אנורקסיה קדושה

תופעת האנורקסיה מגלמת מאבק בין גוף ונפש. מבט אל גרסתה בימי הביניים מגלה רגש עמוק נוסף שמעורב בתופעה גם בימינו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

"לכל אדם יש מערכת יחסים עם אוכל, חלקה חיובית, חלקה שלילית, אבל בסופו של דבר מדובר תמיד בעניין של רגש ותחושה", מתוך המבוא של הסטון בלומנטל ל"Gastrophysics: The New World of Eating", מאת צ'רלס ספנס (Spence), מ-2017.

לפני שנים אחדות, מצאתי את עצמי מרצה בבית התפילה המפואר מן המאה ה-17 ב"אקול דה בוזאר" בפריז – לא המקום שאני רגיל להרצות בו, אבל מקום מתאים, אני מניח, שכן הנושא שלי באותו יום היה הנוירו-פסיכולוגיה של העצמי, ועניינים הקשורים בגוף ונפש היו חלק מהדיון. המבנה הושלם ב-1619, השנה שבה רנה דקארט חלם את שלושת החלומות המפורסמים שלו – חלומות שהוא חשב שהם חזיונות בהשראה אלוהית, ואשר גילו לו את מטרתו בחיים, וגרמו לו לצאת לחפש יודע ודאי של העולם. בהתאם לאמונות הקתוליות שלו, דקארט הבחין בחדות בין הגוף והנפש. הגוף, כמו כל אובייקט פיזי, עשוי מחומר פיזי, בעוד שהנפש (הנשמה או השכל) היא ישות לא-חומרית, סוג אחר לגמרי של דבר, שמסוגל לאינטראקציה עם העולם הפיזי אך נפרד ממנו. הנפש הלא-חומרית הזאת, כך האמין דקארט, היא ייחודית לבני האדם, ובאמצעותה אנו מתגברים על הטבע החייתי שלנו. באין להם נשמה, בעלי החיים האחרים אינם יותר מאוטומטים. כלב המייבב בכאב הוא כמו צלצול של שעון.

כשהייתי באמצע הדרשה שלי – מישהי שהגיעה באיחור – אישה גבוהה וצעירה, רזה באורח שלדי, לבושה כולה בשחור – צעדה במורד המעבר המרכזי בין המושבים והתיישבה במקום פנוי בשורה הראשונה

במדעי המוח אין מקום לכל העניינים המפחידים האלו של הנפש, כך שבאותו יום בבית התפילה, בין הפסלים המרשימים והאיקונוגרפיה הקתולית, הצבתי את עצמי בעמדה של כומר כופר, הנושא דרשה נגד דקארט, על אי-הקיום של הנפש. כשהייתי באמצע הדרשה שלי – מישהי שהגיעה באיחור – אישה גבוהה וצעירה, רזה באורח שלדי, לבושה כולה בשחור – צעדה במורד המעבר המרכזי בין המושבים והתיישבה במקום פנוי בשורה הראשונה. כשסיימתי את דבריי ואספתי את ההערות הכתובות שלי, היא ניגשה עד לבימה, אליי. מקרוב יכולתי לראות את השיער הדק והפלומתי על לחייה החלולות – מה שמכונה "lanugo" – ואת המנגנון החשוף של מערכת השרירים סביב פיה בשעה שהיא דיברה. כשחשתי את הבל פיה הרע, צעדתי צעד דיסקרטי לאחור.

אנורקסיה

"אנורקסיה": עבודה של לוקאס מוטה וויניסיוס מיקלים.

הסימנים לאנורקסיה נרווזה היו חד משמעיים – והיא הייתה מקרה מחריד למדי. הילה של מוות עטפה אותה, אבל היא גם הביאה איתה חדשות טובות מבחינתי. יש בסופו של דבר ממד רוחני אמיתי בקיום האנושי, כך היא אמרה. התודעה הטהורה מגיעה מעבר למוח ולגוף, ולמעשה היא ממלאת כל אטום ביקום. היא יודעת זאת, כיוון שהיא חוותה את הדבר.  היא יצאה ליער לבדה, לתקופות ארוכות, והעבירה ימים ללא מזון, תוך שהיא דוחפת את עצמה פיזית עד לגבול התשישות המוחלטת, וכך היא הגיעה למצבים של מודעות גבוהה יותר והרגישה את נוכחותה של הרוח האלוהית שממלאת את היקום. היו לי מספר שיחות מהסוג הזה עם אנשים שרואים בי רדוקציוניסט חסר תקנה ואשר במקרים מסוימים רוצים לגאול את נפשי, אבל האישה הצעירה שלפניי פשוט ביקשה למסור לי דיווח עובדתי. מה שהיכה בי כטיעון-נגד מטלטל לטענותיה בדבר הארה רוחנית היה מצבו החמור של גופה. היה זה כאילו, אם נחזור לצורות מחשבה קרטזיאניות, נפש רעבתנית איכשהו מכלה את המהות הפיזית של המארח שלה, כמו צרעה טפילית הטורפת את הזחל מבפנים.

כחלק מההכשרה הכללית שלי בפסיכולוגיה קלינית היה לי ניסיון מוגבל עם אנשים הסובלים מאנורקסיה, אבל עליי להודות שלצערי הם נראו לי מייגעים: זמן קצר קודם לכן סיימתי תקופת התמחות במרכז לשיקום נוירולוגי, שבו עבדתי עם אנשים שהתאמצו להתאים את עצמם לתוצאות האכזריות של אירועים מוחיים, פציעות מוח טראומתיות או איזו קטסטרופה נוירולוגית אחרת. חולים כאלו סבלו ממה שנראו לי כבעיות "אמיתיות". והנה היו לפניי (כך חשבתי) נשים צעירות נהדרות, שפשוט סירבו לאכול. לא היה בהן דבר שהצית את הדמיון המדעי שלי או עורר בי התלהבות קלינית. ניסיונות להסביר את התופעה היו עטופים בשפה הפנימית המבולבלת של הפסיכואנליזה (סירוב למזון כהגנה מפני רצון לא מודע להתעברות אוראלית – באמת?), כל מיני עניינים מעורפלים מתחום הדינמיקה המשפחתית, או ניתוחים סוציו-תרבותיים פמיניסטיים, שבשעתו היו רחוקים מאוד מהמכ"ם האינטלקטואלי שלי. גישות מקובלות לטיפול היו בעיקרן בלתי-תאורטיות, פרגמטיות ובצורה זאת או אחרת התמצו ב: "תגרמו להן לאכול". היו דברים הרבה יותר מעניינים לחשוב עליהם.

