אנחנו והכלים, הכלים ואנחנו

כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין השפעות הטכנולוגיות הדיגיטליות לחוויות היומיומיות שלנו. המציאות מסוננת מבעד למסכים זוהרים, זרמי נתונים בלתי נגמרים, לולאות משוב ביומטריות, תוספים דיגיטליים ורשתות מתרחבות שקושרות את האני הווירטואלי שלנו למערכי לוויינים במסלול היקפי מתמיד. שעוני יד מפענחים את מצבנו הגופני על ידי ספירת צעדים ופעימות לב. טלפונים בודקים עם מי אנחנו מבלים את הזמן ברשת, ממפים את המקומות שבהם אנחנו מבקרים ומתעדים את הקורות אותנו בארכיונים דיגיטליים. רשתות חברתיות יוצרות בריתות ואפשרויות פוליטיות חדשות. ורשתות אלחוטיות רחבות ידיים – המחברות לוויינים, רחפנים וכלי נשק ״חכמים״ – קובעות כיצד המלחמות נערכות באזורנו. האופן שבו אנחנו חווים את העולם ספוג בטכנולוגיות דיגיטליות.

אבל עבור הפילוסוף הצרפתי ברנאר סטיגלר, מן התאורטיקנים המוקדמים והחשובים של העידן הדיגיטלי שלנו, הבנת העולם תובעת מאיתנו לחרוג מן האופן הרגיל שבו אנו רואים את הטכנולוגיה. סטיגלר סבר כי טכנולוגיה אינה קשורה רק להשפעות של כלים דיגיטליים והאופן שבו הם מעצבים את חיינו. היא אינה קשורה רק לאופן שבו מכשירים נוצרים ומופצים על ידי ארגונים, מדינות או יחידים בעלי כוח. הקשר שלנו עם הטכנולוגיה קשור למשהו עמוק ובסיסי יותר. הוא קשור לטכניקה (technics).

דרך הקיום הייחודית שלנו בעולם, כצורה השונה ממינים אחרים, מוגדרת על ידי חוויות וידע שהכלים שלנו מאפשרים

על פי סטיגלר, טכניקה – היצירה והשימוש בטכנולוגיה, במובן הרחב ביותר – היא מה שהופך אותנו לאנושיים. דרך הקיום הייחודית שלנו בעולם, כצורה השונה ממינים אחרים, מוגדרת על ידי חוויות וידע שהכלים שלנו מאפשרים, בין אם מדובר בממשק מוח-מחשב חדשני ביותר דוגמת Neuralink, או בגרזן אבן פרהיסטורי ששימש לבירוא יער. אבל אל תטעו: ״טכניקה״ אינה פשוט מילה נרדפת ל״טכנולוגיה״. כפי שכתב מרטין היידגר במאמרו ״השאלה בנוגע לטכנולוגיה" (משנת 1954), שבכותרתו המקורית הוא השתמש במונח הגרמני Technik במקום Technologie: ״מהות הטכנולוגיה אינה בשום אופן דבר מה טכנולוגי״. הדבר תואם את ההיסטוריה של העולם האטימולוגיה של ״טכניקה״ מחזירה אותנו למשהו כמו המונח היווני העתיק לאמנות – technē. מהותה של הטכנולוגיה, אם כך, אינה במכשיר, כמו זה שבו אתם משתמשים כדי לקרוא את המאמר הזה. היא התהליך היצירתי שאינו נשלם, מערכת היחסים עם הכלים שלנו ועם העולם.

טכנולוגיה מתקדמת שעיצבה אותנו: גרזן אשלי דו-פאתי, הוט-גארון, צרפת. תצלום: Biface, ויקיפדיה

זוהי המורשת של סטיגלר. במהלך חייו, הוא השתמש ברעיון הטכניקה, שאותו חקר לראשונה כשהיה כלוא באשמת שוד מזוין, באופן מרחיק לכת יותר מכל הוגה אחר. אבל לעתים קרובות הרעיונות שלו זכו להתעלמות או אי הבנה, אפילו לפני שמת בשנת 2020. כיום, הם נחוצים יותר מתמיד. אחרת איך נוכל ללמוד להפריד את השפעות הטכנולוגיות הדיגיטליות מחוויות היומיום שלנו? איך נוכל להתחיל להבין את תולדות המציאות המשונה שלנו?

