אנטי וירוס, רצח ושגעון גדלות

בדצמבר 2012 נמלט מהחוק היזם המולטי-מיליונר, ג'ון מקאפי, לאחר שנרצח שכנו בבליז הרחוקה. העיתונאי אשר מלווה את מקאפי מתחילת הסאגה מספר על דמותו של המניפולטור הגדול
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יוני 2007, ליד רודאו, ניו מקסיקו. רוח ערב נושאת את ריח המדבר שמסביב לתוך הפטיו שבחוותו של ג'ון מקאפי. עכשיו, כשהשמש מסתתרת מאחורי ההרים, החום הלוהט מתרכך לכדי חמימות מלטפת. מקאפי בן ה-61, חלוץ תוכנה לשעבר ויזם מולטי-מיליונר, שוקל כעת יוזמות חדשות עם חבורה עליזה של דמויות חריגות היושבת סביב שולחנו, בהן חצי תריסר טייסי אולטרה-לייט וחברתו בת ה-27 של מקאפי, ג'ן ארווין.

אני כאן כדי לכתוב על ענף הספורט הפרוע החדש שהמציא מקאפי. הוא נקרא aerotrekking וכולל הטסת כלי טיס זעיר בגבהים נמוכים להחריד מעל המדבר – נמוך מספיק, הוא מתלוצץ, כדי להוריד מדי פעם כמה קוצי קקטוס. אולי הוא לא מתלוצץ. משימתו המוצהרת של מקאפי אינה לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. השיחה סביב השולחן היא שטף בלתי נגמר של בדיחות, ואף אחד לא זוכה ליותר צחוקים מאשר מקאפי.

כרגע הוא עוקץ אותי על תוכניותיי להתחתן. "למה שתוותר על הדבר החשוב ביותר בחיים שלך – החופש?" הוא שואל. אני מוחה ואומר שכמה מחבריי הטובים ביותר נשואים באושר. "אם תראה בריכה מלאה בתנינים, ומישהו שחוצה אותה בשחייה ומגיח בבטחה מהצד השני," הוא שואל, "גם אתה תרצה לשחות בה?"

אני צוחק יחד עם כולם. אני תוהה אם הוא צוחק איתי או שהוא באמת מין אדם כזה שמחריד בורגנים ברבצם. אי אפשר לדעת, ועד היום אני לא יודע, שש שנים מאוחר יותר, לאחר שמקאפי נעשה חשוד ברצח שכנו בסוף 2012, ואז נעלם למסתור והוביל למרדף בינלאומי. לא הייתי יכול לנחש, בעודי מצחקק בשעת בין הערביים בניו מקסיקו, שאני פותח במערכת היחסים העיתונאית המוזרה ביותר של חיי, כזו שתוביל אותי לראות במקאפי מעין חבר, ובסופו של דבר אויב מושבע. או שלאורך הדרך, אני אתחיל לפקפק בכושר השיפוט העיתונאי שלי ובאפשרות להכיר כל אדם שהוא באמת.

בשביל עיתונאי, מקאפי הוא חלום שמתגשם. נדיר שמושאהּ של כתבת פרופיל הוא פתוח כל כך, נכון כל כך לשתף פעולה, מנפק כל כך הרבה ציטוטים

בערב המסוים הזה ב-2007, נדמה לי שיש לי עסק עם איש שתכונתו הבולטת היא ניפוץ הסטראוטיפים של חנון הטכנולוגיה מעמק הסיליקון. מקאפי ייסד את אחת מחברות האנטי-וירוס המקוריות בסוף שנות ה-80. תוך כמה שנים הוא מכר אותה ביותר מ-100 מיליון דולר ופצח בחיים של הרפתקאות ושעשועים. הוא מתחרה בטרקטורונים, חוצה אוקיינוסים באופנועי ים ועושה טרקים בהרי ההימלאיה. לפני aerotrekking, הוא היה יוגי אדוק ופתח אתר בהרי קולורדו שבו לימד חוכמה מיסטית מזן שייחודי לו. אבל כמו רוב הדברים בחייו, גם זה התחיל לשעמם אותו והוא התכחש לחמשת הספרים שכתב על פילוסופיה בעלת ניחוח מזרחי: "הם כולם זבל," הוא אומר לי.

