אני בטוח שאני חושב שאני זוכר

כיצד מוטבעים בנו הזיכרונות? כיצד הם מושפעים מטראומה? היתכן שאנחנו זוכרים גם את מה שלא קרה?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

"מוזר שאת כל הזיכרונות העולים בי מאפיינות שתי תכונות. תמיד הם ספוגי דממה, זה עיקר כוחם, וגם אם במציאות לא היו כך, זה הרושם שעולה בי. הם תופעות אילמות המדברות אלי במבטים ומחוות, בשתיקה, ושתיקתן היא המזעזעת."

אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש"

באביב 2002 התבקשתי לבדוק גבר צעיר שטען כי עבר בילדותו התעללות מינית מצד פול שַנְלִי, שהיה כומר קתולי בקהילה בניוטון, מסצ'וסטס. נראה כי ההתעללות נשכחה ממנו, עד שכעת, בגיל עשרים וחמש, הוא שמע שהכומר נחקר על התעללות בנערים צעירים. השאלה שהוצגה בפניי הייתה: אף על פי שככל הנראה הוא "הדחיק" את ההתעללות למשך יותר מעשור מאז שהסתיימה, האם זיכרונותיו מהימנים, והאם אני מוכן להעיד על כך בפני שופט?

אשתף כאן במה שאותו גבר, אקרא לו ג'וליאן, סיפר לי, בהסתמך על רשימותיי משיחתנו (אף ששמו האמיתי מופיע בתיק הציבורי, אני משתמש  בשם בדוי, בתקווה שהצליח להחזיר לעצמו מעט פרטיות ושלווה במשך הזמן).

חווייתו ממחישה את המורכבות של זיכרון טראומטי. המחלוקות סביב המקרה של האָב שנלי טיפוסיות לסערה שמעורר הנושא, כבר מאז שלהי המאה ה־19 , כאשר פסיכיאטרים תיארו לראשונה את טיבם החריג של זיכרונות טראומטיים.

הצפה של תחושות ותמונות

ב־11 בפברואר 2001 שירת ג'וליאן כשוטר צבאי בבסיס חיל האוויר האמריקני. בשיחת הטלפון היומית שלו עם חברתו, רייצ'ל, היא הזכירה מאמר ראשי שקראה באותו בוקר בבוסטון־גלוב, על כומר בשם שנלי שנחשד שהתעלל מינית בילדים. האם ג'וליאן לא סיפר לה פעם על האב שנלי, שהיה הכומר בקהילה שלו בניוטון? "האם הוא עשה לך משהו אי־ פעם?" שאלה. ג'וליאן זכר בתחילה את האב שנלי כאיש חביב, שתמך בו מאוד לאחר שהוריו התגרשו. אך ככל שהשיחה התמשכה, הוא החל להיכנס לפאניקה. פתאום ראה את צלליתו של שנלי בפתח הדלת, ידיו מושטות בזווית של ארבעים וחמש מעלות, נועץ מבט בג'וליאן בעת שהשתין. מוצף רגשות עזים, הוא אמר לרייצ'ל, "אני חייב לסיים." הוא התקשר למפקד הטייסת שלו, שהגיע מלווה ברב־סמל. אחרי שנפגש עם שניהם, הם לקחו אותו לכומר של הבסיס. ג'וליאן זוכר שאמר לו: "אתה יודע מה קורה בבוסטון? זה קרה גם לי." ברגע ששמע את עצמו אומר את המילים האלה, הוא ידע לבטח ששנלי התעלל בו מינית — אף שלא זכר את הפרטים. ג'וליאן הרגיש נבוך מאוד על שהיה כה נסער; מאז ומתמיד היה ילד חזק, ששמר דברים בפנים.

הוא התבונן בעצמו ממרחק, כאילו מה שקורה לו מתרחש בעצם למישהו אחר

באותו לילה ישב מכונס בפינת מיטתו, בטוח שהוא יוצא מדעתו, מבועת שמא יאושפז במחלקה סגורה. במשך כל השבוע שלאחר מכן המשיכו להציף אותו תמונות, והוא חשש שיתמוטט לגמרי. הוא השתוקק לתקוע סכין ברגלו, רק כדי להפסיק את זרימת המראות המנטאליים. התקפי הפאניקה החלו להיות מלווים בפרכוסים, שאותם כינה "התקפים אפילפטיים". הוא גירד את גופו עד זוב דם. היה לו חם כל הזמן, הוא הזיע והיה חסר שקט. בין התקפי הפאניקה הרגיש את עצמו "כמו זומבי"; מתבונן בעצמו ממרחק, כאילו מה שקורה לו מתרחש בעצם למישהו אחר.

בובה, דשא

בובה. תצלום: סיגריד וו.

כשג'וליאן נכנס למשרדי שנה לאחר מכן, ראיתי בחור נאה ושרירי שנראה מדוכא ומובס. הוא סיפר לי מיד שהרגיש נורא על שעזב את חיל האוויר. הוא תכנן שם קריירה, ותמיד קיבל הערכות מצוינות. הוא אהב את האתגרים ואת עבודת הצוות, והתגעגע לאורח החיים הצבאי המובנה.

