כך עושים כולם

"אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (מסכת חגיגה יד ב)

באחד הסיפורים החידתיים ביותר בתלמוד קיימת אזהרת מסע. רבי עקיבא מזהיר את החכמים הנכנסים עימו לפרדס, אותו מקום מסתורי המסמל בספרות הסוד היהודית את משכנם של המלאכים והאלוהים, לבל יחשבו שאבני השיש הטהורים שיתקלו בהם במסעם הם מים. אזהרה תמוהה למדי המתבהרת בעזרת פירושי חז"ל שטוענים שאבני שיש טהורים כל כך אינם בנמצא בעולם הפיזי והינם צלולים עד כדי כך שלאדם הרגיל עלולים הם להראות כמים. רבי עקיבא מנמק שהאדם הקורא לשיש הטהור מים הוא דובר שקרים ואין לו מקום בעולמו של האלוהים. על פי דבריו של רבי עקיבא ניתן להבין שמעשה השקר אינו טמון בסילוף מודע, בהונאה או בהתחזות, אלא באי הבנה, אפילו תמימה, של ההבדל בין העולם שלנו לזה העליון. השקר מתבטא בניסיון האנושי שלנו להכפיף את עולם המושגים הארצי בכוח אל הנשגב.

גם אנחנו, כמו החכמים שנכנסו לפרדס, מחלקים את ימינו בין שני עולמות. לצד העולם האמיתי של המשכנתה והתורים לקופת חולים, אנו חווים גם עולם וירטואלי בו אנו גולשים שעות רבות כל יום בעזרת המחשבים והניידים. עולם וירטואלי זה רחוק מלהיות עליון, נשגב או אלוהי, אך כמו בסיפור התלמודי, דברים בו נראים לנו מוכרים מעולמנו ולפעמים אף זוכים לשמות מוחשיים. אנו מקימים "אתרים" בהם יש "עמודים", אנו שולחים "דואר" או נכנסים ל"חדרי שיחה". אנו עושים זאת כדי להפוך את חיינו הווירטואליים להגיוניים יותר, בטוחים יותר ומובנים יותר עבורנו אך האם אנו לא, בדומה לחכמים, משקרים תוך כדי התהליך?

כבר כיום, הרשתות החברתיות פייסבוק, טוויטר וגוגל פלוס, עשויות לדרוש מבעלי שם לא סטנדרטי או כזה העשוי להיחשד בהתחזות, לצרף הוכחה מהעולם האמיתי.

באותו עולם וירטואלי מתקיים בשנים האחרונות ריב ענקים. כוחות רבים מגויסים להפוך את האינטרנט למקום מזוהה בו הזהות האישית בעולם האמיתי מאומתת ומוצמדת לישות הווירטואלית. כבר כיום, הרשתות החברתיות פייסבוק, טוויטר וגוגל פלוס, עשויות לדרוש מבעלי שם לא סטנדרטי או כזה העשוי להיחשד בהתחזות, לצרף הוכחה מהעולם האמיתי. אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, הצטדק על היעדר היכולת להשתמש בשם בדוי והכריז על גוגל פלוס כ"שירות זהות" ולא כרשת חברתית. מארק צוקרברג הכריז מלחמה על האנונימיות כשטען שלהחזיק שתי "זהויות" בעידן שלנו זה לא מוסרי. אין הדבר מפתיע כל כך, הרי צוקרברג יצר את פייסבוק כדי להיות בבואה של החיים החברתיים "האמיתיים". בתחילת דרכה, פייסבוק פעלה כשיקוף מנוהל של החיים החברתיים בקולג', אפשרות בטוחה ומבוקרת לדעת מי פופולרי יותר ופחות ומי פנוי למערכת יחסים מחויבת או פתוחה.

בדומה לגאוני המחשבים של המאה ה-20, צוקרברג חשב שבעזרת רדוקציה של העולם האמיתי למסדי נתונים ומאגרי מידע ניתן לשלוט בכל מצב חברתי.