דרכו של סטיגלר למעמד של פילוסוף כמעט-נודע בעידן הדיגיטלי שלנו לא הייתה פשוטה כלל. הוא נולד בווליבון-סור-איבט, מדרום לפריז, בשנת 1952, בתקופה של פריחה ושפע מחודש בצרפת, לאחר ההרס הנורא של מלחמת העולם השנייה. כשהגיע לגיל שש עשרה, סטיגלר השתתף בגל המהפכני של 1968 (ומאוחר יותר הפך לחבר במפלגה הקומוניסטית), שבמהלכו התקוממות קיצונית של סטודנטים והפועלים הכריחה על הנשיא שרל דה גול לחפש מקלט זמני במערב גרמניה. אולם, אחרי שהוכרזו בחירות חדשות והבריקדות פורקו, סטיגלר התאכזב מן המרקסיזם המסורתי, וגם מן הנטיות הפוליטיות שאפיינו את צרפת באותה עת. השמאל הצרפתי נראה קרוע בחוסר אונים בין האקזיסטנציאליזם הפוסט-מחמתי של ז׳אן פול סרטר לבין האנטי-הומניזם של לואי אלתוסר. בזמן שסרטר התעקש כי היצירתיות האנושית מסוגלת לעצב את גורל האדם, אלתוסר טען האידאולוגיות הנפוצות החברה הקפיטליסטית הותירו אותנו שקועים חסרי אונים במערכות של כוח שאינן בשליטתנו.

לא האקזיסטנציאליזם ולא המרקסיזם וגם לא זרם פילוסופי אחר כלשהו לא התקרב להכרה בקשר המהותי שבין הקיום האנושי לתולדות התפתחות הכלים

אף אחת מן האפשרויות הללו לא סיפקה את סטיגלר, שלא מצא בהן יכולת להסביר את עלייתו המהירה של כוח היסטורי חדש: טכנולוגיה אלקטרונית. בשנות השבעים והשמונים, סטיגלר חש כי הטכנולוגיה החדשה בזה מגדירה מחדש את הקשר שלנו לעצמנו, לעולם ואלה לאלה. כדי להסביר את התנאים החדשים הללו, הוא סבר כי ההיסטוריה של הפילוסופיה תצטרך להיכתב מחדש מן היסוד, מנקודת המבט של הטכניקה. לא האקזיסטנציאליזם ולא המרקסיזם וגם לא זרם פילוסופי אחר כלשהו לא התקרב להכרה בקשר המהותי שבין הקיום האנושי לתולדות התפתחות הכלים.

ברנאר סטיגלר (2016), תצלום: Berkley Center for New Media, ויקיפדיה

בעשור שלאחר שנת 1968, סטיגלר פתח מועדון ג׳אז בטולוז, שנסגר על ידי המשטרה שנים ספורות לאחר מכן בגלל זנות בלתי חוקית. בייאושו, סטיגלר פנה לשוד בנקים כדי לשלם חשבונות ולהאכיל את משפחתו. סטיגלר, שנשר מבית הספר התיכון, מעולם לא חש בנוח במסגרות מוסדיות, וכאשר הגיע לכלא הוא ביקש תא לעצמו ופתח בשביתת רעב עד שקיבל את מבוקשו. אחרי שהסוהר הסכים לכך, סטיגלר החל לשים לב לאופן שבו מערכת היחסים שלו עם העולם שבחוץ מתווכת על ידי קריאה וכתיבה. זו הייתה הבנה מכרעת. באמצעות ספרים, נייר ועפרונות, הוא יכול היה לבנות מערכת יחסים עם אנשים ומקומות שמעבר לחומות הכלא.

