. לנשים עם סרטן השד, למשל, יש בדרך כלל רמות נמוכות יותר של מיקרו-כימריזם מאשר נשים שלא נפגעות מהמחלה, מה שמרמז על תפקיד אפשרי של תאים עובריים בסיוע לגוף שלנו באיתור והשמדת גידולים. בדומה לזה, כשמטופלים עם סוגים מסוימים של לוקמיה מקבלים, מאדם שאינו קרוב משפחה, עירוי של דם טבורי (דם שנאסף זמן קצר לאחר הלידה, מהשליה או חבל הטבור), יורדים שיעורי הישנות המחלה. זה קורה מכיוון שהדם הטבורי מכיל תאים חיסוניים אימהיים שהאישה מפתחת בתגובה להריונה, תאים שנלחמים בתאים הסרטניים של מקבל העירוי.

קביעת השפעתם של תאים פולשים נעשית מסובכת אף יותר בכל הנוגע למוח. עד לאחרונה, מדענים אפילו לא ידעו אם תאים מיקרו-כימריים מסוגלים לפלוש למוח, אומר ג'ונסון, חלקית בגלל מחסום הדם-מוח – קיר אש תאי שמנתק את המוח משאר הגוף, בדומה לעובר ברחם. אבל בשנה שעברה, צוות של מומחים בראשות האימונולוגים ויליאם צ'אן וג'. לי נלסון מהמרכז לחקר הסרטן ע"ש פרד האצ'ינסון בסיאטל, הוכיח שמחסום הדם-מוח חדיר לא פחות מאשר השליה. ההדגמה שלהם למיקרו-כימריזם במוח האנושי – הראשונה מסוגה – "מעודדת מאוד" ואמורה לפתוח סוף סוף דרך למחקר בנושא השפעותיו האפשריות של מיקרו-כימריזם על תפקוד המוח ומחלות מוח, אומר ג'רלד אודולף, ביולוג במכון לרפואה ביולוגית בסינגפור.

עד לאחרונה, מדענים לא ידעו אם תאים מיקרו-כימריים מסוגלים לפלוש למוח. אבל צוות של מומחים מהמרכז לחקר הסרטן ע"ש פרד האצ'ינסון בסיאטל, הוכיח שמחסום הדם-מוח חדיר לא פחות מאשר השליה.

הצוות של צ'אן ונלסון הריץ בדיקות דנ"א על מוחותיהם של 59 נשים שמתו בין הגילאים 32 ל-101. אם לפשט, הם חיפשו גן שנמצא רק בכרומוזום Y הזכרי (לנשים לא אמור להיות דנ"א מכרומוזום Y, ולכן מציאתו היא עדות חזקה לנוכחותם של תאים מיקרו-כימריים). בסך הכול, מצאו המדענים ראיות לדנ"א של תאים זכריים אצל 63 אחוזים מהנבדקות, באזורים שונים של המוח. אחת מנבדקות אלה מתה בגיל 94, הרבה מעבר לגיל שבו ניתן להיכנס להיריון, מה שאומר שהתאים הזכריים נשארו בגופה לפחות חצי מאה.

איפה התגלה הדנ"א הזכרי במוח? בכל מקום. כחצי מדגימות האונה הקודקודית והרקתית שנבדקו הכילו דנ"א זכרי; השיעורים בדגימות האונה הקדמית והעורפית היו נמוכים יותר. הדנ"א הזכרי נמצא ב-40 וב-35 אחוזים מדגימות התלמוס וההיפוקמפוס, בהתאמה, ו-90 אחוז מדגימות המוח המוארך, החלק של גזע המוח שנמצא בדיוק מעל עמוד השדרה. אין להתייחס למספרים האלה כאל מספרים מוחלטים, כי גודלי הדגימות של הצוות היו קטנים, והם כלל לא ניסו לחפש תאים מיקרו-כימריים מצאצאים נקביים. אבל התפוצה הרחבה היא חשובה, אומר אודולף, כי היא מראה שתאים עובריים "עשויים להיות יכולים לתרום לפונקציונליות של רבים מאזורי המוח, ואולי אף לכולם. הגעתם לכמה אתרים במוח עשויה גם לרמז שהתאים האלה פלסטיים."

לידתם של שני תאים של מח עצם, מוגדלת פי 400. כל אדם כמעט נושא בגופו מסננים גנטיים שהשפעתם לא ברורה

לידתם של שני תאים של מח עצם, מוגדלת פי 400. כל אדם כמעט נושא בגופו מסננים גנטיים שהשפעתם לא ברורה

ובכל זאת, המחקר מעלה יותר שאלות מאשר תשובות. צ'אן ונלסון לא יודעים אם הדנ"א הזכרי שהם מצאו הגיע מתאי עצב או תאי מוח אחרים, לא כל שכן אם התאים הפולשים משפיעים על זיכרון, תפיסה או היבטים מחשבתיים אחרים. אף על פי כן, מחקרים בחיות מספקים הצצה לפעולתם האפשרית של התאים האלה.