ג'וליאן נולד בפרבר של בוסטון, השני מבין חמישה ילדים. אביו עזב את המשפחה כשג'וליאן היה בן שש משום שלא היה יכול לשאת את החיים עם אמו של ג'וליאן, שלא הייתה יציבה רגשית. ג'וליאן ואביו הסתדרו טוב למדי ביניהם, אך לעתים היה ג'וליאן ביקורתי כלפי אביו על שעבד קשה מדי לפרנסת המשפחה, ועל שנטש והותיר אותו עם אמו הבלתי־יציבה. אף אחד מבני משפחתו, הוריו או אֶחיו, לא קיבל אי פעם טיפול פסיכיאטרי או השתמש בסמים.

ג'וליאן היה ספורטאי מקובל חברתית בבית הספר התיכון. אף על פי שהיו לו חברים רבים, הוא הרגיש רע למדי ביחס לעצמו וחיּפָה על ציוניו הגרועים בשתיית אלכוהול ובבילויים במסיבות. כעת הרגיש אשמה על שניצֵל את מראהו הנאה ואת הפופולריות שלו כדי לקיים יחסי מין עם נערות רבות. הוא אמר שהיה רוצה להתקשר לכמה מהן כדי להתנצל על התייחסותו הגרועה אליהן.

הוא זכר שתמיד שנא את גופו. בתיכון נטל סטרואידים כדי לנפח את שריריו ועישן מריחואנה כמעט כל יום. הוא לא הלך לקולג', ואחרי סיום התיכון היה בעצם חסר בית כמעט שנה, משום שלא היה מסוגל לשאת יותר את החיים במחיצת אמו. הוא התגייס כדי לנסות להעלות את חייו על המסלול.

ג'וליאן הכיר את האב שנלי בגיל שש כשהשתתף בשיעורי דת בכנסייה הקהילתית. הוא זכר שהאב שנלי היה לוקח אותו אל מחוץ לכיתה לצורך וידוי. האב שנלי לבש גלימה רק לעתים נדירות, וג'וליאן זכר את מכנסי הקורדרוי הכחולים הכהים שלו. הם נהגו ללכת לחדר גדול שבו כיסא אחד פנה אל כיסא האחר, ולצדם דרגש כריעה. הכיסאות היו מרופדים אדום ועל הדרגש הייתה כרית קטיפה אדומה. הם שיחקו קלפים, משחק "מלחמה" שהפך ל"סטריפ־פוקר". ואז הוא נזכר בעצמו, בחדר זה, ניצב בפני מראָה. האב שנלי אילץ אותו להתכופף. הוא זכר שהאב שנלי הכניס אצבע לפי הטבעת שלו. הוא לא חשב ששנלי חדר אליו עם הפין שלו, אך האמין שהכומר החדיר לו אצבע במקרים רבים.

מעבר לזה, זיכרונותיו היו מבולבלים ומקוטעים. היו לו הבזקי תמונות של פניו של שנלי, ושל אירועים מבודדים: שנלי עומד בדלת חדר השירותים; הכומר כורע על ברכיו ומניע "את זה" סביב לשונו. הוא לא היה מסוגל לומר בן כמה היה כשהדברים קרו. הוא זוכר שהכומר הנחה אותו איך לבצע מין אוראלי, אך הוא לא זכר אם באמת ביצע זאת. הוא זכר שחילק עלונים בכנסייה ואת האב שנלי יושב לצדו על הספסל, מלטף אותו ביד אחת ומחזיק את ידו של ג'וליאן על גופו בידו השנייה. הוא זכר כי כאשר גדל, היה האב שנלי חולף סמוך אליו ומלטף את הפין שלו. ג'וליאן לא אהב את זה, אך לא ידע מה לעשות כדי להפסיק זאת. בסופו של דבר,  אמר לי, "האב שנלי היה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים בשכונה שלי".

נוסף על רסיסי זיכרונות אלה, עקבות הניצול המיני שחווה הופעלו ושוחזרו בבירור. לפעמים בעת יחסי מין עם חברתו, צצה דמותו של הכומר בתודעתו, וכפי שניסח זאת, הוא "איבד את זה". שבוע לפני שראיינתי אותו, תחבה חברתו אצבע לפיו וקנטרה אותו בשעשוע: "אתה מוצץ טוב".  ג'וליאן זינק וצרח, "אם תגידי את זה עוד פעם אחת אני אהרוג אותך!" מבוהלים, שניהם החלו לבכות. בעקבות זה התרחש אחד מן "ההתקפים האפילפטיים" — ג'וליאן התכרבל בתנוחת עובר, רעד וייבב כמו תינוק. כשסיפר לי זאת, נראה ג'וליאן קטן מאוד ומפוחד.

אדמה יבשה, שברים, סדקים

לפעמים, כך מגיעים לטיפול. תצלום: ג'ושוע בראון.

ג'וליאן נע בין רגשות רחמים על האיש הזקן ששנלי היה כעת, לבין הרצון "לקחת אותו לחדר באיזה מקום ולהרוג אותו." הוא גם דיבר בלי הרף על הבושה שחש, ועל כמה קשה לו להודות שלא היה יכול להגן על עצמו: "אף אחד לא מתעסק איתי, ועכשיו אני צריך לספר לך את זה."  הדימוי העצמי שלו היה של ג'וליאן הגדול, הקשוח.