בתקופה שבה היה כלוא החל סטיגלר ללמוד פילוסופיה ברצינות, וקרא כל ספר שיכול היה למצוא. בממואר הפילוסופי שלו (משנת 2009), סטיגלר מתאר את תקופתו בכלא כחקירה עצמית והתנסות פילוסופית קיצונית. הוא קרא יצירות קלסיות בפילוסופיה יוונית, למד אנגלית ושינן שירה מודרנית, אבל הספר שמשך את תשומת לבו יותר מכל היה ״פיידרוס״ של אפלטון. בדיאלוג הזה שבין סוקרטס לפיידרוס, אפלטון מתאר את מושג ה- anamnesis שלו, תאוריה של למידה שעל פיה רכישת ידע חדש היא רק תהליך של היזכרות במה שכבר ידענו בחיים קודמים. מאחר שאנו לכודים במעגל אינסופי של מוות ולידה מחדש, אנו שוכחים בכל פעם שאנו נולדים מחדש את מה שאנחנו יודעים. בעיני סטיגלר, הרעיון של למידה כהיזכרות יהפוך לרוחני פחות ומעשי יותר: למידה וזיכרון קשורים לטכניקה באופן שאינו ניתן להפרדה. באמצעות הכלים שבהם אנחנו משתמשים – ובכלל זה ספרים, כתב, ארכיונים – אנחנו יכולים לאגור ולשמור כמויות ידע נרחבות.

אחרי ניסיון ראשוני לכתוב בכלא ספרות בדיון, סטיגלר נרשם לתוכנית פילוסופיה שהורכבה עבור האסירים. בעודו מרצה את עונשו, הוא השלים תואר בפילוסופיה והתכתב עם אינטלקטואלים בולטים כמו הפילוסוף והמתרגם ז׳ראר גרנל (Gérard Granel), שהיה פרופסור מקושר מאוד באוניברסיטה של טולוז לה-מיראי (לימים, האוניברסיטה של טולוז – ז׳אן ז׳ורס). גרנל הציג את סטיגלר בפני אחדות מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של אותה עת, ובהם ז׳אן פרנסואה ליוטאר וז׳אק דרידה. לויטאר הדריך את סטיגלר בעבודת המסטר שלו אחרי שחרורו מהכלא;  דרידה היה המדריך שלו בעבודת הדוקטורט שסטיגלר השלים בשנת 1993, שעובדה ופורסמה שנה לאחר מכן ככרך ראשון בסדרת ספריו ״טכניקה וזמן״. בעזרת הפילוסופים הללו ורעיונותיהם החדשניים, סטיגלר החל לעצב מחדש את המחויבות הישנה שלו למטריאליזם מרקסיסטי, בניסיון להסביר דרכים חדשות שבהן הטכנולוגיות מעצבות את העולם.

העולם נראה כעת כסביבה בנויה המורכבת מדברים כמו כבישים, תחנות כוח ובתים, שכולם התאפשרו על ידי מוסדות פוליטיים, פרקטיקות תרבותיות ומוסכמות חברתיות. ולכן, גם המציאות נתפשה כמובנית ולא כנתונה

בראשית שנות השבעים, מספר הולך וגדל של פילוסופים והוגים פוליטיים החלו לפקפק במיידיות של חוויות החיים שלנו. העולם סביבנו כבר לא נראה על ידיהם כנתון פשוט, כפי שראו אותו פנומנולוגים כמו עמנואל קאנט ואדמונד הוסרל. העולם נראה כעת כסביבה בנויה המורכבת מדברים כמו כבישים, תחנות כוח ובתים, שכולם התאפשרו על ידי מוסדות פוליטיים, פרקטיקות תרבותיות ומוסכמות חברתיות. ולכן, גם המציאות נתפשה כמובנית ולא כנתונה.

תחשבו על כל סיבותיו, על כל מטרותיו, על כל מה שלפניו ואחריו, ועל מרכזיותו בחיינו: בית זיקוק. תצלום: גלן יולות'

אחד הפילוסופים הצרפתים שחקרו את המיידיות של המציאות באורח הקפדני ביותר היה לואי אלתוסר. במאמרו ״אידאולוגיה ומנגנוני מדינה אידאולוגיים״ אשר פורסם בשנת 1970, שנים לפני שסטיגלר למד אצלו, אלתוסר מציע כי אידאולוגיה אינה דבר מה שהיחיד מאמין בו, אלא משהו שחורג מקנה המידה של האדם היחיד, או אפילו הקהילה. ממש כפי שאנו פונים לאחור, בלי משים, כשאנחנו שומעים מישהו קורא לנו מאחור, השפעתה של אידאולוגיה עלינו היא גם אוטומטית וגם בלתי מודעת – היא מחלחלת מבחוץ. מישל פוקו, תלמידו לשעבר של אלתוסר ב״ אקול נורמל סופרייר״ בפריז, פיתח תאוריה של כוח שמתפקדת באופן דומה. בספרו ״דיסציפלינה ועונש״ (1975) ובמקומות אחרים, פוקו טוען כי כוח חברתי ופוליטי אינו מרוכז בידי יחידים אלא מיוצר על ידי ״שיח, מוסדות, צורות אדריכליות, החלטות הסדרה, חוקים, צעדים מנהליים, הצהרות מדעיות, רעיונות פילוסופיים, מוסריים ופילנתרופיים״. התובנה של פוקו הייתה להראות כיצד כוח מעצב כל פן העולם, מאינטראקציות בין מורה לתלמידים בכיתת בית הספר ועד משא ומתן על הסכמי סחר בין נציגים של מדינות שונות. מנקודת המבט שלו, כוח נוצר בתוך ודרך פרקטיקות מעשיות ואינו דבר מה השייך לסובייקטים יחידים.

