אנושות על הקצה

מבחינה טכנולוגית, האנושות חזקה מאי פעם, ובכל זאת אנו מרגישים שבריריים יותר ויותר. מדוע?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

סוף העולם הוא ענף מתפתח. אפשר ממש להרגיש את יום הדין באוויר: אתרי אינטרנט שונים מנסים להכין את הציבור לאסון הממשמש ובא (survivopedia.com, doomandbloom.net, prepforshtf.com), ודיסציפלינות אקדמיות חדשות מתהדרות בשמות כמו "לימודי אסון", "לימודי אנתרופוקן" ו"לימודי היכחדות". כן, אין ספק שהפגיעוּת האנושית באופנה.

אין זו בהלה מפני איומים על תרבותנו בלבד, אלא בהלה מפני איומים קיומיים. מעבר להכרזות דרמטיות על סוף העולם המגיע אלינו בחסות הכחדה המונית, שינוי אקלים, מגפות, קריסה מערכתית כלל-עולמית והידלדלות משאבים, נדמה שאנו אחוזי חרדה באשר לאובדן אפשרי של התכונות שהופכות אותנו ליצורים אנושיים. הרשתות החברתיות, כך אומרים לנו, מאיימות על יכולתנו לחוש אמפתיה ולייצר חיבור רגשי אמיתי לזולת. ויש גם תופעות, כמו פורנו-אסונות וקולנוע אפוקליפטי, המציגות בפנינו זומבים, ערפדים, מוטציות גנטיות, בינות מלאכותיות ופולשים חייזריים שנראים כל כך אנושיים עד שהם מטילים ספק בערכה ובמהותה של האנושיות עצמה.

רק אם נכיר בקיומנו הגשמי הרעוע וברגשות ובפחדים המלווים את היותנו בעלי חיים אנושיים, נוכל להבין מה מונח בשורש תופעות כמו גזענות, סקסיזם ושנאות אחרות ולהתגבר עליהן

כיצד הגענו לרגע הזה בהיסטוריה, שבו האנושות חזקה יותר מאי פעם מבחינה טכנולוגית, ואף-על-פי-כן אנו מרגישים שבריריים יותר ויותר? התשובה טמונה באופן שבו תפשנו לאורך ההיסטוריה את תמציתו של הדבר הזה המכונה "אדם", ובאופן שבו תפישת האדם הזינה בעצמה את הפנטזיות על קריסתה שלה. החששות באשר לשבריריות התבונה האנושית נולדו לכל המאוחר ביוון העתיקה, עם משל המערה של אפלטון, שבו בני אדם מוחזקים בשבי במערה ומסוגלים לראות רק את הצללים המרצדים, שמטילות צורות אמיתיות על גבי קירות האבן. אנו, השבויים, מתקשים לפנות לעבר האור ולראות את מקור הצללים (את צורתם האמיתית), ולמעשה מתנגדים לכך. בדיאלוג אפלטוני אחר בשם "פיידרוס", סוקרטס חושש שהמדיום שבו אנו מעבירים ידע – הכתב – עלול למנוע מאיתנו לזכור מידע או לחשוב בכוחות עצמנו. כאילו התבונה המייחדת אותנו משאר המינים היא דבר שאנו עלולים לאבד בכל רגע, או אפילו דבר שיש לנו נטייה לברוח ממנו.

אלפטון, אקדמיה, קרל יוהן וואלבום

אפלטון באקדמיה שלו. איור על פי ציור של השבדי קרל יוהן וואלבום מ-1879. תצלום: ויקיפדיה