ניסויים שערך אודולף מראים שאצל עכברות-אימהות הופכים תאים עובריים לתאי עצב לכל דבר וממלאים תפקיד בתהליך הקוגניטיבי. למרות הדנ"א השונה שלהן, אין עדיין הוכחה שתאי העצב האלה גורמים לאימהות לחשוב בצורה שונה, הוא אומר, אלא שאת זרם התאים הזה "אפשר לראות כצורה טבעית של 'השתלת תאי גזע'", שעשויים לתקן פגמים במוח ולשחזר את פעילותו התקינה. ברמה כללית יותר, בהינתן התנועה התאית הדו-סטרית, "יש לשנות את התפיסה הדוגמטית שלפיה כל תא בגופנו זהה גנטית," הוא אומר.

המאמר של נלסון וצ'אן גם חוקר את הקשר הפוטנציאלי שבין מיקרו-כימריזם לאלצהיימר. עם כל לידה עולה הסיכוי לאלצהיימר אצל האישה. נלסון שיערה שהצטברות של תאים עובריים במוח עשויה לתרום לזה. במפתיע, המחקר הראה בדיוק את ההיפך: לנשים יש סיכוי הנמוך ב-60 אחוז לחלות באלצהיימר אם במוחם נמצאים תאים מיקרו-כימריים. נלסון מזהיר שמחקרים עתידיים עשויים לשנות את התמונה משמעותית, אבל בינתיים לא נראה שמיקרו-כימריזם הוא הסיבה למחלה. אם התוצאות יאוששו, הן עשויות לספק סיכוי חדש להאטת או מניעת אלצהיימר.

מיקרו-כימריזם עשוי גם למלא תפקיד בהתפתחות הילד. עובר חשוף ברחם אמו לא רק לתאים שלה. לאישה יש גם תאים מאִמהּ שלה המאוחסנים באיבריה, מימיה העובריים שחלפו מזמן. ולכן לכל אישה הרה יש לפחות שלושה דורות של תאים בתוכה. אם האם לעתיד הייתה בהיריון בעבר, תאים מתינוקותיה הקודמים עשויים להיות גם הם חלק מהתערובת. למעשה, יש הוכחות חזקות לכך שאחים גדולים מורישים תאים לאחיהם הצעירים דרך הרחם.

ייתכן שלהורשה הזו בין אחים יש השלכות משמעותיות. ככל שהעובר גדל משבוע לשבוע, גנים מסוימים נדלקים ונכבים, ותאים מייצרים חומרים ביוכימיים שונים ומתנהגים בצורות שונות, בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם. אבל תאים מאח גדול כבר עברו את השלבים המאוחרים של התפתחות טרום-לידתית, והם עלולים להיות "מבוגרים" מדי לגופו של העובר, אומרת נלסון, ועלולים שלא להתנהג בהתאם אם יחדרו אליו. ייתכן שאין לזה כל משמעות.

הסיכוי שזכרים יהיו הומוסקסואלים, גבוה יותר אם יש להם אחים או אחיות ביולוגיים גדולים מהם. מדענים מייחסים כרגע את ההשפעה הזאת לתגובה חיסונית אפשרית של האם, אבל ייתכן שלתאים של האח הגדול יש פה תפקיד.

אבל נראה שהפרשי זמן בין לידות וסדר הלידות כן משפיעים על היבטים התפתחותיים מסוימים. הסיכוי שזכרים יהיו הומוסקסואלים, למשל, גבוה יותר אם יש להם אחים או אחיות ביולוגיים גדולים מהם. מדענים מייחסים כרגע את ההשפעה הזאת לתגובה חיסונית אפשרית של האם, אבל ייתכן שלתאים של האח הגדול יש פה תפקיד. יתרה מזאת, ככל שההפרש בין לידות קטן יותר, כך גדל הסיכוי שהאח הצעיר יותר יהיה אוטיסט: הפרש של פחות משנה בין הלידות משלש את הסיכוי. אף אחד לא יודע איזה תפקיד (אם בכלל) עשוי למלא מיקרו-כימריזם בהתפתחות של אחים – או בתפקוד המוח. "זו שאלה פתוחה לחלוטין," אומרת נלסון. אבל שיעורים נמוכים של תאים זרים עשויים להשפיע על תפקוד האיברים, היא מציינת, כך שזה אפשרי לפחות מבחינה ביולוגית. קירבי ג'ונסון מטאפטס מוסיף שכבר לגיטימי לשאול אם תאים מיקרו-כימריים מסוגלים להשפיע גם על יכולות אנושיות יקרות-ערך, כמו זיכרון ולמידה.

