אלכסון קלאסיק אנטומיה של אשליה משותפת

ההטיות הקוגניטיביות הפועלות עלינו והקונטקסט התרבותי שבו אנו חיים, מקשים עלינו לתפוס עמדה אובייקטיבית לגבי המציאות. האם אנו נידונים לחיות באשליה? התשובה היא לא -- אבל המחיר הוא האושר
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

מאז דקארט עוסקת הפילוסופיה המערבית בשאלה: כיצד ניתן לדעת שישנה מציאות חיצונית, ושהחוויות שלנו אינן אלא פרי דמיוננו? על פניו, זו נשמעת שאלה טריוויאלית למדי ואולי אף תמוהה לנוכח החוויות היום-יומיות שלנו המאששות את קיומה של המציאות המשתקפת במוחנו. ראשית, הפעולות שלנו מובילות לתוצאה הצפויה: לחיצה על המתג מדליקה את האור, ונגיסה בתפוח מלווה בתחושה של מתיקות עסיסית. כלומר, יש לנו תימוכין חזקים לכך שאנו תופסים את העולם כמות שהוא באמת. שנית, התגובות של אחרים למציאות שסביבנו מאששות את החוויה שלנו. כשקר לנו גם אחרים מתעטפים במעילים, והקהל בסרט צוחק מהבדיחה שהצחיקה אותנו. אולם, היתכן שתחושת התאימות הזו בין החוויה שלנו למציאות, ותחושת הקונצנזוס עם אחרים לגבי המציאות, אינם אלא אשלייה משותפת? אם נהרהר בכך רגע נהיה מוכרחים להודות שאנו יכולים להיות בטוחים בדבר אחד בלבד – בתוכן של המחשבות שלנו, ואין אנו יכולים להפריד בין המציאות עצמה לבין היצוג שלה במוחנו. מכאן דקארט הסיק "אני חושב משמע אני קיים." אם כן, כיצד ניתן לדעת שלאחרים (במידה והם אכן קיימים) יש חוויה פנימית, וכיצד נדע שהדרך שבה הם מייצגים במוחם את המציאות החיצונית תואמת את האופן שבו אנו תופסים את אותה המציאות?

על מנת לספק מענה חלקי לשאלות כבדות המשקל הללו אגייס את המחקר המדעי, בעיקר הפסיכולוגי כדי לטעון: א. שהעובדה ששני בני אדם המסתכלים על תפוח אדום מסכימים כי מדובר בתפוח שצבעו אדום אינו עניין של מה בכך; ב. אראה כיצד המידע המיוצג במוחנו אודות המציאות החיצונית הינו תולדה של חמישה תהליכים שמעוותים ומשבשים את תפיסת המציאות, אך בסופו של דבר מובילים אותנו לתפוס את המציאות בצורה דומה למדי. ניתן לתאר זאת כסינתזה בין המציאות הפיסית למארג של אשליות משותפות.

שלב ראשון: הבורקה

השלב הראשוני שבו אינפורמציה מן החוץ נכנסת אל מוחנו נקרא חישה, וכבר בשלב זה יש לעמוד על מגבלות משמעותיות של המח האנושי שאינן מאפשרות לו לחוש ולתפוס בצורה שלמה ומדוייקת את כל המציאות שסביבנו. בספרו יש אלוהים? מדמה ריצרד דוקינס את התפיסה החושית האנושית לבורקה – אותו כיסוי ראש העוטה את פניהן של נשים מוסלמיות ותוחם את טווח ראייתן לכדי חריץ צר. כך למעשה גם אנו תופסים את המציאות החיצונית – כחרך שאינו מאפשר לתפוס את העולם העשיר שמעבר למגבלות החושיות. אנו מסוגלים, למשל, לתפוס גלי אור בטווח שבין 700-390 ננומטר, ולכן העולם שאנו רואים שונה מעולמם של ציפורים ודבורים התופסים את הטווח האולטרה-סגול (400-300 ננומטר) או של נחשים ופשפשי מיטה המסוגלים לתפוס את הטווח האינפרה-אדום (1,000-700 ננומטר). אנו גם שומעים חלק מצומצם מן הקולות הקיימים בטבע ומוגבלים לטווח שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ. כלבכם, לעומת זאת, המסוגל לשמוע עד לטווח של 60 קילוהרץ, זוקר את אזניו כשאתם נושפים לתוך משרוקית כלבים אשר לתפיסתכם אינה משמיעה אלא דממה דקה. כמו כן, אנו לא מסוגלים לתפוס עצמים רחוקים מדי או קטנים מדי כמו חלקיקים מיקרוסקופיים בעין בלתי מזויינת. העולם שסביבנו שוקק צלילים, מראות ותחושות שמערכות החישה שלנו עיוורות לחלוטין לקיומם. ההכרה בבורקה היא הכרה במגבלות האנושיות הבסיסיות שלנו, ומהווה צעד ראשון אך מהותי בהבנה שהמציאות המשתקפת בתוך מוחנו הינה תמונה חלקית בלבד של מה שקיים שם בחוץ.