בשביל עיתונאי, מקאפי הוא חלום שמתגשם. נדיר שמושאהּ של כתבת פרופיל הוא פתוח כל כך, נכון כל כך לשתף פעולה ומנפק כל כך הרבה ציטוטים. לא מזיק שהוא גם עשיר וגם נדיב ומספק לכתבים כמוני הזמנה להסתובב איתו. במהלך ארבעת הימים שאנחנו מבלים יחד, אני מהופנט. לא זו בלבד שהוא כריזמטי להפליא, הוא גם מגלם רבות מהתכונות שאני שואף להן. הוא מצחיק, הרפתקן, אמיץ פיזית, חכם, ובעל עורמה תקשורתית. הוא רוצה לחוות הכול ובעוצמה, ולהבין הכול. הוא יודע איך לספר סיפור – ויש לו הרבה מה לספר.

דצמבר 2009, ניו יורק - זעזוע פתאומי

למרות שנה של קריאה על אנשים הנמחקים במשבר הכלכלי, אני המום לפתוח עיתון ולגלות שמקאפי, שחוכמתו וערמומיותו ברורות, איבד גם הוא את הונו. הוא מוכר את כל נכסיו בארצות הברית בהפסדים גדולים, הוא אומר, כדי לכסות את חובותיו. אני מתקשר אליו מתוך דאגה לשלומו. בקול הבריטון הרגוע שלו הוא מבטיח לי שהפסדיו הכספיים לא מטרידים אותו בכלל. הוא נרגש להתחיל מחדש בבליז, שם הוא עובד עם חוקרת ראשונה במעלה בעלת ידע לגבי אנטיביוטיקה צמחית מסוג חדש, בתחום חדש וחם של תרכובות דמויות אנטיביוטיקה. יחד הם הולכים לייצר תרופה מצמחים מקומיים, וכך לעזור לרפא את חולי העולם ולהביא שגשוג לבליז המרוששת. "אני עושה כיף חיים," הוא אומר.

ינואר 2010, אמברגריס קיי, בליז - יזם אקזוטי

שיט של שמונה קילומטרים לאורך החוף באי הנופש הזה מסתיים ברציף הפרטי של מקאפי. הפרויקט החדש שלו מסקרן אותי ואני מתחיל שוב לפענח את אישיותו. במתחם החוף המרווח שלו, הוא משחק את תפקיד המארח: רבות מהדמויות שפגשתי בניו מקסיקו נמצאות שם, ועוד כמה פנים חדשות. הוא כבר פתח אוסף שלם של עסקים, כולל בית קפה, שירות מעבורת וספקית אינטרנט.

"אנחנו מצטערים שאנחנו צריכים לומר לך להפסיק בבנייה," אמרו לו השוטרים. "אני מצטער שאני צריך לומר לכם שאני אמשיך לבנות בכל זאת," הוא אמר להם, והם עזבו

אנחנו טסים ליבשת ושטים לאורך נהר בתוך ג'ונגל עד שמגיעים לקרחת מרוחקת שם הוא מתכנן לגדל צמחים רפואיים. אנחנו ממשיכים ופוגשים את אליסון אדוניזיו, ביולוגית צעירה ומושכת שחברה למקאפי בפרויקט זה. להפתעתי, הם אומרים לי שהם החליטו לשים את הרפואה בצד, על אף חשיבותה, כדי להתמקד בפיתוח חומר מעורר חשק לנשים. מקאפי מבטיח לי שזו הדרך הטובה ביותר לייצר תזרים מזומנים כדי שהם יוכלו לחזור ולהתמקד בתרופה. "אנחנו מנסים לעשות כסף מהחיפוש הבלתי פוסק לסקס טוב יותר בעולם המערבי," הוא אומר.

בליז

אתר הצלילה. צילום: משרד התיירות של בליז

אדוניזיו מתלווה אלינו במסע חזרה אל החוף, ומשם אנחנו יוצאים למסע יכטה לילי. למחרת, היא, ג'ן ארווין, ונערה בת 16 מניו מקסיקו – ידידת המשפחה, הוא אומר לי – מבלות את אחר הצהריים בהשתזפות על הסיפון. למרות כל אביזרי הרוק-סטאר, הוא נחוש מתמיד לחיות חיים נקיים: סמים ואלכוהול אסורים בשטחו, והוא מצהיר על נאמנותו לג'ן.