אנחנו בדרך כלל חושבים על גוף שמכיל רק אדם אחד. התאים שלנו אפילו מייצרים סמנים מיוחדים על פני שטחם כדי לייחד את עצמם מתאים של אחרים. אבל אצל כימרות כמו לידיה פיירצ'יילד, התאים משני אנשים שונים מתאכלסים באותו גוף: היא כמעט התאום התאי של עצמה. מקרים כמו שלה מרתקים מדענים מפני שהם מערערים את תפיסות הזהות שלנו.

מיקרו-כימריזם "משנה את האופן שבו אתה מסתכל על החוויה האנושית," אומר ג'ונסון. באופן טבעי אנחנו יוצרים קשרים עם האימהות שלנו, הוא מציין," ומעבר של הקשר הזה ממצב של 'אני חושב עלייך' למצב של 'את נמצאת בתוכי', הוא דבר עוצמתי. אנחנו לוקחים מערכת יחסים והופכים אותה לעניין גופני."

מערכת היחסים של אם וילד היא עניין מכאיב במיוחד מבחינתו של ג'ונסון. הוא החל לחקור מיקרו-כימריזם בשנת 1999, כמה שנים לפני שאמו מתה ממחלת כבד אוטואימונית. באותו זמן, הוא שיתף אותה ללא הרף בתגליותיו, כולל הראיות הראשונות לכך שתאים מיקרו-כימריים מסוגלים להילחם במחלות, ולא רק לגרום אותן. וככל שמחלתה של אמו התקדמה, הם התנחמו באפשרות שהתאים שלו נלחמים בעבורה בתוך גופה ומאריכים את חייה ולו במעט.

כיום מתנחם ג'ונסון בדבר אחר: בגלל התחלופה הדו-סטרית של תאים ברחם, קרוב לוודאי שתאים מאמו עדיין מתחבאים בתוכו. אז במובן מסוים, היא לא נעלמה לגמרי. "כשאתה נמצא לצד מישהו בסוף ימיו, עולות בראשך מחשבות על אלמותיות," הוא אומר. "ומבחינתי, אלמותיות אינה נמדדת בחיי נצח, אלא בהשפעה." מכיוון שהתאים של אמו ממשיכים לפעול בתוכו ולתרום לאופן שבו הגוף שלו – ואולי אף המוח שלו – פועלים, אמו השיגה מעין "השפעה תאית נצחית," הוא אומר – צורה צנועה של אלמוות.

כל אחד מאיתנו נושא מעט ממישהו אחר בתוכו, והתאים שלו משפיעים כמעט על כל איבר בגופנו.

מעט אנשים נאלצים להתמודד עם משבר זהות או משבר משפטי כמו אלה שחוותה לידיה פיירצ'יילד. אבל בכל הנוגע לכימריזם, כולנו מתקיימים על אותו רצף כמוה. כל אחד מאיתנו נושא מעט ממישהו אחר בתוכו, והתאים שלו משפיעים כמעט על כל איבר בגופנו. בניסיון לתאר את משמעות הדבר, נלסון אוהבת לצטט את "שירת עצמי " של וולט ויטמן. למרות הכותרת, השיר לא מגביל את עצמו למספר או פרספקטיבה בודדים. הוא מספק נקודת השקפה רחבה הרבה יותר של העצמי, וכמה משורותיו הידועות ביותר מבשרות את המציאות הביולוגית והפסיכולוגית החדשה שהיא כימריזם. "שכן כל פְרָד השייך לי שייך לך כמו כן," כתב ויטמן, "רב מידות אני, המוני המונים אכילה." תודות למיקרו-כימריזם, המילים האלה תקפות לכולנו.

אנו כאן שוב...

יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בתרגום ובעריכה. התגייסנו למשימה כי אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

לתמוך באלכסון

סם קין הוא כותב מדעי הגר בוושינגטון די. סי. ספרו האחרון הוא The Violinist's Thumb And Other Lost Tales of Love, War, and Genius, As Written by Our Genetic Code.
Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סם קין, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

26 תגובות על אם אתה בתוכי, מי אני?

04
דונלד לי

עוד המון תגליות ביולוגיות בלתי-צפויות עדין צפויות להתגלות. רב הנסתר על הנגלה. המחקר המדעי חשוב לאין ערך מכל השטויות המתנחליות והחרדיות. שם טמון סוד החיים ואולי אריכות החיים. לשם, ולא למקום אחר צריך הכסף ללכת.

