אנוכי, אני ועצמי

אנחנו מנותקים יותר מהקהילה, עסוקים בעצמנו ובכלל נרקיסיסטים מתמיד. אם כך מדוע חשוב לנו להשתייך לקבוצה ולקבל ממנה אהבה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השמש אך זרחה על יום קריר של סוף חודש מרץ בפריז, כשיצאתי לריצת בוקר מוקדמת. שלושים דקות לאחר מכן הגעתי לנקודה שבה החלטתי לחזור על עקבותיי ולשוב למלון. עליתי במהירות במדרגות שהובילו מגדת הסן, שלאורכה רצתי, אל הרחוב שליד כנסיית נוטרה דאם. העיר, שיופייה מגובה פני הנהר היה מרוחק מעט, הפכה מוחשית עם הופעתם של הולכי רגל משכימי קום ומכוניות בודדות, שתנועתן בשעה זו זרמה עדיין ללא הפרעה. שלט פרסומת מואר היה הראשון שבירך אותי בנוף החדש. תחילה כמעט לא הבחנתי בו, אך היה בשלט משהו מטריד מספיק כדי לגרום לי לעצור, לחזור כמה צעדים ולהתבונן בו שוב.

לפניי, על עמוד לוח הפרסום, היה תלוי תצלום ממוסגר של אישה צעירה, ספק נשענת ספק שוכבת על ספה מרופטת, שהושלך עליה ברישול בד בוהק בצבע בורגונדי. הבגד המהודר והאופנתי שלבשה היה מונח ברפיון על גופה, וחשף בנדיבות רגליים מחוטבות ותכשיטים כבדים סביב פרקי גופה העדינים. שעה שאחת מידיה נתמכה במסעד הספה, נטה ראשה בחושניות לעבר מה שנראה לי ממבט ראשון כראשה של אישה אחרת, וזו נהגה כלפיה במחווה זהה והשיבה לה בהטיית ראש משלה. הפרסומאי המיומן השיג את מבוקשו: קטעתי את הריצה והתקרבתי אל התצלום כדי לבחון אותו מקרוב. אז גם הבנתי שאין כל אישה אחרת. הדוגמנית רכנה בערגה אל דמות פניה שלה, שניבטו אליה מהראי.

כבר בראשית המאה העשרים, העלה הפסיכולוג אלפרד אדלר את ההשערה, שלצורך הבסיסי בשייכות יתרונות אבולוציוניים הישרדותיים. הוא גם העריך שהמוטיבציה המרכזית לפעילותנו היא חברתית

המפרסם, בית אופנה פריזאי ידוע, מבטא היטב את רוח התקופה, חשבתי לעצמי בזמן שחזרתי לקצב החד-גוני של הריצה. חלפו הימים שבהם הפיקו בשמים מבלוטות המין של בעלי חיים כדי ללכוד את תשומת לבם של בני המין השני. חלפו גם הימים שבהם נשים התלבשו יפה כדי להרשים את הגברים, אך לא פחות מכך, נשים אחרות. נראה שהיום די לנו כי נרשים את עצמנו. מה המכנה המשותף לצעיר בן 16 המתפאר ב-3,000 חברים שצבר בפייסבוק בתוך חודש, לנהג מרוצי מכוניות הממרה את פי מנהל הקבוצה ועוקף את עמיתו במירוץ חשוב ולמנהל חברה שאינו קשוב לאיש ועסוק כל כולו בהאדרת שמו? כל אלה עומדים על שפתו של אותו מקווה מים ומביטים בבבואתם החברתית המשתקפת בו. ברוך בואכם לאגם הגלובלי של הנרקיסיזם.

משחר ההיסטוריה אימץ המין האנושי אסטרטגיית הישרדות המבוססת על תרבות: מערכת מוסכמת של אמונות, ערכים, נהלים, טקסים וסמלים שעליהם מושתתת הדרך שבה האנשים מנהלים את קשריהם החברתיים. את מקומו של היחיד הגדירה במידה רבה התרבות, וזו השתנתה עם השינוי באתגרים שהוצבו בפני האנושות. אם בסוואנה של אפריקה לפני מאה וחמישים שנה לא היה אפשר לשרוד פיזית מבלי להשתייך לשבט, הרי שהיום עונה ההשתייכות החברתית על צרכים אחרים, פסיכולוגיים בעיקרם. ואמנם, אם ננסה להגדיר אינדיבידואל מסוים, נגלה שלא נוכל לעשות זאת אלא מתוך התייחסות לאחרים, בדרך כלל חברי הקבוצה שאליה הוא שייך. בקרב יונקים רבים מושגת ההבחנה בין יחידי הקבוצה באמצעות היררכיה במבנה החברתי, והיא בולטת במיוחד באוכלוסיית הפרימטים, שעמה נמנים כמה מהמינים הקרובים לנו ביותר.