למשל, המילה הכתובה מייצרת קצר בחיבור המיידי בין מה שנחווה לבין הזיכרון הפנימי. היא 'מרפאת' את המגבלות הקוגניטיביות שלנו, אבל גם 'מרעילה' את הקוגניציה שלנו על ידי הגבלת היכולות שלנו

אלה היסודות שעליהם הרכיב סטיגלר את רעיון הטכניקה שלו. על אף שהעריך את הדרכים שבהן פוקו ואלתוסר ניסו להסביר את הטכנולוגיה, הוא סירב להשלים עם היעדר תשומת הלב לסוגים מסוימים של טכנולוגיה – ובוודאי לעובדה שאיש מן ההוגים לא הציע חלופות של ממש לסוגי הכוח שהם תיארו. בספרו Taking Care of Youth and the Generations (משנת 2008), סטיגלר מסביר שהוא הצליח להתקדם אל מעבר לתפישתו של פוקו בעזרת מושג ה- pharmakon של המנטור שלו, דרידה. במאמרו ״בית המרקחת של אפלטון״ (משנת 1972), דרירה החל לפתח את הרעיון בעת שבחן את האופן שבו היכולת שלנו לכתוב יכולה ליצור ולערער (״לרפא״ ו״להרעיל״) את תחושת הזהות של סובייקט יחיד. עבור דרידה, פעולת הכתיבה – שהיא עצמה סוג של טכנולוגיה – מקיימת עם הזיכרון האינדיבידואלי מערכת יחסים המכילה ניגודים חריפים. אף שהיא מאפשרת לנו לאגור ידע וחוויות לאורך תקופות זמן ממושכות, הכתיבה מבטלת בנו את הדחף להפעיל את יכולת ההיזכרות המנטלית שלנו. המילה הכתובה מייצרת קצר בחיבור המיידי בין מה שנחווה לבין הזיכרון הפנימי. היא ״מרפאת״ את המגבלות הקוגניטיביות שלנו, אבל גם ״מרעילה״ את הקוגניציה שלנו על ידי הגבלת היכולות שלנו.

"היירונימוס הקדוש כותב" (1605-1606), קאראווג'ו. הציור בווילה בורגזה, רומא. תצלום: ויקיפדיה

בשלהי המאה ה-20, סטיגלר החל ליישם את הרעיון בנוגע לטכנולוגיות המדיה החדשה, כמו טלוויזיה, דבר שהוביל לפיתוח מושג שהוא כינה בשם ״פרמקולוגיה״ – רעיון שלפיו איננו פשוט ״משתמשים״ בכלים הדיגיטליים שלנו, אלא שהם חודרים אלינו ומשנים אותנו פרמקולוגית, כמו שעושות תרופות. כיום, אנחנו יכולים להרחיב עוד יותר את האנלוגיה הזו. האינטרנט מציגה בפניה ארכיון ענק של מידע מפורמט, זמין. אתרים כמו ויקיפדיה מכילים טרה-בייטים של ידע, שהצטברו ונמסרו לאורך אלפי שנים. בו בזמן, חילופין אלה של כמויות מידע חסרות תקדים מאפשרות הפצה של כמויות חסרות תקדים של מידע שקרי, תאוריות קונספירציה ותוכן מזיק אחר. הדיגיטלי הוא גם רעל וגם תרופה, כפי שהיה אומר דרידה.