08
זכריה

אני חושב שהממצא הזה מסביר את הטענה הנפוצה שהריון פוגע ביכולות הקוגניטיביות של נשים. האשמים הם תאי העובר הזכריים שמוצאים את דרכם למוחה של האם...

מצטרף למחמאות על הכתבה. גם אני מנוי טרי על הניוזלטר. כן ירבו.

    09
    אורן א

    זכריה - הוא לא מסביר את התופעה, שכלל לא מוזכרת בו. צריך ראיות יותר משכנעות בשביל להסביר תופעה. הוא נותן עוד זווית למחקר של התופעה, אולי.

הי,
יום אחד נילמד מהיא חמלה וחסד ושכולנו ריקמה אנושית אחת!

אחת הבעיות שלנו שאנו חיים בחברה כוחנית שמנסה לסווג אותנו לתוך תבניות ע"י שיברת ההולסטיות שבנו לפרגמנטים מעשה מכונה!

מחקר של ישראל הרשקוביץ הצביע על קשר ישיר בין עובי עצמות הגולגולת אצל נשים מעל לגיל 60 לבין אחוזי האסטרוגן והתענה שלו היא שהנשים בעולם המערבי סובלות מעודף אסטרוגן בשל חוסר בלידות...

16
אביב

נורא יעזור אם תתנו קישור למאמר המקורי.
חיפשתי את המאמר באתר של סם קין וכן במהדורה של psychology now, לא נמצאה שום תוצאה רלוונטיץ.

תודה.

17
סיגל אוראל שלום

מחקר מדהיים מאשש את כל הידע שהיה קיים בי אינטואטיבית התרגשתי לקרוא את הדברים שנאמרו כאן מחקרית רוחנית = אמת ...תודה בברכה רבה .

21
רם

בשבטים אחדים באפריקה (וכמה מועדונים שהס מהלזכיר) נהוג לחשוב שיש צורך בקוקטייל זרע של כמה גברים כדי שיצא ילד מוצלח.
הרעיון המובא במאמר תומך ברעיון זה, וואולי אף עונה על עוד שאלה מדעית: מדוע האישה גונחת בקול רם בעת יחסי המין. מדוע זה טוב? במה זה עוזר? אחד ההסברים הוא שהאישה "מודיעה" לגברים נוספים בסביבה על האירוע המתרחש, כדי שיבואו לתרום את חלקם למגוון הגנטי, והמאמר פה תומך ברעיון כי ערבוב גנטי כזה אכן אפשרי.

24
דוד

מוזר ומעניין.

שאלה:
"נכון לעכשיו, התרחישים האלה תיאורטיים, ומלבד לידיה פיירצ'יילד, מקרה הכימריזם האמיתי היחיד שהתרחש, היה פַרְסָה"

איך זה מסתדר? פסקה למעלה מוזכר מקרה מ-1998. (שתי הפסקאות שמתחילות ב"התובעים נאלמו דום. אחד מהם החל לעיין בספרות רפואית ומצא מקרה דומה להפליא משנת 1998, ובו אישה מבוסטון שהזדקקה להשתלת כליה")

25
יעל

התופעה המתוארת בכתבה מחזקת את תחושתי המבוססת על התבוננות פשוטה בבני האדם שמסביב, המגוון הרחב המתקרא 'יהודי' לדוגמא, כאשר מבחינה איפיונית חיצונית אין כל קשר נראה לעין בין יהודי ממוצא תימני, לבין יהודי ממוצא פולני לדוגמא. והמטרייה הגנטית של שניהם נראית כפיקציה. מצד שני היהודי ממוצא תימני נראה הרבה יותר קרוב לשכניו האיסלאמית או לא משנה מי, אך אלו שאינם יהודים. לכן אם היהדות ביקשה לשמור על טוהר הגזע לכל אורך השנים, ע'י ציוויים שונים, הנה זה לא צלח! כי המגוון היהודי רחב כמו המק?ומות שבהם שהו לאורך הדורות, למרות ציוויי ההסתדרות והחרדה ההתבוללות! כנראה שהתבוללות מתרחשת בכל מקרה, לצורך השתפרות/התפתחות! מכאן אפשר להבין שהצורך להגדיר מיהו יהודי, היא קשה ביותר מבחינה גנטית! לא כל שכן להגדיר אינדיבידואל כבעל אחדות גנטית כתוצאה ממיפוי הגנים שלו! אני שמחה שזה התגלה באופן מדעי, זהו אלמנט שיכול למוטט מאפיינים גזעניים ברחבי העולם, כי הוא לא מותיר מקום לפרגמטיזם! יש!!! תחי ההתבוללות!