אמריקה, סוף והתחלה

האם האידאל האמריקני, שקרן על העולם כולו במשך 160 שנה, עומד להיעלם? או שיש מה לעשות כדי להפיח בו רוח חדשה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ב-5 במאי 1857, שמונה גברים התיישבו לארוחת ערב במלון פרקר האוס בבוסטון. הם התאספו כדי לתכנן כתב-עת חדש, אך כשקמו ממקומותיהם, חמש שעות לאחר מכן, הסתבר שהם הניחו את היסודות האינטלקטואליים למהפכה אמריקנית שנייה.

הרעיון האמריקני כולל שלושה יסודות: כל בני האדם נבראו שווים, לכולם זכויות שאי-אפשר ליטול מהם, ולכולם צריכה להיות ההזדמנות לפתח את הזכויות הללו וליהנות מהן

השמונה היו בין המאורות הספרותיים המובילים של תקופתם, אך באותו ערב הם חשבו על דברים שמעבר למטרות ספרותיות. כפי שהפרוספקט שלו הבטיח לאחר מכן, כתב העת שהם הגו היה עתיד "להשתדל במלוא היושר להיות כלי שיציג לכל את מה שמוביליו מאמינים שהוא הרעיון האמריקני".

הפרוספקט שיקף את החותם שאין לטעות בו של העורך המייסד של "האטלנטיק", ג'יימס ראסל לואוול, אבל "הרעיון האמריקני" הופץ בקרב שכבות רחבות בציבור על ידי תיאודור פרקר, המטיף והמתנגד הקיצוני לעבדות. הרעיון האמריקני, כך הצהיר פרקר בנאום בשנת 1850, כולל שלושה יסודות: כל בני האדם נבראו שווים, לכולם זכויות שאי-אפשר ליטול מהם, ולכולם צריכה להיות ההזדמנות לפתח את הזכויות הללו וליהנות מהן. הבטחתן של הזכויות הללו דורשת "ממשל של כל העם, על ידי כל העם, למען כל העם", אמר פרקר.

ראלף וולדו אמרסון, עוד אחד ממייסדי "האטלנטיק", ניסח את הדבר באופן תמציתי יותר. הוא העיר שיש משפט אחד, שהוצע על ידי תומכי הרפובליקה הקטנים בחצר בית הספר, שמסכם את כל העניין: "אני טוב כמוך".

ג'וזף דה-קאמפ, אחר צהריים בספטמבר, אסכולת בוסטון

"אחר צהריים בספטמבר" (1895), ציור של ג'וזף דה-קאמפ, אסכולת בוסטון. תצלום: ויקיפדיה

כחזון, הדבר היה נועז ובלתי-סביר, אך כתב העת שהאנשים הללו השיקו באותו חודש נובמבר, לפני 160 שנה, סייע לדחוף את האומה להגדיר את עצמה מחדש סביב החתירה למימוש הרעיון האמריקני. וככל שארצות הברית גדלה ושגשגה, עמים אחרים סביב העולם נמשכו להצלחתה ולרעיון שיצר אותה.

אלא שכעת, הרעיון שהם ניסחו נתון בספק. אמריקה כבר אינה משמשת דגם לעולם כפי ששימשה בעבר. השפעתה נסוגה. בביתה פנימה, מבקרים משמאל דוחים את הרעיון לפיו יש לארצות הברית תפקיד מיוחד למלא; ומימין, הלאומנים דוחפים להגדרת הזהות האמריקנית סביב תרבות ולא סביב עקרונות. האם אבד הכלח על הרעיון האמריקני?

לטעון שאומה חדשה כמו אמריקה עשויה להיות בעלת רעיון משלה להעניק לעולם, היה מעשה רדיקלי

מראשיתו, הרעיון עורר ספקנות. לטעון שאומה חדשה כמו אמריקה עשויה להיות בעלת רעיון משלה להעניק לעולם, היה מעשה רדיקלי. האפשרות להשליך הצדה מעמד ודרגה ולאפשר לאנשים להגדיר את גורלם ביטאה גישה מערערת יציבות. ולהאמין שאומה כל כך רחבת-ידיים והטרוגנית יכולה להתנהל תחת ממשל של רפובליקה דמוקרטית, גבל באבסורד. בשנת 1857, כישלונו של הניסוי נראה קרוב מאוד.

