אם אתם לא פרנואידים, אתם מטורפים

סוכנויות הממשלה וחברות הטכנולוגיה מפתחות עוד ועוד אמצעים פולשניים המאפשרים להם לצפות באנשים ולתמרן אותם. אז למה אנחנו עדיין מאמינים שאנחנו חופשיים?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

זכרתי שקנינו אגוזי מלך באותו שבוע ורציתי להוסיף קצת לדייסה שלי. התקשרתי לאשתי כדי לברר איפה היא שמה אותם. בדיוק באותו זמן היא הייתה בשירותים ופתחה את הברז, וכנראה לא שמעה אותי, כי היא לא ענתה. מצאתי את שקית האגוזים בכוחות עצמי, חפנתי מהם והוספתי לקערה. הטלפון שלי היה בטעינה על הדלפק. מתוך שעמום הרמתי אותו כדי לבדוק את האפליקציה ששולפת את הנתונים מצמיד הכושר שבו התחלתי להשתמש חודש לפני כן. ראיתי שישנתי כמעט שמונה שעות ברצף בלילה הקודם, אבל רק שעתיים מתוכן היו "שינה עמוקה". ראיתי שהשלמתי בדיוק 30 אחוז מהיעד היומי שלי, 13,000 צעדים. ואז ראיתי הודעה בחלון הקטן שמציג מגוון טיפים בריאותיים. "אגוזי מלך", הוא הכריז. הוא אמר לי לאכול יותר אגוזי מלך.

סביר להניח שזה היה בסך הכול צירוף מקרים. ובכל זאת, עיני הציצו בצמיד, ואז בטלפון – דגם חדש לחלוטין עם יכולות לא מוכרות רבות. האם הטלפון שלי קלט את מילותיי באמצעות המיקרופון שלו ושידר אותן איכשהו לצמיד, שבתורו אותת לאפליקציה?
המכשירים דיברו זה עם זה מאחורי גבי – ידעתי שזה מה שהם יעשו כשקישרתי ביניהם – אבל לפתע מערכת היחסים שלהם עוררה בי חשש. עם מי עוד הם מדברים, ועל מה? ומה קורה לשיחותיהם? האם הן נשמרות לזמן קצוב, נמחקות ללא דיחוי, או נבלעות לעד ב"ענן", אותה ישות ערטילאית בעלת שם תמים מדי?

כל זה קרה בחורף 2013, ומאז הלכו והתרבו "רגעי האגוזים" האלה – תזכורות קטנות ומטרידות מממד אחר שהתרחשו בכל פעם שהשתמשתי באינטרנט. בקיץ של השנה שעברה נסעתי ערב אחד לפגוש חבר בגלריה בהוליווד. היה זה הביקור הראשון שלי בגלריה זה שנים. בבוקר שלמחרת הופיעו באינבוקס שלי כמה הודעות ספאם המפצירות בי להשקיע באמנות. את התעלומה הזאת לא היה קשה לפענח: הקלדתי את שם הגלריה ב"גוגל מפות". תעלומה נוספת שלא היה קשה לפתור היא שטף ההזמנות שקיבלתי למרכזי גמילה מסמים ואלכוהול מאז שנכנסתי ללוח שנה מקוון של מפגשי "אלכוהוליסטים אנונימיים" באזור לוס אנג'לס. מכיוון שהחברוּת ב"אלכוהוליסטים אנונימיים" אמורה להיות חסויה, המיילים האלה הרגיזו אותי. הנימה היומרנית והאישית שלהם הרגיזה אותי גם כן: האם נמאס לי מהאומללות ומחוסר התקווה? האם לא הגיע הזמן שאפסיק להכאיב ליקיריי?

הבנתי שמנוע החיפוש עלול לדעת יותר ממני על התת-מודע שלי – מידע שיאפשר לו לחזות את התנהגותי ואף להשפיע עליה. אובדן הפרטיות, אובדן הרצון החופשי – אלה מחשבות מצמררות

אבל היו גם הודעות שהתקשיתי להסביר. לדוגמה, בעמוד הפייסבוק שלי, תחת הכותרת "אנשים שאתה עשוי להכיר", הופיע מוזיקאי קליפורני שפגשתי שש או שבע פעמים בפגישות "אלכוהוליסטים אנונימיים" שנערכו בבית פרטי. כנהוג בפגישות האלה, הוא מעולם לא אמר לי את שם המשפחה שלו, וגם לא ניסה לברר את שלי. ככל הידוע לי, היה לנו רק חבר אחד במשותף – סופר מתבודד, מבוגר מאיתנו, שלא השתמש במחשבים כלל. עשיתי בירורים בפורום טכנולוגי מקוון וגיליתי שכאשר המוזיקאי הכניס את מספר הטלפון שלי לפנקס הכתובות במכשיר שלו (עריכת רשימות קשר לעתות מצוקה היא אחד הטקסים המקובלים של "אלכוהוליסטים אנונימיים"), זה כנראה גרם לתוכנה להכניס את שמו המלא ותמונתו לעמוד שלי.

