אנחנו לא לוח מודפס

בלי לקחת בחשבון את המגוון האנושי העצום, לא נוכל לחקור את המוח, את האדם ואת התנהגותו
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

האם המוח האנושי פועל כמו מחשב? מאז המהפכה הקוגניטיבית באמצע המאה ה-20, הפסיכולוגיה הניחה תכופות שאכן כן. ההנחה הזאת התגלתה כפורייה במיוחד, והגדירה את היסודות לתת-תחומים רבים, בהם פסיכולוגיה קוגניטיבית, קוגניציה חברתית, התפתחות קוגניטיבית ואחרים. המטפורה נמצאת בכל מקום: החל בתרשימי הזרימה המשמשים לאיור הרעיונות שלנו ועד לזמני התגובה שרבים-רבים מחשיבים כל כך כמדד לכל דבר שאנחנו רוצים לכמת. איני מטיל ספק בכך שהמטפורה תרמה רבות לקידום התחום שלנו, תחום הפסיכולוגיה המדעית. יחד עם זאת, לאור ההצלחה האדירה של המטפורה, קל לשכוח את הכשלים הגלומים בניתוח המוח כמחשב.

המוח האנושי מקיים יחסי תלות הדדית מובנית עם הסביבה האקולוגית, החברתית, הפוליטית והתרבותית שלו. לכן, כל הבנה של המוח היא בהכרח לא שלמה אם היא אינה לוקחת בחשבון את התלות ההדדית הזו

המוח האנושי מקיים יחסי תלות הדדית מובנית עם הסביבה האקולוגית, החברתית, הפוליטית והתרבותית שלו. לכן, כל הבנה של המוח היא בהכרח לא שלמה אם היא אינה לוקחת בחשבון את התלות ההדדית הזו. מטפורת המחשב מסתירה את התלות ההדדית שבין המוח וסביבתו, ולכן יכול להיות שהיא מטשטשת את הצורך של הפסיכולוגיה המדעית לדאוג לגיוון הן בנבדקים בניסויים והן בקרב החוקרים שבודקים את המשתתפים בניסויים. גיוון ההרכב האנושי וההקפדה לכלול קבוצות שונות במסגרת המדגם דרושים לטובת הצדק החברתי וההוגנות, כפי שכתבתי לא פעם, אך מעבר לסיבות הטובות הללו, נדמה לי שאפשר להביא נימוקים חזקים נוספים לטובת גיוון ורגישות כאלו.

בעיני המתבונן

אתחיל בתצלום שלפניכם. נראה בו קוף מקאק יפני באי קטן ביפן בשם קושימה (Koshima). הקופה, שכן מדובר בנקבה, שוטפת בטטה ואוכלת אותה. שטיפת הבטטה, שתועדה לראשונה ב-1954 על ידי צוות מחקר יפני בראשית קינג'י אימאנישי (Imanishi), נחשבת כיום לאחד הסימנים הראשונים לכך שלבעלי חיים לא אנושיים יש אופנים תרבותיים וחברתיים (בניגוד לגנטיים) להעברת התנהגות. כשהתופעה הזו נצפתה לראשונה באי קושימה, התגלעה בין החוקרים תהום תרבותית. עם הגילוי המקורי, פרימטולוגים יפניים ראו קהילה של קופי מקאק הקשורים ביניהם בקשרים של קרבה משפחתית. ברגע שאחד מבני הקהילה שטף בטטה, ההתנהגות התפשטה בקרב רשת הקשרים החברתיים הזאת. לעומת זאת, חוקרים מערביים שהביטו בסצנה הזו ראו משהו שונה בתכלית. הם ראו כל בעל חיים כמקבל חיזוקים מסביבתו – חיזוקים שאפשרו לקוף לרכוש את ההתנהגות. במלים אחרות, ההתנהגות הייתה עניין של למידה אינדיבידואלית. כשפרנס דה-ואל (de Waal) סיפר את הסיפור הזה, הוא סיפק תיאור צלול של האופן שבו מלומדים מערביים רבים התנגדו בלהט לפרימטולוגים היפניים ואפילו הגחיכו אותם בשל האנתרופומורפיזם שלהם.