היחס בין הנפש והגוף; העצמיות; היותנו בני תמותה; אלוהות. התחלתי לתהות האם ההפרעה המוזרה הזאת עשויה להיות קשורה באופן כלשהו לעניינים הקרטזיאניים הללו

אך המפגש שלי עם המיסטיקנית הפריזאית הכחושה עורר את התעניינותי, והבנתי שאנורקסיה נכללת בתחום הסוגיות שתמיד עניינו אותי, סוגיות שבאורח בלתי נמנע חוזרות לדקארט: היחס בין הנפש והגוף; העצמיות; היותנו בני תמותה; אלוהות. התחלתי לתהות האם ההפרעה המוזרה הזאת עשויה להיות קשורה באופן כלשהו לעניינים הקרטזיאניים הללו. האם יתכן שאפשר אפילו לתפוש אותה כקרב בין הגוף והנפש, או לפחות בין הגוף ומשהו שקרוב לנפש במידה שהאמונות הנטורליסטיות עשויות לאפשר?

במקרה, נתקלתי בעותק של הספר "Holy Anorexia" משנת 1985, שנכתב על יד ההיסטוריון רודולף בל (Bell), וגיליתי שהרעבה עצמית, לעתים עד סף המוות, הייתה נפוצה למדי בקרב מיסטיקניות ברחבי אירופה החל במאה ה-13. התופעה נודעה בשם anorexia mirabilis. בבחינה של נשים קדושות בחצי האי האיטלקי בלבד, בל מציין שבין שנת 1200 וסוף המאה ה-20, כ-261 נשים הוכרו רשמית ב-Bibliotheca Sanctorum ("ספריית הקדושים") כ"קדושות, מבורכות, מכובדות או משרתות האל". עבור כשליש מהקבוצה האמורה, התיעוד ההיסטורי דל מכדי שנוכל להסיק מסקנות על התנהגותן בתחום האכילה, אבל לפי בל, יותר ממחצית מכ-170 הנותרות הראו סימנים של אנורקסיה. חייהן של עשרות מהנשים הללו – בהן אנג'לה מפוליניו (Angela di Foligno), קולומבה מרייטי (Colomba di Rieti) וקלרה מאסיזי – מתועדים בפירוט ניכר, והן מתגלות כדמויות מעוררות מחלוקת ומשמעותיות, שהשפעתן הייתה עתידה להדהד במשך שנים רבות. קבריהן הפכו לאתרי עלייה לרגל, שרידיהן הקדושים זכו להערכה ולסגידה, והן נכנסו לנרטיב הקתולי כדמויות מופת הרואיות. מאמינים הקשיבו מוכי יראה כשמטיפים סיפרו סיפורים על מה שנראתה כמסירות יוצאת מן הכלל, אפילו על-אנושית, לאלוהים, באמצעות סיגוף הבשר.

קתרינה מסיינה, ג'ובאני די פאולו

"קתרינה הקדושה מסיינה" (1475), ג'ובאני די פאולו, מוזיאון פוג לאמנות, קיימברידג'. תצלום: ויקיפדיה

המפורסמת ביותר מכל האנורקטיות הקדושות הייתה קתרינה מסיינה (1347-1380), שחייה ומחשבותיה ידועים לנו בפירוט רב תודות לכתביה הרבים וגם תודות לתיעוד ביוגרפי שהותירו אחריהם בני זמנה שהכירו אותה היטב, ובמיוחד ריימונד מקפואה (Capua), המוודה והמדריך הרוחני האחרון שלה. לפי ריימונד, קתרינה, בתו של צובע צמר אמיד מן העיר סיינה, הייתה שונה מילדים רגילים. בגיל שש, בשעה שהלכה בחברת אחיה, היא חוותה חיזיון של ישו היושב על כס מלכותו, לבוש בבגדים של אפיפיור, כשיוחנן המטביל והשליחים פטרוס ופאולוס לצדו. היא המירה את משחקי הילדות בתפילה ובמדיטציה, ונהגה "לחפש מקומות מסתור ועינתה בסתר את גופה הצעיר באמצעות חבל מיוחד", תוך שהיא מעודדת ילדות אחרות בנות גילה להצטרף אליה ולעשות כמוה. קתרינה הלכה והסתגרה בשתיקה.

למרות שבריריותה, היא נותרה מלאת אנרגיה פיזית עד הסוף, ואף נראה שהיא נטתה לפרצים של היפראקטיביות

בגיל 15, מה שהייתה דיאטה דלה, צומצמה למנות קטנות של לחם וירקות לא מבושלים. כחמש שנים לאחר מכן, בעקבות מות אביה וחזיונות נוספים של ישו, קתרינה ויתרה על הלחם, והחל באמצע השנות ה-20 שלה, נראה שהיא "לא אכלה כלום" פרט לאפיפיות הסקרמנט, לחם הקודש בכנסייה. בגיל 33 היא מתה מהרעבה עצמית. לפי ריימונד, במהלך השנים האחרונות הללו, שנות ההרעבה החמורה, לא רק שהיא לא נזקקה למזון אלא שעצם פעולת האכילה הייתה עבורה בלתי נסבלת מבחינה פיזית. "אם היא הייתה מאלצת את עצמה לאכול, גופה סבל באורח חמור, העיכול שלה לא פעל, והמזון היה צריך לצאת במאמץ רב בדרך שבה הוא נכנס". במלים אחרות, היא אילצה את עצמה להקיא, ואת זאת היא גרמה לעצמה על ידי כך שבלעה ענפים של שומר או עשבים מרים אחרים. למרות שבריריותה, היא נותרה מלאת אנרגיה פיזית עד הסוף, ואף נראה שהיא נטתה לפרצים של היפראקטיביות. לדבריו של ריימונד: "היא לא ידעה עייפות מה היא".