והייתה גם תקרית משונה שעוררה בי את התחושה שמישהו פלש למחשבותיי. יום אחד, כשנה לפני שהטלפון הציע לי לאכול יותר אגוזי מלך, ערכתי מחקר בנושא טכניקות ריגול מודרניות לספר שחשבתי לכתוב ונתקלתי בסרטון יוטיוב מפחיד. הוא הציג צילומי ריגול ממלון במזרח התיכון שבו סוכנים, הפועלים לכאורה בשם ישראל, התנקשו בחייו של בכיר חמאס. צפיתי בסוכנים שעקבו אחר איש החמאס שאותו הם חיסלו, ככל הנראה, בחדרו מחוץ לעיני המצלמה, ואז הופיעו שוב במסדרון והזמינו את המעלית בנונשלנטיות. מכיוון שהייתה שם גם סוכנת אחת, הקלדתי בדפדפן שלי את החיפוש "טכניקות פיתוי מוסד". דקות ספורות לאחר מכן הופיעה בדפדפן מודעת פרסומת ל"אשלי מדיסון", אותו אתר היכרויות לנואפים שבסופו של דבר נפרץ (בתקרית נחשפו עשרות מיליוני בוגדים שהזדהו ברשת). כשניסיתי לצפות בסרטון הריגול פעם נוספת, הופיע סרטון פרסומת. הוא הזמין אותי להשתמש בשירותיו של עורך דין חלקלק לענייני גירושין מסנטה מוניקה, מרחק כמה קילומטרים בלבד מדירה במליבו שאליה נהגתי להימלט מביתי הקר שבמונטנה במהלך חודשי החורף.

ניאוף, גירושין. זיהיתי את הדפוס, והוא הפריע לי מאוד מכיוון שרק זמן קצר לפני כן התארסתי. אין ספק שאלגוריתם חסר רגישות הימר שנישואיי הממשמשים ובאים לא ישרדו והציע לי להיחלץ מהסיפור בשלב מוקדם. האם עצם הקלדת המילה "פיתוי" במנוע חיפוש תייגה אותי כרודף שמלות? או שמא מדובר בנוסחה מתוחכמת יותר? האם ייתכן שההחלטות שקיבלתי ברשת בשבועות האחרונים – מדריך הטיולים שקראתי על ברלין, הפורשה בעלת הגג הנפתח שאת מחירה ביקשתי לברר, ברכת יום ההולדת הווירטואלית ששלחתי לבת זוג מהעבר – העידו על כמיהות ותסכולים שהכחשתי גם בפני עצמי? כשקראתי לאחר מכן שפייסבוק, בעזרת מחקר בלשי ממוחשב, יכולה לומר מתי שניים ממשתמשיה הולכים ומתאהבים, תהיתי אם גם לגוגל יש כוחות דומים. הבנתי שמנוע החיפוש עלול לדעת יותר ממני על התת-מודע שלי – מידע שיאפשר לו לחזות את התנהגותי ואף להשפיע עליה. אובדן הפרטיות, אובדן הרצון החופשי – אלה מחשבות מצמררות.

בסביבות אותו זמן ניסיתי לשנות את פוליסת ביטוח הרכב שלי. גיליתי שסוכנות "פרוגרסיב" מציעה הנחות לנהגים שיסכימו לצייד את מכוניתם במכשיר שנקרא Snapshot. נדהמתי שיש מי שמסכים לעסקה הזאת. הזמן שאני מבלה לבד במכונית, בלי שאף אחד צופה בי ומציק לי, הוא קדוש מבחינתי, טקס פרטי, והרגשתי שיהיה זה מעשה כפירה לחלל אותו תמורת כסף. סיפרתי לחבר איך אני מרגיש בעניין הזה. "אני לא מבין מה הבעיה", הוא ענה. "יש משהו שאתה עושה במכונית שאתה מתבייש בו? אם לומר את האמת, אתה נשמע קצת פרנואיד".
החבר שלי צדק בשני הסעיפים. כן, אני עושה במכונית דברים שאני מתבייש בהם (האם זו לא זכותי המולדת כאמריקאי?), וכן, נהייתי קצת פרנואיד.
אבל איך אפשר שלא?

המידע שה-NSA אוסף בשקט, הרחק מן העין, ומכנה בשם חסר האופי "נתונים"– רישומי שיחות, מיילים, חיפושים מקוונים וספריות של תמונות דיגיטליות המיוצרים על-ידי אוכלוסייה שעסוקה במעשה הבגידה שמכונה "חיי היומיום" – זקוק למאגר פיזי מוחשי

בלילה שבו ראיתי לראשונה מסוק שחור– או בעצם, שמעתי אותו, כי אי אפשר לראות מסוקים שחורים בלילה – כבר הייתי בטוח שאנחנו, הרוב השקול, חבים התנצלות לכל מיני טיפוסים "הזויים" כביכול. חשבנו שהסיפורים שלהם הם אשליות או אגדות אורבניות והתייחסנו בביטול לכל מיני אזהרות ואנקדוטות שבמקרים רבים התגלו כמידע פנימי אמין או אינטואיציות מדויקות להפליא.

הכומר המורמוני שאמר לי ב-1975, כשרק הייתי נער, שבקרוב אנשים יצטרכו לשאת "שבבים", אחרת הם "יגורשו מהשוק החופשי".

הסייר הצבאי לשעבר שאמר לי בשנות ה-80 ש"עין בשמיים" יכולה לקרוא את לוחית הרישוי שלי.

בת הזוג שאסרה עלי, ב-1993, להשכיר קלטת פורנו בטענה ש"הם רושמים הכול".

השחקן ההוליוודי שסירב, ב-2011, לשבת לצדי במרפסת שלו כי הוא העלה במשקל, ומומחה אבטחה אמר לו שלפפראצי יש רחפנים (drones).