רציונל האובדן הפרדוקסלי הזה – שבמסגרתו אנו מוקירים דווקא את הדבר שאנו קרובים יותר מכול להפקיר – משפיע על האופן שבו אנו מתמודדים עם מצבנו הנוכחי. רק כאשר אנו מתעמתים עם החורבן הממתין מעבר לפינה, אנו מרגישים שאנו סוף סוף עושים משהו בנידון. רק כאשר אנו משלימים עם פגיעותה של האנושות יש לנו תקווה לכונן עתיד צודק. כך אומרים, בכל אופן, חכמי התרבות הפופולרית, התיאוריה הפוליטית והפילוסופיה העכשווית. ההרס האקולוגי הוא שיאלץ אותנו בסופו של דבר לפעול נגד האלימות הקפיטליסטית, כך טוענת נעמי קליין בספרה This Changes Everything: Capitalism vs the Climate (משנת 2014). הפילוסופית מרתה נוסבאום (Nussbaum) טוענת כבר זמן רב שכל ניסיון להגן על בני האדם מפני שבריריותם ופגיעותם שופך אור על מקורותיהן של ההיררכיות הפוליטיות מימי אפלטון ועד היום, שכן רק אם נכיר בקיומנו הגשמי הרעוע וברגשות ובפחדים המלווים את היותנו בעלי חיים אנושיים, נוכל להבין מה מונח בשורש תופעות כמו גזענות, סקסיזם ושנאות אחרות ולהתגבר עליהן. אי-סדר וחורבן פוטנציאלי הם למעשה הזדמנויות להתחזק, טוען נסים ניקולס טאלב (Taleb) בספרו "אנטי שביר" (משנת 2012) – ובספר Thank You for Being Late (משנת 2016), תומס פרידמן מהניו יורק טיימס טוען שדווקא "עידן ההאצות" הנוכחי שהשתלט על עולמנו, נותן לנו הזדמנות לעשות הפסקה במרוץ. בה בעת, המכון לעתיד האנושות של אוקספורד חוקר הימנעות מאסונות קיומיים אף שבאותה שעה עוסקים בו בסוגיות של בשלות טכנולוגית ו"בינת-על" מלאכותית.

ככל ש"אנחנו" מתעקשים על אחדות גלובלית המתקיימת תחת מטרייה של אחווה כלל-אנושית מדומה – כך פוחתת יכולתנו לדמיין אורחות-קיום אחרים בתור בני אדם

כאן אנו מזהים את הקשר ההדוק בין שבריריות לאונוּת. "אנושות" היא מושג מגובש, ובכל זאת הוא שביר. ההיסטוריה מלמדת שככל שאנו ממשיכים להגדיר את "האדם" כבריה שייחודה בתבונתה, במיומנותה, בקִדמה שלה – ככל ש"אנחנו" מתעקשים על אחדות גלובלית המתקיימת תחת מטרייה של אחווה כלל-אנושית מדומה – כך פוחתת יכולתנו לדמיין אורחות-קיום אחרים בתור בני אדם. תיאורי האפוקליפסה מציגים את בני האדם כבריות שהידרדרו לכדי הישרדות בלבד והפכו ליצורים שבריריים החשופים לכל סוגי הניצול והרודנות. אבל התרחישים הדיסטופיים האלה אינם גרועים יותר מהמציאות היומיומית העכשווית של מרבית בני האדם. כשאנו מדברים על "סוף העולם" אנו מתכוונים בדרך כלל לסופו של העולם שלנו ושל אנשים כמותנו. אבל איננו נוהגים לשאול את עצמנו מי נכלל בקבוצה הזאת, "אנשים כמותנו", מה המחיר ששילמנו על עולמנו כפי שהוא, ואם היינו זכאים לעולם כזה מלכתחילה.

מאז ומתמיד בני האדם מספרים סיפורים על אודות אחרית הימים, החל באמונה התנ"כית באחרית הימים וכלה בסיפורי המגפות של ימי הביניים. אבל הפחד מאפוקליפסה של האנושיות החל בפועל להתפשט בתקופת הנאורות של המאה השמונה-עשרה. תקופה זו היא ערש התפישה המודרנית של ה"אנושות" כקהילה של בני אדם הקשורים זה לזה מכוח התבונה והזכויות המשותפות להם. האידיאל ההומניסטי הזה ממשיך לעמוד בבסיס האקטיביזם הפרוגרסיבי והשיח הדמוקרטי גם כיום. אבל מן הראוי לחזור לרגע אחד להצהרתו של דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", ולשאול את עצמנו כיצד היה יכול אדם יחיד העומד בפני עצמו לנתק את ישותו מהעולם ולהקדיש מאמצים של כתיבה, קריאה ושכנוע למשימת ההגנה על אגו עצמאי וטהור. ואפשר גם לדלג מאות שנה קדימה, ל-1792, ולנסות לחשוב איך ייתכן שלמרי וולסטונקראפט (Wollstonecraft)‏ היה זמן לקרוא על הזכויות המגיעות, כביכול, לכל בני האדם ואז לדרוש שהזכויות האלה יינתנו גם לנשים.