בעיני סטיגלר, ישנם סיכונים מהותיים במחשבה במונחים של טכנולוגיה: ככל שהטכנולוגיה הדיגיטלית הופכת לנפוצה יותר בחיינו, כך קל יותר לשכוח שהכלים האלה הם תוצרים חברתיים שנבנו על ידי בני אדם כמונו

סוג כזה של רבגוניות הובילה את סטיגלר להקדיש מחשבה עמוקה יותר לטכניקה במקום לטכנולוגיה. בעיני סטיגלר, ישנם סיכונים מהותיים במחשבה במונחים של טכנולוגיה: ככל שהטכנולוגיה הדיגיטלית הופכת לנפוצה יותר בחיינו, כך קל יותר לשכוח שהכלים האלה הם תוצרים חברתיים שנבנו על ידי בני אדם כמונו. האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה, הנתיבים שאנו חוצים כדי להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳, האופן שבו אנחנו חולקים את עצמנו עם אחרים, כל ההיבטים הללו של חיי היומיום עוצבו מחדש על ידי טכנולוגיות חדשות ועל ידי בני האדם שמייצרים אותן. עם זאת, רק לעתים נדירות אנחנו עוצרים כדי לחשוב על המשמעות של כל זה עבורנו. סטיגלר סבר כי פעולת השִכחה יוצרת משבר עמוק עבור כל היבטי החוויה האנושית. על ידי שכחה, אנחנו מאבדים את היכולת הכה חשובה לדמיין דרכי חיים חלופיות. העתיד נראה מוגבל, אפילו קבוע מראש, על ידי הטכנולוגיה החדשה.

בעולם הדובר אנגלית, סטיגלר ידוע במיוחד בזכות ספרו הראשון Technics and Time, 1: The Fault of Epimetheus (משנת 1994). במשפט הראשון הוא מדגיש את הקשר החיוני בין ההבנה שלנו את הטכנולוגיות שבהן אנחנו משתמשים, לבין היכולת שלנו לדמיין את העתיד. ״חיבור זה עוסק בטכניקה״, הוא כותב, ״במובן של אופק כל האפשרויות הבאות וכל האפשרויות העתידיות״. הוא רואה במערכת היחסים שלנו עם כלים כוח הקובע את כל אפשרויות העתיד; טכניקה היא המאפיין המגדיר את החוויה האנושית, מרכיב שפילוסופים מאפלטון ואריסטו ועד בני ימינו התעלמו ממנו. בזמן שרנה דקארט, הוסרל והוגים אחרים שאלו שאלות חשובות על אודות מודעות וחוויות חיים (פנומנולוגיה), טבע האמת (מטפיזיקה) או הידע (אפיסטמולוגיה), הם לא הסבירו את הדרכים שבהן הטכנולוגיות עוזרות לנו למצוא – או מדריכות אותנו לקראת – תשובות לשאלות הללו. בתולדות הפילוסופיה, ״טכניקה היא הבלתי נחשב״, על פי סטיגלר.

שינתה את המוזיקה וגם עיצבה דורות של בני אדם וקבעה עבורם מחוות, סמלים ושפה שלמה: גיטרה חשמלית על הבמה. תצלום: מרכוס נטו

כדי להדגיש עוד יותר את חשיבות הטכניקה, סטיגלר פונה אל מיתוס הבריאה שסופר על ידי המשורר היווני הסיודוס בשירו ״עבודות וימים״ שנכתב בסביבות שנת 700 לפני הספירה. במהלך בריאת העולם, זאוס ביקש מהטיטאן אפימתאוס לחלק לכל המינים כישורים ייחודיים. אפימתאוס מעניק כנפיים לציפורים כדי שיוכלו לעוף, וסנפירים לדגים כדי שיוכלו לשחות. אך כשהוא מגיע אל בני האדם, כבר לא נותרו לו כישורים לחלק. אפימתאוס, שפירוש שמו ביוונית (על פי סטיגלר) הוא ״השוכח״, פונה לאחיו פרומתאוס לעזרה. פרומתאוס גונב את האש מן האלים ומגיש ואתה לבני האדם במקום יכולת ביולוגית. בני האדם, שוב, נולדים מתוך מעשה שכחה, ממש כמו תאוריית האנאמנזיס של אפלטון. ההבדל הוא שבסיפורו של הסיודוס הטכניקה מספקת בסיס חומרי לחוויה האנושית. בהיעדר כל כישורים פיזיולוגיים, ההומו ספיאנס חייבים לשרוד תוך שימוש בכלים, והראשון שבהם הוא האש.