איך אפשר להבין סיפור כמו של ג'וליאן: שנים של שכחה־לכאורה, שבעקבותיהן עולים קטעי תמונות מטרידים, תסמינים גופניים דרמטיים ושחזורים בפעולה פתאומיים?

איך אפשר להבין סיפור כמו של ג'וליאן: שנים של שכחה־לכאורה, שבעקבותיהן עולים קטעי תמונות מטרידים, תסמינים גופניים דרמטיים ושחזורים בפעולה פתאומיים? כמטפל שעובד עם אנשים המתמודדים עם טראומה, מטרתי הראשונה אינה לקבוע מה בדיוק קרה, אלא איך לעזור להם לשאת את התחושות, הרגשות והתגובות שהם חֹווים, בלי שאֵלֶה ישתלטו עליהם. כאשר עולה הנושא של הַאֲשָמָה, בדרך כלל העניין המרכזי שיש להתמודד עמו הוא האשמה עצמית — לקבל את העובדה שהטראומה לא נגרמה באשמתם, שהיא לא נבעה מפגם כלשהו בהם, שאין אדם שמגיע לו לעבור את מה שאירע להם.

אבל ברגע שמעורב גם עניין משפטי, קביעת האשמה הופכת למרכזית, ועמה שאלת קבילות הראיות. עוד לפני כן בדקתי שנים־עשר אנשים שעברו התעללות סאדיסטית בילדותם בבית יתומים קתולי בברלינגטון, ורמונט. הם חשפו את סיפורם (יחד עם תובעים רבים נוספים) יותר מארבעה עשורים מאוחר יותר, ואף על פי שלאף אחד מהם לא היה קשר עם האחרים, עד שהוגשה התביעה הראשונה, זיכרונות ההתעללות שעברו היו דומים להפליא: כולם נקבו באותם שמות ובהתעללויות המסוימות שכל נזירה או כומר נקטו — באותם חדרים, עם אותו ריהוט, וכחלק מאותה שגרה יומית. רובם קיבלו בעקבות זאת הסדר פיצוי מחוץ לבית המשפט מבישופות ורמונט.

לפני שמקרה מגיע לבית המשפט, השופט עורך הליך המכונה "שימוע דַאּוּבֶרט", כדי לקבוע את אמות המידה לכישורי המומחה שעדותו תוצג בפני המושבעים. במקרה של 1996 שכנעתי שופט מחוזי פדרלי בבוסטון שאנשים הסובלים מטראומה עלולים לאבד את כל זיכרונותיהם ביחס לאירוע הנדון, זיכרונות שעשויים לעלות שוב במועד מאוחר הרבה יותר בצורת רסיסים מקוטעים. אותן אמות מידה היו אמורות לשמש במקרה של ג'וליאן. אמנם הדו"ח שלי לעורך דינו נותר חסוי, אך הוא התבסס על עשורים של ניסיון קליני, ובכלל זה עבודתם של גדולי החלוצים של הפסיכיאטריה המודרנית.

 זיכרון נורמלי לעומת זיכרון טראומטי

כולנו יודעים עד כמה הפכפך הזיכרון; סיפורינו משתנים, מתעצבים מחדש ומתעדכנים ללא הרף

כולנו יודעים עד כמה הפכפך הזיכרון; סיפורינו משתנים, מתעצבים מחדש ומתעדכנים ללא הרף. כאשר אחיי, אחיותיי ואנוכי משוחחים על אירועים בילדותנו, תמיד נדמה לנו שגדלנו במשפחות שונות — כה רבים מזיכרונותינו אינם תואמים. הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלנו אינם משקפים במדויק את המציאות; אלה סיפורים שאנו מספרים, כדי למסור את התבוננותנו האישית על החוויה.

יכולתה היוצאת מן הכלל של החשיבה האנושית לכתוב מחדש את הזיכרון מומחשת במחקר גְרַנט של התפתחות המבוגר (Study Grant The Development Adult of ), שעקב באופן שיטתי אחר בריאותם הפסיכולוגית והגופנית של יותר ממאתיים גברים בוגרי הרווארד, מאז שנתם השנייה ללימודים בשנים 1939-1944  ועד להווה . כמובן, מתכנני המחקר לא יכלו לִצפות שרוב המשתתפים יישלחו להילחם במלחמת העולם השנייה, אך כעת יש ביכולתנו לעקוב אחר התפתחות זיכרונות המלחמה שלהם. הגברים עברו ריאיון מפורט על חוויות המלחמה שלהם בשנים 1945-1946 , ושוב בשנים 1989-1990. אחרי ארבעה וחצי עשורים, רובם סיפרו סיפורים שונים מאוד מאלה שהוקלטו בראיונות שהתקיימו מיד עם תום המלחמה: עם חלוף הזמן, הזוועה החֲריפה של האירועים "כובסה" ודהתה. לעומת זאת, אלה שסבלו מטראומה, ובהמשך פיתחו PTSD , לא שינו את סיפוריהם; זיכרונותיהם השתמרו בעיקרם כפי שהיו, גם ארבעים וחמש שנים מסוף המלחמה.

