אמני גרילה

האם דפני גפני מממשת את חזונו של ולטר בנימין, ועוד בפייסבוק?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

גם מי שאינו מחזיק בחשבון פייסבוק מכיר את הרשת החברתית הגדולה בעולם. יש בה ייצוגים לא רק לאנשים פרטיים, אלא גם לגופים ממשלתיים, תנועות, אמנים ועסקים מסחריים. אפשר לומר שבאופן זה היא מהווה מעין רפליקציה, העתק וירטואלי של הישויות הפרטיות, המאוגדות והמסחריות הפועלות בעולם.

הגם שהרשת בראה מרחב פעילות ותקשורת חדש היא מחוברת בקשר בל ינתק למציאות היומיומית. היא מאפשרת לקהל הרחב ליצור קשר ולהתוודע לאנשים ולרעיונות חדשים, להתאגד ולהביע את עצמם. הרשת הושרשה בהוויה של רבים מאתנו באופן כה אינהרנטי עד שנעלם מעינינו האופן שבו היא מעצבת את החברה ואת תודעת היחיד. יש שיגידו שהרשת החברתית היא תופעה חולפת, ממשק טכנולוגי שגם קיצו בו יבוא. אולם רק בעת האחרונה אנו יכולים להתחיל להבין את מעמדה של הרשת החברתית בחיינו.

טכנולוגית השעתוק מאפשרת שימוש בתקשורת המונים כדי לטשטש את המציאות, לשלוט ולהכווין את ההמון.

שינוי טכנולוגי-חברתי דומה התרחש במחצית הראשונה של המאה העשרים עם תפוצתם והנגשתם של הצילום והסרט. ולטר בנימין, פילוסוף ומבקר תרבות מאסכולת פרנקפורט, עמד על טיב הטכנולוגיה וראה בה הזדמנות ממשית לשינוי המבנה החברתי. השימוש הגרפי הנרחב יכול להביא לדעת בנימין לאופק קומוניסטי, סדר חברתי שבו האדם חופשי מכל ניכור, חברה בה הוא יכול להיות הוא עצמו. אולם טכנולוגית השעתוק אינה כלי שרת, היא מאפשרת באופן דומה גם אופק פשיסטי, שימוש בתקשורת המונים כדי לטשטש את המציאות, לשלוט ולהכווין את ההמון. תבונותיו של בנימין על הצילום והסרט יכולות לשמש לנו כפנס באפלה לבחינת הרשת החברתית ולאופן שבו ניתן לעשות בה שימוש כדי להביא למהפכה חברתית.

כדי להבין את מקומה של פלטפורמת הרשת החברתית יש טעם להשוות אותה למהפכת השעתוק הטכני עליה מדבר בנימין. החל משלהי המאה ה-19 יצירות אמנות החלו מודפסות ומופצות בתפוצה נרחבת, איורים, קריקטורות, כרזות תעמולה ופרסומות כולם הגיעו לעיני רבים. נוסף על אלו, הצילום והסרט העמידו סוג חדש של אמנות שלא הייתה קיימת עד אז כלל. היכולות הטכנולוגיות שינתה את פני התרבות. בפתח המסה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" סוקר בנימין את היסטורית הייצור והשעתוק של יצירות האמנות עד לזו של הצילום. השעתוק "קנה לו מקום משלו בקרב התהליכים של האומנויות," אומר בנימין ואנו נוסיף כי המשכו והקצנתו באים לידי ביטוי ברשתות החברתיות, בשעתוק הדיגיטלי. הצילום מאפשר להנציח את מה שחורג מיכולת מנגנון הראייה הטבעי, הוא מאפשר לנו לצפות בתמונות בזום אין ואאוט ולמתוח ולכווץ את הזמן בסרט. פלטפורמת הפייסבוק שינתה פעם נוספת את כושרנו, היא מרחיבה את האני ומקימה את "האני הווירטואלי", צד חדש באישיות ובמהות החברתית שלנו.