אנחנו שטים בים, שגונו כחול-קובלט, ומקאפי משעשע אותי בסיפורים על התחבולות והמתיחות הרבות שהוא ביצע. לאחרונה, למשל, הוא פרסם באופן אנונימי פרופיל של עצמו שבו נכתב שהוא גר בהונדורס. שופט שמפקח על אחת התביעות העומדות נגדו בארצות הברית, שאל אותו מדוע הוא עשה את זה. הוא ענה, "חשבתי שאם צריך להגיש לי זימון לבית משפט, כל המעורבים ייהנו הרבה יותר לנסות להגיש לי אותו בהונדורס."

מקאפי מתאר תקרית שבה שני שוטרים בליזיאנים באו לבקר אותו כשבנה חומת ים בשטחו, דבר המנוגד לחוק. "אנחנו מצטערים שאנחנו צריכים לומר לך להפסיק בבנייה," הם אמרו. "אני מצטער שאני צריך לומר לכם שאני אמשיך לבנות אותה בכל זאת," הוא אמר להם, והם עזבו. מבחינתו של מקאפי, חילופי הדברים האלה מדגימים את רמת השיח ה"נעלה" בבליז.

פברואר 2010, ניו יורק - בדיקת עובדות

כשאני חוזר הביתה, אני כותב תיאור חיובי על יוזמותיו החדשות של מקאפי. אבל העורך שלי מרגיש שההתחמקויות של מקאפי לגבי התרופה הצמחית רומזות שמשהו מתרחש שם. הוא מתעקש ואני מתחיל לבדוק שמועות שמקאפי נס לבליז כדי להגן על הונו מפני תביעה על הריגה בעוולה בעקבות תאונת aerotrekking. אני מאתר את משפחתו של האיש בן ה-61 שמת בזמן שיעור באקדמיית הטיסה של מקאפי. זו תביעת נזקים בסך 5 מיליון דולר. מקאפי, כך אומר לי עורך הדין של המשפחה, מינה לראש האקדמיה שלו את אחיינו בן ה-21, שאפילו אין לו רישיון טיסה מלא.

זאת נראית כמו סיבה סבירה יותר לעזוב את המדינה מאשר המסע אחר צמחים רפואיים, שנראה יותר ויותר מפוקפק. אני כותב על הסיפור בצורה יסודית ככל שאני יכול, ואז מתקשר למקאפי כדי לקבל את תגובתו. אני מסדר את השאלות שלי בסדר עולה של פרובוקטיביות, בהנחה שהוא יטרוק את הטלפון בנקודה מסוימת. אבל הוא לא טורק, אלא שומר על טון נימוסי לאורך כל השיחה. כשהמאמר מתפרסם, הוא כותב עשרות תגובות באתר של כתב העת, כולן תרבותיות מאוד. הוא טוען שהסיפור על פיתוח תרופה מעוררת חשק לנשים היה אחת המתיחות שלו, שנועדה להביך אותי; הוא ידע כל הזמן שאני הולך לתקוף אותו במאמר, אז הוא רקח מזימה לגרום לי להיראות טיפשי.

אני מבין שנפלתי בפח שטמן מקאפי. עיתונאים אמורים לחשוף את האמת, אבל אני עקבתי בעצלנות אחר הנרטיבים שהוא פרש בפניי

באפריל, אני מקבל לפתע הודעת דוא"ל מאישה שהייתה קרובה מאוד למקאפי לפני שהוא עבר לבליז. "לטיפוס הזה יש יותר סודות אפלים ממה שאתה יכול להעלות בדעתך," היא אומרת. "הוא ממש מתגאה ביכולת שלו לתמרן את התקשורת והציבור....כולם תמיד מהללים אותו, אבל באותו זמן הוא עושה דברים בלתי נתפסים ומתחמק מההשלכות." אני מתקשר אליה, אבל בטלפון היא עצבנית ופרנואידית. לאחר שבועות של שכנוע, היא מספרת לי סיפור מסמר שיער על התעללות – לחלוטין שלא לציטוט, היא מתעקשת.אני ממשיך לחפור ויוצר קשר עם אחרים מעברו של מקאפי. ממה שאני מצליח להבין, נראה שלמקאפי יש עניין רב-שנים בתרופות שמגבירות את נכונותן של נשים לקיים יחסי מין. יתרה מזו, הוא השתמש בהן על נשים שבתחילה לא נענו לחיזוריו.