מרי וולסטונקראפט, ג'ון אופי

מרי וולסטונקראפט, דיוקן מאת ג'ו אופי (Opie), בסביבות 1797, ב-National Portrait Gallery. תצלום: ויקיפדיה

הסופר אמיטב גוֹש (Gosh) מספק לנו תשובה מרתקת לשאלות האלה במחקרו בנושא ההתחממות הגלובלית, The Great Derangement (משנת 2017). לדבריו, קולוניזציה, אימפריה ושינוי אקלים הם למעשה פרקטיקות הקשורות זו לזו בקשר בל-יינתק. משאבי העולם השלישי היו חיוניים ליצירת החיים הנוחים של מעמד הביניים בעידן המודרני, אבל המשאבים האלה לא יכלו להיות נגישים לכול: "מיעוט קטן בלבד יכול לקיים את דפוסי החיים שהמודרניות מעודדת... לא כל משפחה בעולם יכולה לקנות שתי מכוניות, מכונת כביסה ומקרר – לא בגלל מגבלות טכניות או כלכליות, אלא מכיוון שהדבר יחנוק את האנושות".

הבטחת החירויות האנושיות הבסיסיות יכלה להפוך לעיסוק מוסרי נפוץ רק מכיוון שבני האדם המודרניים החלו ליהנות מנוחוּת חומרית

גוֹש חולק על אחד ההיבטים המרכזיים בסיפור האנושות: שהיא תוביל לקדמה בלתי פוסקת ולהכללה של עוד ועוד בני אדם בתוכה, עד שכולנו נהנה מיתרונותיה. אבל אני מעוניינת להוסיף זווית נוספת להתנגדות שלו: הרעיון הזה של "חיים, חירות ורדיפת האושר", שנולד בימי הנאורות, לא היה יכול לעלות בדעתנו לולא נהנה המערב מחיי הנוחות והתחכום הטכנולוגי המאפשרים את קיומו של מעמד ביניים ליברלי יותר ויותר. הבטחת החירויות האנושיות הבסיסיות יכלה להפוך לעיסוק מוסרי נפוץ רק מכיוון שבני האדם המודרניים החלו ליהנות מנוחוּת חומרית – במידה לא מבוטלת הודות ליתרונות הכלכליים שהביאו עמם הכיבוש, הקולוניזציה ושעבודם של עמים אחרים. כלומר, לא היינו יכולים לזעום על עבדות ושעבוד (במובנם המילולי והמידי) עד שנתחים גדולים מכדור הארץ שועבדו לתעשיות שהפכו בני אדם למקורות אנרגיה. אם כך, הזכויות המגיעות "לכולנו" מבוססות על התעלמות מכך שהתנאים הנוחים האלה באו על חשבון חייהם של בני אדם אחרים ובעלי חיים אחרים. הזכאות הגורפת של כל בני האדם לביטחון, כבוד וזכויות התאפשרה רק כי מוּטבי ה"אנושות" הבטיחו לעצמם את נוחותם ומעמדם בכך שהגדירו אחרים כיצורים שמעמדם פחוּת מזה של בני אדם וכך הפכו אותם ליותר שבריריים.