שלב שני: קשב סלקטיבי

תהליך ראשוני נוסף הנקרא קשב מבטא את תשומת הלב שלנו לגירויים השונים שסביבנו. המחקר מגלה שקשב הוא משאב מוגבל כך שבשעה שאנו מפנים קשב לאינפורמציה מסויימת, אנו לא מעבדים, או מעבדים בצורה חלקית אינפורמציה אחרת. למשל, בשעה שאתם קוראים שורות אלו סביר להניח שאינכם מבחינים בגירויים שונים ומגוונים שסביבכם, כמו התחושה שאצבעות רגליכם דבוקות זו לזו. עתה, כשהפניתי את הקשב שלכם לכך ייתכן וזה מטריד אתכם ומעורר בכם רצון להסיר את נעליכם ולטפל בתחושה הבלתי נעימה. הגירוי הזה, שכרגע מעסיק אתכם, מסונן באופן תדיר על ידי מערכת הקשב מסיבות שונות (כגון: עוצמת הגירוי, החשיבות שלו, המידה שבה הגירוי משתנה או קבוע). מסנן הקשב חיוני מאוד לתפקודנו התקין, הרי אם כל העת הייתם טרודים בגירויים שונים ובלתי חשובים כמו באצבעות רגליכם, או במשק כנפי הזבוב המנסה להמלט מבעד לחלון הסגור, לא הייתם יכולים להפנות את תשומת לבכם המלאה למה שחשוב באמת. היכולת שלנו להתמקד בדבר אחד ולהתעלם מדברים אחרים הינה דרמטית עד כדי כך שייתכן אפילו שנפספס גורילה העוברת במרכז החדר.

התופעה המחרידה החוזרת במעגליות בלתי נסבלת מדי קיץ, שבה הורים שוכחים פעוטות במכוניות, מעורר בנו זעם רב והפניית אצבע מאשימה. ההפנמה שעיוורון קשב הוא ליקוי המשותף לכולנו תעזור לנו אולי לגלות מעט יותר חמלה

במחקרים שעורכים דניאל סימונס ושותפיו, הם מציגים סרטון שבו שישה אנשים מתמסרים בכדור. שלושה לובשים חולצות שחורות ושלושה חולצות לבנות והצופה מתבקש לספור את מספר המסירות של לובשי החולצות הלבנות בלבד. בשלב מסויים נכנס לחדר אדם הלבוש בתחפושת של גורילה, פונה למצלמה, דופק על חזהו וממשיך בדרכו. רק כמחצית מהצופים בסרטון מבחינים בגורילה – עבור השאר הגורילה אינה נראית. לתופעה זו הנקראת עיוורון קשב ישנם ביטויים רבים והסרטון הבא יאפשר לכם לראות אם גם לכם יש עיוורון קשב, הגם שרק זה עתה למדתם על קיום התופעה, ואתם מודעים כעת להטיה הזו.

התופעה המחרידה החוזרת במעגליות בלתי נסבלת מדי קיץ, שבה הורים שוכחים פעוטות במכוניות לוהטות מעורר בנו זעם רב והפניית אצבע מאשימה. ההפנמה שעיוורון קשב הוא ליקוי המשותף לכולנו כבני אדם תעזור לנו אולי לגלות מעט יותר חמלה כלפי הורים המתמודדים עם ההשלכות הנוראיות של חוסר תשומת לב, תגרום לנו להבין שגם לנו זה יכול לקרות, ותעודד אותנו לבצע פעולות פשוטות כמו הנחת תיק או טלפון ליד הילד כדי לצמצם את הסיכויים שנשכח אותו כאשר הקשב שלנו מוסט לכיוון אחר.

המחקר על מגבלות הקשב בכלל ועל עיוורון קשב בפרט מוסיפים נדבך חשוב להבנה שלנו בדבר היצוג של העולם במוחנו. אם הבורקה מלמדת אותנו על המגבלות הפיסיות שלנו שאינן מאפשרות לנו לחוש במה שמעבר לטווח של מערכת החישה, אז המחקר על קשב מלמד על מגבלה נוספת – חוסר היכולת שלנו להקצות קשב ומשאבים קוגניטיביים לכל הגירויים שנקלטים על ידי המערכת החושית שלנו, ואז אנו עשויים לפספס דברים מאוד משמעותיים המתרחשים סביבנו.