חוקרי טבע שונים מזהים התנהגות חברתית במינים רבים אחרים, מקצתם רחוקים מאיתנו מאוד ברמת התפתחותם. זאבים חולקים את מזונם בהגינות יחסית עם זאבים אחרים, וסומכים על זאבים קרובים בגידול צאצאיהם. גם בקרב סוסים, פילים, צבועים ודולפינים אפשר להבחין בחברויות רבות-שנים. מחקר אחד מצא התנהגות חברתית, כמעט אנושית, בין 120 כלבי קולי, העולה אפילו על זו המוכרת אצל משתפי הפעולה הגדולים של הטבע: השימפנזים.

כבר בראשית המאה העשרים, העלה הפסיכולוג אלפרד אדלר את ההשערה, שלצורך הבסיסי בשייכות יתרונות אבולוציוניים הישרדותיים. הוא גם העריך שהמוטיבציה המרכזית לפעילותנו היא חברתית (ולא מינית בהכרח, כפי שגרס פרויד לפניו), וכי הצורך להשתייך הוא צורך אנושי עמוק. השערותיו של אדלר זכו באחרונה להד חיובי גם בעבודתם של שני חוקרי התנהגות בעלי חיים מאוניברסיטת פנסילבניה. דורותי צ'ייני ורוברט סייפרת' קראו תיגר על ההנחה הדרוויניסטית המסורתית שעל פיה, האגרסיביים, התחרותיים והדומיננטיים שבלהקות המינים השונים זוכים להעמיד יותר צאצאים. השניים ערכו מחקר על התנהגות חברתית של בבונים, ובדקו את הרגליהם החברתיים של 90 קופים בבוצוואנה במשך יותר מ-15 (!) שנים. את עבודתם סיכמו בספר מרתק, ובו קבעו השניים כי המנבא המרכזי לפוריות נקבות הבבון (מספר הצאצאים) הוא דווקא עוצמת הקשר החברתי בין נקבות אלה לנקבות אחרות בשבט. בנוסף, הם מצאו כי גם שיעור ההישרדות של צאצאי נקבות בעלות קשרים חברתיים מפותחים גבוה יותר, וכך גם תוחלת חייהם.

למען המורשת המדעית, לא היססו השניים גם ללכלך את ידיהם המחקריות ובדקו את גללי הנקבות בניסיון להתחקות על חומרים המופרשים מהגוף - שבדרך כלל מופיעים בעקבות מתח ולחץ. מותו של קרוב בשבט גרם לשכיחות גבוהה יותר של חומרים אלה בגללים. אך עד מהרה התברר לחוקרים כי אחרי אסון כזה, יצרו הנקבות קשרים חברתיים עם נקבות חדשות וסימני המצוקה בגללים נעלמו. נראה שאפילו הברירה הטבעית מעדיפה בבונים שמפתחים קשרים חברתיים בתוך המשפחה ומחוץ לה.

במחקר אחר התברר כי רמת האוקסיטוצין (הורמון שיתוף הפעולה המכונה גם "מולקולת האמון") בקרב שימפנזים המבלים את זמנם בפליית כינים של שימפנזים אחרים דומה לרמת ההורמון הגבוהה שגורמת נוכחותם של שארי בשר קרובים.

אדמון אמאן-ז'אן (1858-1936), "אהבה עצמית", שמן על בד.

אדמון אמאן-ז'אן (1858-1936), "אהבה עצמית", שמן על בד.

אלא שרבים מהתחליפים האנושיים לבילוי החברתי של פליית כינים נעלמו לקראת סופה של המאה ה-19. הקשר המסורתי בין אנשים לאדמתם ולקהילה הקטנה שהיו חלק ממנה פינה מקום לאפשרויות החדשות שהביא התיעוש, אך גם לניכור שיצר תהליך האורבניזציה המואץ. בעוד שבצורת החיים הראשונה שאבו האנשים את רוב רווחתם הפסיכולוגית, כמו גם את מקור הזהות שלהם ואפילו את הערכתם העצמית מהשתייכותם לקבוצה, הרי שבתהליך איטי אך יציב הגענו כיום למצב שבו בני האדם שואבים את תחושת הרווחה הפסיכולוגית שלהם ואת הערכתם העצמית מתכונותיהם האישיות והייחודיות ומהישיגיהם האישיים.

מעניין אפוא לברר מה קרה בדרך - מהחברה הכפרית של המאה ה-19 לחברה האינדיווידואליסטית של היום. בצירוף מקרים מעניין חופפות שנים אלה את התפתחותו של מדע הפסיכולוגיה, ומאז הציג אדלר את משנתו נדרשו רבים וטובים מחוקרי מדעי ההתנהגות להביע את דעתם המלומדת על הקשר החשוב שבין היחיד לחברה.