בנימין טוען שהצילום קיצר זמנים ואפשר להעתיק מראות רחוקים לסלון הבית, אין לנו צורך להגיע ללובר כדי לחזות ב"רפסודת המדוזה" של ז'ריקו (Gèricault), שעתוק היצירה נמצא בספרים, מגזינים וכמובן באינטרנט. באופן מקביל, הפייסבוק מאפשר לנו ליצור קשר ולהתקרב בכל רגע נתון להמוני אדם, להכניס את ייצוגיהם של רבבות למחשב ולטלפון החכם ולתקשר עמם. הצילום חסר את ה"כאן ועכשיו", את הנוכחות החד פעמית של התמונה, הפייסבוק נעדר אותה אותנטיות, אותו "מגע אמתי" במפגש בין בני אדם. בפייסבוק, סטאטוס העוסק בחשיפה כואבת, פוליטיקה או אמנות שקולה מבחינת זמן החשיפה והתפוצה להלצה ולקלס - ההסרטה בעיני בנימין היא "חיסולו של ערך המסורת במורשת התרבותית", הפיכה של הכל לאותה ארעיות והישנות.

ז'אן לואי תאודור ז'ריקו, "רפסודת המדוזה"

ז'אן לואי תאודור ז'ריקו, "רפסודת המדוזה", 1818-1919. מוזיאון הלובר.

כמות המידע, זה הגרפי בעידן השעתוק המכני וזה בעידן השעתוק הדיגיטלי, מייצרת סוג חדש של איכות, "ההמונים להוטים לגבור על חד-פעמיותה של כל מציאות נתונה על ידי קליטת שעתוקה". האמנות משנה את פניה, היא מאבדת את ההילה, כלומר היא משתחררת מהצד הפולחני שבה, מהחזקתה בידי מעטים בין כותלי הכנסיה או בטירות האצילים. השעתוק מכונן את ההמון אשר מכונן את האמנות שבשעתוק, מהלך שמתעצם בתרבות הדיגיטלית. כפועל יוצא לתופעה זו, הדיר השעתוק הטכני את הערך התרבותי מהאמנות והאדיר את הערך התצוגתי. האמנות המשועתקת יכולה לעצב את ההמונים, כאן טמונה הסכנה הפשיסטית, אולם גם האופציה לחולל שינוי חברתי בידי האמן.

פייסבוק מקים צורות חדשות של מרכזי כוח והשפעה חברתיים כל העת. כזה למשל היה הדף "סטטוסים מצייצים" שאודותיו שמעו רבים גם מחוץ לספֵרת הפייסבוק. עמודים אלו מלקטים מרחבי הרשת הודעות, תמונות ותגובות ומפרסמים אותם באופן מרוכז. לאחרונה אנו עדים לדפים דומים שזנחו הפצה של אינפורמציה גרידא לטובת רפלקציה על ההתנהגות שלנו במרחב הווירטואלי. הדף "כשאבא ואמא בני דודים" אוסף מרחבי הרשת החברתית הודעות ותגובות שבהן הכותב התבלבל וטעה. על פניו מטרתו המוצהרת של העמוד היא בידור והשמת הכותב ללעג ברבים, הגם ששמו ופניו מוסתרות (לצדו נפתח אתר המוקדש לחומרים הנאספים בדף הפייסבוק). יתכן שעמודים כאלה מאפשרים לנו חשיבה אחרת על עצמינו באותו מרחב וירטואלי אשר כוחות רבים  מכל עבר מנסים להטותו ולהשתמש בו לצרכיהם.

במסה "הסוריאליזם" מדבר בנימין ביתר פירוט על האופק המהפכני ולתפקיד האמן בו. לטענתו האינטליגנציה המהפכנית נכשלה ביצירת קשר עם הפועלים – עיון לבדו אינו גשר להמונים ולכן אינו גשר למהפכה. הוא מבקש במסה להציב את האמן ב"מרחב התמונה", תחום המעשה הפוליטי, כלומר לעשות פוליטיזציה של האמנות, להפוך את האסתטי לפוליטי. במסה הוא מדבר על הסוריאליסטים אשר איבדו אמון בכל: בַחירות, בספרות, בעמים, ביחידים ובמעמדות. אך אותו מבט שלילי על העולם אפשר את תקוות השינוי. ארגון הפסימיזם של הסוריאליסטים סילק את הדימוי, אותו אופטימיזם שמנציח אשליה ומסתיר את המציאות הפוליטית, אותה אמנות שמנותקת מחיי היום יום ומציגה עולם מקביל שכולו טוב. יחד עם זאת, המרחב שהסוריאליזם פתח לא היה מונגש דיו להמונים, תפוצתו הייתה מוגבלת. מאחר והרשת החברתית מורכבת מההמונים, היא מאפשרת להציב את האמן ב"מרחב התמונה" – אותו ייצוג אופטי של העולם, הגוף והטכנולוגיה כפי שקורא לו בנימין. האמן הקומוניסטי מתקיים בנקודות שמאפשרות תקשורת וביקורת בין אדם לאדם. הוא מוריד אותה להמונים, וברגע שהיא מופנת להמונים היא הופכת לפוליטית, היא אינה עומדת עוד כאותה יצירה אסתטית, היא נקשרת ומפעילה את ההמונים ובכך מאפשרת שינוי חברתי. לדעת בנימין האופציה הפשיסטית מנסה לעשות אסתטיזציה לפוליטיקה, לראות במלחמה דבר יפה. בימינו אפשר שנוספת על כך אסתטיזציה של הקפיטליסטי, המותג והעושר הפכו אסתטיים, אך נעזוב זאת לעת עתה ונמשיך עם בנימין.