שלב שלישי: תפיסה בהרף עין

המערכת הקוגניטיבית שלנו לא רק שאינה יכולה להקדיש משאבי קשב לכל הגירויים המתדפקים על דלתה, לעיתים היא מושפעת בצורה אקראית ובלתי מתוכננת מגירויים הנמצאים בשולי הקשב. בעוד שהקשב הסלקטיבי מהווה מעין פילטר דרכו יכול חלק מהמידע החיצוני לעבור בזמן שחלקו מסונן, המחקר על תפיסה בהרף עין מראה שלעיתים גם מידע שלא מופנה אליו קשב יכול להשפיע בצורה דרמטית על עיבוד האינפורמציה שלנו, וכל זאת מבלי שנהיה מודעים כלל להשפעתו על התנהגותנו. כך למשל, המחקר הפסיכולוגי מראה עוד משנות ה-60 שהתנהגות אלימה תתרחש לעיתים מסיבה בנאלית לחלוטין – קיומו של גירוי בסביבה המרמז על אלימות, כמו תמונה של נשק התלויה על הקיר או אקדח צעצוע הנמצא בחדר.

כמובן שלא די בהרמז בלבד, ומשהו אחר מלכתחילה היה צריך להרגיז או לעורר את התוקפן באותה הסיטואציה. אולם, מתברר שכעס או רוגז בפני עצמם אינם מביאים בהכרח את האדם לכדי התנהגות אלימה, ושהשילוב בין מצב מעורר ולא נעים להרמז סביבתי של אלימות הנמצא בשולי התודעה הוא השילוב הנפיץ המגדיל את הסיכויים שאלימות תתרחש. בשנים האחרונות המחקר בתחום הקוגניציות הלא מודעות הפך לפופולארי עד מאוד כאשר חדשות לבקרים התבשרנו על תוצאותיהם של מחקרים מדהימים שהראו, למשל, שנבדקים שנחשפו למילה "פרופסור" הצליחו במידה רבה יותר במשחק טריוויה בהשוואה לנבדקים שנחשפו למילה "חוליגן,"  או שנבדקים שנחשפו למילים הקשורות לזקנה הלכו לאט יותר כאשר עזבו את המעבדה לעומת קבוצת הביקורת.

למרבה הצער, תחום המחקר הזה נמצא תחת אש צולבת בשנים האחרונות בגלל אי- ההצלחה של חוקרים בלתי תלויים לשחזר את הממצאים של חלק מהמחקרים. יש לציין שאפילו, ללא הספק שהתעורר לאחרונה לגבי המהימנות של הממצאים, ייתכן והיתה התלהבות יתרה וחסרת פרופורציה לגבי מקומה של הקוגניציה הלא מודעת בהתנהגות האנושית, עד כדי ייחוס יתר של כל ההתנהגות שלנו להשפעתם של גורמים אקראיים בשולי המודעות.

הטיב לבטא זאת רולף זוואן, פרופסור לקוגניציה מאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם, שתיאר בציניות את ההתנהגות היום-יומית שלנו כפי שהיא משתקפת מהמחקר בקוגניציות לא מודעות (כל אחת מההתנהגויות המתוארות בקטע הבא מבוססות על מחקרים שהתפרסמו):

אתה נכנס לחדר. ישנו אדם היושב מעברו השני של השולחן. הוא יושב על כסא גבוה משלך וזה גורם לך להרגיש חלש לעומתו. אבל אז הוא מגיש לך ספל קפה חם ותחושת החמימות המתפשטת בך גורמת לך לחבב את האיש קצת יותר, עד כדי כך שאתה ממש מרגיש חום כלפיו. הוא שואל אותך לגבי מערכת היחסים הזוגית שלך. אתה נשען על השולחן הרעוע והמתנדנד וזה גורם לך להכריז שמערכת היחסים שלך מאוד יציבה. אתה לוגם מהספל והקפה מר, דבר הגורם לך לחשוב שהאדם מולך מנוול על ששאל אותך שאלות אינטימיות כל כך. ואז האיש מגיש לך את המבחן בתוך קלסר. הקלסר כבד ואתה מיד מסיק שהמבחן חשוב ביותר. "בוודאי לא אצליח במבחן", אתה חושב לעצמך, ולא מודע לכך שהמחשבה הזו היא תגובה לצבעו האדום של דף השער של המבחן. אבל רגע, איזה מזל! בעמוד הבא תמונה של אינשטיין! עכשיו בוודאי תצליח במבחן. חבל רק שריח של חומר ניקוי שנשאר בחדר מעורר בך דחף בלתי נשלט לאסוף את הפירורים שהותיר אחריו האדם שנבחן לפניך. אתה חייב להתרכז. למזלך קרן שמש חודרת מבעד לחלון ומאירה עיגול בהיר על רצפת החדר. סוף סוף תוכל להתמקד במבחן. בשאלה האחרונה אתה מתבקש ליצור משפטים מהמילים אפור, בינגו, גמלאות, ופלורידה. אתה מסיים את המבחן ועוזב את החדר בצעדים איטיים...