מקאק, קוף, יפן, מקאק יפני, בטטה

קוף מקאק יפני מטפל בבטטה. תצלום: פרנס דה ואל (1999), במאמר המקורי.

האם יתכן שהמלומדים המערביים היו מבוצרים במסורת התרבותית האינדיבידואליסטית שלהם? המסורת הזאת עלולה לטשטש את תפקיד הגורם החברתי, וכתוצאה מכך יתכן שהיא התנתה את החוקרים לפרש את ההתנהגות של הקופים בדרך מסוימת

נדרשו עשרות שנים כדי שהתחום יכיר בכך ש"תרבות של בעלי חיים" אכן קיימת. בנוסף לכך, רק לפני זמן לא רב יחסית, התחום החל להכיר במשמעות של קשרי משפחה בקהילות של בעלי חיים. האם יתכן שהמלומדים המערביים היו מבוצרים במסורת התרבותית האינדיבידואליסטית שלהם? המסורת הזאת עלולה לטשטש את תפקיד הגורם החברתי, וכתוצאה מכך יתכן שהיא התנתה את החוקרים לפרש את ההתנהגות של הקופים בדרך מסוימת (כלומר, כתגובה למנות של חיזוקים לפרט). הפרימטולוגים היפניים מצדם, גם הם לא הרפו מן העדשה התרבותית המסוימת שלהם. הם ידעו שקשרי משפחה הם בעלי משמעות, מראש, וזאת לפי התרבות שלהם עצמה ומתוכה. אך יתכן שההתמקדות הזאת ביסוד החברתי הסיטה את תשומת לבם ממנגנונים אינדיבידואליים.

אין זה רלוונטי לשאול איזה משני הצדדים ניצח בוויכוח. סביר מאוד שהאמת הסופית כוללת אמיתות קטנות רבות משני הצדדים. רק על ידי שילוב תובנות משני המחנות אנו יכולים לקוות להגיע לתמונה הרחבה והשלמה ביותר של ההתנהגות. זאת בדיוק הייתה המסקנה של דה ואל:

"כדי לזכות בתמונה שלמה נדרשים מדענים מכל מיני רקעים, שיחד נוטלים על עצמם משימה השקולה להשוואה של תמונות במגוון של מראות מפארק שעשועים. במקום כלשהו, בכל המידע הזה, מידע מעוות מאוד, טמונה האמת".

אם העניין הזה חל על קופים, יתכן בהחלט שהוא ראוי עוד יותר ליישום כשאנו עוסקים בניתוח של התנהגויות אנושיות. כשאנשים מביטים באותה ההתנהגות, הם עשויים לראות דברים שונים, כיוון שהם אינם יכולים להשתחרר מן העדשה התרבותית שלהם. אתנוצנטריות נובעת מכך. אפילו אם אין מעורבות של הטיות אתנוצנטריות, אי-הסכמה כזאת היא בעייתית כיוון שמטרתו של המדע היא להגיע לתיאור מדעי אחד של האמת. הפתרון הטוב ביותר האפשרי לדילמה הזאת היא להביא לזירה מספר רב ככל האפשר של "מראות מעוותות של בית שעשועים", לפי דה ואל, ולחפש את האמת הגדולה על ידי אקסטרפולציה מן התצפיות שיישתקפו במראות הללו. מדע טוב יותר דורש מגוון אתני, גזעי, תרבותי, מגדרי, סוציו-אקונומי ופוליטי בקרב המדענים. טור שכתבתי כאן בדצמבר 2020 אשר עסק בגזענות סיסטמית דן בנקודה הזאת בהתייחסות מיוחדת לנושא הגזע.

אישה, שוק, מוכרת, ורנאסי, הודו

מוכרת בשוק בוורנאסי, הודו: תפישות על חיים ומוות, גורל וערכים, היגיון ושיקולים - כולם עשויים להיות שונים. תצלום: ייבגני נלמין.