התפתחות טכנולוגית יכולה להרוס את תחושת העצמי שלנו כסובייקטים תבוניים, קוהרנטיים ולהוביל לשפע של סבל והרס. אבל כלים יכולים גם לספק לנו הבנה חדשה של משמעות היותנו בני אדם, ולהוביל לצורות ביטוי ופרקטיקות תרבותיות חדשות

הפרמקולוגיה של הטכניקה, בעיני סטיגלר, מעניקה הזדמנויות לקשר חיובי או שלילי עם כלים. ״אבל במקום שבו אורבת הסכנה״, כותב המשורר פרידריך הלדרלין בשורה שסטיגלר מרבה לצטט, ״צומח גם הכוח המושיע״. בעוד שדרידה מתמקד ביכולת של המילה הכתובה לחתור תחת הריבונות של הסובייקט היחיד, סטיגלר מרחיב את ההבנה של הפרמקולוגיה וכלל מגוון של מדיה וטכנולוגיות. לא רק כתיבה, אלא גם בתי חרושת, חוות שרתים ואפילו סמים פסיכואקטיביים הם בעלי יכולת פרמקולוגית להרעיל או לרפא את עולמנו, וחשוב ביותר, את הבנתנו אותו. התפתחות טכנולוגית יכולה להרוס את תחושת העצמי שלנו כסובייקטים תבוניים, קוהרנטיים ולהוביל לשפע של סבל והרס. אבל כלים יכולים גם לספק לנו הבנה חדשה של משמעות היותנו בני אדם, ולהוביל לצורות ביטוי ופרקטיקות תרבותיות חדשות.

בספרו משנת 2015, Symbolic Misery, Volume 2: The Catastrophe of the Sensible, סטיגלר בוחן את השפעת הטכנולוגיות החדשות – בעיקר אלה שמלוות את התיעוש – על אמנות ומוזיקה. תעשייה, המוגדרת על ידי ייצור המוני וסטנדרטיזציה, נתפשת לעתים קרובות כניגוד לחירות וביטוי אמנותי. אבל סטיגלר דוחק בנו להתבונן ביתר תשומת לב בתולדות האמנות כדי לראות כיצד אמנים הגיבו לתיעוש. בתגובה להשפעות המאחידות של המכונות החדשות, למשל, מרסל דושאן ואמנים אחרים מן האוונגרד של המאה ה-20, השתמשו בכלים תעשייתיים כדי להמציא דרכים חדשות לביטוי יצירתי. בציור ״עירום יורד במדרגות, מס׳ 2״ (משנת 1912), דושאן השתמש בפרספקטיבות זמניות חדשות שהתאפשרו בזכות הצילום והקולנוע, כדי לצייר סוג חדש לחלוטין של דיוקן. בהשראת יכולתה של המצלמה ללכוד תנועה במקטעים עוקבים, דושאן צייר דוגמן עירום שנראה במספר רב של מצבים בו זמנית, כמו סדרה של צילומים עוקבים שהולבשו זה על זה. הדימוי הפך מיד לסנסציה, אייקון של מודרניות ושל השילוב שנולד ממנה בין אמנות לטכנולוגיה תעשייתית.

"צומת מסילת ברזל" (1919), פרנן לז'ה, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה

בעיני סטיגלר, המצאות טכניות לעולם אינן נעדרות השלכות פוליטיות וחברתיות. הפונוגרף, למשל, הביא – לאחר המצאתו בשלהי המאה ה-19 – לסטנדרטיזציה של הביצועים במוזיקה קלאסית, אבל הוא גם תרם להתפתחות הג׳אז, סוגה שהפכה פופולרית בקרב מוזיקאים שנמנעה מהם גישה לעולם האליטיסטי של המוזיקה הקלאסית. הודות לגרמופון, מוזיקאים שחורים כמו הפסנתרן והמלחין דיוק אלינגטון, יכלו ללמוד לנגן משמיעה, בלי ללמוד קודם לכן לקרוא תווים. התיעוש של הביצועים המוזיקליים על ידי הפונוגרף הוביל, באורח פרדוקסלי, לאימפרוביזציות החופשיות של מוזיקאי הג׳אז.