לא ניתן, איפוא, להתעלם מכך שהמחקר על קוגניציות לא מודעות בעייתי, הן ברמה הקונספטואלית - שהרי לא יתכן שתהיה לו השפעה מרכזית כל כך על ההתנהגות שלנו - והן ברמה המדעית, בשל הקושי לשחזר חלק מהממצאים. יחד עם זאת, יהיה זה בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים" אם נתייחס בזלזול לכל תחום המחקר הזה. ישנם ממצאים רבים ומתוקפים המעידים על ההשפעה המשמעותית של גירויים אקראיים הנמצאים בשולי התודעה על התנהגויות אנושיות רבות כגון התנהגות תוקפנית, עזרה לזולת, ויחסים בין-אישיים ובין-קבוצתיים, והאתגר של המחקר בשנים הקרובות יהיה לסנן את המוץ מן התבן – לחזק את הממצאים האמיתיים ולנפות מהספרות ממצאים שלא ניתן לשחזר.

ניתן, אם כן, לומר שהבורקה היא המגבלה הפיסית שלנו המונעת מאיתנו לחוש ולתפוס את העולם כפי שהוא באמת. תהליכי קשב סלקטיבי מביאים לכך שגם אותו נתח מהעולם החיצוני היכול להקלט באיברי החישה שלנו מסונן עד שלעיתים נפספס את הגורילה בחדר. תפיסה בהרף עין -- ההשפעה האקראית של גירויים על המערכת הקוגניטיבית שלנו -- מוסיפה מורכבות נוספת למשוואה ומראה שפעמים רבות אנו לא ערים לסיבות האמיתיות העומדות מאחורי ההתנהגות שלנו. אם לא די בכל אלה העושים שמות במערכת התפיסתית והקשבית שלנו, גם ברגע שמידע כבר נכנס למערכת הקוגניטיבית הוא מועד לפורענות.

נשים אפגניות לובשות בורקות ומחכות מחוץ למרפאה של USAID ב-2003. צילום: ניתין מדהב

נשים אפגניות לובשות בורקות ומחכות מחוץ למרפאה של USAID ב-2003. צילום: ניתין מדהב

שלב רביעי: הטיות קוגניטיביות

כשהמידע כבר נמצא במוחנו, האופן שבו אנו משתמשים במידע הזה על מנת להבין את העולם, להעריך את היתכנותם של אירועים ולקבל החלטות, סוטה במידה משמעותית מחוקי הלוגיקה. התחום של הטיות קוגניטיביות הינו תחום מחקר רחב היקף המצביע על סיבות שונות בגינן אנו לוקים בחשיבה שאינה תמיד רציונלית בשעה שאנו מנסים להבין את העולם מסביבנו. עבודתם פורצת הדרך של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי אשר הובילה לזכייתו של כהנמן בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002, עומדת בסתירה להנחה הבסיסית של דיציפלינות מדעיות רבות לפיה האדם הינו יצור רציונלי הפועל במטרה למקסם רווחים ולצמצם הפסדים. הם הראו שפעמים רבות המערכת הקוגניטיבית מעדיפה קיצורי דרך חשיבתיים הנקראים, היוריסטיקות קוגנטיביות, במיוחד כאשר היא מעבדת אינפורמציה שרמת החשיבות שלה איננה גבוהה במיוחד. כך למשל, כאשר אתם נדרשים להגיע לפגישה עם פקיד במשרד ממשלתי אתם בוודאי תרצו לסיים את הדברים באופן יעיל ומהיר ולצורך כך תשלפו את האינפורמציה המינימלית הנדרשת. אתם תניחו, על פי התפיסה הסטריאוטיפית המקובלת, כי הפקיד הינו אדם נרגן, מתוסכל, וחסר סבלנות וזאת עוד לפני שנכנסתם למשרד. וברגע שתכנסו למשרד תקודדו מייד מידע לגבי מינו של הפקיד, גילו, ומוצאו שיספקו עבורכם מידע סטריאוטיפי נוסף שיתכן ויעזור לכם לצלוח את המטלה הבלתי נעימה. המערכת הקוגניטיבית שלכם לא תטרח, לעומת זאת, לברר לעומק מי הוא באמת האדם היושב מולכם מהטעם הפשוט שזה מידע לא רלוונטי לביצוע המשימה.