גיוון פסיכולוגי

בפסיכולוגיה האנושית, חוקרים חולקים על פי רוב מסורות תרבותיות ואתניות עם הנבדקים במחקרים שלהם. לכן, קשה להם מאוד לזהות את התרבות כגורם המוביל ומעצב את ההתנהגויות של המשתתפים במחקרים

הנקודה שהעלה דה ואל חשובה. יחד עם זאת, אנחנו יכולים לדחוף אותה צעד אחד נוסף קדימה. נקודות המבט שחוקרים מביאים למחקר שלהם מעוצבות על ידי המסורות התרבותיות והאתניות שלהם. בפסיכולוגיה האנושית, חוקרים חולקים על פי רוב מסורות תרבותיות ואתניות עם הנבדקים במחקרים שלהם. לכן, קשה להם מאוד לזהות את התרבות כגורם המוביל ומעצב את ההתנהגויות של המשתתפים במחקרים. אלא שבעשורים האחרונים, מצטברות והולכות ראיות לכך שהתרבות, במובנה הרחב, היא רכיב פעיל באופן שבו בני האדם חושבים, מרגישים ופועלים.

חשבו, למשל, על תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי. דיסוננס כרוך בקונפליקט קוגניטיבי ורגשות שליליים הקשורים בו. דמיינו שאתם מרגישים דיסוננס לאחר ששיקרתם לאדם אחר. מה אתם מרגישים? יש שתי אפשרויות. האחת, שאתם כועסים על עצמכם או שאתם מרגישים אשמים בשל המעשה הלא-מוסרי שעשיתם. הרגשה כזאת עולה בקנה אחד עם הניסוח המקורי של תאוריית הדיסוננס. הראיות הטובות ביותר לטובתה היא שדיסוננס הוא מובהק ביותר כשהבחירה להתנהג באורח לא מוסרי (כלומר, לשקר, בדוגמה שכאן) נעשית באופן פרטי, כלומר ב-ד' אמות. מאחורי תחושת הדיסוננס הזאת מסתתרת אמונה תרבותית שהתנהגותנו מוּנעת ומונחית על ידי התכונות הפנימיות של העצמי. דיסוננס מתרחש כשמוטל ספק בתכונות הפנימיות הללו (למשל, יושרה ויושר).

אלא שהאפשרות השנייה היא שתפחדו מפני האפשרות שהמעשה הלא-מוסרי יהפוך לפומבי, והדבר יגרום לכם לחוש בושה עזה. נראה לי שתחושה מהסוג הזה פחות נפוצה בהקשרים מערביים. ובכל זאת, עמיתיי ואני הגענו למסקנה שזהו קרוב לוודאי התיאור הטוב ביותר לאופן שבו יפנים ואנשי תרבויות מזרח-אסיאתיות אחרות חשים בנסיבות כאלו. הראיות הטובות ביותר לכך הוא שהדיסוננס חזק יותר בקרב אנשים מהתרבויות שללו כשהבחירה לפעול באורח לא-אתי נעשתה בציבור, כלומר באורח גלוי לכל. מאחורי תחושת הדיסוננס השנייה הזאת מסתתרת אמונה תרבותית שלפיה התנהגות היא ניהול כבוד חברתי, מה שמכונה באנגלית "face". דיסוננס מתרחש כשהכבוד החברתי הזה מוטל בספק.

יפן, רכבת, מסיכה, כרטיסן

בושה, אחריות, תדמית ודימוי עצמי - כולם קשורים לתרבות. תצלום: הקאן נוראל

האם שתי האמונות החברתיות הן לא יותר ממסגרות פרשניות חלופיות שמוּחלות על התנהגות פסיכולוגית (במקרה הזה, תחושת הדיסוננס) רק לאחר שההתנהגות נחשפת? הדוגמה הזו מראה שמדובר בהרבה יותר מכך. האמונות התרבותיות הללו הן חלק בלתי נפרד מן הפסיכולוגיה שיוצרת את תחושת הדיסוננס. הפסיכולוגיה הזאת מעוצבת על ידי הסביבה – במקרה הזה, על ידי הסביבה התרבותית. אילו הדוגמה שהבאתי הייתה מקרה מבודד, אפשר היה להתעלם ממנה. אך יש שפע של דוגמאות דומות. למשל:

  • אשליות תפישתיות מסוימות, ובכללן אשליית מילר-לאייר (Müller-Lyer) המפורסמת, תלויות חלקית בסביבה האקולוגית.
  • מוסכמות לשוניות ביחס לאפיון ספקטרום הצבע והגדרת שמות הצבעים משפיעות על האופן שבו הצבעים נתפשים.
  • רגשות מערבים תחושות פנימיות של עוררות ונועם, וההיבט הזה בולט מאוד לרבים מאיתנו בתרבויות מערביות. אך נראה כי בחלק מן התרבויות שאינן מערביות רואים ברגשות בעיקר דרך להבנה של יחסים חברתיים ולטיפול בהם.
  • לתרבויות מסוימות אין מילה לתיאור רגשות בסיסיים, כמו שמחה או עצב. לגיטימי לשאול מה היה קורה לתיאוריית הרגשות הבסיסיים אילו מי שניסחו את התאוריה היו בנים לתרבויות שאין להן מילה לרגשות בסיסיים.
  • תחושת הכיוונים במרחב גם היא תלויה בלשון ובשימוש בלשון. המודוס האגוצנטרי (למשל: "פני שמאלה בפינה הבאה") שכל כך מוכרת לרבים מאיתנו בהקשרים מערביים, גורמת להטיה באשר לאופן שבו אנו תופשים את המרחב. רבים אחרים סבורים שמודוס המרוכז יותר בשדה מדבר אליהם יותר (למשל: "לכי מזרחה בפינה הבאה").
  • המסלול ההתפתחותי המוביל עד לאינדיבידואציה ולעצמאות, הנפוץ בהקשרים אירופים ואמריקניים של המעמד הבינוני, אינו נוטה להיות נחלתם של הקשרים לא-מערביים רבים, שבהם המסלול מוגדר על ידי תלות הדדית סימביוטית.
  • תפישות הרואות ב"עצמי" ישות עצמאית (תפישות שליטות במערב) או כנמצא בתלות הדדית (שליטות מחוץ למערב) מציעות דרכים שונות לחשוב, להרגיש ולפעול. מחקר הדיסוננס שהזכרתי לעיל הוא חלק מגוף המחקר הזה. הווריאציות התרבותיות בקוגניציה, ברגש ובמוטיבציה שתועדו במחקר הזה הורחבו כך שהן כוללות כיום גם את פעולת המוח ואף את מבנה המוח.

יש צורך בדרך חדשה לחשיבה על מהות המוח והאופן שבו הוא פועל בעולם. מטפורת המחשב – המטפורה השלטת של התחום בחצי המאה האחרונה – ממסכת את המגוון המתועד כבר היום

ספרות המחקר הזאת קוראת לנו לעשות מאמץ מתואם כדי להגביר את המגוון, את ההכללה ואת הייצוג במחקר הפסיכולוגי, וזאת מסיבה פשוטה: אנחנו חייבים לדגום את הקשת הרחבה ביותר האפשרית של בני-אדם ברחבי העולם. יחד עם זאת, ההשלכות של העבודה הזאת מגיעות מעבר לצורך לגוון את אוכלוסיות הנבדקים במחקרים שאנו עורכים. לא פחות מכך, נראה שיש צורך בדרך חדשה לחשיבה על מהות המוח והאופן שבו הוא פועל בעולם. מטפורת המחשב – המטפורה השלטת של התחום בחצי המאה האחרונה – ממסכת את המגוון המתועד כבר היום. למטפורה יש קושי בסיסי מובנה להתייחס למגוון הזה ולטפל בו: כיצד יכול רכיב של מחשב להיות מושפע על ידי הסביבה? אם כך, נראה שבשלה העת עבורנו, כחוקרים בתחום הפסיכולוגיה, לבחון מסגרת חדשה, אולי פרדיגמה חדשה. המגוון המתועד מציע אפשרויות רבות לחידושים אינטלקטואליים. איך איזו מין פרדיגמה חדשה?