ברחבי אירופה, המאה ה-19 החלה בבשורה על עידן דמוקרטי, אך ככל שהמאה התקדמה, האופק נעשה אפל. המהפכות של 1848 נכשלו. פרוסיה ביצרה בשקדנות את השליטה שלה על המדינות הגרמניות. ב-1852 הרפובליקה השנייה של צרפת נעלמה מפני האימפריה השנייה שלה. השנתיים הפרוגרסיביות של ספרד הסתיימו ב-1856 כפי שהן החלו: בהפיכה. הדמוקרטיה הייתה בנסיגה בכל עבר. אפילו במקומות שבהן היא החזיקה מעמד, הזכות להצביע או למלא תפקיד ציבורי הוגבלה בדרך כלל לאליטה קטנה של בעלי נכסים.

על פניו, הדברים נראו שונים בבוסטון, שם שמונת המייסדים של "האטלנטיק" – אמרסון, לואוול, מוזס דרסר פיליפס, הנרי וודוורת' לונגפלו, ג'ון לות'רופ מוטלי, ג'יימס אליון קאבוט, פרנסיס ה. אנדרווד ואוליבר וונדל הולמס האב – סעדו ארוחת ערב במאי 1857. במסצ'וסטס, כמעט כל הגברים הבוגרים יכלו להצביע, שחורים כלבנים, וכמעט כולם אכן הצביעו. כמעט כולם גם ידעו לקרוא ולכתוב. והם היו שווים בפני החוק. ביום שישי שלפני כן, המדינה אישררה את התיקון החוקתי החדש שביטל את הקריטריונים המשמעותיים האחרונים שדרשו מאדם שמתמודד לסנט של מסצ'וסטס להיות בעל נכסים.

אך אפילו בבוסטון, הדמוקרטיה הייתה תחת מתקפה. הממשל של המדינה היה בידי נטיביסטים נבערים, שרחשו איבה לגלי המהגרים של השנים האחרונות. באותו יום ששי, מצביעים אישררו תיקון לחוק שכפה בחינת קרוא וכתוב כתנאי להצבעה, מה שהיה בעיקר מאמץ סמלי כדי להדיר מצביעים מקרב המהגרים. אך שמונת הסועדים האמינו שהעבדות היא איום עוד יותר גדול על הדמוקרטיה. רובם עברו רדיקליזציה שלוש שנים קודם לכן, בעקבות מקרה שבו שכוחות פדרליים נכנסו למסצ'וסטס כדי להחזיר את אנתוני ברנס, עבד נמלט שחי ועבד בבוסטון, לעבדות בווירג'יניה. המקרה גרם לגל של מחאות וגם לאלימות קטלנית בפעילות למענו. ממערב, קנזס נשטפה בדם בשל קרבות בין תומכי העבדות והמתנגדים לה. מדרום, פוליטיקאים החלו להגדיר את העבדות לא כרע הכרחי, אלא כאידאל חיובי.

הקרב נגד העבדות הפך למאבק למען הרעיון האמריקני. השניים לא יכלו לדור בכפיפה אחת

הקרב נגד העבדות הפך למאבק למען הרעיון האמריקני. השניים לא יכלו לדור בכפיפה אחת. ב-1860, בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות הובילה את הדרום למסקנה שהוא הפסיד בוויכוח. המדינות הפורשות עזבו את הקונגרס שבו היה רוב רפובליקני, שהיה בכוחו לתרגם את עקרונות השוויון, הזכויות וההזדמנות לפעולה מעשית: הזכות לרכוש נחלה לכל מי שירצה בכך; קולג'ים שיזכו באדמות חינם כדי שיקומו מוסדות להפצת פירות מערכת החינוך; היטלים כדי להגן על ענפי תעשייה חדשים; ומסילת ברזל טרנס-יבשתית כדי לקדם מסחר ותקשורת. הרעיון האמריקני תורגם למונחים מעשיים לעיני כל.