לפעמים ההטיות הקוגניטיביות שלנו אינן רק תוצר לוואי של מערכת קוגניטיבית חסרת מוטיבציה, אלא ההטיה הקוגניטיבית היא המוטיבציה עצמה. דוגמא לכך ניתן למצוא בכת של מאמינים בשנות החמישים שהשתכנעה שבחצות הליל של ה-20 בדצמבר 1954, העולם יגיע לקיצו במבול גדול. למרבה המזל, צלחת מעופפת מהכוכב קלריון עתידה היתה להגיע שעות ספורות לפני המבול ולהציל את אותם המאמינים מהחורבן הקרב. הפסיכולוג החברתי לאון פסטינגר ששמע אודות הקבוצה רצה לבדוק כיצד יגיבו חברי הכת אם הנבואה לא תתגשם והעולם ימשיך לעמוד על תילו. לצורך כך, הוא החדיר מספר אנשים לתוך הכת שדיווחו לו באופן שוטף על המאורעות. כשהגיע ה-20 לדצמבר ההתרגשות היתה גדולה וכל חברי הכת, שבינתיים נפטרו מכל נכסיהם הארציים, התכנסו בבית וחיכו בצפייה דרוכה למסע המובטח בין כוכבים.

מכיוון שידוע שלצלחות מעופפות שדה מגנטי חזק, הם הסירו מגופם כפתורים, רוכסנים, שעונים ושאר פריטים העלולים להתמגנט. כשעברה שעת חצות ולא נראתה לא צלחת ולא בן עב"ם ניכרה תכונה רבה ועצבנות בקרב החברים ההמומים, וחלקם אף פרצו בבכי. אלא שמקץ כמה שעות הכריזה מנהיגת הקבוצה שהאל התרשם מהאור הגדול שבקע מהבית והחליט ברחמיו הרבים לחוס לא רק על מאמיניו הנאמנים אלא על האנושות כולה. התופעה הזו הנקראת דיסוננס קוגניטיבי מתארת מצב שבו האדם נאלץ לישב במוחו שתי קוגניציות לא תואמות, למשל בין אמונה כלשהי (העולם יחרב בתאריך מסויים) לבין אינפורמציה הסותרת את האמונה (התאריך עבר, והעולם קיים).

כאשר הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ, נפטר בשיבה טובה זמן קצר בלבד לאחר שהוכתר על ידי מאמיניו כמלך המשיח, נאלצו המאמינים ליישב בין אמונתם היוקדת לבין המציאות הרפואית הלא מעודדת של משיחם. כמו כת מאמיני המבול, כך גם חסידי הרב פתרו את הסתירה לא בדרך הרציונלית של קבלת המציאות הקונקרטית, אלא דווקא בחיזוק אמונתם כנגד כל העובדות. אם נדמה שרק אנשים מסוג מאוד מסויים מעדיפים לאחוז באשליה ולבטל את המציאות, די להביט סביב בביטויים הרבים של דיסוננס בחיי היום-יום, ובפתרונם. אנשים המזיקים לעצמם ביודעין, כמו מעשנים למשל, מצוידים בשפע של שכנועים עצמיים המאפשרים להם להמשיך ברוגע את אורח חייהם המזיק תוך הכחשת הסכנה. השאלה היא מדוע אנשים מעדיפים על פי רוב את עולם האשליה על פני ההכרה במציאות?

שלב חמישי: המטריקס

כדי לראות את האמת יש צורך לאתגר את הנחות היסוד ולהעיז ולצאת מגן העדן של השוטים שמציע המטריקס. אולם החתירה לאמת כרוכה בוויתור על האושר – זניחת כל האשליות המנחמות והמרגיעות לטובת חיים אותנטיים

בשלהי שנות השישים, צמד הסוציולוגים פיטר ברגר ותומס לקמן, פרסמו ספר שלעולם ישנה את הדרך בה אנו מבינים את המציאות. ספרם, ההבניה החברתית של המציאות, מתייחס לשאלה האפיסטמולוגית ששאר התיאוריות שסקרנו נדרשות לה, אולם היא שונה מהן בכך שבעוד שהבורקה, תהליכי קשב, תפיסה בהרף עין, והטיות קוגניטיביות מתרחשות ברמת האינדווידואל הבודד, תהליכי ההבניה החברתית מתרחשים ברמה החברתית-מערכתית.

ההנחה הבסיסית של תיאוריית ההבניה החברתית היא כי מעט מאוד מהעולם הסובב אותנו קיים כמציאות פיסית קונקרטית שלא ניתן לערער עליה. בני אדם אינם חיים במציאות הפיסית הזו כי אם במציאות סימבולית מדומיינת המורכבת מאמונות, ערכים, נורמות, וזהויות המופנמות בתהליך הסוציאליזציה, עד שאנו רואים בהם אמת יציבה.