מסאי, קניה

בן שבט המסאי בקניה: מה הסיכוי שהוא יהיה חלק מניסוי במחקר פסיכולוגי? שתרבותו תיכלל במסקנות על המוח והנפש? תצלום: סנהה ססיל.

המוח: מוכן ביולוגית ומושלם סוציו-תרבותית

למרבה המזל, גרעין למסגרת חדשה נזרע כבר במהלך המהפכה הקוגניטיבית. עוד בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, כשרוב התחום שלנו המשיך להתרגש מן ההצלחה של המהפכה הקוגניטיבית, ג'רי ברונר (Bruner) –ממייסדי מדעי הקוגניציה – הצר על כך שהמהפכה נכשלה. הנה מה שהיה לו לומר על כך בטקסט הקלאסי שלו משנת 1990, Acts of Meaning:

"כבר בשלב מוקדם מאוד... הדגש החל לעבור מ'משמעות' ל'מידע', מבניית המשמעות לעיבוד המידע. מדובר בעניינים שונים מהותית".

הקטע הזה מבהיר שברונר ראה במהפכה הקוגניטיבית את ההתחלה של חקר האופן שבו יוצרים משמעות. הוא היה מתוסכל מכך שהתוכנית שלו הוסטה ממסלולה כשהדגש עבר במהירות לעניין עיבוד המידע. עם זאת, כדי שנוכל להבין את התסכול שלו, עלינו להיות ברורים באשר לשאלה מהי יצירת משמעות ובמה היא שונה מעיבוד מידע.

תהליך יצירת המשמעות הוא ביסודו של דבר חברתי, בין-אישי ומעל לכל תרבותי

ברונר האמין, ואני מסכים איתו, שתהליך יצירת המשמעות הוא ביסודו של דבר חברתי, בין-אישי ומעל לכל תרבותי. כדי להבין זאת, הנה לכם תרגיל: הכינו רשימה של כל ההתנהגויות והאירועים שאתם סבורים שהם מייצגים "חירות". הרשימה שתייצרו היא חלק ממה שאתם מתכוונים אליו במלה "חירות". שימו לב שהתנהגויות ואירועים הם דברים ממשיים בתרבות שלכם – דברים שאנשים באמת עושים, ממש. ולדעת את המשמעות של חירות פירושו להיות בעלי גישה לכל המופעים הללו של חירות. מובן שאפשר ליצור הפשטה של המופעים הללו וליצור אב-טיפוס של חירות. זכרו את המחקר הקלאסי של פוזנר וקיל (Posner and Keele) משנת 1968, שהראו באלגנטיות הפשטה של אבות טיפוס מתוך תבניות של נקודות. אך העניין החשוב הוא שמשמעות החירות מבוססת על התנהגויות ואירועים שקיימים בתרבות שלכם כמופעים של המושג הזה. כלומר, משמעות החירות מוגדרת על ידי טווח של התנהגויות ואירועים פומביים, הקשורים ביניהם בקשר רופף, אשר התרבות שלכם מתייגת כמופעים של חירות. ברגע שתפשתם את המשמעות, אתם עשויים לנהוג בחירות או להרגיש מדוכאים או מוגבלים על ידי הרודנות של הממשלה שלכם. אתם אפילו עשויים לרצות "להימלט מהחירות" (כלשונו של אריך פרום). כל ההתנהגויות המונעות על ידי משמעות החירות מוחזרות אז בחזרה למאגר ההתנהגויות המקושרת לחירות בקהילה שלכם, תוך עדכון המשמעות הזאת כנכס ומשאב שחולקים אותו באורח קולקטיבי.