אך מלחמת האזרחים בחנה את השאלה האם אומה שנבנתה סביב רעיון "תעמוד לימים", כפי שלינקולן אמר לקהל מאזיניו בגטיסברג ב-1863. הנאום שלו ביקש להשיג תמיכה במלחמה על ידי הצגתה כמאבק למען שוויון, זכויות והזדמנויות. הוא הדהד את הנאום של פרקר שהגדיר את הרעיון האמריקני, וזאת כדי להבהיר לקהל שומעים שעליהם מוטל להגדיר האם "ממשל של העם, על ידי העם, למען העם, לא ייכחד מעל פני האדמה".

לינקולן, George P.A. Healy

דיוקן של אברהם לינקולן, George P.A. Healy, שנת 1869. תצלום: Google Art Project

כשהצפון ניצח, הוא ביצר את החזון הזה בחוקה באמצעות סדרה של תיקונים שאסרו על עבדות, הרחיבו את ההגנה השוויונית מצד החוק והגנו על זכותם של כל האמריקנים בני כל הגזעים להצביע בבחירות. בעשורים שלאחר מכן, הצמיחה המהירה של ארה"ב משכה אליה גלים נוספים של מהגרים והפכה אותה למעצמה גלובלית. מדינות ועמים אחדים ניסו לשכפל את ההצלחה האמריקנית על ידי אימוץ עקרונות אמריקניים. אחרים נרתעו ואימצו חלופות – מונרכיה, אימפריה, קומוניזם ופשיזם היו חלק מהברירות שאומצו ברחבי העולם.

האמריקנים מעולם לא הגיעו להסכמה בשאלה מתי להעדיף את צרכי הפרטים באומה ומתי לשים במקום הראשון את הפרויקט הקולקטיבי שלהם

ארה"ב ובעלות בריתה ניצחו בשתי מלחמות עולם, ובמלחמה שלישית שלא הוכרזה – הראשונה, כפי שאמר וודרו ווילסון, נוהלה כדי שהעולם "יהפוך בטוח לדמוקרטיה"; השנייה, כפי שהסביר פרנקלין ד. רוזוולט, "כדי להתמודד עם האיום על אמונתנו הדמוקרטית"; והשלישית, כפי שהצהיר רונלד רייגן כדי להסדיר את "שאלת החירות למין האנושי כולו". כל ניצחון הביא איתו לגל חדש של דמוקרטיזציה ברחבי העולם. וכל גל כזה גם גווע, בחלקו כיוון שהחתירה לשוויון, לזכויות ולהזדמנויות מבטיחה מחלוקת נמשכת, בעוד שהחלופות מציעות אשליה של יציבות.

הסיפור האמריקני אינו פשוט סיפור של קשת ההיסטוריה הנוטה לעבר צדק. מדובר בסיפור הרבה יותר מורכב ולא אחיד. האמריקנים מעולם לא הגיעו להסכמה בשאלה מתי להעדיף את צרכי הפרטים באומה ומתי לשים במקום הראשון את הפרויקט הקולקטיבי שלהם. גם אם המתח הזה כשלעצמו לא היה גורם מאחד, הוא בכל זאת סייע לזהות שטח שבו היה אפשר לנהל ויכוח לאומי פרודוקטיבי.

ובכן, היכן ניצב הרעיון האמריקני היום? במידה מסוימת, הוא קרבן להצלחתו שלו: ההתפשטות שלו לאומות אחרות הותיר את אמריקה במצב שבו היא פחות ייחודית מאשר הייתה בעבר. אך המדינה גם נכשלה בעמידה באידאלים שלה עצמה. ב-1857, ארה"ב הצטיינה ברמות ההשתתפות הדמוקרטית שלה, וכן בשוויון החברתי שאפיין אותה. ממצאים מהתקופה האחרונה מדרגים את ארה"ב במקום ה-28 מבין 35 מדינות מפותחות באחוז המבוגרים שמצביעים בבחירות כלל ארציות, ובמקום ה-32 במדד אי-השוויון בהכנסה. שיעורי המוביליות הכלכלית הבין-דורית בארה"ב הם בין הנמוכים ביותר בעולם המפותח.