אז הנה לפנינו קבוצה של נשים משמעותיות מבחינה היסטורית, שעל פניו הציגו התנהגויות אנורקטיות זמן רב לפני הדיווחים הראשונים של אנורקסיה נרווזה בסוף המאה ה-19. (סר ויליאם גאל [Gull] ראוי לקרדיט על המצאות המונח "anorexia nervosa" בפרסום רב-השפעה פרי עטו משנת 1874, אם כי יריבו הצרפתי, ארנסט-שרל לאזג [Lasègue] פרסם שנה קודם לכן תיאור קליני מקיף של התופעה – שאותה הוא כינה בשם anorexie hystérique).

היא כמהה לנטוש את כבדות הגוף, שמוצגת בניגוד לטוהר חסר המשקל של הרוח

אין משמעות הדבר שהאנורקטיות הקדושות תואמות את הקריטריונים של הדיאגנוזה המקובלת בעידן המודרני. פרט לצריכה מצומצמת באורח חמור של מזון, ומשקל גוף שיורד מתחת למינימום אפשרי מבחינה פיזיולוגית, נדרשים שני סימנים נוספים לצורך דיאגנוזה ברורה: פחד עז מפני עלייה במשקל, ועיוות של הדימוי הגופני, כך שהאדם תופש את גופו כגדול ממה שהוא באמת. ברור כי האנורקטיות הקדושות הרעיבו את עצמן ולכן יש להניח שהן היו עומדות בקריטריון של המשקל הנמוך, אבל לא מצאתי ב"חייה של קתרינה מסיינה" מאת ריימונד וגם לא ב"דיאלוג" פרי עטה של קתרינה עצמה, דבר שיצביע על כך שהיא חששה מן האפשרות שתעלה במשקל. הדאגות שלה היו ממוקדות יותר בפחד שמא היא לא תשיג את מטרותיה הרוחניות הנעלות. היא כמהה לנטוש את כבדות הגוף, שמוצגת בניגוד לטוהר חסר המשקל של הרוח. אין גם שום דבר שיצביע על האפשרות שהיא לקתה בעיוות בדימוי הגופני שלה, אך היעדר התובנה הזאת הוא חלק בלתי נפרד מן הבעיה, שכן האנורמליות התפישתית הזאת לא באה לידי ביטוי בכתבים של אותן נשים, כתבים שעסקו בהתבוננות עצמית, ומדובר בסימן עדין וחמקמק שסביר שהביוגרפים מחמיצים.

קלרה מאסיזי

אנורקטית קדושה: קלרה מאסיזי, פרט בפרסקו בבזיליקה של אסיזי (סביבית 1320), מאת סימונה מרטיני. תצלום: ויקיפדיה

פרט לעיקרי התסמינים והסימנים, ישנם קווי דמיון נוספים בולטים בין האנורקסיה של ימי הביניים ובין התופעה המוכרת לנו כיום. נשים הן עיקר מי שלוקות בתסמונת, וככל שמדובר באנורקטיות קדושות, כפי שהן מתועדות באורח מקובל (אם כי היינו יכולים להפנות מבט גם לצומות הקיצוניים שהיו חלק מן הציפיות מקדושים מתבודדים בשיא ימי הביניים), כשהסימנים להתנהגות לא רגילה בתחום האכילה מופיעים לראשונה לרוב בשנים שסביב גיל ההתבגרות – מדובר בנשים בלבד. רמה גבוהה של פעילות גופנית משותפת לאלה וגם לאלה, ונראה שהן גם חולקות מאפייני אישיות מסוימים: פרפקציוניזם, נטייה להתבודדות ואיפוק חמור. על אף שיתכן שהם אינם מפגינים את הצורות המגוונות והקיצוניות של עינוי-עצמי שהיו מנת חלקן של האנורקטיות הקדושות בשמה של ההיטהרות הרוחנית, חלק משמעותי מהסובלים מאנורקסיה היום גם חולקים עם מקבילותיהם מימי הביניים את הנטייה להזיק לעצמם גופנית.

אם נצמצם את האנורקסיה הקדושה ואת האנורקסיה נרווזה של ימינו למאפיין המשותף הבסיסי שלהם, שהוא הרעבה עצמית בניסיון לממש אידיאל – טוהר רוחני מצד אחד, רזון גופני מצד אחר – ניוותר כשבידינו השוואה משמעותית

תהום רחבה, רחבה מדי, של זמן ושל תרבות, מונעת מאיתנו הערכה סופית וברורה של המקרים ההיסטוריים במונחים פסיכיאטריים מודרניים. אך אם נצמצם את האנורקסיה הקדושה ואת האנורקסיה נרווזה של ימינו למאפיין המשותף הבסיסי שלהם, שהוא הרעבה עצמית בניסיון לממש אידיאל – טוהר רוחני מצד אחד, רזון גופני מצד אחר – ניוותר כשבידינו השוואה משמעותית. ברמה הזאת, אפשר לטעון כי anorexia mirabilis הייתה המבשרת של האנורקסיה נרווזה המודרנית, ובנוסף לכך היא עשויה להצביע על כיוון שיוביל להבנה טובה יותר של הפרעות האכילה במונחים פסיכולוגיים של זמננו.

רודולף בל עצמו שוכנע ביחס לקשר בין שתי הצורות, זאת מימי הביניים וזו המודרנית, והציע להן הסבר סוציולוגי. הוא סבר שאפשר להבין את שני הסוגים כצורות של שליטה עצמית וביטוי עצמי מצדן של נשים צעירות שהיו חלק ממבנים חברתיים דכאניים ופטריארכליים. אנורקסיה היא אמצעי לביסוס הזהות. אני חושב שיש בכך משהו, מה גם שמרידה נגד הפטריארכיה היא נושא בולט ומשכנע בכתבים הפמיניסטיים העוסקים באנורקסיה. אבל יתכן שיש מנגנונים יסודיים יותר שעומדים במרכז הדחף להרעיב את עצמך, מנגנונים שגורמים לכך שנשים מסוימים, אך לא אחרות, נוטות לפתח אנורקסיה כשהן נחשפות לאותם גורמי לחץ חברתיים-תרבותיים רחבים יותר.