החוקרים בקושי שמו לב לאופן שבו משמעות החירות נוצרה ותוחזקה בחברה בכללותה. ואין ספק שעוד פחות מכך הכירו בכך שיצירת המשמעות ועיבוד המידע הם אכן עניינים שונים מהותית

ברונר היה מאוכזב כיוון שמבחינתו, הדינמיקה הקולקטיבית של יצירת משמעות הייתה ההשראה למהפכה. היא הייתה עצם רוחה של המהפכה. אלא שרוב החוקרים שבאו אחריו התעלמו מן הרוח הזו. במקום זה, הם חקרו כיצד בני-אדם מעבדים מידע. למשל, הם חקרו כיצד אנשים מעבדים מלים, כולל את המלה "חירות", על ידי כך שהם הראו את המלים הללו במהירות למשתתפים בניסוי. החוקרים בקושי שמו לב לאופן שבו משמעות החירות נוצרה ותוחזקה בחברה בכללותה. ואין ספק שעוד פחות מכך הכירו בכך שיצירת המשמעות ועיבוד המידע הם אכן, כדברי ברונר, "עניינים שונים מהותית".

דגל גאווה, משמעות

משמעות נוצרת, משמעות מהדהדת, מאומצת ומובעת. תצלום: רנה ברנל.

מיליונים רבים של שנות אבולוציה ציידו את בני-האדם במערכות של רכיבים ביולוגיים שהכינו אותם ליטול חלק בנוהגים תרבותיים. ההשתתפות בתרבות משנה את המערכות הללו תוך שכל אדם יוצר ומשחזר נוהגים. וכך, המוח האנושי והתהליכים החברתיים והתרבותיים מכוננים זה את זה

מה מקורן של תבניות התנהגות פומבית ושל אירועים פומביים שמעגנים את המשמעויות שלנו? ובכן, מקורן בהיסטוריה ובמסורות התרבותיות. מסורות תרבותיות שונות מאורגנות על ידי מקבצים שונים של תסריטים, קונבנציות, ריטואלים וכן הלאה. סביר מאוד שרבים מהם מייצגים אקולוגיות ארוכות טווח ואת המוסדות החברתיים שהאקולוגיות הללו תמכו בהן. וכפי שתנועת Black Lives Matter שקמה לאחרונה הראתה, התהליך הזה גם תלוי במידה רבה בהבדלי הכוח והסטטוס בין קבוצות. ברגע שבני-אדם נולדים למסורת תרבותית, הם עוברים סוציאליזציה ו"מאומנים" לפעול בסביבה התרבותית המוגדרת על ידי התסריטים, הקונבנציות והריטואלים הללו. בתוך כך, המוחות שלהם מחווטים מחדש ומאורגנים מחדש כך שיפעלו באורח נכון ויעיל בסביבה התרבותית האמורה. או-אז מופיעה סדרה של נטיות פסיכולוגיות ספונטניות המתאימות לפעולה בסביבה הרלוונטית. כשהם פועלים, הם משחזרים רבים מן התסריטים, הקונבנציות או הריטואלים. במלים אחרות, התפקיד הפעיל של האדם מתגלה מתוך פעולתו בסביבות תרבותיות שהובנו במהלך ההיסטוריה, בעודו משחזר את הסביבות הללו על פני הזמן. התפקיד הפעיל הזה משלב ומשחזר את אותה משמעות שברונר התכוון לחקור כשהוא חבר לעמיתיו כדי להתחיל את המהפכה הקוגניטיבית. המאמץ נעצר, אך אני מאמין שהגיע הזמן לשוב לרוח המקורית של המהפכה ולהחזיר אותה אל העתיד.

במלים אחרות, מיליונים רבים של שנות אבולוציה ציידו את בני-האדם במערכות של רכיבים ביולוגיים שהכינו אותם ליטול חלק בנוהגים תרבותיים. או-אז, ההשתתפות בתרבות משנה את המערכות הללו תוך שכל אדם יוצר ומשחזר נוהגים. וכך, המוח האנושי והתהליכים החברתיים והתרבותיים מכוננים זה את זה. והדבר מסביר מדוע נקודות מבט שונות המתגלות במסורות תרבותיות, אתניות, גזעיות שונות וכיוצא באלה (למשל "המראות של בית השעשועים" של דה ואל) אינן רק עניין של לראות ולפרש כל התנהגות לאחר מעשה. במובן עמוק ובסיסי יותר, נקודות המבט הללו הן חלק בלתי נפרד מהתהליך שהוא חלק מיצירתו של המגוון הפסיכולוגי.