מינאס ז'ראיס, ברזיל, זהב, עבדות

עבד סופג הצלפות בברזיל, בתקופת חיפוש הזהב. ציור של קרלוס ז'וליאאו, סביבות 1770. תצלום: ויקיפדיה

הדבר המעניין לגבי לידת ההומניזם במאה השמונה-עשרה אינו רק העובדה שהוא צמח מתוך היסטוריה של ביזוי, שאותה הוא דחה בהמשך, אלא שמושג ה"אנושות" המשיך לשמור על קשר לאותו ביזוי. לאחר שהמערב נהנה מהעושר שחולץ מגופם ומאדמתם של "האחרים", ההגות המערבית החלה להשתמש בקטגוריית ה"אנושות" כדי לצרף אליה עוד ועוד מאותם יחידים שהודרו ממנה בעבר, זאת באמצעות ביטול העבדות, הענקת זכות הצבעה לנשים ובאמצעות תנועות נוספות שנלחמו על זכות הצבעה לקבוצות שונות. התמורות האלה דומות להפליא להכרזותיהם של אילי היי-טק של ימינו, שהפיקו ערך בל-יתואר ממנגנוני הקפיטליזם הגלובלי, וכעת טוענים שעלינו להחיל הכנסה בסיסית לכול במטרה לנטרל את השפעותיהן השליליות של האוטומציה והבינה המלאכותית. אחרי ככלות הכול, האדנות מרשה לעצמה לתקן את דרכיה רק לאחר שהשיגה לעצמה חיי נוחוּת.

אמנם "אנושיות" הפכה לדבר המגיע לכולנו, זכות שאי אפשר לגזול מאף אחד, אבל אנשים אחדים עדיין זוכים “להגשים את עצמם" כבני אדם יותר מאשר אחרים

אבל יש תפנית בעלילה. אמנם "אנושיות" הפכה לדבר המגיע לכולנו, זכות שאי אפשר לגזול מאף אחד, אבל אנשים אחדים עדיין זוכים “להגשים את עצמם" כבני אדם יותר מאשר אחרים. ככל שמעגל האנושות התרחב והכיל עוד ועוד בני אדם פגיעים, גברה התחושה ש"אנחנו" עלולים להידרדר בחזרה למצב חצי-אנושי או לא-אנושי – והתחושה הזאת הצדיקה את הדרישות ליצירת תפישה נשגבת ואיתנה מתמיד של "האדם".

הדינמיקה הזאת באה לידי ביטוי בדיונים שנערכו במאה השמונה-עשרה בנושא העבדות. בשלב זה כבר נתפשה העבדות כתופעה בזויה מבחינה מוסרית, לא רק כי הורידה את העבדים למעמד לא-אנושי אלא מכיוון שעצם האפשרות לשעבוד – עצם האפשרות שחלק מבני האדם לא יגשימו את הפוטנציאל שלהם כבני אדם רציונליים – נחשב לדבר המזיק לאנושות ככלל. בספרה "הגנה על זכויות האישה" (משנת 1792), למשל, השוותה וולסטונקרפט את הנשים לעבדים, אך התעקשה שהעבדות לא תאפשר לאיש להיות אדון אמיתי. השעבוד יהפוך את כולנו לאכזריים ושפלים יותר. ייתכן ש[נשים] תהיינה שפחות נוחות", כתבה וולסטונקרפט, "אבל לעבדות תהיה השפעה מתמדת, שתבזה הן את האדון הן את שפחתו הנרצעת". [תרגום: ליה נירגד, הוצאת שלם, 2005]

ההצהרות האלה מתבססות על ההנחה שהזכות לחירות היא מצב טבעי של "האדם", וששעבוד אמיתי כבר אינו באמת מהווה איום על ה"אנחנו". כשז'אן-ז'אק רוסו טען בספרו "האמנה החברתית" (משנת 1762) ש"האדם נולד חופשי, ובכל מקום נתון הוא בכבלים"1, אין ספק שלא העסיקו אותו האנשים שהיו כבולים בפועל. כמו כן, מושג "אזיקי הדמיון" של ויליאם בלייק ("אזיקֵידמיון" בתרגומה של חנה ניר)2 מרמז שהאימה האמיתית אינה כליאה גופנית אלא האפשרות שנשעבד את עצמנו באמצעות כשל המחשבה. וכך, ברגע שבו בוטלה העבדות והפכה לסמל לשבריריות ותו לא, היא הפכה גם למצב המסכן מבפנים את האפשרות להיות אנושי.