עד כה איננו מבינים היטב את הסיבות לאנורקסיה, אך ההנחה הרווחת היא שזהו שילוב של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים. ברמה הביולוגית, קשה להפריד בין סיבה ותוצאה, נוכח ההשפעות רחבת ההיקף שיש להרעבה. יחד עם זאת, מחקרים גנטיים ופיזיולוגיים מורים על כך שהפרת האיזון של הסרוטונין עשויה להיות בעלת תפקיד משמעותי, הן בנטייתם של אנשים לפתח אנורקסיה והן בהחמרה של מצבם לאחר שהתופעה מופיעה. הסרוטונין מעורב באורח עמוק בהתנהגות חרדתית וכפייתית, הוא גם קשור באורח ישיר לבקרה על התיאבון. ישנן גם ראיות לכך שהתסמין האבחנתי המרכזי, דימוי גוף משובש, משקף לפחות חלקית שיבוש של מערכות המוח האחראיות על התבנית הגופנית – הרשתות הלא-מודעות, הרב-מודליות, שמשתלבות יחד ליצירת ייצוגים של צורת הגוף, התנוחה והתנועה. הרשתות הללו שבריריות, והמודעות הגופנית מעוותת בקלות, כפי שיעיד כל מי שבילה זמן במחלקה נוירולוגית.

אנורקסיה, רזון, עור ועצמות

אנורקסיה: עניין מורכב ומסתורי. תצלום: freestocks.org

פסיכולוגית, יש פרופיל ברור של מאפייני מזג, קוגניציה ורגשות שסביר כי הוא מעורב בנטייה מוקדמת לאנורקסיה, אך לא ידוע לנו בשלב זה על קשר סיבתי בין הפרופיל ותופעת האנורקסיה. בדרך כלל, הסובלים מאנורקסיה חוששים מחידושים ונוטים למופנות ולהתבודדות. הם קפדנים, טרחנים ופרפקציוניסטים, הישגיים מאוד ועקביים בחתירתה למטרות, אך נוטים לחשיבה שאינה גמיש וכפייתיים. מתגלות גם סטיות בחוויות הרגש ובוויסותו. דיכאון הוא מאפיין נפוץ, אך אפילו כשאין מקום לאבחנה קלינית של דיכאון, אנורקסיה נוטה לרוב להיות מלווה באנהדוניה, כלומר ביכולת מופחתת לחוות הנאה מפעילויות שבאורח רגיל מניבות סיפוק, ובוודאי בכל האמור באינטראקציות חברתיות. לא פעם, חולות מתארות עמעום של רגשותיהן, והן נוטות להימנע כליל מחוויות המעוררות את הרגשות שלהן.

אף כי גועל הוא רגש מוזנח למדי בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה, יש בידינו כבר עתה ראיות משמעותיות לכך שגועל, ובפרט גועל-עצמי, מעורב בהתהוות של דיכאון, פוביות מסוימות וצורות אחדות של הפרעה טורדנית-כפייתית

בין הרגשות שאנו נוהגים לכנות בשם בסיסיים, הפחד, המתבטא כחרדה מהשמנה, בלט במיוחד לרופאים מטפלים וחוקרים, אך רגש נוסף הצטרף לאחרונה למסגרת הדיון: רגש הגועל. אף כי גועל הוא רגש מוזנח למדי בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה, יש בידינו כבר עתה ראיות משמעותיות לכך שגועל, ובפרט גועל-עצמי, מעורב בהתהוות של דיכאון, פוביות מסוימות וצורות אחדות של הפרעה טורדנית-כפייתית, וכפי שנראה, יש גם סימנים לכך שהוא עשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות של אנורקסיה ובהתמשכותה.

אני מוכן לשער שגועל יתגלה בסופו של דבר כרכיב מכריע בהבנה של הילך הרוח האנורקטי, הן בימי הביניים והן בתקופה המודרנית. הנה מסגרת הסיפור לכך. התנהגות הנוגעת לאכילה נמצאת בשורש האבולוציוני של תחושת הגועל הפיזי. תחושת הגועל הפיזי מתפתחת ביולוגית ותרבותית ומעצבת גישות מנטליות כלפי הגוף, מסוג כזה שבקרב בני-אדם פגיעים, היא יוצרת עימות בין הגוף והשכל. האנורקטיות הקדושות רצו להשיג טוהר רוחני, בעוד שהמקבילות בנות זמננו מונעות על ידי תפישה מעוותת של שלמות גופנית. אך בשתי הגרסאות, אנורקסיה היא ביטוי של "השכל גובר על החומר" המערב הרס-עצמי, דרך להביע עצמיות שכלית על פני עצמיות גופנית. תיעוב-עצמי ובושה, נגזרות של גועל, הם הכוחות המניעים העיקריים.

ההערכה השיטתית הראשונה של רגש הגועל מופיעה ב"ביטוי הרגשות באדם ובבעלי החיים" של צ'רלס דרווין (משנת 1872). הוא מעגן באורח ברור את תגובת הגועל בדברים "הדוחים את הטעם", מנתח את הבעות הפנים הקשורות בכך, ולאחר מכן מבצע השוואות בין-תרבותיות. על אף שחוקרים נוהגים תדיר למנות את הגועל בקבוצת הרגשות הבסיסיים המוכרים אוניברסלית, לאחר דרווין הוא עורר עניין מועט יחסית, עד שהפסיכולוג האמריקני פול רוזין (Rozin) ועמיתיו הפנו אליו את אור הזרקורים בשנות ה-80 של המאה העשרים. בעקבות דרווין, רוזין ועמיתתו הפסיכולוגית אפריל פאלון (Fallon) איתרו את מקור הגועל ב"דחייה נוכח האפשרות של הטמעה (אוראלית) של אובייקט פוגע או דוחה״, במאמרם משנת 1987, "פרספקטיבה על גועל".