לסיכום

אשוב ואומר: המגוון הפסיכולוגי שתועד זועק ליצירתה של פרדיגמה חדשה שתחליף את המטפורה השלטת ביחס למוח. אך כדי להמשיך ולחשוף את המגוון הזה, אנו זקוקים הן לאוכלוסיית דגימות מגוונת והן לאוכלוסיית מדענים שתתאפיין במגוון. לכן, הכללה וגיוון חיוניים לצורך שמירת החיוניות האינטלקטואלית של המחקר הפסיכולוגי. אנו זקוקים להם גם כדי לשפר את התוקף של המדע שלנו, את איכותו ובסופו של דבר את האפשרות לתרגם אותו.

ביבליוגרפיהBruner, J. (1990). Acts of meaning. Harvard University Press. Cooper, J., & Fazio, R. (1984). A new look at dissonance theory. Advances in Experimental Social Psychology17, 229–266. https://doi.org/10.1016/S0065-2601(08)60121-5 Davidoff, J., Davies, I., & Roberson, D. (1999). Colour categories in a stone-age tribe. Nature398(6724), 203–204. https://doi.org/10.1038/18335 de Waal, F. B. M. (1999). Cultural primatology comes of age. Nature399(6737), 635–636. https://doi.org/10.1038/21310 de Waal, F. B. M. (2003). Silent invasion: Imanishi’s primatology and cultural bias in science. Animal Cognition6(4), 293–299. https://doi.org/10.1007/s10071-003-0197-4 Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance. Stanford University Press.  Fromm, E. (1941). Escape from freedom. New York: Farrar & Rinehart, Inc. Greenfield, P. M., Keller, H., Fuligni, A., & Maynard, A. (2003). Cultural pathways through universal development. Annual Review of Psychology54(1), 461–490. https://doi.org/10.1146/annurev.psych.54.101601.145221 Henrich, J., Heine, S. J., & Norenzayan, A. (2010). The weirdest people in the world? Behavioral and Brain Sciences33(2–3), 61–83. https://doi.org/10.1017/S0140525X0999152X Hirata, S., Watanabe, K., & Masao, K. (2008). “Sweet-potato washing” revisited. In T. Matsuzawa (Ed.), Primate Origins of Human Cognition and Behavior (pp. 487–508). Springer Japan. https://doi.org/10.1007/978-4-431-09423-4_24 Kitayama, S., & Salvador, C. (2017). Culture embrained: Going beyond the nature-nurture dichotomy. Perspectives on Psychological Science12(5), 841–854. https://doi.org/10.1177/1745691617707317 Kitayama, S., Snibbe, A. C., Markus, H. R., & Suzuki, T. (2004). Is there any “free” choice? Self and dissonance in two cultures. Psychological Science15(8), 527–533. https://doi.org/10.1111/j.0956-7976.2004.00714.x Kitayama, S., Yanagisawa, K., Ito, A., Ueda, R., Uchida, Y., & Abe, N. (2017). Reduced orbitofrontal cortical volume is associated with interdependent self-construal. Proceedings of the National Academy of Sciences, USA114(30), 7969–7974. https://doi.org/10.1073/pnas.1704831114 Levinson, S. C., & Max Planck Institut für Psycholinguistik Staff. (2003). Frames of reference. In Space in language and cognition: Explorations in cognitive diversity. Cambridge University Press. Lutz, C., & White, G. M. (1986). The anthropology of emotions. Annual Review of Anthropology15, 405–436. https://doi.org/10.1146/annurev.an.15.100186.002201 Markus, H. R., & Kitayama, S. (1991). Culture and the self: Implications for cognition, emotion, and motivation. Psychological Review98(2), 224–253. https://doi.org/10.1037/0033-295X.98.2.224 Markus, H. R., & Kitayama, S. (2010). Cultures and selves: A cycle of mutual constitution. Perspectives on Psychological Science5(4), 420–430. https://doi.org/10.1177/1745691610375557 Posner, M. I., & Keele, S. W. (1968). On the genesis of abstract ideas. Journal of Experimental Psychology77(3, Pt.1), 353–363. https://doi.org/10.1037/h0025953 Segall, M. H., Campbell, D. T., & Herskovit, M. J. (1966). The influence of culture on visual perception. Bobbs-Merril.   Talhelm, T., Zhang, X., Oishi, S., Shimin, C., Duan, D., Lan, X., & Kitayama, S. (2014). Large-scale psychological differences within China explained by rice versus wheat agriculture. Science344(6184), 603–608. https://doi.org/10.1126/science.1246850 Uchida, Y., & Kitayama, S. (2009). Happiness and unhappiness in East and West: Themes and variations. Emotion9(4), 441–456. https://doi.org/10.1037/a0015634 Whiten, A., Goodall, J., McGrew, W. C., Nishida, T., Reynolds, V., Sugiyama, Y., Tutin, C. E. G., Wrangham, R. W., & Boesch, C. (1999). Cultures in chimpanzees. Nature399(6737), 682–685. https://doi.org/10.1038/21415 Wierzbicka, A. (1986). Human emotions: Universal or culture-specific? American Anthropologist88(3), 584–594. https://doi.org/10.1525/aa.1986.88.3.02a00030 Yu, Q., Abe, N., King, A., Yoon, C., Liberzon, I., & Kitayama, S. (2019). Cultural variation in the gray matter volume of the prefrontal cortex is moderated by the dopamine D4 receptor gene (DRD4). Cerebral Cortex29(9), 3922–3931. https://doi.org/10.1093/cercor/bhy271 