הסטודנט המקועקע שסיפר לי, שנה לפני שאדוארד סנודן חשף לעולם תוכנות ריגול בעלות שמות קוד כמו PRISM ו-XKeyscore, על חבר ילדות שעבד במודיעין הצבאי וסירב ללכת למסיבות פרועות אלא אם כל האורחים הסכימו להשאיר את הטלפונים שלהם נעולים בתא מטען של מכונית או בצידנית, עדיף ללא סוללה, ושהתוודה בנוסף כי ריגל אחרי בת זוג דרך המצלמה שבלפטופ שלה.

ללכוד את האינסוף בקופסא

בינואר 2014, בלילה שבו נשבעתי שלא אלעג לאנשים האלה שוב, עמדתי בשדה מכוסה שלג עד גובה הברכיים, בקצה בסיס של המשמר הלאומי ליד סרטוגה ספרינגס, יוטה, מעט דרומית לסולט לייק סיטי. זה היה יישוב אמריקאי טיפוסי, חדש מהמפעל. דגלי ארצות הברית ובתים עם מרפסות בכל מקום. מעל לגגות העיר זרח הירח באור כסוף חיוור, והשמיים היו מלאים בעננים בעלי צורות משונות, מהסוג שאנשים מזהים בו את פניו של ישו. לבשתי ז'קט כהה, כובע צמר כהה ומסכת ניילון שחורה שהגנה על לחיי מהכפור.

הגעתי לשם למשימת ריגול נגדי. רציתי לראות מקרוב, במו עיניי, את אחת המצודות הגדולות של הריגול המודרני: מרכז הנתונים החדש שהסוכנות לביטחון לאומי, ה-NSA, הקימה ביוטה. לא הייתי בטוח מה בדיוק אני מחפש – אולי רציתי רק לגבש רושם מוצק על תהליך שממשיך להיראות חמקמק ומתעתע גם לאחר שסנודן חשף את פעולתו. המידע שה-NSA אוסף בשקט, הרחק מן העין, ומכנה בשם חסר האופי "נתונים"– רישומי שיחות, מיילים, חיפושים מקוונים וספריות של תמונות דיגיטליות המיוצרים על-ידי אוכלוסייה שעסוקה במעשה הבגידה שמכונה "חיי היומיום" – זקוק למאגר פיזי מוחשי. והנה הוא היה לנגד עיני: מתקן בעלות של מיליארדי דולרים שנועד לפענח, לנתח ולאחסן את כמויות המידע הבלתי נתפסות שבהן ייעשה בסופו של דבר שימוש בלתי ידוע. מאגרי הנתונים של גוגל קיימים, לכאורה, רק כדי למכור לנו מוצרים, אבל המודלים שהממשל יוצר, מודלים של נפש אזרחיו, עלולים לשמש במכירת פריטים מוזרים יותר. סוגי מדיניות. תוכניות. אולי אפילו מלחמות.

החששות האלה לא נראו לי מופרכים, אבל לא הרגשתי בנוח להביע אותם בחברה. ידעתי שרבים מוצאים נחמה בבנאליות של עצמם: הם מנהלים חיים משעממים ומרגישים שאין להם סיבה לפחד מהאנשים שבצמרת. אבל מי יכול לומר איך משטר עתידי ישתמש בתובנות שפעולות הריגול העכשוויות מניבות? כלים חדשים מולידים דרכים חדשות לנצל ולפגוע. תיעוד מפורט של התנהגויות שנראות לי בלתי מזיקות – רכישות באמזון, תגובות לכתבות באינטרנט ואפילו שיטוטיי בעולם הפיזי (כפי שתועדו על-ידי סורקים ביומטריים או סורקי לוחיות הרישוי המותקנים בניידות המשטרה) – כל אלה עלולים יום אחד להיקרא במאות דרכים שונות על-ידי גורמים שאת מטרותיהם איני יכול לתפוס כעת. אומרים שבתנ"ך ובברית החדשה אפשר למצוא סימוכין לכל טענה אפשרית, ואני יכול להעלות בדעתי את מגוון ההאשמות שיהיה אפשר להטיח בי לאחר בחינה בררנית של הנתונים האישיים שלי.

מרכז הנתונים מסווג בכל מובן אפשרי, אבל דיווחים שדלפו מעידים על היקף הפעילות העצום שלו. אמרו שהמרכז דורש אותה כמות אנרגיה כמו עיר של עשרות אלפי תושבים

מרכז הנתונים מסווג בכל מובן אפשרי, אבל דיווחים שדלפו מעידים על היקף הפעילות העצום שלו. צילומים אוויריים שהתפרסמו ברשת חשפו מתחם עמוס מבני בטון חסרי אופי הערוכים בצורת חצי סהר על צלע גבעה רחבה ועירומה. אמרו שהמרכז דורש אותה כמות אנרגיה כמו עיר של עשרות אלפי תושבים. מתקני הקירור, שאמורים למנוע מהשרתים להתחמם ולקרוס, צורכים כביכול כמויות מדהימות של מים – כמעט שני מיליון גלונים ליום בעת פעילות מלאה, לפי מה שקראתי – הנשאבות ממאגר סמוך. אבל הסטטיסטיקות האלה לא מבהירות את עוצמתו הדיגיטלית של המרכז; כמה מידע הוא מסוגל לאחסן, לארגן, לסרוק ובמידת הצורך לפענח? לפי מומחים כמו ויליאם ביני, קריפטולוג בכיר ב-NSA שהפך לחושף שחיתויות, התשובה פשוטה: כמעט כל דבר - היום, מחר ובמשך עשרות שנים נוספות. במונחים פואטיים (ואיזו דרך טובה יותר יש לתיאור אובייקט חסר תקדים ובלתי חדיר כמו מרכז הנתונים?) אפשר לומר שהאנושות מעולם לא הייתה קרובה יותר ללכידת האינסוף בקופסה.