העובדה שהתהליך הזה מופעל בו זמנית על פרטים רבים בחברה יש בכוחה לייצר קונצנזוס מוצק המושתת על אשליה משותפת. אולם בניגוד לבגדי המלך החדשים, בתהליך ההבניה החברתית אין כלל מודעות למערומיו של המלך ומה שמדומיין נתפס כאמיתי. במילותיו של רוברט פירסיג בזן ואומנות אחזקת האופנוע: "כאשר אדם בודד סובל מאשליה קוראים לזה חוסר שפיות, ואילו כשקבוצה של אנשים סובלת מאשליה קוראים לזה דת." כלומר, העולם שאנו פועלים בו מבוסס על תפיסות עולם תרבותיות שהינן פועל יוצא של מערך של אשליות ואמונות משותפות שאין הכרח שיהיה להן ביסוס בעולם הפיסי על מנת שאנשים יתייחסו אליהן כאל אמיתות בלתי מעורערות. אנו מתייחסים, למשל, לשטרות כסף כאל חלק מהעולם האמיתי, למרות שמדובר בפיסות נייר מעוטרות שערכן נגזר מההסכמה הכללית להקנות להן משמעות סימבולית. אותו הדין לגבי דיפלומות, תארים, אוניברסיטאות, בתי כנסת ומחנות צבא – כולם חלק מההבניה הסימבולית של המציאות, כולם חלק מהמטריקס.

בטרילוגיית המטריקס יצרו האחים ווחובסקי מטאפורה רבת עוצמה לרעיון ההבניה הסימבולית של המציאות הממחיש את הפער בין העולם המדומיין לעולם האמיתי. האמת הקונקרטית בסרט הינה מציאות קשה ומדכאת שבה מכונה משעבדת את האנושות על ידי הזרמת מחשבות, מראות, צלילים וטעמים הנחווים כאמיתיים למוחם של האנשים הכלואים, ואינה מאפשרת להם להכיר במצב העגום שהם שרויים בו באמת. כאשר מורפיוס (במיתולוגיה היוונית "אל החלומות") שואל את ניאו (אנגרמה של המילה one, המשיח, הנבחר) את השאלה המטפיזית "מה אמיתי, וכיצד אתה מגדיר אמיתי?" הוא עונה "אם אמיתי בעינך זה מה שאתה רואה, מרגיש ושומע, אזי אילו אינם אלא אותות חשמליים המפוענחים על ידי המח שלך."

כדי לראות את האמת יש צורך לאתגר את הנחות היסוד ולהעיז ולצאת מגן העדן של השוטים שמציע המטריקס. אולם החתירה לאמת כרוכה בוויתור על האושר – זניחת כל האשליות המנחמות והמרגיעות לטובת חיים אותנטיים. וכאן מתאר הסרט את הבחירה האקסיסטנציאלית האולטימטיבית בסצנה שבה מורפיוס מציג בפני ניאו שתי גלולות – גלולה כחולה וגלולה אדומה. בחירה בגלולה הכחולה היא בחירה במטריקס, בחיי שקר נוחים ונעימים. הבחירה בגלולה האדומה היא בחירה באמת בלתי נסבלת, בחירה שמעלה את השאלה האם האדם רוצה לדעת את האמת אודות עצמו והעולם שבו הוא חי, או שמא מעדיף לחיות באשליה חמימה המאפשרת חיים מאושרים? נדמה שפריחתן של אמונות שונות ומשונות על אף ההתקדמות המדעית המטילה בספק אמונות אלו, כמו גם המשיכה לאופנה החדשה של "פסיכולוגיה חיובית", הטומנת בחובה את ההבטחה לחיים יפים ומאושרים יותר, נותנת מענה ברור לשאלה זו.

הענווה המתחייבת

האם המלט של שייקספיר מבטא אמת אוניברסלית שתהיה מובנת לכל ללא הבדל תרבות, שפה או מקום? לאורה בוהנן, אנתרופולוגית אמריקאית, יצאה לבחון את השאלה הזו בקרב שבט הטיב (Tiv) שבמערב אפריקה. חמושה בעותק של המחזה המפורסם, ישבה ערב אחד עם זקני השבט וכטוב לבם בשיכר המקומי החלה לספר להם אודות קלאודיוס הרוצח את אחיו, יורש את כס המלכות ולוקח לאשה את המלכה גרטרוד, אשת אחיו המת.

הרצון שלנו לאשש את האמונות שלנו לגבי המציאות כה חזק עד שנתעלם מגורילות רבות המסתובבות בחדר, ומידע הסותר את האמונות שלנו עשוי דווקא לחזק באופן פרדוקסלי את אחיזתנו בהן

בעוד שזקני השבט מקשיבים בעניין לסיפור, הם מסרבים לקבל את הפרשנות המקובלת ומציעים הסבר חלופי. המלט בעיניהם היה מלך חלש ובלתי ראוי, שהרי לא יעלה על הדעת שלמלך תהיה רק אשה אחת. וקלאודיוס עושה דבר מוסרי ומקובל כאשר הוא לוקח את אשת אחיו לאשה. הסיפור ההולך ומתהפך על ראשו מדגים כיצד ההבניה הסימבולית של המציאות משפיעה על הפילטר של הקשב באופן שפרטים החשובים לקהל מערבי לא מעוררים רושם בקרב בני הטיב, ואילו פרטים אחרים, כמו למשל ההתנהגות התוקפנית של הנסיך המלט כלפי אימו, דבר שלא יעלה על הדעת בתרבותם, נתפסים כמרכזיים בעלילה.