גם בתחום ההזדמנויות, ארה"ב אינה עומדת במקום טוב. בשיעור הקמתם של עסקים חדשים ובאחוז המשרות שנוצרות תודות לעסקים חדשים, ארה"ב ממוקמת במחצית הנמוכה ברשימ המדינות המנוטרות על ידי ה-OECD. כיום, האמריקנים מתארים את סין במונחים שהאירופאים נהגו לתאר בהם את ארה"ב – כארץ חסרת רחמים של הזדמנויות וככוח כלכלי עולה.

אין זה מפתיע שאמריקנים צעירים איבדו אמונה במערכת שנראה שאינה מקיימת עוד את הבטחותיה. ובכל זאת, ממדי האכזבה שלהם מדהימים. כמעט שלושה רבעים מהאמריקנים שנולדו לפני מלחמת העולם השנייה מעניקים את הציון הגבוה ביותר – 10 מתוך 10 – לחיים תחת משטר דמוקרטי. אך פחות משליש מאלו שנולדו מאז 1980 מעניקים את הציון הזה לחיים בדמוקרטיה. רבע מבני הקבוצה השנייה אומרים שאין חשיבות לבחירתם של מנהיגים בבחירות חופשיות. מעט פחות משליש סבורים שדרושות זכויות אזרח כדי להגן על חירותם של בני-אדם. והאמריקנים אינם לבד: רבים מהאירופים מאוכזבים באורח דומה.

בחירות מחוזיות בארצות הברית, ג'ורג' כיילב בינגהם

"בחירות מחוזיות בארצות הברית" (1846), ג'ורג' כיילב בינגהם. תצלום: ויקיפדיה

ברחבי העולם, אלו שאינם אוהבים את הרעיונות האמריקניים ביחס לדמוקרטיה עולים כעת במספרם על אלו המצדדים בהם. רוסיה של פוטין מציעה אלטרנטיבה מחרחרת מלחמה וסמכותנית. סין לוחשת דברי פיתוי באוזניהם של שליטים במדינות מתפתחות, ואומרת להם שגם הם יכולים, כמוה, לאחוז בשלטון ביד ברזל ובה בעת ליהנות מהשלל המושג תודות לפיתוח כלכלי.

רבים בימין מטילים כיום ספק בכך שאמריקה היא בכלל ארץ המוגדרת על ידי רעיון ייחודי

כל זה הותיר אמריקנים רבים במצב של מבוכה, כשאמונתם בכך שלאומה שלהם יש דבר-מה ייחודי להציע לעולם – מעורערת. משמאל, רבים נסחפו לסוג מוזר של אוניברסליזם, תוך שהם מתמקדים בפגמים של אמריקה ומעריצים את המעלות של אומות אחרות. הם מוקיעים את הלאומנות וחושקים בגבולות פתוחים, תוך שהם מדמיינים עולם שבו ידם של רעיונות תגבר בלי שיהיו אומות שיקדמו את הרעיונות היקרים הללו.

אפילו כשהשמאל חש לא בנוח נוכח המחשבה שרעיון יכול להיות גם טוב וגם אמריקני באורח מובהק, רבים בימין מטילים כיום ספק בכך שאמריקה היא בכלל ארץ המוגדרת על ידי רעיון ייחודי. הרטוריקה של הנשיא דונלד טראמפ נעדרת, באורח מוזר, התייחסויות לאמונה אזרחית משותפת כלשהי. במקום זאת, הוא מקדם לאומנות גנרית יותר, כזאת המוגדרת, כמו הלאומנות של כל אומה, על ידי תרבות וגבולות, על ידי אינטרסים צרים ואויבים.