במאמר הפתיחה החגיגי שהשיק את "אלכסון", כתב כאן פרופסור גלעד הירשברגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה את הדברים הבאים: "ניתן לדמות את האדם כעומד על ציר שבקצהו האחד הצרכים האנוכיים שלו ובקצה השני הצורך הבסיסי בשייכות ובקשר. האדם מנסה כל העת לשמור על האיזון העדין שבין קידום העצמי לבין הקבלה על ידי אחרים. יתנהג בצורה אנוכית מדי, והחברה תגיב בדחייה והדרה. ישקיע השקעה מרובה באחרים, קידום הצרכים האישיים שלו עלול להפגע. נקודת האיזון חמקמקה ומושפעת מכוחות רבים ומשתנים". חזרתי לפרופסור הירשברגר כדי להבין את מהות הכוחות המשפיעים על נקודת האיזון. "המתח בין אנוכיות לשייכות הוא בעיני לב לבה של הפסיכולוגיה," אמר לי בראיון.  "אם לא היה לנו צורך באחרים ובאישור שלהם," הוסיף, "היינו פועלים באופן אנוכי לגמרי. מכיוון שהקיום שלנו מותנה בשיתוף הפעולה של אחרים ומקומנו בחברה תלוי בהערכה של אחרים כלפינו, אנחנו מוכרחים לאזן כל הזמן בין האינטרס האישי הערום והרצון להשתייך."

אנשים שקשריהם עם הסביבה אינם מפותחים דיים ותחושת השתייכותם החברתית אינה מספקת מועדים לסבול מבחינה התנהגותית ובריאותית

נקודת המבט החברתית המשלימה את איזון הכוחות במשוואה הזאת נחשפת במחקר שטרם פורסם, ובו התברר כי גם לקבוצה יש יתרון, כאשר קיימת הבחנה בין יחידיה. יתרון זה אובד כאשר יחידי הקבוצה מאבדים את יחודם ומתמזגים לקבוצה בעלת זהות אחת הומוגנית. כלומר, גם לחברה, ולא רק ליחיד צומח יתרון כאשר "נקודת האיזון החמקמקה" נמצאת במקום הנכון. את המחקר ערך, עם עמיתים, אחד החוקרים הפוריים ביותר במדעי ההתנהגות (יותר מחמש מאות מאמרים עד היום): רוי באומייסטר מאוניברסיטת פלורידה.

במאמר שכתב עוד ב-1995 עם מרק לירי מאוניברסיטת דיוק, וכותרתו "הצורך להשתייך: התשוקה לקשר בינאישי כמוטיבציה אנושית מרכזית", קובעים השניים כי אנשים שקשריהם עם הסביבה אינם מפותחים דיים ותחושת השתייכותם החברתית אינה מספקת מועדים לסבול מבחינה התנהגותית ובריאותית. "חלק גדול מההתנהגות החברתית ניתן להסביר בעזרת הצורך הבסיסי להיות שייך", הם כותבים. במאמרם המכונן, טוענים השניים כי הצורך הזה חשוב יותר מרבים מגורמי המוטיבציה האפשריים האחרים, והוא נמצא במוקד מחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו. חלק גדול מחרדותינו נובע, לדעתם, מהפחד מדחייה ובידוד חברתי. מחקרם של באומייסטר ולירי זכה לתשומת לב מיוחדת, ששיקפה את העניין של קהילת החוקרים בטענה החדשה. עבודתם התבססה על סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדעי המדינה, וכמובן - על פסיכולוגיה.

אבל ברצון להשתייך לקבוצה אין די, טען לירי בראיון מצולם מלפני שנה. חברי הקבוצה צריכים גם לקבל אותנו. הדגש המסורתי על הרצון להשתייך מחמיץ את העובדה שאיננו מסתפקים בשייכות, ומשהפכנו לחלק מקבוצה אנו מבקשים גם לבלוט בה כמסַפרי הבדיחות המוצלחים או כמי שמעודכנים בסרטי האיכות האחרונים.

זווית חדשנית, חברתית בעיקרה, מציעה כיוון נוסף להבנת התחזקות האינדיווידואליזם. איגור גרוסמן ומיכאל וארנום מאוניברסיטת ווטרלו כתבו מאמר שטרם פורסם, שאת עיקריו חלק גרוסמן עם משתתפי כנס האגודה למדעי הפסיכולוגיה (APS), שנערך במאי השנה בוושינגטון. שם המאמר והמצגת שהציג באירוע מסגירים את הכיוון: "עליית האינדיווידואליזם של מעמד הביניים באמריקה".

בתחילת המצגת מופיעים שני איורים המתארים משפחה המסבה לארוחה. באחד, משנות החמישים, עסוקים כולם בשיחה ערה סביב השולחן. בשני, מלפני כמה שנים, פונים כולם אל הטלוויזיה בפינת החדר (שנעדרה כלל מהאיור הראשון) ובה משודר משחק פוטבול. שני האיורים מייצגים, לדעת גרוסמן, את השינוי התרבותי שהתחולל בחצי המאה האחרונה. נראה כי את החברות המסורתיות של אמצע המאה הקודמת, תקופה שבה נהנו הבריות מאינטראקציה ישירה של מי שגרים בסמיכות זה לזה, החליפו חברה שבה מוותרים בני האדם על האינטראקציה האנושית לטובת צריכת מדיה המותאמת לצורכיהם ולטעמם.