זבוב, גועל

מתעורר בנו מיד רגש מוכר, מיידי. תצלום: קוראדו

רוזין ועמיתיו המשיכו ופיתחו את "תיאוריית ההתאמה מראש של הגוף לנפש", והניחו את קיומם של מנגנונים, שבאמצעותם מערכת הגועל הבסיסית הותאמה מראש להרחיב את תחומה אל מעבר לדחייה של חומרי מזון לא טובים, כדי להקים הגנות מפני נסיבות מאיימות בתחום הפיזי, החברתי והמוסרי. וכך, במונחים אבולוציוניים, מקורו של הגועל הוא בשמירה על הפה – תגובה של דחייה אוראלית לחומרים המדיפים ריח רע או שטעמם רע. היא אפילו מתגוונת באמצעות אבולוציה ביולוגית ותרבותית והופכת לשומרת על הגוף כולו, ומגוננת מפני זיהום ומחלה, ולבסוף משתכללת כך שהיא הופכת לשומרת על הנפש, כך שהיא מצויה ביסודן של האינטואיציות המוסריות שמדריכות את ההתנהגות הבין-אישית שלנו. רוזין ועמיתיו כינוי את הגועל בשם "רגש הגוף-ונפש", ואם נעקוב אחר הרעיון הזה, נוכל לדמיין כיצד הוא מספק מסגרת להמשגה מחדש, נטורליסטית, של הדואליזם של דקארט, הדואליזם גוף-נפש. בצורתו המשוכללת, הגועל הוא רגש אנושי באורח ייחודי. כרגש הקשור קשר הדוק לתחושה המוסרית, הוא מרים אותנו מבור התחתית של הטבע החייתי שלנו, ויוצר תפישה נפרדת של היות לנו נשמה, תחושה שאין לבעלי-חיים אחרים.

העלאת הגועל מהרמה הגופנית לתחומים היותר מוסריים ורוחניים היא מעין סולם יעקב: רגליו בטינופת הבהמית וראשו בעננים השמימיים של האלוהי

לג'ונתן היידט (Haidt), אחד מתלמידיו של רוזין, היה חלק משמעותי בהרחבת המחקר על גועל אל התחומים המוסריים והרוחניים. ב-The Happiness Hypothesis (משנת 2005), הוא טוען שגועל הוא הרגש הקשור בקשר ההדוק ביותר להפרות של האלוהות. היידט חקר את הטקסטים הקדושים של הדתות הגדולות, והתרשם במיוחד מהדאגה המשותפת להם ביחס לענייני הגוף: אוכל, מין, היגיינה, המחזור החודשי, אוננות, טיפול בגופות וכו' – במה שהוא במידה רבה רשימת מלאי של כל מה שמעורר גועל. דתות מבקשות בדיוק לבטל תזכורות מהסוג הזה להיותנו יצורים גסים ובני תמותה. לכן, תפישות בדבר טוהר, ואיתן פולחנים של היטהרות סמלית, הן בעלות תפקיד חשוב ברוב הדתות. לדעתו של היידט, העלאת הגועל מהרמה הגופנית לתחומים היותר מוסריים ורוחניים היא מעין סולם יעקב: רגליו בטינופת הבהמית וראשו בעננים השמימיים של האלוהי. במונחים חילוניים, אנו יכולים לבחור במונחים אחרים במקום "האלוהי" – למשל "הנעלה", "המישור העליון" וכו', אבל הפונקציה של הניגוד הקוטבי הזה, הנוגע לגועל בסיסי, היא לספק לנו נחמה קיומית נוכח ההיבט המטריד ביותר בטבענו החייתי: עובדת קיומו של המוות.

יש בדברים הללו הדים לספרו של ארנסט בקר (Becker) משנת 1973, "The Denial of Death". בקר סבר שבסופו של דבר הציוויליזציה האנושית היא מנגנון הגנה מורכב מפני הידיעה שכיחידים, נידונו למות. הקיום האנושי הוא בעל היבט כפול. אנחנו גופניים, חלק מהמציאות הפיזית, ולכן בני תמותה, אבל בה בעת אנו שקועים ביקום סמלי של משמעות אנושית. יכולתנו לשקוע אל עולמות של אמנות, ספרות, דת, פוליטיקה וכדומה, מאפשרת לנו מידה של אלמותיות קולקטיבית, ומגוננת עלינו מפני העובדה האכזרית בדבר הגורל המצפה לנו בסוף.

אצל אחדות מן האנורקטיות הקדושות אפשר לראות משחק מרתק של יחסי גומלין בין האלוהי והמגעיל. קתרינה דה סיינה, שחשה דחייה עזה נוכח ההפרשה המצחינה מהפצעים הסרטניים בשדיה של אישה, הביאה את עצמה למצב של זעם קדוש נגד גופה שלה (כך לפי התיאור של ריימונד מקפואה) והתמודדה עם תחושת הגועל שלה באורח ישיר ומכוון על ידי איסוף המוגלה לקערה, ושתייתה. "כשהיא עשתה זאת", מציין ריימונד, "הפיתוי לחוש גועל חלף ונעלם".

אנג'לה מפוליניו (1248-1309) הייתה גם היא מאלה ששתו מוגלה. היא מצאה שטעמה "מתוק כטכס אכילת הלחם הקדוש", ונודעה כמי שאכלה גלדים שנטלה מעורם של החולים והעניים. אנורקטית קדושה אחרת, ורוניקה ג'וליאני הקדושה, בת המאה ה-17, נהגה ללקק ביסודיות רצפות וקירות של ארון מטונף, בעודה אוספת את קורי העכביש בלשונה, כולל העכבישים שהיו בהם. בספרו "The Varieties of Religious Experience" משנת 1902, ויליאם ג'יימס כותב על כך שנוכח רעות העולם וחטאי הבשר האדם "מתמודד איתם ישירות ומתגבר עליהם על ידי פנייה למקורות ההרואיים של הנפש". בהקשר זה, שתיית מוגלה, אכילת גלדים ובליעת עכבישים נראות כדוגמאות מרשימות להרואיות של הנפש.