שני אופני הראייה הללו שוחקים, אך לא במידה שווה. אמריקה היא ארץ מגוונת מבחינה אתנית, גאוגרפית וכלכלית. מה שסייע לאחד את המדינות לפני מאה וחמישים שנה היה לאומנות שהתבססה על מקבץ משותף של אידאלים, אשר שימשו כמקור לגאווה לאומית והבטחה לעתיד. אך לאומנות, הכוח הגדול ביותר לאיחוד חברתי שהעולם גילה עד כה, יכולה לשמש למטרות מגוונות. טראמפ מאמץ אל לבו לאומנות יובשנית שמוגדרת על ידי אדמה ודם, על ידי תרבות ומסורת. זהו המקור לעיוורון המוסרי שלו לאחר המחאות בשרלוטסוויל, וירג'יניה – לחוסר היכולת שלו לגנות "אנשים מעולים ביותר" שצעדו יחד עם הקו-קלוקס-קלאן ועם נאו-נאצים נגד "שינוי התרבות". לאומנות תרבותית מהסוג הזה יכולה להפוך בקלות לדבר מכוער יותר, שמאחד רק שבריר מקרב האמריקנים.

שרלוטסוויל, גזענים לבנים, ארצות הברית

גזענים לבנים מתנגשים בכוחות משטרה בשרלוטסוויל, אוגוסט 2017. תצלום: Evan Nesterak, ויקיפדיה

כשהדמוקרטיה בנסיגה ברחבי העולם, הסתירות והחסרונות שלה נחשפים אצלנו בבית, ועם כל דור כוח המשיכה שלה יורד. אנחנו שוב בשנת 1857. אך אם האתגרים הם אותם האתגרים, הרי שגם הפתרון עשוי להיות מוכר. מקובל לומר שדברי נאצה ותקיעת טריזים של מחלוקת הם האשמים בבעיות של הפוליטיקה בימינו. אך האמריקנים אינם נאבקים בעוז רב ביותר. הם עסוקים במאבקים הלא נכונים. האוניברסליזם של השמאל והלאומנות התרבותית של הימין מכים בתחושה האמריקנית בדבר קיומה של מטרה לאומית משותפת. הזהות המשותפת של האומה, המצויה תחת מתקפה משני הצדדים, בשעה שהיא אינה מצליחה לספק תוצאות מעולות במיוחד, מתפוררת והולכת.

האמריקנים זכו להצלחות בולטות ביותר כשהם לחמו למען הדרך להתקרב להבטחה הגלומה בדמוקרטיה שלהם; הדרך לממש את המחויבות המשולשת – לשוויון, לזכויות ולהזדמנות; והאופן שבו יש לחלק את השגשוג הנובע מכך. הם אוחדו על ידי האמונה שארה"ב היא אומה בעלת משימה יחידה במינה, אפילו כשהם התווכחו ביניהם כיצד למלא את המשימה.

הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני הדמוקרטיה האמריקנית היא שביעות רצון עצמית וחוסר מעש. הניסוי הדמוקרטי הוא שברירי, ושרידותו הנמשכת אינה עניין סביר. כדי להציל אותו יהיה צורך להגדיל את ההזדמנויות, להשיב את הזכויות ולחתור לשוויון, ובכך לחדש את האמונה במערכת המספקת אותם. זהו למעשה הרעיון האמריקני: שגשוג וצדק אינם קיימים מתוך מתח, אלא נובעים זה מזה. להשיג את האידאל הזה ידרוש מאבק כאילו שעצם גורלה של הדמוקרטיה תלוי במאבק. כי זהו אכן המצב.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יוני אפלבאום (Applebaum) הוא עורך בכיר ב"האטלנטיק" ואחראי על המדור הפוליטי. הוא היסטוריון של החברה והתרבות האמריקנית ובעבר לימד היסטוריה וספרות באוניברסיטת הארוורד, בבאבסון קולג' ובאוניברסיטת ברנדיס (שם השלים את הדוקטורט שלו בהיסטוריה אמריקנית).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: דגל אמריקני על הדשא, תצלום: ארון ברדן, unsplash.com

Photo by Aaron Burden on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יוני אפלבאום, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אמריקה, סוף והתחלה