אני מבין שנפלתי בפח שטמן מקאפי. עיתונאים אמורים לחשוף את האמת, אבל אני עקבתי בעצלנות אחר הנרטיבים שהוא פרש בפניי. ברגע זה, אני לא רואה איך אני יכול לכפר על כישלונותיי, מפני שאף אחת מקורבנותיו של מקאפי אינה מוכנה לדבר לציטוט.

ינואר 2012, ניו יורק - גילויים

לאחר יותר משנה של חששות וחרטות, מסכימה אדוניזיו, שותפתו העסקית לשעבר של מקאפי, לספר לי את הסיפור שלה לציטוט. "הוא לא איזה בחור אדיר וכיפי," היא אומרת לי. היא מתארת כיצד מקאפי חילק תרופות ללא רישיון רפואי, הביא זונות הביתה כשארווין לא הייתה שם, והשוויץ שהוא יכול לשכור רוצחים "לטפל" בחבר לשעבר של אדוניזיו. הוא הציע לה שוב ושוב הצעות מיניות. כשנמאס לה והיא ביקשה ממנו שייקנה את חלקהּ בעסק, הוא התרתח בצורה נוראה כל כך, עד שהיא נעלה את עצמה במעבדה שלה והתחבאה בזמן שהוא רתח והיכה בדלת.

ככל שהיא מספרת לי עוד, כך גובר החשד שלי שמקאפי סובל מדיספונקציה פסיכולוגית עמוקה. בספרו, Almost a Psychopath, מתאר הפסיכיאטר רונלד שוטֶן מבית הספר לרפואה של הרווארד את הדרכים שבהן מפגינים אנשים תסמינים רבים של פסיכופתיה בלי לעמוד בקריטריונים המלאים . אנשים כאלה עלולים להיות ערמומיים, מניפולטיביים, חסרי רגישות ואנוכיים, אך עדיין לשמור על חזות נורמלית. אחת ממטרותיו של שוטן בכתיבת ספרו הייתה להראות כיצד עלולים חבריו ויקיריו של אותו אדם שלא לחשוד בפסיכופתיה שלו במשך שנים.

זה, מבחינתי, הדבר המטריד ביותר בפסיכופתיה: היא בלתי נראית. כבר זמן רב שפסיכולוגים טוענים שתכונות פסיכופתיות רבות עשויות להיות יעילות במסע אל ההצלחה, במיוחד בעולם העסקים. "גרנדיוזיות ותכנון תוכניות גדולות, נטילת סיכונים גדולים ופרועים, שליטה באנשים, אדישות למה שקורה לאחרים – כל אלה עוזרים לפסיכופת המיומן לתמרן את הדירקטוריון, ההנהלה והארגון כולו," אומר שוטן.

זו רק תיאוריה, כמובן – אני לא מוסמך לספק אבחנה החלטית. אבל כשאמשיך לחקור את סיפורו של מקאפי, אני אהיה קשוב וערני.

אפריל 2012, בליז - מפגש סופי

האשמותיה של אדוניזיו מספיקות כדי שאקבל משימה מכתב העת, ואני טס לבליז בניסיון לברר את האמת אחת ולתמיד. לפי הדיווחים, מקאפי פרש מקהילת הגולים, ונראה שאלה שבאו במגע איתו מפחדים ממנו ולא מוכנים לדבר. בכל זאת, כבר ביומי השני הוא שמע על בואי. הוא מתקשר אלי ומזמין אותי לביתו לארוחת צהריים.
אני מהסס. האם הוא רואה בי איום? למרות חששותיי, אני נענה להזמנתו. ביתו נמצא כ-10 קילומטרים מהכפר המרכזי, והדרך היחידה להגיע אליו היא במעבורת של 20 דקות או נסיעה בת 40 דקות בעגלת גולף על דרך עפר מחורצת. חברת המעבורת היא בבעלותו של מקאפי, אז אני שוכר עגלת גולף. בזמן הנסיעה אני מנסה להתגבר על החרדה שלי. רציונלית, אני יודע שמקאפי לא ירוויח דבר אם יפגע בי. אבל האם הוא רציונלי? במקרה הגרוע ביותר, אני מדמיין אותו מזמין אותי לביתו, שם מקיפים אותי אנשים חמושים....אבל זה לא הולך לקרות, אני אומר לעצמי.

אני מגיע למתחם של מקאפי ומוצא אותו יושב בפטיו המשקיף לים. הוא מברך אותי בחום ומזמין אותי פנימה, שם הוא מציג אותי בפני שתי נשים צעירות מקומיות המתבטלות במטבח. מקאפי נעלם ואז מופיע שוב עם איש המחזיק אקדח בנרתיק. מקאפי אומר לי את שמו של האיש ומוסיף, "הוא מאבטח."