ההכרה בתהליך הקוגניטיבי המתרחש מהרגע הראשון בו חושינו המוגבלים תופסים את הגירוי, דרך התהליך המורכב והסבוך שבסופו אנו מעניקים משמעות למציאות הנתפסת מחייב אותנו במידה של ענווה לגבי הידע שלנו. עלינו להתנגד, למשל, לאינטואיציה החזקה המובילה אותנו להאמין שמה שאנו רואים הוא בהכרח מה שקיים באמת. האם התפוח האדום, למשל, שהוזכר בתחילת המאמר אכן אדום?

המחקר מראה שלשפה ולתרבות השלכות מרחיקות לכת על תפיסת צבע כך שבני קבוצה אחת עשויים לתפוס צבעים באופן שונה מבני קבוצה אחרת. לגבי התפוח האדום, הוא כנראה כן ייתפס כאדום בעיני רוב בני האדם כי ההבחנה באדום בסיסית כמעט כמו ההבחנה בין שחור ולבן בשל החשיבות האבולוציונית של הצבע האדום (זיהוי פירות מחד וסכנות מאידך). המוגבלות שלנו אינה מסתכמת רק בתהליכים בסיסיים של תפיסה וקשב. ההטיות הקוגניטיביות השונות הפועלות עלינו, והקונטקסט החברתי-תרבותי שאנו חיים בו המעניק משמעות ופרשנות לכל דבר הסובב אותנו מקשים עלינו לתפוס עמדה אובייקטיבית לגבי המציאות.

יתר על כן, הרצון שלנו לאשש את האמונות שלנו לגבי המציאות כה חזק עד שנתעלם מגורילות רבות המסתובבות בחדר, ומידע הסותר את האמונות שלנו עשוי דווקא לחזק באופן פרדוקסלי את אחיזתנו בהן. פרדוקס נוסף אודות תפיסת המציאות הוא שככל שאנו יודעים פחות על תופעה כלשהי, כך ידמה לנו שאנו יודעים את כל שצריך לדעת כדי לגבש דעה, ואז גם נפגין בטחון רב בעמדתנו. ההטיה הזו הנקראת הטיית דנינג-קרוגר מסבירה מדוע מומחים נשמעים מהוססים יותר מאלו שיש להם יותר אומץ ממושג.

אולם, לא נגזר עלינו להיות בורים בעלי בטחון עצמי מופרז. ההכרה במוגבלויות שלנו ובהטיות הרבות הפועלות עלינו היא צעד ראשון וחשוב בהרחבת שדה הקשב שלנו. אנו יכולים להעז ולפסוע מחוץ למטריקס שאנו חיים ופועלים בתוכו, ולנסות להתבונן באקסיומות של התרבות שלנו מעמדה של משקיף. היכולת לראות מן הצד את העצמי המוגבל תאפשר, בהכרח, הבנה רבה יותר של אחרים הרואים את אותו עולם בעיניים שונות. במציאות הישראלית שבה אנו נדרשים להכרעות בסוגיות הרות גורל, ההבנה שהידע שלנו מוגבל וחלקי, שאנו לוקים בעיוורון לגבי שדה שלם של מידע, ושישנן פרספקטיבות שונות משלנו שהינן לגיטימיות והגיוניות לא פחות, יש בה כדי לשפר את הסיכויים שנקבל, בסופו של דבר, החלטות מושכלות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-31 ביולי 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על אנטומיה של אשליה משותפת

02
יואל דונחין

האם שופט הדן במקרה של "רשלנות רפואית " אינו עטוי בגלימת שופט אלא דווקא בבורקה. בעת המשפט הארוך הוא דן במציאות שלא הייתה קימת בעת תקלה או טעות שנבעה מאי יכולתו של איש הרפואה לראות כי לפתע הוחלף הרקע ( החולה ...) . הוא אינו מתחשב במיגבלות הראיה והקשב .
המפתח שלנו להוראת בטיחות רפואית מבוסס על כל האמור במאמר הנפלא. אבל המערכת עדיין עטויה בבורקה והחריר להתבונן מסביב דרך הבורקה השיפוטית אינו נפתח והוא צר מאוד .

03
ד"ר דוד גלעד

בשאלה האם קיים עולם חיצון או שאינו קיים, לא ניתן לעסוק מצד הפסיכולוגיה כיוון שאינה עוסקת עיסוק פילוסופי במנגנוני ההכרה. דהיינו, אינה עוסקת באופן בו הידיעה מושגת על ידי התבונה מתוך מושגים שאינם אמפיריים (כלומר הגדרות). לפני שעוסקים בכהנמן, דוקינס והבורקה, יש לפנות לקאנט. לו יש פתרון בסיסי (לא פסיכולוגי) "לאשליה המשותפת" לכולנו בתפיסת המציאות.