משפחה בהפרש של 70 שנה, איור של כריס וור לשער השבועון "ניו יורקר"

משפחה בהפרש של 70 שנה, איור של כריס וור לשער השבועון "ניו יורקר"

על רקע נתונים המעידים על התופעה שלפיה האמריקאים מרוכזים יותר בעצמם, גרוסמן תוהה אם מדובר בשינוי תרבותי (בניגוד לשינוי פוליטי-כלכלי) או כזה שמכתיבה המדיה. לצורך כך הוא מבקש להתחקות על התפקיד שממלאים השינויים באורבניזציה של אמריקה והתפתחותם של המעמדות החברתיים ולזנוח לרגע את שאלוני הדיווח העצמי שממלאים סטודנטים קצרי רוח לטובת ניתוח נתונים של ממש.

גרוסמן מנסה לבסס את מחקרו על כמה גורמים שבהם הוא רואה אינדיקציה לרמת האינדיוידואליות בתרבות: סוג השמות המוענקים לתינוקות שזה עתה נולדו (הוא בוחן את השינוי בשכיחותם היחסית של שמות ייחודיים לעומת שמות קונבנציונליים), שכיחותן של מילים המשקפות אינדיוידואליות לעומת קולקטיביזם בדברי מנהיגים, והשינוי בתדירות הופעתן של מילים אלה בספרים לאורך תקופה. בניתוח שמות של תינוקות מובלעת ההנחה כי מתן שמות ייחודיים אמנם משקף עלייה באינדיווידואליות. המדד השכיח כאן הוא השיעור המצטבר באחוזים של בנים ובנות המקבלים את אחד מ-20 השמות הפופולריים בשנים שבהן נולדו (אחוז נמוך יותר משקף יתר אינדיווידואליות). ממצאי ניתוח שערכו הפסיכולוגית ג'ין טוונגי ועמיתיה על שמות תינוקות בשנים 2011-1880 מראים כי שיעור השמות הייחודיים עולה בהתמדה, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946, למשל, נקראו יותר מחמישה אחוזים מהבנים ג'יימס ויותר מארבעה אחוזים מהבנות נקראו מרי. באותה תקופה גם זכה אחד מכל שלושה תינוקות שאך נולדו בשם שדורג כאחד מעשרת השמות הנפוצים באותה שנה, וכך גם אחת מכל ארבע בנות. חצי מהבנים שנולדו בארצות הברית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלו את אחד מ-23 השמות השכיחים ביותר. באמצע שנות האלפיים, לעומת זאת, היתה כבר השכיחות היחסית של השמות הפופולריים ביותר, ג'ייקוב לבנים ואמילי לבנות, רק אחוז אחד (גם בארץ פינו שמות האבות והאימהות התנ"כיים של שנות החמישים את מקומם לשמות "מגניבים" יותר, ובשנת 2007 זכו רק 2.5% מהבנים בשם השכיח ביותר, איתי).

נשיאים ורוח התקופה

בניתוח מעניין במיוחד ניסו גרוסמן ועמיתו למחקר לבחון את נאומיהם של נשיאי ארצות הברית מלפני מלחמת האזרחים (1860) ועד היום, ובדקו בהם את השימוש בפעלים שמבטאים אינדיווידואליות (לקבל, להעדיף, להיבדל, להיות בעלים, להשיג) לעומת פעלים קולקטיביים (לתת, לקבל, שייך, לחלק, להשתלב). בניתוח אכן נמצאה עלייה בשימוש במילים מהסוג הראשון בנאומים, שימוש שהגיע לשיא בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון. ניתוח דומה שנערך בטקסטים ספרותיים בשנים 2006-1860 הניב תוצאות דומות עם מתאם סטטיסטי גבוה במיוחד (הנחלש מעט לקראת סוף התקופה).

גרוסמן התאמץ לבודד את הגורמים לתופעה המשתקפת במדדים האלה - הפיכתה של החברה לאינדיוידואליסטית יותר. באמצעות משוואות סטטיסטיות מורכבות הוא פוסל שינויים טכנולוגיים כסיבה אפשרית. גם שינויים בצפיפות האוכלוסייה ואורבניזציה, שכיחות מחלות זיהומיות ואסונות טבע (אנשים נוטים להעניק שמות ייחודיים אחרי מלחמות) אינם מציעים מתאם מניח את הדעת. הגורם היחיד שיש מתאם בינו ובין התופעה הוא המעמד החברתי, הנמדד על פי שילוב בין ההכנסה הממוצעת לרמת ההשכלה. ככל שאלה עולים, עולה גם הנטייה לכנות את הרכים הנולדים בשמות ייחודיים יותר ועולה גם השכיחות של שימוש במלים מסוימות בנאומים נשיאותיים. בכך הופך, לדעתו, המעמד החברתי למנבא הטוב ביותר של אינדיווידואליזם בחברה.