אני המום. ומפחד מאוד. הזמן עומד מלכת. אני חושב: אם הסיפור הזה יכול להתגלגל בכיוון אחר, כדאי שאני אתחיל לגלגל אותו לשם עכשיו. אני שואל: "אתה רוצה לשבת ולדבר?" מקאפי מוביל אותי למרפסת סגורה. להקלתי חסרת הגבולות, האיש עם האקדח נעלם.

במשך שעה הוא מספר לי שבשנה האחרונה נעשו כמה וכמה ניסיונות להתנקש בחייו. לאחר סיכולה של כל מזימה, הוא אומר, הוא שכר את מי שהיו אמורים לרצוח אותו

אני אומר למקאפי שבפעם האחרונה שהייתי פה, גרו איתו 14 חברים. עכשיו הוא לבד עם העובדים הבליזיאנים שלו. "אני לא צריך חברים," הוא אומר. במשך שעה הוא מספר לי שבשנה האחרונה נעשו כמה וכמה ניסיונות להתנקש בחייו. לאחר סיכולה של כל מזימה, הוא אומר, הוא שכר את מי שהיו אמורים לרצוח אותו. עכשיו הוא חי עם כמה מהם, והרבה רובים, במתחם אחר בפּנים המדינה. אני לא מצליח להבין כמה מהסיפור שלו אמיתי, וכמה ממנו יומרנות. למה שהוא ירצה לקשור את עצמו למאפיונרים מהעולם השלישי? האם הוא מתרברב על רובים ופושעים כדי להפחיד אותי?

לאחר שעה מזנק מקאפי לרגליו ואומר משהו לנשים שבפנים, ואני רואה בזה סימן לעזוב. הוא מזמין אותי לבלות שם את הלילה, ואני מסרב בנימוס. אני מבקש ממנו להצטלם. הוא עומד בקצה המרפסת, כוס מיץ בידו, ומחייך באור השמש. אנחנו לוחצים ידיים. אני נוסע במהירות על הנתיב החולי, דרך מנהרה של צמחיית ג'ונגל ירוקה. לאחר כמה קילומטרים אני משכנע את עצמי שאני אהיה בסדר.

נובמבר 2012, ניו יורק - סמים, רצח, מרדף

אני מפרסם מאמר ארוך באתר Gizomodo, ומפרט בו מה למדתי על מקאפי. אני מתאר אותו כ"פיטר פן נאור" לשעבר ש"לבש צורה של פני-צלקת בסצנות הסיום," ומספר על ההיסטוריה הארוכה שלו עם מתיחות והונאות, האשמותיה של אדוניזיו לגבי התנהגות מפוקפקת, וטענותיו לקשרים עם מאפיונרים שעוסקים בסמים. סוף סוף, אני מרגיש שסיפרתי את האמת על מקאפי. אני מניח שלעולם לא אכתוב עליו שוב.

מקאפי

הטירוף מתחיל: ג'ון מקאפי משוחח עם כתבים במיאמי. צילום: ג'ון ראדל, גטי-אימייג'

תוך שעות, מפנים אותי קוראים לפוסטים שהעלה מקאפי תחת שם בדוי באתר רוסי, בהם הוא מתאר את התנסויותיו העמוקות עם הסם מעורר הפסיכוזה MDPV, הידוע גם כ"מלחי אמבט" (Bath-Salts). בפוסטים האלה, משבח מקאפי את תכונותיו מעוררות החשק של הסם. "אני מעריץ גדול של MDPV," הוא כתב. "אני חושב שהוא הסם הטוב ביותר שאי פעם נוצר, לא רק להשגת היפר-מיניות שקשה לתאר, אלא גם לאופוריה חלקה ונפילה עדינה."

אני המום אך בו בזמן לא מופתע כלל. הסם מתאים בדיוק לנטיית העבר שלו לחומרים מעצימי-מיניות ומסביר בצורה מעולה את הפרנויה העזה של מקאפי ואת הניכור שלו מחבריו, היבטים בהתנהגותו שבלבלו אותי בביקורי האחרון. בשעה שאני מתכונן למאמר המשך, אני מקבל הודעת דוא"ל מקצין משטרה בכיר בבליז: "אולי תתעניין לדעת שהתרחש אתמול רצח," הוא כותב, "ומקאפי הוא החשוד העיקרי. הקורבן, גרגורי פאול, היה שכנו. מקאפי "אינו זמין" והמשטרה מחפשת אחריו." למקאפי ופאול יש היסטוריה של עימותים קולניים על רמות רעש ועניינים אחרים הקשורים לנכסיהם. וכלביו האהובים של מקאפי נמצאו מתים, מורעלים, ביום שלפני מותו של פאול. מקאפי טען ללא הפסקה לחפותו.