קתרינה מסיינה, בלדסארה פרנצ'סקיני

התחתנה עם ישו ובאה על סיפוקה: קתרינה מסיינה, דיוקן מאת בלדסארה פרנצ'סקיני (המאה ה-17), הגלריה לאמנות ב-Dulwich, אנגליה. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

עבור קתרינה, שתיית המוגלה הייתה כנראה אירוע משמעותי שדחף אותה עוד יותר אל האנורקסיה, שבסופו של דבר הייתה קטלנית. בלילה שלאחר מכן היא חוותה התגלות, שבה ישו שיבח אותה על "השמדת טבעה הגופני בלהט של חסדי" (ההדגשה כאן ובציטוטים הבאים מ"חייה של קתרינה הקדושה מסיינה" מאת ריימונד, הן שלי). ישו הציע לקתרינה תמורה מידית, שהרגישויות המודרניות שלנו עשויות לראות בה גופניות בשרנית, הנוגדת באורח ברור את הנשגבות הרוחנית שקתרינה ניסתה להביע:

"ובעודו מניח את ידו הימנית על צווארה הבתולי, ומושך אותה לעבר הפצע בצד גופו שלו, הוא לחש לה: 'שתי, בתי' שתי את הנוזל מצד גופי, והוא ימלא את נשמתך במתיקות כזאת שהשפעתו המופלאה תורגש אפילו על ידי הגוף שבזת לו למעני׳".

קתרינה שתתה "ברצון ובשפע", עד שהיא רוותה, "ועם זאת, בה בעת היא כמהה ליותר; כי הרוויה לא עוררה בה גועל".

הבוז של קתרינה לגוף שלה עומד בניגוד לסגידה לגופו של ישו, ולכמיהתה להתמזג איתו, כמיהה שעליה היא מצהירה בלשון שגובלת בארוטיות

הבוז של קתרינה לגוף שלה עומד בניגוד לסגידה לגופו של ישו, ולכמיהתה להתמזג איתו, כמיהה שעליה היא מצהירה בלשון שגובלת בארוטיות. הכמיהות הללו מגיעות לשיאן ב"חתונה המיסטית" שלה עם ישו, שהועלתה על נס בשורה ארוכה של יצירות באמנות הנוצרית. בסביבות גיל 20, האנורקסיה שלה קנתה לה חזקה ברורה. קתרינה חוותה חיזיון שבו היא הפכה לכלתו של ישו, וכטבעת נישואין היא קיבלה את טבעת עורלתו (ולא, לפי המומחית לימי הביניים קתרין ווקר ביינום [Bynum], טבעת הזהב שמתוארת בגרסה המצונזרת של ריימונד). לאחר מכן, הטבעת הייתה תמיד לנגד עיניה, אך רק היא יכלה לראות אותה.

עד כה יש מחקר מועט בלבד על תפקיד הגועל באנורקסיה נרווזה המודרנית, אך ברור כי מדובר בכיוון שראוי למחקר. מחקרים מוקדמים, אשר השתמשו במדדים עצמיים של רגישות לגועל, הניבו תוצאות שלא היו חד משמעיות, אך המדגמים היו על פי רוב קטנים וכללו נבדקים עם מגוון הפרעות אכילה. מחקרים חדשים יותר שהתמקדו ספציפית באנורקסיה נרווזה, ועשו שימוש במדגמים גדולים יותר – למשל המאמר משנת 2012 מאת רות אהרוני ומריאן הרץ מהמרכז לבריאות הנפש בקופנהגן – הצביעו על רגישות מוגברת לגועל בקרב אנשים עם אנורקסיה ביחס למגוון רב של מעוררי גועל, אבל באורח בולט במיוחד ביחס למזון, תוצרי גוף וחשיפה מאגית (דוגמה לכך תהיה אפקט ה"הידבקות" של טבילת תיקן מחוטא בכוס של מיץ. על אף שהמיץ בהחלט ראוי לשתייה הוא נעשה מיד פחות רצוי, ואפילו מגעיל).

גועל עצמי – כלומר התפישה של הגוף וההתנהגות שלנו עצמנו כמושאים לגועל -  הוא חוויה בולטת באנורקסיה

קתרינה מסיינה חשה גועל שהתבטא בתחושה של מלאות, אלא כאשר בדמיונה האקסטטי היא זללה מדמו של ישו; באורח דומה, תחושות של שובע מעוררות תגובות של גועל בקרב הסובלים מאנורקסיה בימינו. באורח כללי יותר, גועל עצמי – כלומר התפישה של הגוף וההתנהגות שלנו עצמנו כמושאים לגועל -  הוא חוויה בולטת באנורקסיה. תחושות של בושה, נגזרת של גועל, התגלו גם הם כנפוצות הרבה יותר בקרב הסובלים מהפרעות אכילה מאשר בקבוצות קליניות אחרות, והן נמשכות אפילו בתקופות שהפרעות האכילה נמצאות בנסיגה. לאור התפוצה הרחבה יותר של אנורקסיה בקרב נשים, חשוב לשים לב שיש הבדל משמעותי וברור ברגישות לגועל בין המינים, וכי נשים חשות גועל בקלות רבה יותר על פני מגוון רחב של גורמי גועל, כפי שהראו הפסיכולוג ליית' א-שוואף (Al-Shawaf) ועמיתיו באוניברסיטת קולורדו ב-2017.

תפוח, מראה, תפישה, תפוח נגוס, אנורקסיה

אנורקסיה גם קשורה לשינויים בתפישה. תצלום: סנטיאגו אלוורס

נראה שגועל מעורב באנורקסיה בכל הרמות, החל ברמה הנוירו-אנטומית וכלה ברמה הסוציו-תרבותית. למשל, מצטברות ראיות לכך שאנורקסיה קשורה להבדלים במבנה ובקישוריות של האינסולה, אזור נסתר בקפלים עמוקים בקליפת המוח, אשר ממלא תפקיד מרכזי בוויסות תגובות הגועל, וכן בתפישת הטבע והאינטרוצפציה העצמית (כלומר, חישת מצבי הגוף הפנימיים). ברמה הפסיכולוגית, גועל ובושה מתעוררים לעתים קרובות בנסיבות שבהן איננו מצליחים לעמוד בסטנדרטים תרבותיים מסוימים, ויש ראיות ברורות שמראות שנשים נוטות יותר מגברים להגיב בדרך זאת, במיוחד בכל הקשור לחזות החיצונית שלהן.