בגיבוש הדור הנרקיסיסטי ביותר בהיסטוריה, טוענת המחברת, שותפים הורים המתקשים לשים גבולות לילדיהם ומערכת חינוך המקדשת את תחושת הערך העצמי של חניכיה על חשבון קפדנות ורצינות חינוכית

תקווה מסוימת להאטת המגמה מבחינה גלובלית ניתן למצוא במקום החשוב שיש לקיומו של מרכיב תרבותי ייחודי בתפישה העצמית של בני לאומים שונים. קוריאנים שיתבקשו לבחור עט מתוך ערימת עטים בצבעים שונים יעדיפו את הצבע השכיח, ואילו האמריקאים יבחרו בצבע הפחות נפוץ, הייחודי. פרסומות בקוריאה מדגישות שהתנהגות כמו האחרים היא הדרך הראויה.

אך נראה שבין שזווית הראייה היא פסיכולוגית ובין שהיא תרבותית או חברתית, הדיון המלומד בכוחות היוצרים את האיזון בין הצורך להשתייך לצורך בייחודיות מתקשה להסביר את הסחרור התרבותי המהיר במדינות המערב שהביא לנקודת שיווי משקל חדשה לחלוטין - כזאת המאפשרת ביטוי עצמי הגובל בנרקיסיזם מבלי לשלם כמעט מחיר בתחושת השייכות. בתהליך שראשיתו אי שם בתחילת שנות האלפיים הכריעו תרבות הצריכה והקמתן של הרשתות החברתיות את האיזון ההיסטורי העדין בין הצורך להשתייך ובין הצורך לבטא את צרכינו כיחידים בעלי אינטרסים שאינם מייצגים בהכרח את החברה שהם משתייכים אליה. בשעה שתרבות הצריכה איפשרה לנו להבליט את ייחודיותנו באמצעות המותגים המתאימים (רבים מהם מתחילים באותיות My ו-I), הציעו הרשתות החברתיות את הטכנולוגיה האולטימטיבית שבעזרתה נוכל להציג את עצמנו בפני אחרים באור החיובי ביותר האפשרי.

אי-ההתאמות האקראיות בין תיאורינו את עצמנו ברשת ובין המציאות העגומה של חיינו נפתרות בקלות במוחנו, שכבר הסתגל לצורך לדחוק לתת-ההכרה פרטים שעשויים להאיר בשלילה את אופיינו ובעיקר את היושרה שלנו. לעתים נראה שהמודל הפסיכולוגי שמאחורי הרשתות החברתיות מעניק את הניקוד הגבוה ביותר דווקא למפעילי המנוף הנרקיסיסיטי היעילים ביותר: אלה שהיחס בין תשומת הלב שהם מקבלים ברשת לזו שהם משקיעים בה הוא הגבוה ביותר (אלה המצליחים באמצעות השקעה קטנה יחסית באחרים לקבל את מירב תשומת הלב החברתית). הישג שאינו מובן מאליו, אם נזכור שבסופו של דבר אנו זקוקים לאחרים יותר ממה שהם זקוקים לנו. בנוסף, לרשתות החברתיות שמור תמיד הקסם שמהלך עלינו אמצעי שבכוחו להעניק נתח מהשייכות הנחשקת ללא מחויבות מעיקה מדי. איך זה קרה? האם ניתן לזהות עוד מאפיינים, מלבד העלייה בכוח הקנייה, ההשכלה והאפשרויות שמעניקה טכנולוגיית הרשת, שדירדרו את האינדיווידואליות לגרסתו הנרקיסיסטית והמשחיתה?

Generation Me הוא ספר שפרסמה ב-2006 הפסיכולוגית ג'ין טוונגי, ומנסה לתת תשובה משלו. כבר בכותרת המשנה שואל הספר מדוע האמריקאים הצעירים כיום יותר בטוחים בעצמם, אסרטיביים וחשים ראויים, אך גם אומללים יותר מאי פעם בעבר. הספר מתאר בפירוט מטריד את המחיר שאמריקה משלמת על החינוך שזכו לו יותר ויותר צעירים ועל פיו תחושת ערך עצמי חשוב יותר מהישגים, וכפועל יוצא מכך מעדיפים את ה"עצמי" על פני כל דבר אחר. בגיבוש הדור הנרקיסיסטי ביותר בהיסטוריה, טוענת המחברת, שותפים הורים המתקשים לשים גבולות לילדיהם ומערכת חינוך המקדשת את תחושת הערך העצמי של חניכיה על חשבון קפדנות ורצינות חינוכית. במערכת כזאת פרסים ואותות הערכה הם עניין שבשגרה, וכל אחד זוכה לאחד כזה, אם ימתין מספיק. "התלמיד המצטיין של החודש", "פרס האיות" או "חבר קבוצת הדיבייטינג המוצלחת", הם כמה מהתארים היצירתיים שנועדו כולם לחזק את ביטחונו של התלמיד. עבודה קשה נחשבת יותר מהישגים בלימודים, ושני שלישים מהמחנכים מוכנים לשפר את ציוניו של תלמיד ששיכנע אותם כי התאמץ דיו. באווירה כזאת לא מפתיע כי יוצאי אסיה, הקבוצה האתנית שהערכתה העצמית היא הנמוכה ביותר, זוכה בארצות הברית של היום לביצועים האקדמיים הטובים ביותר.