אני מפרסם את החדשות בטוויטר, ואז מפרסם כתבה בלעדית על הרצח ומלחי האמבט ביום שלמחרת. את היום שלאחר מכן, אני מעביר בין אולפנים, בראיונות: סי אן אן, פוקס ניוז, סי בי אס. באוויר, אני מקפיד שלא להשתמש במילה פסיכופת, אבל מנסה להדגיש את נטייתו החזקה של מקאפי למתיחות ולעיוות המציאות למטרותיו שלו.

הוא אומר שהוא קבר את עצמו בחול עד הצוואר כדי להתחבא מהמשטרה. הוא אומר שהוא התחפש לקבצן מטונף ושוטט לאורך החוף

באותו אחר צהריים, משתלט מקאפי על הנרטיב. בעודו מסתתר מהמשטרה, הוא מתחיל לטלפן לעיתונאים ולספר עלילות שערורייתיות בזו אחר זו. מכיוון שהוא היחיד שנמצא בעמדה המאפשרת לו לתרום מידע חדש, כל מי שהוא מתקשר אליו, מקבל מיד את כל תשומת לבה של התקשורת. מדי יום, מספר העיתונאים שמקבלים ממנו "ידיעות בלעדיות" הולך וגדל. הטירוף גובר, והפוסטים בבלוג שלו והציוצים שלו בטוויטר הולכים ונעשים פרועים יותר. הוא אומר שהוא קבר את עצמו בחול עד הצוואר כדי להתחבא מהמשטרה. הוא אומר שהוא התחפש לקבצן מטונף ושוטט לאורך החוף, מתחת לאפן של המשטרה והעיתונות. הוא אומר שהוא שלח כפיל לגבול המקסיקני כדי שייעצר, וכך יטושטשו עקבותיו. שמו נמצא בכותרות בכל רחבי העולם.

אני תוהה אם הסיפור שקיוויתי שיסכל את מהלכיו של מקאפי רק עזר לו בכך שהזין את הצמא האינסופי שלו לתשומת לב. האם הוא שיחק בי כל הזמן?
הטלפון שלי לא מצלצל: אני מודר. קצת מדכא להיות מחוץ לסיפור שעסקתי בו זמן רב כל כך. אור הזרקורים, שזרח עלי לרגע קט, היה משכר, ועורר בי נרקיסיזם ששוכן עמוק משחשבתי. אני מגלה שאני רוצה עוד, ותוהה לפעמים אם הרעב הזה השפיע על כושר השיפוט שלי. האם אני הופך להיות הדבר שלכאורה ניסיתי לגנות? אני אומר לאשתי: "הסיפור הזה עושה אותי מטורף."

המרדף נמשך שבוע אחר שבוע, וכל שאני יכול לעשות הוא לצפות בחוסר אונים במקאפי המתמרן את הסיפור במומחיותו התקשורתית. הוא מפזר סאונד בייט אחרי סאונד בייט ומשדר ללא הרף את המסר שלו: הוא נמלט בעקבות מאבק שהוא מנהל מזה זמן רב בשחיתותה של ממשלת בליז. אין כל בסיס לטענה הזו, אבל רוב הכתבים לא יודעים דבר על ההיסטוריה של מקאפי, ולכן הם חוזרים על המסר שלו בנימה בלתי ביקורתית. ההתעללות, מלחי האמבט, הרצח – כל אלה טובעים במבול השקרים הצבעוני של מקאפי.