שוק העבדים, גוסטב בולנז'ה

"שוק העבדים", גוסטב בולנז'ה, 1886. תצלום: ויקיפדיה

איני טוענת בשום פנים שהעבדות היא תופעה טבעית או בלתי נמנעת במובן כלשהו, אלא שאותם הכותבים שיצאו נגד העבדות, שטענו שהעבדות אינה הולמת את הטבע האנושי, גם ראו את הפוטנציאל המעוות והמפלצתי של העבדות כקרוב מדי לבני האדם במצבם התקין. אך במקום לאמץ עמדה של אדיבות וטוב לב כלפי העולם לנוכח הפגיעוּת האנושית הזאת, הרי שברוב המקרים קרה ההיפך: מכיוון שבני האדם עלולים שלא לממש את הפוטנציאל שלהם ועלולים להיות נתונים בכבלים בכל מקום, הם נאלצים להיות ערניים יותר מאי פעם בכל הקשור להבטחת עתידם. את "האנושות" יש להוקיר ולבצר בדיוק מפני שמעמדה מעל החיים הביולוגיים רעוע כל כך. סכנת ההשחתה של "האדם" הפכה לכוח המחזק את הקטגוריה הזאת ואף מרחיב אותה. ולכן העבדות לא נתפשה כמצב היסטורי של חלק מבני האדם, שהיו נתונים למרותם האכזרית והלא-אנושית של בני אדם רודניים אחרים, אלא נחשבה לאיום מתמשך השוכן בקרבנו, לשבריריות אנושית יסודית המצדיקה את החתירה לכוח.

התרבות הפופולרית מעצימה את חשיבותו ואת עוצמתו של האסון הקרב ובא, אבל הגמול הוא ניצחון מוחץ ומוחלט מתמיד

עד כמה שונים הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כיום? הקולנוע משמש ברומטר מעניין להלך הרוח התרבותי. בשנות השבעים הציגו בפנינו סרטי האסונות כל מיני זוועות מצומצמות, כמו טביעת ספינה ("הרפתקה בפוסידון", 1972), גורדי שחקים בוערים ("המגדל הלוהט", 1974) או כרישים טורפי-אדם ("מלתעות", 1975). כיום האסונות הקולנועיים נוגעים לאנושות כולה. לא תקריות מקומיות מאיימות עלינו היום, אלא בני האדם עצמם. השממה שבה מתרחש הסרט "בין כוכבים" (2014) מתאפיינת בהידלדלות משאבים הנובעת מצריכת-יתר אנושית; הקיום המשועבד של "אליסיוּם" (2013) הוא תוצאה של הסתעפות המין האנושי לשני מעמדות, כאשר אחדים מבני האדם השתלטו על המשאבים היחידים שנשארו וגרים בתחנת חלל, ואלה שנותרו על פני כדור הארץ חיים בעוני. נדמה שקצו של העולם (הממשמש ובא) קנה לו אחיזה חזקה כל כך בדמיון התרבותי, שכעת איננו שואלים את עצמנו אם הוא אכן יתרחש, אלא כיצד הוא יתרחש.

ארבעת פרשי האפוקליפסה, ויקטור וסנצוב

ארבעת פרשי האפוקליפסה, ויקטור וסנצוב (1887), תצלום: ויקיפדיה

אבל כשבוחנים את הנושא לעומק, מבינים שרוב תרחישי "סוף העולם" הופכים לתרחישי "הצל את העולם". אמנם התרבות הפופולרית מעצימה את חשיבותו ואת עוצמתו של האסון הקרב ובא, אבל הגמול הוא ניצחון מוחץ ומוחלט מתמיד. ב"בין כוכבים", הרוח החלוצית של חקר החלל גוברת על הביורוקרטיה ההישרדותית קצרת הרואי, כשבסופו של דבר אסטרונאוט שפרש מסכן את חייו כדי להציל את העולם. אפילו הגרסה הקולנועית הקודרת (2009) לרומן של קורמאק מקארתי, "הדרך" (2006), מסתיימת בילד המצטרף למשפחה. גם השטחים המנוונים, המשועבדים, החרבים וחסרי החיים ביותר מספקים ל"אנושות" הזדמנויות להתייצב בפני סכנת אי-הקיום ולחתור לעתיד איתן יותר.