הערך התצוגתי והבידורי הוא אמצעי גישור חיובי ונכון. בנימין בז לאותם מבקרי תרבות אניני טעם שדורשים אמנות גבוהה. לדעתו בבקשתם הם קוראים פעם נוספת להדיר את ההמון, להרחיקו ממוקד הכוח. הוא קורא לאמן לפעול בתוך ההמון, לקחת חלק פעיל, לאפשר לו מצד אחד להתקרב ולבדר את ההמונים, אך מצד אחר להציב מראה – מראה ליחיד על עצמו, על החברה, על התנאים הטכנולוגיים ואופק השימוש בהם. אמן שיפעל בהמון ".. ילכו וישתפרו הבדיחות שהוא מספר, והוא ייטיב לספרן. כי גם בבדיחה, בגידוף, באי ההבנה, בכל דבר שבו מעלה העשייה עצמה את התמונה מתוכה.. נפתח המרחב המשותף למטריאליזם הפוליטי ולגופניותו של האדם הפנימי, לנפש, לפרט.."

האם נוכל להבחין בתופעה דומה בפייסבוק? אמני פייסבוק, הפועלים בינינו ואיתנו לא מציירים וכותבים, אלו הם אמנים שמשתמשים בחומרי גלם קודמים. אמני הפייסבוק לוקחים את חומר הגלם החדש – את הרשת החברתית עצמה – ומעבדים אותה לידי אמנות. הם משתמשים בנו, באינטרקציה הווירטואלית, כדי להציג את המציאות החדשה. בשונה מהצייר המרוחק ממושאו, מנותק ממנו, הם נוגעים בהמונים, הם חלק מהיצירה. הנה עלה ברשת החברתית דף פייסבוק בשם "דפני גפני שואלת" שעושה בדיוק זאת.

דף הפייסבוק של דפני החל לפעול בספטמבר 2015 ומאז הוא צובר פופולאריות. מוקדם להגיד אם הוא ישרוד את חילוף התכנים המהיר שברשת, אך ניתן לראות בו מודל לאופן שבו אמן יכול לקרוא תיגר על המציאות, לגעת בהמונים ולהביא לשינוי. הדף מעלה צילומי מסך של פוסטים פרובוקטיביים הנכתבים בידי דמות פיקטיבית בשם דפני גפני בקבוצות ובעמודים שונים מרחבי הרשת החברתית. אותם צילומי מסך הם כניסתו דה פקטו של הצלם למרחב הוירטואלי, מושא צילומו הוא אם כן הייצוגים הוירטואלים שלנו.

התגובות שדפני מקבלת לא נופלות באירוניה מתוכן הפוסט עצמו. לדוגמה מעלה דפני הודעה לעמוד המסחרי של אפל בו היא שואלת לגבי מחנה קיץ שהיא שמעה שהחברה מפעילה בסין, אליו היא תרצה לשלוח את ילדיה כדי שילמדו את ערכי האחריות והמסירות. התגובות של אנשי העמוד לא מאחרות להגיע. המגיב הראשון כלל לא מתרגש ואומר שאם קיימים מחנות כאלו הרי שהם בארצות הברית ולא בסין. כשאחד המגיבים טוען שאלו "מחנות עבודה" צוהלת דפני "אז.. המחנות האלו בחינם??? מצויין!!"