גזרה דקה היא מושא לאידאליזציה בחברות מערביות מודרניות, במיוחד ביחס לנשים, והסטנדרטים לחזות החיצונית  נוטים להיות מוגדרים באורח צר ומוקפד. האידאל המוקרן של גזרה דקה וצעירה הוא בלתי ניתן להשגה עבור רוב הנשים, והדבר תורם לרמות גבוהות של חוסר סיפוק מהגוף בקרב נשים במערב. גועל עצמי ובושה ביחס לגוף קשורים לפחד לעורר גועל ודחייה אצל אחרים. הפסיכולוגיות האמריקניות טומי-אן רוברטס וג'יימי גולדנברג בחנו את המחקר בתחום הזה, והן ממקמות אותו בהקשר של העבודה של בקר על הגוף כתזכורת להיותנו בני תמותה. הגוף "כואב, מדמם ומזדקן״, הן אומרות, ובכך הדרך המובילה אותנו לבית הקברות נעשית ברורה ביותר, ברורה מדי, ואנו מתמודדים עם האימה שלנו על ידי זיהוי הכללים והסטנדרטים של החברה המשמשים לצורך הרחקה שלנו מן המהות החייתית בת התמותה שלנו, ואשר הופכים את הגוף לסמל תרבותי.

המאמץ שנשים משקיעות כדי להרזות, לעצב מחדש, להסתיר ולחטא את הגוף,  כדי לבטל את ריחו, למרוט את השיער ואף לשנות את הגוף שלהן באמצעות ניתוחים עשוי לספק מעין הגנה קיומית מהתזכורות בנוגע לטבען כיצורים חייתיים, טבען כמי שעתידות למות

"כל יצור אנושי חייב להתמודד עם הטבע", כתבה המבקרת הפמיניסטית האמריקנית קמיל פאליה בספרה "Sexual Personae" משנת 1990. "אך המשא של הטבע מונח באורח מכביד יותר על מין אחד". בחברות המערביות, הגוף הנשי נתון לסטנדרטים קפדניים יותר של ייצוגיות, וכתוצאה מכך הנשים נתונות בסיכון גדול יותר לסבול מבעיות פסיכולוגיות הקשורות לגוף. כפי שרוברטס וגולדנברג מנסחות זאת, "המאמץ שנשים משקיעות כדי להרזות, לעצב מחדש, להסתיר ולחטא את הגוף,  כדי לבטל את ריחו, למרוט את השיער ואף לשנות את הגוף שלהן באמצעות ניתוחים עשוי לספק מעין הגנה קיומית מהתזכורות בנוגע לטבען כיצורים חייתיים, טבען כמי שעתידות למות". אך הדבר עולה במחיר גבוה בתחום ההערכה העצמית.

לבסוף, הבה נפנה בקצרה לעיון בהשלכות אפשריות אחדות ביחס לטיפול. במקרים מתקדמים של אנורקסיה נרווזה מתעורר צורך בטיפול באשפוז כאשר יש הידרדרות פיזית המסכנת את חיי החולה, אבל ברוב המקרים, חולי אנורקסיה אינם מקבלים טיפול כלשהו בשלבים המוקדמים של המחלה. למיעוט החולים שכן מקבל טיפול, נראה שיש בטיפולים הניתנים תועלת מוגבלת. כפי שאומרים בפשטות עורכי ה-Oxford Handbook for Eating Disorders משנת 2010, אין אמצעי טיפול אמינים לטיפול ראשוני, לא מהסוג הפרמקולוגי ולא מתחום הפסיכותרפיה. גישות מתחום הפסיכותרפיה, בין אם מהסוג הקוגניטיבי-התנהגותי ובין מהסוג הפסיכודינמי, התמקדו עד כה, באופנים שונים, בתהליכי החשיבה שנוגעים להתנהגות של החולה ביחס לאכילה ולדימוי הגופני. אם יתברר כי הרגישות לגועל, או איזושהי הפרעה אחרת הנוגעת לתגובת הגועל, מעורבות באורח משמעותי בהתפתחות של אנורקסיה, הרי שיהיה צורך להתמקד באורח חד יותר בתהליכי ההמשגה הקשורים לגועל. אלא שגועל, כמו אותו רגש קיומי בסיסי ידוע, הפחד, הוא בעל שורשים נוירו-ביולוגיים עמוקים, ונובע ממכלול של מנגנוני למידה אסוציאטיביים אוטומטיים ולא מודעים, שמגלים עמידות לניסיונות לשנות אותם באמצעים טיפוליים העושים שימוש אך ורק בשיטות קוגניטיביות או לשוניות.

רקב, קלמנטינה, גועל

תמונה יפה של רקב מתפשט: עד מהרה הוא יחצה את סף הגועל. תצלום: דין מק'קוי

מיק פאוור (Power) וטים דלגליש (Dalgliesh), בני סמכא מובילים בתחום המחקר הקליני של הרגשות, טוענים בספרם "Cognition and Emotion" (מהדורה שלישית, 2015), ששינויים ברמה הזאת דורשים התעמתות ישירה ועמוקה יותר עם מושאי הגועל כדי להתנות מחדש אסוציאציות שנלמדו שוב ושוב. הדבר עשוי לדרוש חשיפה שיטתית לגורמים המעוררים את תחושת הגועל, גם מזונות וגם גורמים הקשורים לגוף. תרפיות של חשיפה תופשות מקום מוכר היטב בטיפול בהפרעות חרדה ולעתים נעשה בהם שימוש כדי להתמודד עם חרדות הקשורות במזון במצבים של אנורקסיה, אך גועל, ככזה, קיבל תשומת לב טיפולית מועטה עד כה, על אף שהיו התפתחויות מבטיחות אחדות בכיוון הזה, כמו למשל המחקר משנת 2015 שביצע הפסיכיאטר האמריקני תום הילדרבנדט (Hilderbrandt) יחד עם עמיתיו על אודות הימנעות ממזון בקרב מתבגרים. כדאי לשים לב, שגועל שונה מפחד ומחרדה, שכן הוא מגייס את הענף הפרסימפתטי של מערכת העצבים האוטונומית, ולא את הענף הסימפתטי, ולכן הוא עלול להתגלות כעמיד יותר לשיטות קונבנציונליות של יצירת הרגלים התנהגותיים.