בדומה לגאוני המחשבים של המאה ה-20, צוקרברג חשב שבעזרת רדוקציה של העולם האמיתי למסדי נתונים ומאגרי מידע ניתן לשלוט בכל מצב חברתי.  עם התפתחותה של החברה, שאלת מקור ההכנסה הפכה למשמעותית יותר והמודל העסקי הנבחר של פייסבוק מבוסס על כך שאתם אכן מי שאתם טוענים שאתם. החברות המשלמות לפייסבוק מעוניינות למכור לגרסה המציאותית שלכם מוצרים מוחשיים לרוב, ועל כן אנונימיות או זהות בדויה מפריעה לפייסבוק ולרשתות חברתיות אחרות להבין בדיוק את הצרכים המאומתים שלכם. עבור הצוקרברגים של העולם, השקר טמון דווקא ברצון שלכם לחצוץ בין העולם המציאותי לווירטואלי.

אך רשת האינטרנט בעבר לא התנהלה כך. כל מי שגלש ב-WWW בשנותיו הראשונות ובחדרי הצ'אט הטקסטואלי IRC, זוכר את בניית הזהות הווירטואלית כפרקטיקה מרכזית בחיי הרשת. באינטרנט של אותם שנים, אף אחד לא חשף את שמו האמיתי או התוודה על תפקידו בחיים האמיתיים. האינטרנט האזרחי של השנים הראשונות עוצב על ידי אנשי המחשבים אוהבי הפנטזיה והמדע הבדיוני ושימש עבורם בסיס למשחק יצירתי והפעלת הדמיון. הרשת לא הייתה מסוכנת יותר מהיום, אך היא הייתה בגדר נחלתם הבלעדית של מיעוט חובבי טכנולוגיה ואותו מיעוט נהנה למצות את המשחקיות הטמונה בה. חוקרת הרשת ג'ודית דונאת' מ-MIT טענה ב-1998: "הגוף מספק לנו הגדרה מספקת ונוחה לזהות. הנורמה היא: גוף אחד, זהות אחת. העולם הווירטואלי הוא שונה. הוא מורכב מאינפורמציה ולא מחומר.... אחד יכול לתחזק, טוענים, כמה פרסונות אלקטרוניות שזמנו וכוחו מאפשרים לו ליצור." ואכן, באותם שנים אנשים השקיעו זמן ומאמץ בניסיון להפריד בין גופם הפיזי לזהויותיהם הדיגיטליות המגוונות, תוך ניסיון לאתגר ולהשתמש בחופש שהמרחב החדש אפשר.

האינטרנט האזרחי של השנים הראשונות עוצב על ידי אנשי המחשבים אוהבי הפנטזיה והמדע הבדיוני ושימש עבורם בסיס למשחק יצירתי והפעלת הדמיון.

כיום, נראה שניתן להכריז כי האנונימיות ומשחק הזהויות מפסידות בקרב ונדחקות ל"שמורות מוגנות" של משחקים רבי משתתפים ופורומים טכנולוגיים, שם הם עדיין מובלים על ידי הגיקים באותה התלהבות ראשונית של שנות ה-90. אנשי הפייסבוק אף ניצחו את עולמות המציאות הוירטואלית כגון Second Life, שזכו להתלהבות גדולה בתעשיית ההייטק לפני כעשור וקידמו בנייה יצירתית של מרחב ודמויות ע"י המשתתפים במקום עמודי משתמש סטטיים ומאומתים. ג'רון לנייר, מממציאי ומפתחי סביבות המציאות הווירטואלית, קרא לאתרי הרשתות החברתיות האלו בראיון לניו יורקר ב-2011 ביטוי ל"עליונות המכונה בו המידע הוא התכלית הסופית" שמהוות חלופה מאכזבת לגישות "הממוקדות באדם, שהן יותר מעניינות, אקזוטיות ופראיות...".

פרסומת למכון כושר, ניו יורק 2012

גם בקרב יחסי הציבור ידם של החברתיים על העליונה. בעזרתם האדיבה של אנשי אבטחת המידע, האנונימיות הפכה למילה נרדפת למזימות רשע ונצרבה בתודעת ההמונים כלגיטימציה לטוקבקים זדוניים. משחקי הזהויות הפכו מיוחסים להאקרים מאיימים ובראש ובראשונה לקבוצת אנונימוס ולפורום הידוע (גם לשמצה) בו רבים מהם פועלים / /b באתר 4chan. כריסטופר פול, מקים האתר,  שפעל שנים תחת הפסבדונים  Moot נחשף בשמו כדי לקדם בדיוק את המלחמה בערכים אלו. "מחיר הכישלון הינו גבוה מאד כאשר אתה תורם תחת השם האמיתי שלך," נאם בפסטיבל SXSW ב-2011. "אנונימיות היא אותנטיות" ואף יותר מכך, "היא מאפשרת לאנשים להמציא את עצמם מחדש".