שינובו קיטיאמה הוא נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (APS) ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן. מחקרו עוסק בהבדלי תרבות בתהליכים מנטליים. שינובו קיטיאמה הוא העורך הראשי של כתב העת Journal of Personality and Social Psychology: Attitudes and Social Cognition.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: מכשיר או טכנולוגיה? תצלום: מאט ארץ, unsplash.com

Photo by Matt Artz on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שינובו קיטיאמה, APS Observer.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אנחנו לא לוח מודפס

01
טוויטו

הגיע הזמן להחליף פרדיגמה, להציע משהו אחר - המהפכה המדעית של חקר מוח מצדיקה את זה כבר מזמן. המוח לא מחשב ואנחנו לא אוסף של אלגוריתמים.

02
תמיר

תודעה לא יכולה לתאר תודעה אחרת כמו שנמלה לא יכולה לתפוס קן נמלים.
לחשוב שהפסיכולוגיה או הנוירוביולוגיה תוכלנה לתפוס ולתאר את התודעה האנושית זה מגוחך כמו לחשוב שאדם יכול למשוך את עצמו כלפי מעלה רק על ידי משיכה בחולצה.

המאמר איבד אותי ברגע שכתב שמטרת המדע היא "להגיע לתיאור מדעי אחד של האמת".

    03
    לייבוביץ צדק

    האמת המדעית היא מטרת המדענים, המדע כולו. והאמת הזאת היא תהליך מתמיד של התקרבות, כלומר שאיפה לתיאור אחד. תיאור אינו הסבר מלא, תיאור אינו מבטל התפתחות עתידית. למרבה הצער אנחנו שומעים קולות שפוסלים כל אמת מדעית, כל חתירה לאמת במדע (והם בעיקר מהצד הימני, משום מה). "אמת" היא דבר אחד בתחום ההתגלות האלוהית וגבר אחר במדע.

      04
      תמיר

      הי,
      אין "אמת" מדעית כמו שאין "אמת" דתית. זו הפואנטה של כל המאמר - ה"אמת" קשורה בצופה.
      המדע לא יכול לחשוף "אמת" מכיוון שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה לברור בין תשובות מתאימות יותר ומתאימות פחות לשאלות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות.

      השאלות וגם התשובות המדעיות תמיד בידי האדם ולכן גם ה"אמת" .

05
מיכאל ד

אם פסיכולוגיה זה רק פסיכולוגיה של האדם המערבי המודרני, יש בעיה עם כל טענה למדעיות התחום במובן הכללי