למשימה התלווה אלי חבר בשם דלטון ברינק, טכנאי גרעין לשעבר בחיל הים. יצאנו ממונטנה בלילה הקודם והאזנו לאחת מאותן תוכניות רדיו ליליות עם מנחה הסובל משיעול של מעשן ותיק המראיין טיפוסים בעלי תיאוריות קונספירציה. המרואיינים האלה ממחישים את הטלטלה שהתת-מודע הקולקטיבי חווה בעקבות אירועי השנים האחרונות. הגילויים החשאיים שלהם מטורפים אך מרתקים, טעונים באנרגיות פולקלוריות משונות: למנהיגי המדינה יש דנ"א של זוחלים והם משתייכים לכתות מיניות מתועבות; תחנות מיקרוגל מעל החוג הארקטי משדרות קרינה שגורמת כאב ראש מקבצי ואמנזיה כדי לשתק את האמריקאים שחותרים לאמת. מי שהבין כי הבדיון מעוות את האמת כדי שיהיה אפשר לומר את האמת, יודע שהמשמעויות המילוליות של המעשיות האלה אינן עיקר העניין. סיוטים הם סוג של חדשות.

התוכנית המוטרפת הזכירה לנו שבימים הקודמים התכתבנו בצורה חסרת זהירות לגבי תוכניותנו, בעזרת כל מיני מילות קוד שעלולות למשוך את תשומת לבן של תוכנות הריגול של ה-NSA. ובהנחה שהתכתובת שלנו הניפה כמה דגלים אדומים, לא היה בלתי נתפס – מבחינה טכנולוגית – שברגע זה ממש עוקבים אחר תנועותינו דרך שבבי ה-GPS שבמכשירי הטלפון שלנו. באותו זמן כבר דלפה השמועה על מכשירים מיוחדים – אנטנות סלולריות מזויפות, שחלקן מותקנות על כלי טיס משוטטים – שמלקטים מידע מכל טלפון נייד שנמצא בטווח הקליטה שלהם. ידענו שלו היינו מתוייגים כגורמים רלוונטיים, הטלפונים שלנו היו עלולים להיות מופעלים מרחוק כדי שישמשו כמכשירי האזנה – יכולת שנחשפה לראשונה ב-2006, כשה-FBI השתמש בטכניקה הזאת בחקירת מאפיה.

חשיפת סודות היא רק אחת ממטרות הריגול והמעקב; מטרה נוספת היא משמעת, הגבלה, גזילת הספונטניות והפיכת האינטראקציות האנושיות למופע נוטף מודעות עצמית

ההשערות הפרועות האלה נראו פרועות פחות בבוקר שלמחרת, כשגילינו שיש לנו פנצ'ר במכונית. הגורם היה בורג חד וארוך עם דיסקית בבסיסו, כזו שמאפשרת לו לעמוד זקוף מאחורי צמיג. מכיוון שהצמיג היה בסדר במהלך הנסיעה, הפנצ'ר לבטח קרה בסולט לייק סיטי, שבה העברנו את הלילה. מעשה קונדס, מן הסתם. ובכל זאת היה ספק – לא גדול, אבל מטריד. אנטנות חשאיותPRISM; XKeyscore;. הן זורעות ספקות, ולא רק אצל עיתונאים שמחפשים שערוריות. אפשר כמעט לחשוב שזריעת ספקות היא אחת המטרות שלשמן הן נוצרו.

יצאנו למרכז הנתונים בסיוע הצמיג החלופי, ובדרך עצרנו בפנצ'ריה כדי לתקן את המקורי. העובדים תיקנו אותו בצורה נמרצת ומסודרת הנובעת ככל הנראה ממודעותם למצלמות הפונות לדלפק השירות. ההתרחשות הזאת הזכירה לי שחשיפת סודות היא רק אחת ממטרות הריגול והמעקב; מטרה נוספת היא משמעת, הגבלה, גזילת הספונטניות והפיכת האינטראקציות האנושיות למופע נוטף מודעות עצמית. העובדים, עם חיוכיהם ונימוסיהם, פעלו באותה עליזות מאולצת שזיהיתי כבר זמן רב לפני כן בפייסבוק, יקום מקביל של הצעות נישואין וברכות יום הולדת שכאילו נלקחו מהמערב התיכון האמריקאי של שנות ה-50. ירד לי האסימון ששני העולמות האלה הם גרסאות מיניאטוריות של החברה שבקרוב נהיה חלק ממנה – ואולי אנחנו כבר חלק ממנה מבלי שהספקנו להפנים זאת.