כדי לוותר על השקר הטמון באי הבנת ההבדלים בין הפיזי לווירטואלי, נצטרך גם להבין שלא כל זהות פיקטיבית הינה התחזות.

האתרים החברתיים משקיעים משאבים רבים כדי למנוע הונאות והתחזויות ולהפוך את האינטרנט (מבחינתם) למקום ידידותי וחברתי יותר אבל בפועל נראה שהם בסך הכל מחליפים את שקר ההונאה בשקר "המים" הסמוי יותר שדיבר עליו רבי עקיבא. עבור המשתמשים בני ימינו, העולם הווירטואלי נראה כה דומה לעולם האמיתי עד שלרגעים אנו שוכחים שאנו כבר לא בעולם האמיתי. אנו שוכחים שפרופילים של אנשים ברשתות אינם האנשים עצמם ותוך כדי אנו מתמכרים בעצמנו לתהליך של ניהול רושם תמידי המבוסס על ייצוג חלקי ומיופה של העצמי. אנו שוכחים את תפקידה של האינטימיות הפיזית ושל התקשורת הבלתי מילולית בהבנת האדם שמולך וכמו כן את תפקידן של מחוות מוחשיות ביצירת קשר. במקום זאת, אנו מגדירים את חוזקת הקשרים שלנו על פי מהירות תגובה וכמות הלייקים. אנו מסתפקים במידע המספרי המגיע אלינו בתיווך המחשב כדי לבנות את תמונת "האדם".

כדי לוותר על השקר הטמון באי הבנת ההבדלים בין הפיזי לווירטואלי, נצטרך גם להבין שלא כל זהות פיקטיבית הינה התחזות. לא כל פרט שאנו מספרים על עצמנו ברשת ואינו קיים במציאות הפיזית הינו בגדר הונאה. הדבר נובע מכך שזהות פיזית ברורה אינו מאפיין את הישות הווירטואלית.  רבים יטענו שאם יופנם הדבר, הוא עלול להוות מדרון חלקלק, או שהוא בגדר "חזרה לימי האופל" של הרשת ויוביל לפגיעה אנושה באמון שאנשים למדו להעניק ברשת זה לזה. על כן, עולה הצורך להסתכל על אותם "שקרים" מזווית שונה ולשאול: האם אכן מתקיימת כאן פגיעה שחורגת מגבולות העולם הווירטואלי? לדוגמה, אין עוררין שאדם שמשקר באתר דייטינג, עלול להונות את בני ובנות הזוג העתידיים בפגישתם הפיזית. אך אם פגישה פיזית כזו לא תתרחש, האם יש פה הונאה? ייתכן ולא. כל עוד גבולות המעשה והשפעתו הם בעולם הווירטואלי, אין לשפוט הונאה במושגים שאנו רגילים להם מחוץ לרשת.

אין ספק שמעשה הפרדה זה קשה לאדם עד מאד, שכן הנטייה שלנו להשליך על הזר את תכונותיו של המזוהה והמוכר, מושרשת עמוק בדנ"א שלנו. הדבר ניכר גם בסיפור הפרדס בו שלושת החכמים לא עמדו במשימה וחזרו מהמסע מתים או בעלי פגע עמוק. ספרות הסוד היהודית משתפת אותנו בכך שלא באנו למסע מצוידים באמונה השלמה, עומק המחשבה ופתיחות הלב הדרושים. גם עבורנו, הפרדה שכזו בין הפיזי לווירטואלי אינה מעשה טכני ותדרוש "התעלות רוחנית" של ממש.  המחשבים המתקרבים אל גוף האדם באמצעות הניידים וכמו כן, העתיד הטומן בחובו אינטרנט בכל מוצר חשמלי, מאתגרים אף יותר את הפרדה זו. הם עשויים להשכיח מאיתנו שכל Log-In הינו עדיין בגדר כניסה לפרדס מסתורי, גם אם לרגע נראה שכולם מתהדרים בו בשמם המולד ובאוסף התמונות מהטיול האחרון.