אנדרטה, חייל, מלחמה

מה זוכר בן דמותו בשר ודם, שהיה שם? תצלום: סקוט פלאט, Pexels.com, Photo by Scott Platt from Pexels

רובנו זוכרים עדיין במדויק איפה היינו ומה עשינו ביום שלישי, 11 בספטמבר 2001, אך רק בודדים מאיתנו זוכרים משהו מ־10 בספטמבר

השאלה אם אנו זוכרים אירוע מסוים בכלל, ועד כמה זיכרונותינו מאותו אירוע מדויקים, תלויה בעיקרה במידה שבה האירוע היה משמעותי עבורנו באופן אישי, ובמידה שבה הוא עורר בנו רגשות בעת התרחשותו. גורם המַפְתח הוא רמת העוררות שלנו. לכולנו יש זיכרונות שקשורים לאנשים מסוימים, שִירים, ריחות ומקומות שנשמרים אצלנו לאורך זמן. רובנו זוכרים עדיין במדויק איפה היינו ומה עשינו ביום שלישי, 11 בספטמבר 2001, אך רק בודדים מאיתנו זוכרים משהו מ־10 בספטמבר.

רוב חוויותינו היומיומיות עוברות מיד אל תהום הנשייה. בימים רגילים אין לנו יותר מדי לספר כשאנו מגיעים הביתה בערב. החשיבה פועלת בהתאם לסכֵמות, או מפות, וקרוב לוודאי שאירועים שנמצאים מחוץ לדפוס המוכר הם אלה שיתפסו את תשומת לבנו. אם קיבלנו העלאה בשכר, או שחבר סיפר לנו חדשות מרגשות, פרטי האירוע יישארו עמנו, לפחות לזמן־ מה. עלבונות ופגיעֹות אנו זוכרים טוב מכול: האדרנלין שאנו מפרישים כדי להתגונן מאיומים פוטנציאליים מסייע לחקוק אירועים כאלה בתודעתנו. גם אם תוכן ההערה דוהה, רתיעתנו מן האדם שהֵעיר אותה נותרת, בדרך כלל.

כשמשהו מפחיד מאוד מתרחש, למשל, אם נראה ילד או חבר נפגע בתאונה, יישמר אצלנו זיכרון חריף ומדויק למדי מהאירוע, ולזמן רב. כפי שהראו ג'יימס מק'גוף (James McGaugh)  ועמיתיו, ככל שנפריש יותר אדרנלין, כך הזיכרון שלנו יהיה מדויק יותר.  אך זה נכון רק עד נקודה מסוימת. כשאנו ניצבים אל מול אימה, או זוועה — בעיקר מן הסוג של "הלם שלא ניתן להימלט ממנו" — המערכת מוצפת, וקורסת.

כמובן, אי אפשר לעקוב אחרי מה שמתרחש במוח בעת החוויה הטראומטית, אך ניתן לעורר מחדש את הטראומה במעבדה, כפי שעשינו לצורך סריקות המוח. כאשר עקבות זיכרון של הצלילים, התמונות והתחושות המקוריים מופעלות מחדש, האונות הקדמיות "כבות", מה שכולל, כפי שראינו, את האזור שאחראי לניסוח רגשות במילים, את האזור שיוצר אצלנו תחושת מיקום בזמן, ואת התַלַמוס, שמְתַכלֵל את הנתונים הגולמיים של התחושות הנכנסות. בנקודה זו משתלט המוח הרגשי, שאינו נמצא תחת שליטה מודעת ואינו מסוגל לתקשר במילים. פעילות המוח הרגשי (האזור הלימבי וגזע המוח) מתבטאת בשינויים בעוררות הרגשית, בפיזיולוגיית הגוף ובפעולת השרירים. תחת תנאים רגילים, שתי מערכות זיכרון אלה — הרציונלית והאמוציונלית — פועלות במשותף כדי להפיק תגובה משולבת. אך עוררות גבוהה לא רק משנה את המאזן ביניהן, אלא גם מנתקת אזורים אחרים במוח, שהכרחיים לאחסון ולאינטגרציה נאותים של המידע הנכנס, כמו ההיפוקמפוס והתלמוס.  בעקבות זאת, עקבות החוויה הטראומטית אינן מאורגנות כסיפורים לכידים עם השתלשלות לוגית, אלא כרסיסֵי תחושות ורגשות מקוטעים: תמונות, צלילים ותחושות גופניות. ג'וליאן ראה גבר שזרועותיו פשוטות קדימה, דרגש, גרם מדרגות, משחק "סטריפ־פוקר"; הוא חווה תחושות באיבר מינו, ורגש מחריד של אימה. אך לא היה שם כמעט סיפור.

מסכה שחורה

קורה שמשהו קורה, ואיננו זוכרים מה קרה, אבל זה שם. תצלום: ג'ון נונאן

סודות הטראומה נחשפים

בשלהי המאה התשע־עשרה, כשהרפואה החלה לחקור לראשונה בעיות נפשיות באופן שיטתי, טיבו של הזיכרון הטראומטי היה אחד הנושאים המרכזיים בדיון. מספר עצום של מאמרים התפרסם בצרפת ובאנגליה על תסמונת שזכתה לתואר "עמוד שִדרה של מסילת הרכבת", תוצאה פסיכולוגית של תאונות רכבת, שאחת מתופעותיה הייתה אובדן זיכרון.