בספרה השני, "מגפת הנרקיסיזם" חברה ג'ין טוונגי לפסיכולוג קית' קמפבל המתמחה בנושא. בספר אפשר למצוא את השאלון המקובל למדידת הערצה עצמית מופרזת, המנסה להתחקות, בין השאר, על רצונם של הנשאלים לשלוט בעולם, על נטייתם להגדיר את עצמם כמיוחדים ועל הקלות שבה הם תופשים את עצמם כראויים.

יישום השאלון על סטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות מאתר עלייה של 15 אחוז במספר הנרקיסיסטים בשנת 2008 לעומת שכיחותם ב-1996. ובכלל, אחד מכל ארבעה אמריקאים מדורג כיום במקום גבוה בסולם הנרקיסיסטי, ואחד מכל עשרה מוגדר כנרקיסיסט ברמה קלינית. שיעור זה עולה מדי שנה באותה מהירות מאיימת שבה מסתחרר שיעור בעלי משקל היתר באוכלוסייה. לשכיחות הגדלה של תופעת הנרקיסיסזם מתלווה ירידה ברמת האמון הבינאישי והאמפתיה, וצניחה בחשיבות שמייחסים אנשים צעירים ל"פילוסופיה בעלת משמעות" בחייהם. ולראיה, ב-1950 12 אחוז מבני הנוער ראו בעצמם "אדם חשוב", ואילו בתחילת שנות התשעים נסק שיעורם ל-80 אחוז. מחקר שערכו הפסיכולוג נתן דה וול ועמיתים מצא עליה בביטויים נרקיסיסטיים גם במוסיקה הפופולרית.

הספר מייחס גם את המשבר הכלכלי של 2008 למגיפה הנרקיסיסיטית, המעודדת אנשים לצרוך מעל ליכולתם כדי להיראות עשירים ומוצלחים יותר מכפי שהם באמת. האשראי הנגיש שמעמידים להם המוסדות הפיננסיים מעודד אווירה שבה שיעור הגידול במספר כרטיסי הפלסטיק נופל רק משיעור הגידול במספר הניתוחים הפלסטיים (פי שלושה מאמצע שנות השבעים). הבחנה זאת מחזקת גם את ממצאיו של גרוסמן התולים בתוספת ההכנסה הפנויה את ההסבר לגידול באינדיווידואליות בחברה האמריקאית.

בהרצאה שנשא באחרונה הביע אחד ממחברי הספר, קית' קמפבל, תקווה כי יהיה ניתן לשנות את המגמה גם ללא התמוטטות כלכלית נוספת שעשויה להביא לשינוי חיובי בערכים תרבותיים הקשורים לנושא. בינתיים, הוא מציע לנטוש את חיזוק תחושת הערך העצמי כמטרה חברתית, לפתח שליטה עצמית ולאמץ מעט יותר חמלה בחיינו האישיים והציבוריים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על אנוכי, אני ועצמי

01
אילת רויטר

בשנת 2003 טיפלתי באבי שחלה בסרטן,בבניין מולי עבד וגר פיליפיני,שטיפל בקשיש בבניין.לאחר טיפול כימותרפי שבועי שקיבל אבי,הוא קרס על הרצפה,לא היה בכוחי להרימו,ניגשתי לבניין לידי וביקשתי מג׳ון המטפל לבוא ולעזור לי,הוא בא בשמחה והרים את אבי .שרציתי לשלם לו עבור זה,הוא סירב וזאת היתה תשובתו:את מכרה שלי ואצלינו נו בכפר בפיליפינים שאחד חולה כל הכפר עוזר לו ולמשפחתו.זכיתי שהיה לי שכן כזה.

02
דאפי דביר

ראיתי לאחרונה סרט תיעודי של ה- BBC שמנסה להסביר את התופעה המתוארת פה, הסרט מתאר איך האליטה בארה"ב השתמשה בתיאוריות של פרויד כדי להאדיר את ה"עצמי", ואיך זה מגיע לתחומים של צרכנות ופוליטיקה. ניתן לראות את הסרט בקישור הזה- http://topdocumentaryfilms.com/the-century-of-the-self/

05
שמעון בר

נפלא,מרתק, מלמד,מאלף,אבל...אמר לי פעם מישהו, אולי יעקב בורק עצמו, כאשר חנך יועצים ארגוניים, אי אז בעידן הייעוץ שלו..."עד כמה קשה לחבר דו"ח קצר... אם מתכוונים שמישהו ,גם,יקרא אותו(אז לקוח עסקי. היום לקוח של תרבות). קשה וכדאי.