קפני גפני פוגשת את אפל בפייסבוק

דפני גפני פוגשת קהילת אפל בפייסבוק

בהזדמנות אחרת מעלה דפני פוסט לעמוד של חברת חשמל ומדווחת שלאחר נזקי הסופה, החשמל לא חזר לביתו של סבה החולה שמשתמש בדיאליזה ולכן הוא התחבר באופן פיראטי לעמוד חשמל. היא לא מסתפקת בכך ומאיימת לעבור למתחרים אם לא יחברו אותו חזרה לחשמל עוד באותו השבוע. מפעילי הדף של חברת החשמל לא חשבו פעמיים, הם הודו לה על פנייתה ורשמו שזו תועבר לטיפול. בדף פייסבוק בשם "שותפים לטיול" מספרת דפני שהיא צעירה שטסה לקולומביה ונגמר לה הכסף לכן היא מחפשת שותף אמיד לטיול "בעדיפות לגבר נשוי". חלק מאנשי הקבוצה מזדעזעים ואת חלקם הסיפור מבדח. בהזדמנות אחרת היא פונה בתוך קבוצה של חרדים בבקשת עצה בנוגע להרטבת לילה של ילדה לאחר שהבינה שמקור הבעיה הוא בדיבוק. נראה שלמפעילי העמוד יש "רומאן" עם קבוצות של הורים וגננות. הם מרבים להעלות שאלות על ילדים וחינוך, כך הם שואלים לדוגמה גננות אם מישהי עבדה בעבר עם אוכלוסייה כהת עור כי הגיע אל גנה ילד "מהזן הזה". את הטבעונים היא הצליחה להרגיז כאשר היא ביקשה עצה כיצד להפתיע את חברה הטבעוני בארוחה בשרית מבלי שהוא ישים לב, כפי שהוא מכין לה ארוחות ורק בסופן הוא מספר לה שהן היו טבעוניות.

פעם אחר פעם "דפני גפני" מעלה על המוקד נושא חברתי ותרבותי אחר ומאפשרת רפלקציה עליו בכמה רמות: רפלקציה של המגיבים והפעילים בעמוד המיועד באשר לנושא, רפלקציה על הנושא עצמו לקהל הצופים בעמוד "דפני גפני שואלת" ושלישית רפלקציה על התרבות הדיגיטלית וזו של הרשת החברתית בפרט. בראיון שנערך עם מפעילי העמוד ב"הארץ" הם אומרים: "חשבתי על פתיחת דף שבו אשאל פורומים שונים שאלות שיגרמו לפרובוקציה, לנסות להוציא מאנשים סוג של אמת שהם מנסים להסתיר ולעמת אותם עם אנשים אחרים מאותו הפורום ולראות איך יהיה השיח. לא תכננתי שזה יגיע לסדר גודל כזה. לא ידעתי שזה נקרא טרולינג, רק בדיעבד זה התברר לי" 1. לדף אין אג'נדה פוליטית מוצהרת, הוא משתלח בכולם, מארגון להב"ה ועד לתנועת BDS ו"שוברים שתיקה". הדף שמרכז את כל הפניות והתגובות "דפני גפני שואלת" מאפשר חשיפה חוזרת לתכנים ובכך הופך את דפני למעין הֶטֶרוֹנִים של פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי שיצר משוררים פרי רוחו, שאף הם פעלו בעולם וכתבו ופרסמו. מפעילי העמוד יצרו דמות עם סגנון ופעילות חוזרת. אנחנו יכולים לחשוב על דפני כישות אמתית שניצבת כרוח וירטואלית הרודפת את מנוחת יושבי הרשת באשר הם.

הדף של גפני מתבסס על הפיכתו של ההמון, כפי שבנימין מתאר זאת, ל"מקצוען למחצה", דבר שהתבטא במדורי תגובות הקוראים בעיתונות המודפסת ומוקצן ברשתות החברתיות. בנימין טען שהגבול בין השחקן והקהל התערער בסרט, "כל אדם.. זכאי לתבוע שיכללו אותו בסרט". הגדרת האמן הקלאסי מתערערת בעידן תכניות הריאליטי והרשתות החברתיות - בפייסבוק כולנו שחקנים וקהל גם יחד. הפייסבוק, כמו מכשיר המצלמה, מנגיש את התכנים באופן מתווך, הוא מאפשר עריכה חוזרת של התגובות, ביצוע מניפולציות חדשות על תכנים ישנים, ומקנה מבט חודר ומנתח על המיקרוקוסמוס החברתי המתועד במלואו. ספֵרה וירטואלית חדשה זו מאפשרת איגוד של אינדיבידואלים, ובד בבד מקימה דמויות פיקטיביות שהן ייצוג ללא מיוצג ממשי, כאותה דפני גפני.