הערב כבר ירד כשהגענו לסרטוגה ספרינגס והתחלנו לחפש מקום חניה נסתר שממנו נוכל לצאת למשימה. בסופו של דבר הגענו לשכונה דמויית כוורת שרחובותיה וסמטאותיה המושלמים נקראו על שם פירות (דרך מלון) ומושגים דתיים (סמטת ההשגחה). מעל לבתים הצבועים בז' התנשאו צריחיהן של כנסיות מורמוניות חדשות וזהות, שמוקמו קרוב כל כך זו לזו, עד שיכולנו לראות שש מהן ממקום החניה שלנו. רבים מהבתים נראו לא מאוכלסים, כאילו הם נבנו עבור צבא עובדים שעדיין לא הגיע לעיר. בשביל הגישה של אחד הבתים עמדה מכונית שלוחית הרישוי שלה הסתיימה באותיות NSA.

חנינו בקצה סמטת ההשגחה, בסמוך לשדה. מעברו השני שכן השביל המתעקל המוביל למרכז הנתונים.הוא טיפס במעלה הגבעה עד הכניסה למתקן: שער מקושת, בעל יופי אפלטוני, ערטילאי, שלא נראה כמו נקודת מעבר צבאית אלא יותר כמו שער בין-ממדים. מאחוריו סימנו אורות ירוקים קרירים את גבולות הגזרה. התחלנו לצעוד. לאחר כמה דקות שמענו רחש מפלח את האוויר. פנינו לכיוונו, לעבר הרכס, ובזמן שעשינו זאת הצליל שינה את אופיו – הוא העמיק והחל לפעום בחזֵנו. למסוק הייתה נוכחות מוחשית, כרסתנית, אך לא הצלחנו לזהות את קווי המתאר שלו או את צלליתו; הסימן הבולט היחיד להתקרבותו היה אור אדום זעיר ומהבהב. נראה שהוא מאט ואז מרחף מעלינו.

"אני חושב שהוא סורק אותנו", אמר דלטון, ומשהו אמר לי שהוא צודק; מערכת העצבים המודרנית, בעקבות חוויותינו בשדות התעופה, היא בעלת רגישות לסריקות טכנולוגיות. הבטתי מעלה למקום שבו חשבתי שכלי הטיס הבלתי נראה נמצא, ודמיינתי שתי דמויות תרמיות ירקרקות – הגופים שלנו – מוצגות על מסך בתוך תא הטיס. אילו דברים נוספים יכולים המכשירים שבכלי הטיסה לעשות? האם הם יכולים לחלץ את המידע המאוחסן בטלפונים שבכיסים המכופתרים של מעילינו, לגלות מי אנחנו, להריץ בדיקות רקע ולהחליט אם אנחנו נחשבים לאיום? הכול נראה אפשרי. המערכות המגנות על קודש הקודשים החדש הזה הן לבטח המתקדמות ביותר שיש.

עמדנו שם נטועים במקום, ראשינו מוטים לאחור, סופגים את תשומת לבו של הזקיף הענק המעופף. משום מה, החוויה הייתה מעודדת. בעידן הביג דאטה והריגול ההמוני, נדיר שאדוני הארץ יוצאים לקראתך. ואז זה נגמר. העצם חסר הצורה טס משם והותיר אותנו עם התחושה שהוא שיחק בנו. מבחינתו היינו חסרי חשיבות, שני קונדסים בשלג.

לאחר 20 דקות של צעידה בשכבת השלג העמוקה, הצלחנו להתקרב למרכז הנתונים יותר מהצפוי. לא היינו בטוחים אם המקום כבר פועל – קראתי על שריפות שפרצו בתוך המבנים המכילים את השרתים. אולי הדיווחים היו נכונים; המקום נראה נטוש כמו כוכב לכת שחיים לא יכולים להתקיים בו. כשהבטתי בו ממרחק של כ-50 מטר מחוץ לגדר, שום תחושה לא חזרה אלי: שום רחש, שום דופק, שום זמזום, שום הילה, שום פליטה או נביעה מכל סוג שהוא. הייתה לו מסה אך לא נוכחות, כאילו כל הווייתו פונה פנימה.

הוא הדהים אותי; מרכז הנתונים של יוטה בשעת לילה הדהים אותי בצורה לא מוכרת – לא בגודלו, שאותו היה קשה לאמוד, אלא בנבדלותו האדירה. לחשוב שכל מעשה אנושי, כל אמירה, עסקה ושיחה שמתרחשות בעולם שלנו – בעולם שנראה רחב ושוקק חיים כל כך, מורכב ומפואר כל כך – יהיה אפשר לקודד יום אחד, לדחוס ולתקוע במקום הזה, במקבץ של בניינים בגודל שני קניונים. אובדן הפרטיות נראה כמו סוגיה פעוטה לפתע, בהשוואה לאובדן הרחב יותר שהאתר הזה בישר: אובדן החשיבות הקיומית שלנו.

כ-30 קילומטר מצפון לסרטוגה ספרינגס, מעבר לעמק ואסאץ' (שבצדו האחד נמצא מבצר הסודות של ה-NSA), שוכן בסאנדי סיטי מרכז כנסים שמארח באופן קבוע מפגש של כמה מהמוחות החשדניים ביותר בארצות הברית: יריד הנשק של "רוקי מאונטיין". דלטון ואני ביקרנו בו למחרת, עדיין תשושים מהמפגש עם מרכז הנתונים. היינו משוכנעים שיצירה זדונית כזו חייבת להטיל צל נפשי כבד, ורצינו לראות איך הצל הזה נראה מקרוב. משני צדי הכניסה ליריד עמדו שתי משאיות צבאיות עצומות בצבעי הסוואה, צמיגיהן בגודל בריכה מתנפחת של ילדים. תאי הנהג שלהן היו גבוהים מכדי להגיע אליהם בלי מדרגות. שתי המשאיות עמדו למכירה, מה שאמר, לכאורה, שלמפלצות האלה יש קונים, אנשים שחושבים שהם זקוקים להן. אבל לאיזו מטרה? כדי להוביל מזון לערים חרבות? להטיל מצור על שדה תעופה? להסתער על מרכז הנתונים?