בעבר נתפסה ההיסטריה כבעיה של נשים בלתי יציבות, או מתחזות, אך כעת הפכה לצוהר אל מסתרי הנפש והגוף

אך ההתקדמויות המשמעותיות ביותר הגיעו מחֵקר ההיסטֶריה, הפרעה נפשית המאופיינת בהתפרצויות רגשיות, נטייה חזקה להשפעה סוגסטיבית, ועוויתות ושיתוקי שרירים שלא ניתן היה להסבירם באנטומיה פשוטה. בעבר נתפסה ההיסטריה כבעיה של נשים בלתי יציבות, או מתחזות (השם מגיע מן המילה היוונית ל"רחם"), אך כעת הפכה לצוהר אל מסתרי הנפש והגוף. שמותיהם של כמה מגדולי החלוצים בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, כמו ז'אן־מרטן שַׁרקֹו, פייר זַ'נֶה וזיגמונד פרויד, נקשרו לגילוי שבשורשי ההיסטריה מצויה טראומה, בייחוד טראומה של ניצול מיני בילדות. חוקרים מוקדמים אלה התייחסו לזיכרונות הטראומה כאל "סודות פתוגניים" או "טַּפִילִים נפשיים", משום שככל שהסובלים מהם רצו לשכוח את שאירע,  הזיכרונות המשיכו לכפות עצמם על התודעה, וכלאו את הסובלים בהווה מתמשך ומתחדש תמידית של אימה קיומית.

ההתעניינות בהיסטריה הייתה חזקה במיוחד בצרפת, וכפי שקורה לעתים כה קרובות, הייתה נעוצה בפוליטיקה של התקופה. ז'אן־מרטן שַרקֹו, שנחשב במידה רבה לאבי הנוירולוגיה, ושתלמידיו, כגון ז'יל דה לה טורט, העניקו את שמותיהם למחלות נוירולוגיות רבות, היה גם פעיל פוליטי. לאחר שהקיסר נפוליון השלישי ירד מכיסאו ב־1870, התקיים מאבק בין המונרכיסטים (נציגי הסדר הישן, שגובו על ידי הכנסייה), ובין התומכים ברפובליקה הצרפתית הצעירה, שהאמינו במדע ובדמוקרטיה חילונית. שַרקֹו האמין שנשים יהיו גורם מכריע במאבק זה, וחקירתו של ההיסטריה "הציעה הסבר מדעי לתופעות כמו דיבוק, כישוף, גירוש שדים ואקסטזה דתית."

שַרקֹו ערך מחקרים מדוקדקים בהיבטים הפיזיולוגיים והנוירולוגיים של היסטריה אצל גברים ונשים כאחד, וכולם הדגישו את הזיכרון המגולם בגוף ואת היעדר השפה. לדוגמה, ב־1889 הוא פרסם מקרה של מטופל בשם לֶלֹוג, שפיתח שיתוק ברגליו לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בכרכרה רתומה לסוסים. אף על פי שלֶלֹוג נפל לארץ ואיבד את הכרתו,  נראה כי רגליו לא נפגעו, ולא היו שום סימנים נוירולוגיים שיצביעו על גורם גופני לשיתוק. שַרקֹו גילה כי רגע לפני שלֶלֹוג התעלף, הוא ראה את גלגלי הכרכרה מתקרבים אליו והיה בטוח שהוא עומד להידרס. הוא ציין כי "המטופל [...] אינו זוכר דבר [...] שאלות שהופנו אליו עד כה נותרו ללא מענה. הוא אינו יודע דבר, או כמעט דבר." כמו מטופלים רבים אחרים בבית החולים סַלְּפֶטְרִיֵיר, לֶלֹוג ביטא את חווייתו באופן גופני: במקום לזכור את התאונה, הוא פיתח שיתוק ברגליו.

אך עבורי גיבור הסיפור האמיתי הוא פייר ז'נה, שעזר לשַרקֹו להקים בסלפטרייר מעבדה המיועדת לחקר ההיסטריה. ב־1889, השנה שבה הוקם מגדל אייפל, פרסם ז'נה תיאור מדעי — לראשונה באורך של ספר שלם — של דְחק טראומטי:  L'automatisme psychologique. ז'נה סבר כי שורשי התופעה, שהיום אנו מכירים כ-PTSD, מצויים בחוויה של "רגשות סוערים", או עוררות רגשית עזה. חיבור זה הסביר כיצד, לאחר האירוע הטראומטי, אנשים מתחילים לחזור באופן אוטומטי על פעולות מסוימות,  וכן רגשות ותחושות שמתקשרים לטראומה. בניגוד לשרקֹו, שהיה מעוניין בעיקר במדידה ובתיעוד של התסמינים הגופניים של המטופלים, ז'נה בילה שעות אין־ספור בשיחות עמם, בניסיון לגלות מה מתרחש בנפשם. עוד בניגוד לשרקו, שמחקרו התמקד בהבנת תופעת ההיסטריה, ז'נה היה בראש ובראשונה קלינאי שמטרתו לטפל במטופליו. זו הסיבה שלמדתי את תיאורי המקרה שלו לעומק, ולכך שהפך לאחד ממוריי החשובים ביותר.