תאוריית הטכניקה של סטיגלר דוחקת בנו לחשוב מחדש על תולדות הפילוסופיה, האמנות והפוליטיקה כדי להבין טוב יותר את כיצד עולמנו עוצב על ידי הטכנולוגיה. ובאמצעות המודעות ההיסטורית הזו, הוא מקווה שנוכל בסופו של דבר לתכנן כלים טובים יותר, ונשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר את העולם בדרכים משמעותיות

הטכניקה מפנה את תשומת לבנו ליכולת יצירת העולם של הכלים שלנו, ובו בזמן היא מזכירה לנו כי המציאות הטכנולוגית שלנו היא תוצר שנבנה. ההבנה הרחבה של סטיגלר את הטכניקה, ככוללת הכול מכלים חקלאיים קדומים ועד למכשיר הטלוויזיה, אינה מתעלמת גם מהמצאות חדשות.   בשנת 2006, סטיגלר ייסד את ״המוסד למחקר וחדשנות״, ארגון בפעל במרכז פומפידו בפריז והוקדש לחקר השפעת הטכנולוגיה הדיגיטלית על החברה בת זמננו. אמונתו של סטיגלר בכוחהּ של הטכנולוגיה לעצב את העולם שסביבנו הובילה לעתים תכופות לכך שהוא הואשם שהוא טכנו-דטרמיניסט המאמין שמהלך ההיסטוריה כולו עוצב על ידי כלים ומכונות. סטיגלר אמנם חושב שטכנולוגיה מגדירה את מי שאנחנו כבני אדם, אבל תהליך זה אינו כובל אותנו תמיד לתוצאות קבועות מראש. להיפך, הוא מספק לנו בו זמנית אופק מעשי של חוויות אפשריות. תאוריית הטכניקה של סטיגלר דוחקת בנו לחשוב מחדש על תולדות הפילוסופיה, האמנות והפוליטיקה כדי להבין טוב יותר את כיצד עולמנו עוצב על ידי הטכנולוגיה. ובאמצעות המודעות ההיסטורית הזו, הוא מקווה שנוכל בסופו של דבר לתכנן כלים טובים יותר, ונשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר את העולם בדרכים משמעותיות.

הירח השתנה, ועוד יותר מכך: אנחנו. רכב השטח של אפולו 15 נוסע על הירח. תצלום: NASA

מכאן לא נובע גם כי סטיגלר הוא טכנו-אופטימיסט, אשר בעיוורונו סבור כי הטכנולוגיה הדיגיטלית היא תרופת הפלא של כל בעיותינו. אחד החששות שהוא מביע בנוגע לטכנולוגיה הדיגיטלית נוגע ליכולת שלה לבצע האחדה, סטנדרטיזציה, של העולם שבו אנחנו חיים. בעיני סטיגלר, big data  (״נתוני עתק״), מאיימים להגביל את תפישתנו את מה שאפשרי, במקום להרחיב את אופקינו ולפתוח הזדמנויות חדשות לביטוי יצירתי. ממש כפי שסרטים הוליוודיים  במאה ה-20 ייצרו והפיצו בשאר העולם אידאולוגיה של צרכנות קפיטליסטית, סטיגלר סבור כי חברות טכנולוגיה כמו ״גוגל״ ו״אפל״ מפיצות לעתים תכופות ערכים הנסתרים מן העין. דוגמה מוחשית מאוד לכך ניתן למצוא בתחרות היופי הראשונה שנשפטה אך ורק על ידי בינה מלאכותית. כפי שמספרת הסוציולוגית רוהא בנג׳מין (Ruha Benjamin) בספרה Race After Technology (משנת 2019), מפתחי Beauty.AI פרסמו את התחרות כהזדמנות לשיפוט של יופי בדרך נקייה מדעות קדומות. אולם הם גילו שהכלי שהם תכננו הפגין העדפה גורפת למועמדות הלבנות.