סרטים כגון אלה מרמזים על התשוקה לאורחות-קיום חדשים. ב"אוואטר" (2009), כוח מערבי מיליטריסטי פולש לירח פנדורה כדי לבזוז ולכרות את המחצב "נדיריום" (במקור Unobtanium). בסופו של דבר הם נבלמים על-ידי הנאבי (Na’vi) הילידיים, שאינם מנסים לתבוע בעלות על הטבע אלא לקיים הרמוניה סימביוטית איתו. החוכמה האקולוגית של הילידים והקשב שלהם לטבע הם שמובילים בסופו של דבר לניצחון על התבונה התכליתית והאינטרסנטיות של הפולשים. ב"מקס הזועם: כביש הזעם" (2015), עולם עתידי נטול משאבים נשלט על-ידי אליטה חמדנית, טפילית ובזבזנית. אבל הישועה באה עם חזרתן של קבוצת מורדות הקשובות לצרכים האקולוגיים של העולם ולצרכיו של האחר. הנשים האלה התברכו כולן בחוכמה מיתית, המובילה בסוף לניצחון על האנוכיות האלימה של משפחה רודנית ששותה (כמעט במובן מילולי) את דמם של האנשים. הסיפורים האלה על דימויים קהילתיים בהשראת תרבות ילידית ופמיניסטית מנסים להציע חלופות לתרבות המערבית המנסה למצוץ את לשדּה עד תום. שני הסרטים האלה מסיימים את עלילות האסון שלהם בניצחון של אורחות הקיום האינטואיטיביים וההוליסטיים על פני האימפריאליזם והמיליטריזם. לא זאת בלבד שהם מציגים מינֵי עתיד פוסט-פוסט-אפוקליפטיים באור ורוד, אלא שהם עושים זאת על-ידי קריאה לאנושות אדיבה יותר הקשובה לצרכים האקולוגיים של העולם.

עולם שנדמה על סף חורבן הוא למעשה עולם של הזדמנויות

הסרטים האלה לוחשים לנו: הביטו היטב בהווה, ומה שנראה כמו מצב נואש עשוי להתגלות כמצב המוביל דווקא לשיפור ולהשבחה. עולם שנדמה על סף חורבן הוא למעשה עולם של הזדמנויות. האנושות האוניברסלית של הנאורות – אותה אנושות ששעבדה וכבשה את האחר בטענה שהדבר יקדם את תבונתנו ואת קדמתנו ויביא תועלת "לנו", לכולנו – החלה להיראות כאנושות שברירית המסוגלת בו בזמן להגיע לגאולה מוסרית. כאילו אנו אומרים שחולשתנו היא שמעניקה לאנושות את זכות השלטון.

התרבות הפוסט-אפוקליפטית העכשווית אינה מפחדת מסוף העולם אלא מסופו של עולם מסוים – העולם העשיר, הלבן, עולם הנוחות והשפע. אורחות החיים המערביים מסתמכים על מה שהפילוסוף הצרפתי ברונו לאטוּר (Latour) כינה "מערך הנבנה לאטו של אי-הפיכויות [קרי מצבים שאינם ניתנים לשינוי]", הדורש משאר העולם לחיות בתנאים שאינם ראויים למחיה לפי הגדרת "האנושות". ושום דבר אינו רעוע יותר ממין המתכנס בחלק גדול של כדור הארץ, נוטל את משאביו ממקום אחר, משליך את הפסולת והאלימות שלו החוצה, ואף מגדיר שאורח-הקיום הספציפי שלו הוא הוא האנושות.