07
אסף

"נרקיסיזם"אינוהערצה עצמית אלאבבואה של הערצה עצמית. הנרקסיסט נדרש להתייחסות, אישורים ותיקוף מתמיד מהסביבה. הערכתו העצמית תלויהבאופן נמרץ ב"תדלוק" שהוא מקבל מסביבתו,כמו השחקוהצמא למחיאות הכפיים או המכור לפייסבוק שמספר היכןהוא נמצא, עם מי אכל ושהוא "במערכת יחסים" וכול 5 דקות בןדק מה מצב "הלייקים" לפרסום.הנרקסיסט סובל מפערים בדימויהעצמי ונע ללא הרף מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא".במובן הזה, הדוגמנית מביטה בעצמה בערגה אך ללא מבטים מהסביבה, תהפוך הערגה למשטמה עצמית. ה"אדם המעודכן" מחפש בפייסבוגק את החום והאהבה שפעם חיפשנו בקרב הקולקטעב, המשפחה המורחבת. קל יותר לעשות "לייק" ולשלוח מסרון מלחבק ולבוא ל7ומר דברי ניחומים בשבעה, לא?, אבל זה עולם נח ומהיר, דינמי, למה להתאמץ?. החיים כמקדונאלד'ס, אבל זה כבר נושא למאמר אחר. הרעב לאישור והבעיות הרגשיות לא ממש השתנו מאז כתב עליהם היינץ קוהוט בשנות השבעים והשמונים, רק החמירו יותר..

08
שמעון בר

אתה צודק, דב. גם ויקפידיה. אבל...מדוע ויקפידיה, כול כך תמציתית וממצה...אפילו קצרה. מבהירה לי בקיצור(גם אתה כך) עניין ,יחסית מורכב. אתה חושב ,שלא ניתן היה לעשות שניים?סיפור התגלית הארוכה ,אודות הנרקיסיזם, ברחוב הפריזאי. ותמצית חכמה אודות המחשבה?
כבר אומר לך. את הסיפור אקרא אצל מאדם בובארי...אודות הנרקיסיזם. את המסה,אולי לא אקרא. פעם ביקשתי ממוכרת הספרים של סטימצקי, ספרים וזמן. היא איננה מוכרת זמן. מאז אני משתדל לקנות,רק ספרים שאקרא בהם. לא תמיד בהצלחה.

09
ימית

מאמר מרתק. אך אני חושבת שכל החלק האחרון בנוגע להכרעה בין הצורך להשתייך ובין הצורך בייחודיות אינו מספק ואינו נוגע בנקודות קריטיות בעולמנו כיום - אנחנו משלמים מחיר כבד מאד מתהליך הייחודיות והוא בא לידי ביטוי בעלייה מטורפת בכמות האנשים הסובלים מדיכאונות וחרדות. בנוסף, יותר ויותר אנשים הולכים היום לפסיכולוג או למאמן כזה או אחר וקיים מספר גדל והולך של אנשים העוסקים בתחומים האלה. יותר ויותר הרצאות וכנסים מדברים על כיצד למצוא אהבה, איך לממש את עצמך ואיך להתגבר על הפחדים והחסמים. זה המחיר הכבד שאנחנו משלמים כתוצאה מאיבוד השייכות. חופש ושחרור אמיתיים מגיעים רק בתוך גבול ברור. כשאין גבול משפחתי וחברתי ברור אנחנו לא יכולים למצוא את עצמנו ואז אנחנו "הולכים לאיבוד". פייסבוק זה לא מספיק!!! אין תחליף לאהבה אמיתית ולחיבוק אמיתי קודם כל של הורים וגם של חברים.

10
דוד

מסכים עם תגובתך, אך הייתי מוסיף את אבדן המסגרת הדתית והאמונה, עם התגברות האטיאיזם ואפילו אבדן חלק מהזהות הלאומית בעידן " הכפר הגלובלי".
דוסטויבסקי "הזהיר" מפני התופעה, ב "האגדה על האינקוויזיטור הגדול" בספר "האחים קרמאזוב" עוד במאה ה-19.

11
שרול

מאמר מאלף! אני מרוצה מהמארים הארוכים והעמוקים האלו.
כמו כל דבר בחיים, צריך למצוא את נקודת האיזון ולא לפנות לקיצוניות, שאינה בריאה.

12
קובי

היכולת של בורק לשלב במאמר אחד זוויות ראיה מתחומים רבים ושונים כמו אמנות, מדע, מחקרים חברתיים, ראיונות, כנסים ואף חוויות אישיות- יוצאת דופן בעיניי.