אפוקליפסה, עכשיו

לאורך 25 שנות מגורים במונטנה פגשתי לא מעט טיפוסים אפוקליפטיים משונים. הם הציגו תרחישים משונים. היו ביניהם כל סוגי הפנאטים והמשוגעים. אבל אולי היו גם כמה קנריות במכרה הפחם הזה, אנשים בעלי רגישות על-טבעית לוויברציות רעות שאנשים רגועים יותר רק החלו להרגיש. התחלתי לחשוב שפרנויה היא צורה של אמנות עממית, פרץ פואטי של חשדות מעורפלים. וכך הפך יריד הנשק למעין גלריה. מכירה וקנייה של רובים והציוד הנלווה להם היו רק היבט אחד של היריד; המקום שימש גם כפורום של חזיונות אפלים ופחדים פרימיטיביים, שבמסגרתו אנשים בעלי הלך רוח דומה חולקים זה עם זה את החששות שהתעוררו בהם בעקבות התפתחויות שמעבר להבנתם. לפני עשור, באירוע דומה בליווינגסטון, מונטנה, אמר לי מישהו שהטלוויזיה שלי יכולה לצפות בי בחזרה. לא לקחתי אותו ברצינות – עד השנה, כשקראתי שיכולות זיהוי הקול של חלק מהטלוויזיות של סמסונג מסוגלות לקלוט שיחות שנערכות בסמוך להן ולהעבירן לצד שלישי.

בינואר חשף האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות מייל המתאר תוכנית פדרלית לסריקת לוחיות רישוי של רכבים החונים מחוץ לירידי נשק. התוכנית מעולם לא מומשה, ככל הנראה, אבל עצם הקריאה עליה עוררה בי מבוכה

ביריד נתקלנו באיש מכירות בעל מראה מוקפד שעמד ליד אישה. היא בהתה בו במבט הגובל בסגידה. הוא הראה לנו סדרה של כדורים לרובי ציד שנועדו לקרוע מטרה אנושית לגזרים בעזרת עשרות להבים זעירים וקטלניים. תרמיל אחר מכיל חוט מקופל שנפרש ונמתח בעת הירייה ומנסר את מטרתו לחתיכות. הוא מכר גם ערכות הישרדות שכוללות מסורים, טבליות דלק, ערכות עזרה ראשונה וציוד נוסף שעשוי לעזור במקרה שהיחסים בין הצופים לנצפים יידרדרו ויהפכו לאסון. המפתח, הוא אמר, הוא לשרוד את הימים הראשונים לאחר שהכספומטים מפסיקים לעבוד וחנויות המזון נבזזות.

הזוג לא דחף לנו בכוח את מרכולתו, אלא רק את תפיסת עולמו. כשהם שמעו שאנחנו ממונטנה, הם שאלו אם ראינו את מחנות הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום (FEMA), שם אלפי חיילים זרים מוצבים לכאורה בהמתנה להחלת הממשל הצבאי. איש המכירות היה מודאג שהחיילים האלה "ייקחו את נשותינו" והמליץ על פודקאסט –“The Common Sense Show” ("תוכנית השכל הישר") בהנחיית אדם בשם דייב הודג'ס – שיכין אותנו למצור הקרב ובא. עיניו של האיש פזלו הצידה בשעה שהוא דיבר, כאילו הוא מנסה לוודא שאין סוכנים חשאיים בקרבת מקום. בהמשך הבנתי שחששותיו אינם חסרי יסוד. בינואר חשף האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות מייל המתאר תוכנית פדרלית לסריקת לוחיות רישוי של רכבים החונים מחוץ לירידי נשק. התוכנית מעולם לא מומשה, ככל הנראה, אבל עצם הקריאה עליה עוררה בי מבוכה; חשבתי שאיש המכירות העצבני התחרפן לגמרי.

עיקר עניינו של היריד אינו כלי נשק, אלא אוטונומיה – שבמקרה זה מפורשת כזכות להתגונן מפני סדר חדש, יהיר ופולשני, שאת כלי הדיכוי והשליטה שלו ראיתי במו עיניי בלילה הקודם. נראה שאין תגובה רציונלית לתחושת חוסר האונים שהפאנאופטיקון הקיברנטי מעורר; האפשרויות הן להתעלם ממנו או להשתגע, לפחות במידת מה. מרכז הנתונים, עם הארכיטקטורה המישורית הקרירה שלו, מקרין אדישות חמורת סבר לשאלות שנוכחותו מעלה באופן בלתי נמנע. הוא כמעט קורא על האנשים תיגר לאחוז בכלי נשק ולהתקומם, כגוליית המעורר באדם הקטן את הדחף לאחוז בקלע. רובי הסער ומטולי הרימונים (החזקתי אחד, בתקווה שבפעם האחרונה בחיי) שעמדו למכירה ביריד היו אביזרי במה בדרמה של ההתנגדות האפשרית, שבה יקומו האנשים להגן על עצמם. האירוניה היא שהאנשים האלה יודעים להתכונן לקרב בצורה אחת בלבד – תכנון מתקפת נגד ואגירת תחמושת – ובכך הם מאששים את החששות הביטחוניים שמצדיקים את הריגול הממשלתי מלכתחילה. יכול להיות שהלוחמים לעתיד בעימות הגורלי הזה משפיעים עליו יותר משהם מבינים.