בובה, מודל, בובת עץ, ציור

הכול יכול להירשם בגוף. תצלום: Pixabay

אמנזיה, דיסוציאציה ושִחזור

ז'נה היה הראשון שהצביע על ההבדל בין "זיכרון נרטיבי" — הסיפורים שאנשים מספרים על טראומה — לבין הזיכרון הטראומטי עצמו. אחד מן המקרים שעליהם כתב היה סיפורה של אירֶן, אישה צעירה שאושפזה בעקבות מות אמה משחפת. אירן סעדה את אמה במשך חודשים רבים בעודה ממשיכה לעבוד מחוץ לבית כדי לתמוך באביה האלכוהוליסט ולשלם עבור הטיפול הרפואי באמה. כשאמה מתה בסופו של דבר, אירן —  התשושה מלחץ ומחוסר שינה — ניסתה להחיות את הגופה במשך כמה שעות, כשהיא קוראת בקול לאמה ומנסה לשפוך תרופות לגרונה.  בשלב כלשהו הגופה נפלה מן המיטה, בעוד אביה השתוי של אירן שוכב מעולף בקרבתה. אפילו אחרי שהגיעה דודתה והחלה בהכנות לקבורה,  ההכחשה של אירן נמשכה. היה צורך לשכנעה להשתתף בהלוויה, והיא צחקה במהלך הטקס. כמה שבועות לאחר מכן היא הובאה לסלפטרייר, וז'נה לקח על עצמו את הטיפול במקרה.

נוסף על האמנזיה בקשר למות אמה, אירן סבלה מתסמין נוסף: כמה פעמים בשבוע נהגה לבהות, במצב דמוי־טראנס, במיטה ריקה, מתעלמת מכל המתרחש סביבה, והחלה לטפל באדם דמיוני. היא שִחזרה בפעולה באופן מדוקדק את פרטי מות אמה — במקום לזכור אותם.

אנשים הסובלים מטראומה זוכרים, בעת ובעונה אחת, פחות מדי ויותר מדי

אנשים הסובלים מטראומה זוכרים, בעת ובעונה אחת, פחות מדי ויותר מדי. מחד גיסא, לאירן לא היה כל זיכרון מודע בקשר למות אמה — היא לא יכלה לספר את הסיפור של מה שהתרחש. מאידך גיסא, היא הייתה כפויה לשחזר באופן ממשי את אירועי מות אמה. המונח של ז'נה, "אוטומטיזם",  ממחיש את טיבן הבלתי־רצוני ובלתי־מודע של פעולות אלה.

ז'נה טיפל באירן במשך חודשים אחדים, בעיקר באמצעות היפנוזה.  בסוף הטיפול הוא שאל אותה שוב על מות אמה. אירן החלה לבכות ואמרה, "אל תזכיר לי את הדברים הנוראים האלה [...] אמי הייתה מתה ואבי היה שיכור לחלוטין, כמו תמיד. הייתי צריכה לטפל בגופתה המתה משך כל הלילה. עשיתי דברים טיפשיים רבים כדי להחיות אותה [...] בבוקר יצאתי מדעתי." לא רק שאירן הייתה מסוגלת לספר את סיפורה, היא גם החזירה לעצמה את רגשותיה: "אני מרגישה עצובה מאוד, ונטושה." ז'נה טען שכעת הזיכרון שלה "שלם", משום שהתלוו אליו הרגשות המתאימים.

ז'נה הבחין בהבדלים משמעותיים בין זיכרון רגיל לטראומטי. לעליית זיכרונות טראומטיים קודמים טריגרים ספציפיים. במקרה של ג'וליאן, הטריגר היה הערותיה הפתייניות של חברתו; אצל אירן, הייתה זו המיטה הריקה. כאשר רכיב אחד של החוויה הטראומטית מופעל, קרוב לוודאי שרכיבים אחרים יגיעו אחריו באופן אוטומטי.

הזיכרון הטראומטי אינו מעוּבֶה: לאירן נדרשו שלוש או ארבע שעות כדי לשחזר בפעולה את סיפורה, אך כאשר בסופו של דבר הייתה מסוגלת לספר מה שֶקרה, זה לקח פחות מדקה. לשחזור בפעולה הטראומטי אין שום פונקציה. לעומת זאת, הזיכרון הרגיל הוא סתגלני; סיפורינו גמישים, וניתן לשנותם בהתאם לנסיבות. הזיכרון הרגיל הוא חברתי במהותו; זה סיפור שאנו מספרים לתכלית מסוימת: במקרה של אירן, כדי לגייס עזרה וניחומים מן הרופא שלה; במקרה של ג'וליאן, לגייס אותי להצטרף אליו בחיפוש אחר צדק ונקמה. אך בזיכרון הטראומטי אין שום דבר חברתי. הזעם של ג'וליאן לנוכח הערתה של חברתו לא שירת שום מטרה יעילה. השחזורים בפעולה קפואים בזמן, אינם משתנים והם תמיד חוויות בודדות,  משפילות ומנוכרות.