הקולנוע בזמנו של בנימין היה מקום שבו הקהל יכול היה לארגן ולבקר את עצמו בשעת הצפייה בצוותא. בעידננו הבכורה לביקורת המשותפת היא נחלתה של תקשורת ההמונים מבוססת הרשתות החברתיות. במסה על השעתוק מציין בנימין באמצעות זרם הדדאיזם את יכולת הסרט לאפשר את מיזוג האדם לאותו מרחב תמונה.

השאלה שלה מרתיעה אותנו, התגובות של אחרים מקוממות, המציאות נוגחת בנו מבין אותן מילים. היא מכריחה אותנו להסתכל על המציאות

הדאדאיזם, כמו סרט, "נוגח במתבונן" ומזיז אותו ממקומו, מחסל את ההילה. כך גם הפרובוקציות והתגובות שאנו נחשפים אליהן באמצעות העמוד של דפני. השאלה שלה מרתיעה אותנו, התגובות של אחרים מקוממות, המציאות נוגחת בנו מבין אותן מילים. היא מכריחה אותנו להסתכל על המציאות, להבין את הטכנולוגיה ואת התרבות שבה אנו חיים, להתנגד להיסחפות בים המידע שהעולם הדיגיטלי מציף אותנו בו ולהיעמד על הזכות לבטא ולתקשר, להביא לידי שינוי חברתי.

איבוד ההילה של הקשר האישי, אותם "הפנים מול פנים", ייראה בעיני ראקציונרים כהחמצה, הם יתרפקו ויקראו לחזור למערכת יחסים אישית. אמירה שכזו אין משמעה אלא כבילת אופציית האיגוד. לא כך היה בנימין, הסרט בשבילו הוא "כלי אימון ראשי.. בפעולת ההלם שלו", קצב המידע בפייסבוק מאמן אותנו בעיבוד מידע רב בעולם טכנולוגי, מאמן אותנו להיות ביקורתיים. תפקיד האמן, ומפעילי העמוד של דפני מדגימים זאת יפה, היא לאפשר את הביקורת על ידי הזעזוע. בנימין, בשונה מאלו הרואים בטכנולוגיה אויב וכלי משעבד, קורא לאיחוד האדם עם המכונה, הטכנולוגיה היא בלתי נמנעת. רק כך יקום ההמון האמתי המורכב מיחידים ממשיים ויקדם את רצונותיו וצרכיו בעידן הטכנולוגי – מהפכות הפייסבוק באיראן תוניסיה ומצרים הן רק ההתחלה.

בנימין חשש ש"כל עוד הון הסרטים מושל בכיפה, לא נוכל לייחס לסרט של ימינו שום הישג מהפכני..." וכמה מעט השתנה ברבות הימים. באשר לרשת החברתית עולה שאלה דומה בדמות חלקו של ההון בפעילות ובאופציה לשינוי חברתי. כל מי שמשתמש בפייסבוק לא יכול שלא לשים לב לפרסומות המותאמות אישית ולשיח אודות פרטיות ואפשרות הניצול של הפייסבוק לניתור פעולתנו על ידי גורמים ממסדיים. האם ייתכן שביום מן הימים פעילות ההמונים והאמן במרחב הפייסבוקי יתנגשו עם האינטרסים של מפעילי הפלטפורמה או גופים חזקים יותר?

הפייסבוק פתח בפנינו אפשרויות חדשות והקים אמנות חדשה, כאותה דפני גפני השואלת אותנו שוב ושוב היכן אנו חיים ומה אנו חושבים אחד על השניה. מנהיגי מדינות יכולים לסגור את הפייסבוק לנוכח ארגון מהפכה, אך הם אינם יכולים למחוק את שלמדו האזרחים מהשימוש בפייסבוק. הרשת החברתית היא שלב חיוני בדרך לשינוי חברתי, ויתכן שהיא אינה השלב האחרון.

 

גיא גרינפלד הוא סטודנט לפילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גיא גרינפלד.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אמני גרילה