קול שבקע ממערכת הכריזה קרא שהיריד ייסגר עוד רבע שעה, ובתגובה הורידו המוכרים את המחירים והלקוחות החלו למלא את תיקיהם בחליפות הסוואה, מכשירי רדיו מבוססי אנרגיה סולארית וכל סוג של ציוד מחנאות שעשוי לשמש אותם ביום הדין. במכונית, בדרכנו הביתה על כביש I-15, הרכבתי את משקפי הירי חסינות הכדורים החדשות שלי, בשעה שדלטון חיבר את הטלפון שלו למערכת של המכונית והשמיע פרק של "The Common Sense Show". האקוסטיקה המעורפלת, התת-קרקעית, העידה על כך שהתוכנית הוקלטה במִקלט גרעיני.

האורח של דייב הודג'ס, אדם בשם דוקטור ג'ים גארו, טען שהוא מרגל לשעבר שבילה את עשרות השנים האחרונות "עמוק במסווה" ונחשף לתוכניות "מצמררות" רבות, כולל אחת שמטרתה להפוך אצטדיוני ספורט למרכזי כליאה עצומים שבהם יוצאו להורג בגיליוטינה המוני אוהבי חירות סוררים. גיליוטינה? למה לחזור למכשירים האלה? כי להב הגיליוטינה הורג באופן מידי ובצורה נקייה ומניב גופות באיכות גבוהה; אליטות מפלצתיות תאבות כוח השואפות לאלמוות רוצות לבזוז את איבריהן ולנצל אותן לצורכיהן.

גארו הציג את הסיפור המסויט הזה בנימה נינוחה ואף אדישה. טיפוסים נוירוטיים כמוני, שעדיין לומדים להתמודד עם הריגול אחר חיינו האישיים, נתקפים מהר מאוד באי-שקט ובאי-נוחות, אבל הטיפוסים שמתראיינים ב-“The Common Sense Show” פיתחו מין שלווה מוזרה. עבור הודג'ס ומעריציו, התקופה המטרידה של ימינו אינה אלא הקדמה לעידן של כליאה וביתור איברים, של התרחשויות קודרות אך מרתקות ומאבקים מלהיבים. אך היא בשום פנים לא מצדיקה נטילת תרופות הרגעה.

האם הדור שגדל ללא פרטיות עובר איזושהי מוטציה גדולה - מוותר על עולמו הנפשי הפנימי כיוון שעל קדושתו אי אפשר עוד להגן. הסתרת עולמנו הפנימי מאחורי העולם החיצוני – שהייתה בעבר המשימה הבסיסית של החיים החברתיים – הופכת למטלה מאמצת וחשודה

הפודקאסט הצליח להכניס אותנו למעין טראנס, מצב אידיאלי לנסיעה ארוכה. זיכרונות ממרכז הנתונים העצום הלכו ונמוגו והתחלפו בחזיונות של אנשי-על בוזזי איברים שיופיעו שוב לנגד עיניי כשאקרא, חודשים רבים לאחר מכן, על מנתח איטלקי שאפתן המעוניין לשכלל טכניקה של "השתלת גוף מלאה" שבה מורכב ראש אנושי על גוף שלם של אדם אחר.

הגענו לדרום איידהו בשעת בין ערביים והחלטנו לעבור דרך "לבה הוט ספרינגס", עיירה הררית נידחת הידועה במעיינות החמים שלה. רציתי לשטוף מעליי את המסוק השחור. ההתרועעות עם הטיפוסים העצבניים של יריד הנשק לאחר השיטוט בסמוך למרכז הנתונים, החלישה את מערכת החיסון הפסיכולוגית שלי. פרנויה היא מחלה זדונית שקשה לבלום לאחר שהיא אוחזת בך, בייחוד בתקופה שבה אנו שומעים מדי שבוע על תוכניות ממשלתיות ומסחריות שמגרות את קולטני הפחד הרגישים שלנו: AT&T ו-NSA זממו יחד לצותת לאו"ם; ה-FBI מטיס מטוסי ססנה המצוידים במצלמות וידאו ובסורקים סלולריים מעל ערי ארצות הברית; גוגל מסוגלת, בעזרת אלגוריתם החיפוש שלה, להטות את תוצאות הבחירות הבאות לנשיאות. ברגע שאתה מבין כמה מעט אתה יודע על מי שרוצה לדעת עליך הכול, החוויה היומיומית מתחילה לאבד מתמימותה, ואתה מתחיל לחוש כאילו דברים קטנים הם רק קצהו של משהו גדול יותר.