13
הערה

תודה על המאמר אבל הערה: בערך באמצע המאמר, כאן: "האם ניתן לזהות עוד מאפיינים, מלבד העלייה בכוח הקנייה, ההשכלה והאפשרויות שמעניקה טכנולוגיית הרשת, שדירדרו את האינדיווידואליות לגרסתו הנרקיסיסטית והמשחיתה?" - יש קפיצה למסקנה. לא שהמסקנה לא נכונה, אבל לפני המסקנה היה צריך להקדיש זמן מאמר להסברה למה הגרסה הנרקיסיסטית של האינדיווידואליות משחיתה. זה לא מובן מאליו, ובמיוחד לא למאות המיליונים שחיים כך.

14
אר אן

אחד המאפיינים הכי מרגיזים אם לא ממש דוחים ושערורייתים של מה שמתיימר בטעות להיחשב כמחקר פסיכולוגי זה שאם בודקים את הדברים אז מגלים שתמיד וללא יוצא מהכלל הוא מבטא בשפה מדעית,או יותר נכון פסוודו מדעית,את רוח ההמון,את הלך הרוח הכללי,את האינטואיציה והמובן מאליו והתחושה של האיש הממוצע.
הדור של היום אינו יותר נרקסיסטי מהדורות הקודמים
הוא פחות נרקסיסטי מהם
בהרבה מובנים
אלא שבדיוק לכן הוא גם אינו מתאמץ להסתיר את מה שהיה אמנם מודחק אבל מאוד משפיע על הדחפים של הדורות הקודמים

המתח בין הפרט והחברה לא התחיל היום ולא הסתיים מחר
ובניגוד לנכתב כאן הוא מבטא לא רק את הצרכים האנוכיים מול אלה של אחרים אלא גם נגזר מהחיפוש אחר פתרון של פרדוקסים קיומיים מהותיים שלהם יש ביטוי גם במדעים המדוייקים,
אדם שמחפש נתיבים חופשיים ליצירתיותו אינו נרקסיסט יותר מאדם שמציית לנתיבים שהותוו לו על ידי הסמכויות ומנסה לקדם את עצמו דרכם
להפך
הוא נרקסיסט פחות ולכן מוכן לסכן ולהקריב את הסיכוי לבטא ולהבליט את עצמו למען ערכים שבסופו של דבר או לפחות בחשבון ארוך הם גם הרבה יותר חברתיים,
אלא מה,שהתנהלות זאת לא תואמת את האינטרסים והערכים של מוקדי הכח בחברה ולכן נושאי כליהם באקדמיה ימהרו לגנות אותה כנרקסיסטיות חלולה
התופעה של ריבוי ערוצים ורשתות אינה ביטוי לנרקסיזם
בדיוק להפך
היא מהווה הזדמנות להשתחרר מהנרקסיזם למציאות שבה השתלבות הפרט בחברה לא עוברת דרך הבלטת עצמו על חשבון אחרים אלא דרך תרומה עניינית ומדודה ושיוויונית של קולו למגוון הקולות האחרים.
הגישה של הדור הזה לעבודה,
לאיזון בינה לבין צרכי המשפחה,
מגלמת תפישה שהיא פחות נרקסיסטית מדורות קודמים לו.

יש עוד המון נתונים ברורים לחלוטין שמצביעים שהדור הזה הוא פחות נרקסיסטי מקודמיו,יותר ערכי,אלא שערכיו לא תואמים לתפישת הקבוצה שקדמה לו(והרי התפתחות היא תמיד גם התפתחות בתפישת מקומו של הפרט בקבוצה) ולכן מניעיו המתפרשים רק דרך הדחפים של אלה התופשים עמדות כח הנשענות על תפישות מסורתיות מתפרשים דרך הטלת כשליהם על המובהקים דווקא על מי שאינם לוקים בהם.

למעשה,עצם שיתוף הפעולה חסר הביקורת של המימסד המחקרי והפסיכולוגי עם התועבה האנטי אינטלקטואלית ואנטי מוסרית הזאת רק מראה עד כמה הדורות הקודמים אפילו לא מודעים למידה שבה הם שבויים במראה שהם מחזיקים מול עצמם.

חבל שאין פסיכולוגים אמיתיים ואמיצים שיעיזו ויצליחו לקיים מחקר אמיתי המבוסס על מבט בנתונים במקום על משאלות לב,כי הדבר נחוץ במיוחד בגלל שהדור הזה מודר על לא עוול בכפו,האקדמיה צריכה לעשות מאמץ להפסיק לשרת את השחיתות המימסדית ולהפסיק למכור את יושרה האינטלקטואלי תמורת מענקים וטובות הנאה וקשרים עם האנשים החזקים.

    15
    מוטי ורדי

    יפה כתבת בחלקים גדולים אך האקדמיה לא צריכה לעשות מאמץ... היא לא תעשה את זה... אתה ודומיך צריכים לעשות את זה... אין פתרונות קלים או המלצות פשוטות, יש מאבק מתמיד וכדאי לקחת נשימה עמוקה מול השחיתות הממסדית ... בהצלחה..