מסכימה עם עמית - סיכום נהדר של מבוא למדע הפסיכולוגיה ולפסיכולוגיה קוגנטיבית ודיון משמעותי בסכסוך שבין 2 אסכולות: השפעה bottom-up או top-down.

ותוספת קטנה בנוגע לגילויי אלימות מרובים כאשר יש טריגר ויזואלי (או *מודעות*)- באנגליה של אמצע המאה הקודמת, אל דעיכת השימוש בתנורי גז נלוותה ירידה חדה בשיעור ההתאבדויות בקרב עקרות בית. ממליצה מאוד לקרוא על כך כאן: http://www.psychologytoday.com/blog/struck-living/201012/can-obstacle-prevent-suicide

08
אר אן

השאלה אינה קיומו או אי קיומו של עולם חיצון אלא מהי הזיקה בין החוץ והפנים,ואיך הזיקה הזאת משתנה ובתורה משנה את גם את החוץ וגם את הפנים וחוזר חלילה,לשאלה הזאת יש כמובן קשר מהותי לזיקה בין האמת לאשלייה,בין האובייקטיבי לסובייקטיבי,כי גם האשליה הקולקטיבית לא צמחה לה סתם כך מהאוויר אלא היא איזה שהיא תגובה ,מדוייקת יותר או פחות,על תנאי הסביבה.
מאותה סיבה אין גם שום בעייה עם עצם קיומה של ה"בורקה" כי דווקא קבלת טווח התדרים הצר הזמין לנו מאפשר ליצור תיאוריות שיתממשו למכשירים שירחיבו את הטווח הזה,ההשלמה עם החלקי מאפשרת הצצה לשלם,ההשלמה עם מוגבלות הראיה חושפת את את תפקידם ומקומם של האשליות האופטיות ומכאן אפשר גם איך ללמוד לא ליפול במלכודות שלהם אלא להשתמש בהן בשביל להרחיב את הראייה.
כל מה שצריך זה לדעת ולקבל שמה שאנחנו רואים הוא חלקי,אין צורך להוריד את הבורקה,להפך,עדיף שלא, מספיק לדעת שהיא קיימת בשביל לראות את הגורילה מסתובבת בחדר.

כן, אר אן, ייחודו של האדם שהוא יכול לא רק להכיר בקיומה של הבורקה, אלא להרחיב אותה באמצעות המדע. המדע מאפשר לנו לראות טווחי אור הנמצאים מחוץ למגבלות שלנו, לראות חלקיקים מיקרוסקופים, ולהביט למרחקים בלתי נתפסים. דוקינס מתאר את המדע כ"פעולה אלימה" נגד האינטואיציה שלנו כמו, למשל, ההכרה בכך שאנו רוכבים על כדור הטס במהירות סביב השמש וסביב עצמו. ועדיין, למרות שהמדע עוזר לנו לגשר על הפער שבין אשלייה למציאות, ישנן עדיין גורילות רבות המסתובבות בחדר שאנו מסרבים לראות.

10
אר אן

אלא שזו בדיוק הבעייה שלי עם דוקינס ודומיו,שגישתם האלימה מהווה תמונת ראי מדוייקת של אלימות התפישות שהם נאבקים נגדם,הפיכת המדע לדת היא לא התשובה הנכונה לדת.
המדע מרחיב את גבולות התודעה בדיוק בגלל שבניגוד לדת הוא אינו אלים,וככזה אינו קורע את הבורקה אלא פשוט מודד את מידותה,ומתוצאת מדידה זו אפשר להסיק את מבנה המכשירים שפותחים לנו תדרים שלא במקרה חסומים לחושינו,
המדע,בניגוד לדת ולפוליטיקה,לא קורע את החלון,הוא מודד אותו,ומזה כל ערכו ויופיו,שהוא אינו אלימות אלא אהבה וסקרנות ותחושת פליאה הנובעות ממנה.

11
בני קרוב

כתבה מעניינת
תיקון אחד: הזכרת את "המחקר המדעי, בעיקר הפסיכולגי". פסיכולגיה לא קשורה למדע או למחקר מדעי. לא נעשה בה שימוש במתודולוגיה מדעית (ביקורת עצמית, עיקרון ההפרכה של פופר וכו) וכל רעיון חביב מתקבל שם ללא בדיקה ביקורתית .
ואם, כמו שהזכרת, לא ניתן לשחזר את הניסויים שנעשו במסגרת "מחקרים" פסיכולוגיים אלו ואחרים אז מן הדין (לפי השיטה המדעית ) לזרוק את הרעיונות למים עם או בלי הילד.