אריה רעב, אנטילופה, אנרי רוסו

"אריה רעב מתנפל על אנטילופה" (1898-1905), אנרי רוסו. תצלום: ויקיפדיה

להגדיר סוג צר אחד של אנושות כאורח-הקיום היחיד, משמעו לראות בסופה של אנושות זו סופו של העולם כולו. אם כל מה שמגדיר "אותנו" מתבסס על אורח קיום מורכב ונצלני כזה, אז מובן שכל הצטמקות של ההיפר-אנושות הזאת נתפשת כאירוע אפוקליפטי. כאילו אנו אומרים לעצמנו ש"אנחנו" איבדנו את העולם הבטוח "שלנו", ובקרוב נחיה כמו כל העמים האחרים האלה הנושאים כעת במחיר האמיתי של האנושיות שלנו.

הלקח של הניתוח הזה, מבחינתי, הוא שעלינו להפוך את הכיוון המוסרי המותווה על-ידי תפישת השבריריות. כאשר האנושות מנסה בעיקשות להיעשות פגיעה פחות וחסינה יותר, היא נעשית דווקא ובהכרח פגיעה יותר. אבל במקום לראות באפוקליפסה מפגן אימים לא אנושי שעלול לקרות ל"כולנו", עלינו להכיר בכך שהקבוצה המציגה עצמה כ"אנושות" תמיד העמיסה את שבריריותה על גבם של אחרים. עידן האדיבות והנדיבות "האנושית" ש"אנחנו" חווים כיום – עידן השואף להעניק צדק וביטחון לכול - התאפשר אך רק מכיוון שיצרנו ושכללנו אורחות חיים שבריריים לחלוטין שאותם כפינו על בני אדם אחרים. אז לא זאת בלבד שהאסונות האלה, שאמורים לכאורה לדרבן "אותנו" להבטיח את יציבותנו הם למעשה אסונות שבני אדם רבים אחרים חוו כבר, אלא שאולי לא כדאי לנו למהר ולהוציא אותם מכלל אפשרות מתמונת העתיד שלנו.

זאת הסיבה שתרחישי האסונות העכשוויים מתארים עולם שבני אדם חיים בו, אבל העולם הזה אינו "עולמנו" ובני האדם שנותרו אינם "האנושות". ה"אנחנו" שהוא האנושות, ה"אנחנו" שרואה את עצמו כמי שהתברך בתנאים טובים שאמורים לחול על כולם, הוא למעשה המאורע ההיסטורי השברירי ביותר שהיה. "האנושות" של ימינו החלה להביע תחושה חסרת תקדים של שבריריות, אך הסיבה לכך אינו קיום רעוע, חשוף ופגיע שקטע לפתע ובמקריות היסטוריה מתמשכת של יציבות. לא. תחושת השבריריות הנוכחית מלמדת כי התופעה המכנה את עצמה "אנושות" אינה אלא הפוגה משבריריות מהותית וטרנסצנדנטלית, ובה בעת העצמה שלה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

 

קלייר קוֹֹלבּרוּק (Colebrook) היא מרצה לספרות אנגלית, פילוסופיה ולימודי נשים, מגדר ומיניות באוניברסיטת פנסילבניה סטייט. ספרה האחרון הוא Death of the PostHuman: Essays on Extinction (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: חורבה על שפת הים. תצלום: ג'ון האלט, unsplash.com

John Hult

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלייר קוֹֹלבּרוּק, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אנושות על הקצה

03
יורם גרשמן

הכל טוב יפה חוץ מהפנטזיה על ה׳הרמוניה הסימביונטית של הילידים עם הטבע ׳. האירופאים לא המציאו את הכחדת המינים, המלחמות ואפילו לא את העבדות, רק עשו את זה בקנה מידה גדול יותר. עבדות היתה (ועדיין קיימת) גם בחברות ילידים והמלחמות בין שבטים אינן פחות דרמטיות מאשר מלחמות בין ארצות מערביות גם אם הנשק הוא חץ וקשת ולא פצצות חכמות.