ז'נה היה זה שטבע את המונח "דיסוציאציה", כדי לתאר את הפיצול והבידוד של עקבות הזיכרון שראה אצל מטופליו. הוא גם חזה את הנולד ביחס למחיר הכבד של החזקת זיכרונות טראומטיים מחוץ לתודעה. מאוחר יותר כתב שכאשר מטופלים מתנתקים מחווייתם הטראומטית, הם "מוצמדים למכשול בלתי־עביר: היות שאינם מסוגלים לעשות אינטגרציה לזיכרונותיהם הטראומטיים, נראה שהם מאבדים את יכולתם להטמיע גם חוויות חדשות. זה [...] כאילו שאישיותם נבלמה לחלוטין בנקודה מסוימת, ואינה מסוגלת להתרחב עוד באמצעות הוספת רכיבים חדשים והטמעתם".  הוא ניבא שאם המטופלים לא יפתחו מודעות לאותם רכיבים מפוצלים, ישיבו אותם פנימה ויבצעו להם אינטגרציה, כך שיהפכו לסיפור — סיפור שאמנם התרחש בעבר, אך כעת הסתיים — אזי תפקודיהם האישיים והמקצועיים ידעכו לאיטם. תופעה זו מתועדת היטב היום במחקר העכשווי.

ציפורים, שמיים, מראה, דשא

מה ברור, מה חסר, האם פרחו הזכרונות? תצלום: ג'וביס אלור

ז'נה גילה, שאף על פי שנורמלי שאנשים יְשַנו ויעוותו את זיכרונותיהם,  אנשים עם PTSD אינם מסוגלים להניח מאחור את האירוע הממשי, מקור הזיכרונות. הדיסוציאציה מֹונעת מן הטראומה לעבור אינטגרציה ולהשתלב במאגרי הזיכרונות האוטוביוגרפיים שנצברו, המשתנים תדיר, וכך למעשה נוצרת מערכת זיכרון כפולה. הזיכרון הנורמלי משלב רכיבים מכל חוויה אל תוך הזרם המתמשך של חוויית העצמי, באמצעות תהליך אסוציאציות מורכב; חשבו על רשת צפופה אך גמישה, שבה כל רכיב משפיע באופן עדִין על רבים אחרים. במקרה של ג'וליאן, התחושות, המחשבות והרגשות הקשורים לטראומה אוחסנו בנפרד כרסיסים קפואים, כמעט חסרי פשר. אם הבעיה של PTSD היא דיסוציאציה, אזי מטרת הטיפול תהיה אסוציאציה:  שילוב הרכיבים המפוצלים של הטראומה אל תוך הנרטיב המתמשך של החיים, כך שהמוח יוכל לזהות ש"זה היה אז, וזה — עכשיו".

מקור ה"ריפוי בדיבור"

הפסיכואנליזה נולדה במחלקות הסלפטרייר. ב־1885 נסע פרויד לפריז לעבוד עם שַרקֹו, ובהמשך קרא לבנו הבכור ז'אן־מרטין, לכבודו של שַרקֹו. ב־1893 ציטטו פרויד והמֶנטור הווינאי שלו, יוזף ברויֶר, הן את שַרקֹו והן את ז'נה במאמרם המבריק על מקורות ההיסטריה. "ההיסטרי סובל בראש ובראשונה מזיכרונות," הם מצהירים, וממשיכים לטעון כי זיכרונות אלה אינם "כפופים לחוקי ההיעלמות, בדומה לכל הזיכרונות הנמוגים שלנו", אלא "נשמרים ברעננותם המופלאה ובהדגש הרגשי המלא במשך זמן רב." לאנשים הסובלים מטראומה אין שליטה מתי זיכרונות כאלה יצוצו:  "עלינו לציין עובדה בולטת לעין [...] והיא, שהזיכרונות הללו אינם עומדים לרשותם של החולים כפי שזיכרונות אחרים עומדים לרשותם. נהפוך הוא, הזיכרונות הללו נעדרים לחלוטין או מצויים בצורה תמציתית ביותר בזיכרונם של החולים כאשר הם נתונים במצב נפשי רגיל" (כל ההדגשות בקטעים המצוטטים הן של ברויר ופרויד).

אחרי שזוועות מלחמת העולם הראשונה עימתו אותו עם המציאות של נוירוזת קרב, שב פרויד ואישר כי היעדר זיכרון מילולי הוא מאפיין מרכזי בטראומה, וכי אם אדם אינו זוכר, קרוב לוודאי שיממש את האירוע מעברו בפעולה

ברויר ופרויד האמינו שהזיכרונות הטראומטיים אבדו לתודעה הרגילה, או משום ש"טבעה של הטראומה הוציא מן הכלל אפשרות של תגובה," או משום שהם נוצרו "במצב של שיתוק רגשי, כמו למשל מצב של בהלה." ב־1896 הצהיר פרויד הצהרה נועזת: "הגורם האולטימטיבי של היסטריה הינו תמיד פיתוי של ילד על ידי מבוגר." בהמשך, כשניצב לנוכח הראיות שהוא עצמו מצא בדבר מגפת ניצול מיני של ילדים במשפחות הטובות ביותר בווינה — שמשמעותה, כך ציין, הייתה גם מעורבותו של אביו־שלו — הוא החל לסגת במהירות. הפסיכואנליזה שינתה כיוון והדגישה את המשאלות והפנטזיות הבלתי־מודעות, אם כי מדי פעם בפעם המשיך פרויד להכיר במציאות של התעללות מינית. אחרי שזוועות מלחמת העולם הראשונה עימתו אותו עם המציאות של נוירוזת קרב, שב פרויד ואישר כי היעדר זיכרון מילולי הוא מאפיין מרכזי בטראומה, וכי אם אדם אינו זוכר, קרוב לוודאי שיממש את האירוע מעברו בפעולה: "נוכל לומר שהמטופל אינו נזכר בדבר ממה שנשכח והודחק, אלא פועל את הדברים. הוא משחזר אותם לא כזיכרון, אלא כמעשה, וחוזר עליהם, כמובן בלי לדעת שהוא חוזר עליהם."