בעודי יושב במעיין חם מתחת לכוכבים, התחלתי לשוחח עם נער מתבגר שנשר מהתיכון בשנה שלפני כן ונראה מדוכא לגבי עתידו. הוא לא יודע לעשות שום דבר שרובוט לא יכול לעשות טוב יותר, כך אמר לי, והוא מנחש שיש לו שלוש שנים גג לעשות את הקופה שלו. כשסיפרתי לו על הביקור שלי במרכז הנתונים של ה-NSA, הוא נאנח והניד בראשו. אין טעם לרגל אחרי האזרחים, הוא אמר לי, זה בזבוז של זמן. גורמי השלטון צריכים להזמין אנשים להתוודות על סודותיהם מרצונם החופשי. הוא ראה בעיני רוחו מרכזים גדולים, מצוידים במיקרופונים ואוזניות, שבהם יוכלו אנשים לספר בפירוט על חוויותיהם, מחשבותיהם ותחושותיהם. אלה יהיו מונולוגים שיספקו תמונה שלמה ומידית שקשה מאוד להרכיב פיסה אחר פיסה באמצעות מכשירי ציתות.

לא הצלחתי להחליט אם מדובר ברעיון מבריק או נאיבי, אבל הוא הוביל אותי להתגלות. שם, בבריכה, בין ענני האדים שיצרו תחושה של אינטימיות מיסטית, שאלתי את עצמי אם הדור שגדל ללא פרטיות עובר איזושהי מוטציה גדולה - מוותר על עולמו הנפשי הפנימי כיוון שעל קדושתו אי אפשר עוד להגן. הסתרת עולמנו הפנימי מאחורי העולם החיצוני – שהייתה בעבר המשימה הבסיסית של החיים החברתיים – הופכת כעת למטלה מאמצת וחשודה; האם לא עדיף שאפרוש מהקרב, כמו הבחור הצעיר מהמעיינות? ריגול וכריית מידע הם פעולות המבוססות על ההנחה שבתוכנו קיים עצמי נסתר שאליו אפשר להגיע באמצעות חקירה וניתוח של אזרחים תמימים. אבל מה יקרה אם לא נסתיר דבר? יכול להיות שמרוץ החשיפה העצמית, המואץ על-ידי המדיה החברתית, אינו אלא פעולת מנע כנגד הפולשים: אי אפשר לגנוב מאיתנו את מה שאנו מחלקים בחינם. בכוכב הרנטגן, עולם פנימי הוא עול שמוטב להשליך. ידידי הצעיר עלה על משהו: להפוך למישור שטוח, מואר ונטול צללים.

אבל אני זקן מכדי לחשוף את עצמי כך בלב שלם. אני עדיין מאמין בגבולות הגולגולת שלי ומרגיש לא בנוח כשאנשים אחרים חוצים אותם. לא מזמן, אשתי הייתה מחוץ לעיר בנסיעת עסקים, ואני שלחתי לה הודעת לילה טוב. "Sleep tight and don’t let the bedbugs bite" כתבתי לה (ברכת לילה טוב, מילולית: "שני היטב ואל תתני לפשפשים לנשוך אותך"). למחרת בבוקר התרגזתי כשמצאתי באינבוקס שלי הודעה ממדביר המציע לטהר את ביתי מפשפשים. לו מישהו היה אומר לי, אפילו לפני כמה שנים, שדבר כזה אינו צירוף מקרים מוחלט, הייתי מתחיל לזלזל בו. אבל עכשיו יש לי ספקות רק לגבי אנשים שעדיין אין להם ספקות. יש כל כך הרבה רוחות במכונה – מיקומיהן נסתרים, דרכיהן מתוחכמות, מניעיהן בלתי נתפסים – עד שרק אדם השרוי בתרדמת לא ירגיש רדוף. זאת הסיבה שפרנויה, אפילו בצורותיה הקיצוניות, כבר לא נראית כהפרעה, אלא כמצב קוגניטיבי שלזכותו אפשר לזקוף שורה מרשימה של הצלחות ניבוי.

פרנויה – לעגנו לך וכעת אנו מתנצלים. חשדנו כי את מטורפת, אבל הנה גם אנחנו הפכנו מטורפים ולכן אנו מוכנים להקשיב. אז אנא ממך, הבה נדבר. הגיעה השעה. אין עוד רגע לבזבז. הבה נלמד להכיר זה את זה. בשקט, מאחורי וילונות מוסטים, בחסות החשיכה, במרחב הזעיר שעוד נותר לנו, שכמעט ונעלם.

ספרו האחרון של וולטר קירן הוא “Blood Will Out” (2015).
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וולטר קירן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אם אתם לא פרנואידים, אתם מטורפים

01
יצחק

אין ממה להיות פרנואיד. האוטומציה היא אחת מההישגים הגדולים ביותר של האנושות. מה שמפחיד באמת זו התחושה של נקרסיסטים שהם נבחרו על ידי האוטומציה. המכונה טוחנת את כולנו באותה מידה, המכונה היא אפטית לרצונות, תשוקות ומחשבות שלנו.

03
דני ב

בעבר חשבתי- שיעקבו, מה אכפת לי, אין לי מה להסתיר. אבל כבר היום אפשר לדעת עלינו כמעט הכל, למי שאכן מעוניין בכך. מלבד מחשבותינו. אבל מתישהו בקרוב גם זה יהיה ידוע ואפילו הווידוי יהיה מיותר. ולכולנו יש מה להסתיר. נכדינו יחיו בעולם שונה לגמרי. זה מחייב הסתגלות מסוג חדש אלא שהמוח האנושי מסתגל ומשתנה לאט, והטכנולוגיה - מהר. יהיה מעניין.

    04
    ווינסטון סמית

    אבולוציה זה כזה האלף הקודם. המוח האנושי ישתדרג ויסתגל באמצעות טכנולוגיה, לנכדינו יהיו הרחבות מלאכותיות לבינה ואולי גם לרגשות. יהיה מעניין.