סטיגלר מראה כיצד נתוני עתק עלולים לבצע האחדה של עולמנו על ידי ארגון מחדש של עבודה ותעסוקה. הכלכלה הדיגיטלית אינה מציעד תמיד חלופות נחשקות בעת שצורות העבודה והחיים הקודמות נהרסות

בספרו Automatic Society, Volume 1: The Future of Work (משנת 2016), סטיגלר מראה כיצד נתוני עתק עלולים לבצע האחדה של עולמנו על ידי ארגון מחדש של עבודה ותעסוקה. כלים דיגיטליים נתפשו בתחילה ככוח משבש שיכול לשבר את הקצב המונוטוני של התעשייה הגדולה, אבל עליית צורות התעסוקה הגמישות בכלכלת-ה"גיג" יצרה מעמד נמוך עצום בגודלו. פרולטריון חדש של נהגי ״אוּבֶּר״ ועובדים אחרים חסרי ביטחון תעסוקתי עובדים כעת בתנאים בלתי יציבים באורח קיצוני. אין להם אפילו את ההגנה המסורתית של מעמד הפועלים. הכלכלה הדיגיטלית אינה מציעה תמיד חלופות נחשקות בעת שצורות העבודה והחיים הקודמות נהרסות.

מאיפה בא האוכל? כיצד? מי אוכל מה, היכן, מתי, כמה ועם מי? מידע שנוצר מהטכניקה ומעצב אותנו ואת העולם. תצלום: רוברט אנאש

אחד העניינים המטרידים ביותר שסטיגלר החל לעסוק בו ממש לפני מותו בטרם עת בשנת 2020, הוא היכולת של כלים דיגיטליים לעקוב אחרינו. עליית חברות הטכנולוגיה הגדולות דוגמת ״גוגל״ ו״אמזון״ הביאה לפלישה של כלי מעקב לכל היבט של חיינו. בבתים חכמים יש מעקב וידיאו מסביב לשעון, וחברות שיווק מוציאות מיליארדים על איסוף נתונים בנוגע לכל מה שאנחנו עושים ברשת. בשני הספרים האחרונים שלו שפורסמו באנגלית, The Neganthropocene(משנת 2018) ו- The Age of Disruption: Technology and Madness in Computational Capitalism (משנת 2019), סטיגלר מציע כי הגידול בכלי מעקב נפוצים עומד בסתירה להבטחה הפרמקולוגית של הטכנולוגיה החדשה. אף שכלי מעקב יכולים להיות שימושיים, למשל כשהם מגבילים את התפשטותה של מחלה מזיקה, הם גם משמשים כדי למנוע מאיתנו עולמות של חוויות אפשריות.

כאשר אנחנו מפנים יותר מדי תשומת לב לכלים שלנו, במקום לאופן שבו הם מפותחים ולאופן שבו משתמשים בהם, אנחנו לא מבינים את המציאות שלנו

טכנולוגיה, לטוב או לרע, משפיעה על כל היבט של חיינו. עצם הגדרתנו מעוצבת ומשתנה על ידי הכלים העומדים לרשותנו. הבעיה, בעיני סטיגלר, היא שכאשר אנחנו מפנים יותר מדי תשומת לב לכלים שלנו, במקום לאופן שבו הם מפותחים ולאופן שבו משתמשים בהם, אנחנו לא מבינים את המציאות שלנו. אנחנו הופכים לכודים, מתארים בלבד את העולם הטכנולוגי במושגיו שלו והופכים את פענוח השפעות הטכנולוגיה הדיגיטלית על חוויות היומיום שלנו לקשה עוד יותר. כשהוא מעודד אותנו להפנות יותר תשומת לב ליכולת יצירת העולם הזו, שיש לה פוטנציאל להזיק ולרפא, סטיגלר מראה לנו מה עוד אפשרי. ישנן צורות אחרות של חיים, של היות, של התפתחות. הטכניקה, לא הטכנולוגיה, היא שתעניק לעתיד את פניו החדשים.

בריאן נורטון (Norton) הוא חוקר במרכז למדעי הרוח בסטנפורד. מחקריו מתמקדים בתקשורת ובסביבה ברומנטיקה ובאידאליזם הגרמניים, וכן בפילוסופיה, טכנולוגיה ואמנות בנות זמננו. בימים אלה הוא משלים את כתב היד שכותרתו Planetary Idealism: the Technics of Nature in German Romanticism ועורך (ביחד עם Mark Hensen) ספר על אודות ברנאר סטיגלר, שכותרתו Negentropic Orientations: Bernard Stiegler and the Future of the Digital.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מבט על קנארי וורף, לונדון. תצלום: יוליה סדובסקה, unsplash.com

Photo by Julia Sadowska on Unsplash