דצמבר 2012, ניו יורק - שינוי צורה והתבוננות פנימית

אני יושב ליד השולחן שלי עם כוס קפה וסורק את טוויטר, כשאני נתקל בחדשות: לאחר כמעט חודש, הסתיים המרדף אחרי מקאפי. הוא הופיע בגוואטמלה, בליווי שני עיתונאים שהוא הזמין לטייל איתו, ומתרברב שהוא הולך להמשיך להילחם בשחיתות בבליז. אבל בפועל הוא נעצר ומגורש למיאמי. ממשלת בליז אומרת שהיא לא מתכוונת להוציא צו למעצרו. לאורך כל הדרך הנחתי שמקאפי מתמרן את התקשורת בזמן שהוא מתחבא, מתוך צורך פתולוגי בתשומת לב, אבל עכשיו אני תוהה אם הוא לא עבד על כולנו שוב: בעזרת המהומה שהוא עורר, ייתכן שהוא שכנע את ממשלת בליז שלא ישתלם לה לנסות להעמיד אותו לדין.

כעת, כשנראה שמקאפי נמצא בעמדה רעועה פחות, הכיסוי התקשורתי השוטף הפך לזרזיף ותו לא. זמן קצר אחר כך נודע שמתוכננים שני סרטים על חייו.

בשבועות שלאחר מכן נוסע מקאפי ברחבי המדינה ומתיישב בפורטלנד, אורגון, משם הוא כותב בלוג ומתכנן לשתף פעולה עם מעריץ צעיר בנוגע לספר קומיקס על חייו. בתמונותיו המופיעות בעיתונות, מקאפי מצולם לעתים קרובות כשעל זרועו תלויות נשים צעירות שונות. הקסם האישי שלו, כך נראה, לא אבד.

כבר שנים שאני מצפה שסיפורו של מקאפי יסתכם בסיום פשוט: התגלות ואחריה חשבון נפש. אבל לא הבנתי עד כמה קשה לפענח אדם שמתענג על עיוות המציאות. ואני תוהה, לבסוף, בדיוק איזה תפקיד מילאתי אני בסאגה הזו. האם המאמצים שלי לספר את האמת לגביו רק שיחקו לידיו והעצימו את האגדה שלו? האם אני ממשיך לעשות את זה מעצם כתיבת המאמר הזה?
בדבר אחד אני בטוח: כשאתה מנסה לספר את סיפורו של מניפולטור מבריק, אל לך לחשוב שהמילה האחרונה תהיה אי פעם שלך.

ג'ף וייז הוא כתב מדע ומחבר הספר Extreme Fear: The Science of Your Mind in Danger.

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ף וייז, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אנטי וירוס, רצח ושגעון גדלות

03
יואב

זה לא אותו מאמר, אני חושב. כפי שהוא עצמו כותב, הוא פירסם כתבה גדולה על האיש באטלנטיק. המאמר הזה בא לנתח את המנגנון הפסיכולוגי של המרואיין, ולכן הוא פורסם במגזין פסיכולוגיה

05
תמר רוט

בין מציאות לדמיון. בסיפורו של מקאפי שזור סיפורו של העיתונאי. מקאפי הוא סופר הממציא עלילות וחי אותם. העיתונאי הוא דמות המספר והקטליזטור הנשזר בסיפור חייו הבדיוני של מקאפי. שניהם נרקיסיסטים המשוועים לתשומת לב ושניהם משקפים את הבילבול הלא מודע שיש לאנושות בין מציאות לדמיון. הצלחתו של מקאפי לעורר ולרגש ולבדר. בעיקר לבדר את האנושות עונה על הצורך שלנו לריגוש. צורך להסחף כצופים פסיבים ולא ערים לתוך עלילה סוערת. כתבה עיתונאית היא כמו סרט וכן לא מפתיע שהסיפור של מקאפי יהפוך כמובן לסרט. הסיפור הזה עונה גם על השאלה מדוע בינימין נתניהו עדיין ראש ממשלה. קראתי היום מאמר דעה שבו נטען שיש כאן דיבוק. שאנחנו מכושפים. האמת היא שעד כמה שזה נשמע אבסורד אנחנו מרותקים לסיפור. מכורים ל״בידור״ שראש הממשלה ורעיתו משמשים כדמויות ראשיות. כמו דמויות שנויות במחלוקת בסיפור עלילתי. אלו ששונאים את נתניהו ורעיתו מכורים לסיפור בדיוק כמו אלו שאוהבים אותם. הארועים שהם מיצרים, השערוריות הם מגנט המספק למוח הלא ער ריגוש המעורר אותו לרגע. ההתמכרות לבידור ודרמה כמו לתשומת לב מעוררת כימיקלים במוח הדומים לסמים ויוצרים אופרויה רגעית. כדאי לפתח מודעות ערה שאיננה ניתנת למניפולציות נרטיביות.