אנורקסיה עולה מתוך העימות בין שני ההיבטים הללו של הווייתנו, הפיזי והמנטלי. הן בצורה הימי ביניימית של התופעה והן בצורתה המודרנית, היא ביטוי של "התגברות השכל על החומר", דרך להביע עצמיות מנטלית על פני עצמיות פיזית

העליתי כאן קווים כלליים לתופעת האנורקסיה, הן בימי הביניים והן בעת המודרנית, כביטוי של תבנית חשיבה פרפקציוניסטית הנעולה בממד של חוויה אשר מגיעה לעצם הליבה של פשר היותנו בני-אדם. בואו נכנה זאת בשם ממד החייתיות/רוחניות. חוויות המרחשות לאורך הרצף הזה מוזנות, בצורה זאת או אחרת, על ידי רגש בסיסי, רגש הגועל, והן נעות מן התחושות המגעילות ביותר של דחייה פיזית ועד לתחושות ההתעלות הנשגבות ביותר של רוחניות וחרדת קודש. ממד החייתיות/רוחניות מצוי ביסוד האינטואיציות העמוקות ביותר שלנו באשר לעצמי (שהן קרטזיאניות באורח בלתי נמנע). אינטלקטואלית, כנטורליסטים מתוחכמים, אנו יכול להכחיש את ההפרדה בין גוף ונפש, אבל מבחינה חווייתית, איננו יכולים להימלט מתחושת ההפרדה. אינסטינקטיבית, אנחנו דואליסטים.

אנורקסיה עולה מתוך העימות בין שני ההיבטים הללו של הווייתנו, הפיזי והמנטלי. הן בצורה הימי ביניימית של התופעה והן בצורתה המודרנית, היא ביטוי של "התגברות השכל על החומר", דרך להביע עצמיות מנטלית על פני עצמיות פיזית. בהשתקת התכתיבים של הטבע החייתי, אנורקסיה היא כמעט בגדר דחייה של ההתגלמות בגוף, והתנערות מן הצורך הבסיסי במזון. כוחות מנטליים מגויסים למאבק נגד הגוף, ורגש הגועל הוא הכוח המניע. אם, כפי שאמר קרל יונג, הגוף והבשר הם "אויבים נצחיים" בתודעה הנוצרית (ואנורקסיה נפוצה באורח מובהק ביותר בתרבויות המערב היהודיות-נוצריות), הרי שמזון הוא שדה קרב טבעי. אין ספק שהאנורקסיה היא מרובת-גורמים, אך גועל, "רגש הגוף-ונפש", יתגלה, לדעתי, כחוט משמעותי בפקעת הגורמים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים שיוצרים ביחד את ההפרעה המשונה וההרסנית הזאת.

פול ברוקס (Broks) הוא חוקר מוח וכותב עצמאי. מאמרים ראו אור בין היתר ב"טיימס", ב"גרדיאן" וב"פרוספקט". ברוקס הוא מחברם של הספרים Into the Silent Land משנת 2002 ו-The Darker the Night, the Brighter the Stars: a Neuropsychologist’s Odyssey Through Consciousness משנת 2018. הוא מתגורר בבאת' שבאנגליה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "קתרינה הקדושה מסיינה" (1612), חואן באוטיסטה מואינו, מוזיאון "פראדו", מדריד. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פול ברוקס, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אנורקסיה קדושה

01
פון פום

אנורקסיה כצום מתמשך מובילה את המערכת הגופנית לצרוך את אנרגיית הגוף מרקמותיו וללא תזונה חיצונית ומכך נוצר מצב אנרגטי יעיל בהרבה מאנרגיה חיצונית כי אין אנרגיה המתבזבזת על עיכול ,משמע אנרגיה מקסימלית וממקור זמין והוא בשרינו ובנוסף המצב מוביל לחוויות רוחניות שהפעילות הכלל מערכתית מתעצמת מעודף אנרגיה נקיה וחופשיה לשימוש הנפש ומי שיחקור זאת יגלה שיש בדברי הרבה מעבר לכתובי כי אין יכולת להעביר את הכל מלבד המסר
ובין היתר לכותב דע שהתודעה קשורה למודעות והנפש לתת מודע המתפעל את המודע והנשמה הנובעת מנשימה היא החיבור לאלהים שבנו המזין את נפשינו המזינה את תודעתינו המזינה את גופינו וכך בנוייה שרשרת המפלים מרוח האלהים לנישמתו לנפשו לתודעתו ולגופו ,התודעה צומחת שהגוף גוועה וכך הנפש צומחת שהתודעה גוועה וכן להמשךהנשמה פורחת שהנפש גוועה והכי חשוב שהשיעור נלמד ואפשר להמשיך לשיעור הבא אחרי החיים

02

אנורקסיה זה דבר הרבה יותר נשי מגברי. המחלה הזו כנראה מסיבה אבולוציוני היא מתפרצת הרבה פעמים לאחר דיאטה. כנראה תגובה נשית למעבר מתחת לסף מסויים של חוסר מזון בשבט הקדמוני בו התפתחו אבותינו. הימנעות מרצון ממזון כדי לא להירצח ע"י גברים רעבים. במשולב עם נטייה להוצאת אנרגיה מרובה הליכות ריצות ספורט, כנראה אינסטינקט של הגוף לברוח וללכת מהסביבה נטולת המזון לסביבה אחרת שופעת יותר בפירות וכו'. אבל יתכן והתיאוריה הזאת לא נכונה כלל ואין שום היגיון אבולוציוני מאחורי המחלה, זה סתם תקלה בגוף שאין בה שום תועלת אלא רק נזק נטו, טעות של הטבע.