טחנת רוח, הולנד, נהר, תעלה

טחנות הזיכרון נעות על פי דרכן. תצלום: טים רוסיין

המורשת שהשאיר לנו מאמרם של ברויר ופרויד מ־1893 היא מה שאנו קוראים לו היום "ריפוי בדיבור": "גילינו, להפתעתנו הגמורה בהתחלה, שהסימפטומים ההיסטריים הבודדים נעלמים, מבלי לחזור על עצמם,  מיד לאחר שעלה בידינו לעורר את הזיכרון של הגורם המחולל בבהירות מוחלטת, ויחד עם זאת גם את הרגש המתלווה אליו, וכאשר החולה מתאר את השתלשלות העניינים בפירוט רב ככל שהוא יכול ומוצא מלים מתאימות כדי לבטא את רגשותיו[ההדגשות במקור]. זיכרון ללא רגש הוא כמעט תמיד חסר השפעה לחלוטין."

הם מסבירים כי אלא אם כן מתרחשת תגובה אנרגטית לאירוע הטראומטי, הרגש נותר צמוד לזיכרון ואינו יכול להשתחרר. התגובה יכולה להשתחרר באמצעות פעולה — "החל בבכי וכלה במעשה נקמה." "אבל בשפה האדם מגלה תחליף למעשה, שבעזרתו יוכל הרגש למצוא פורקן." "עתה יובן",  הם מסכמים, "מדוע שיטת הפסיכותרפיה שהוצגה כאן מסייעת לריפוי. היא מנטרלת את השפעת הדימוי, שלא נמצא לו פורקן (כלומר בזמן הטראומה; הערת ואן דר־קולק), בכך שהיא מאפשרת לרגש הצמוד אליו להגיע לפורקן באמצעות הדיבור, ומביאה אותו על תיקונו דרך האסוציאציות בכך שהיא מושכת אותו אל תוך התודעה הנורמלית."

אף על פי שהפסיכואנליזה מצויה כיום בדעיכה, ה"ריפוי בדיבור"  המשיך לחיות, ופסיכולוגים מניחים באופן כללי שסיפור הטראומה בפירוט רב יעזור לאנשים להותירה מאחור. זו גם הנחה בסיסית של טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (Therapy Behavioral Cognitive- CBT)  שנלמד כיום בלימודי פסיכולוגיה מתקדמים ברחבי העולם.

כיצד יכולים רופאים, שוטרים ועובדים סוציאליים לזהות שמישהו סובל מדחק טראומטי, כל עוד הוא משחזר בפעולה במקום להיזכר? כיצד יכולים המטופלים עצמם לזהות את מקור התנהגותם?

אף על פי שהתיוגים האבחנתיים השתנו, אנו ממשיכים לראות מטופלים דומים לאלה שתיארו שרקו, ז'נה ופרויד. ב־1986 כתבתי עם עמיתיי תיאור מקרה של אישה שהייתה "נערת סיגריות" במועדון הלילה "מטע הקוקוס" בבוסטון, בעת שפרצה שם שריפה ב1942. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים היא נהגה, מדי שנה בשנה, לחזור לרחוב ניּוּבֶרי, מרחק כמה בלוקים מן המיקום המקורי, ולשחזר בפעולה את בריחתה משם. בשל כך אושפזה עם אבחנה של סכיזופרניה והפרעה דו־קוטבית. ב־1989 דיווחתי על משוחרר וייטנאם, שפעם בשנה ביצע "שוד מזוין", כביכול, בדיוק ביום השנה למות חברו. הוא היה מכניס אצבע לכיס מכנסיו, טוען שזה אקדח, ודורש מן המוכר בחנות לרוקן את הקופה — בעודו מאפשר לו זמן למכביר להזעיק את המשטרה. ניסיון בלתי־מודע זה לבצע "התאבדות באמצעות שוטר" הגיע לקצו, כאשר שופט הפנה אותו אליי לקבלת טיפול. כאשר טיפלנו ברגשי האשמה שלו ביחס למות חברו, לא התרחשו עוד שחזורים אלה.

אירועים כאלה מעלים שאלה חשובה: כיצד יכולים רופאים, שוטרים ועובדים סוציאליים לזהות שמישהו סובל מדחק טראומטי, כל עוד הוא משחזר בפעולה במקום להיזכר? כיצד יכולים המטופלים עצמם לזהות את מקור התנהגותם? אם ההיסטוריה שלהם אינה ידועה, קרוב לוודאי שיתויגו כמשוגעים, או שייענשו כעבריינים, במקום שיקבלו עזרה להתמודד עם עברם.

קעקועים

הסיפור שלנו לא תמיד בדיוק כתוב על עורנו. תצלום: ג'יימס דיסקומב

הזיכרון הטראומטי עומד למשפט

כמעט מאה פסיכיאטרים מובילים מרחבי ארצות־הברית ומעוד שמונה ארצות זרות חתמו על מסמך כ"ידידי בית המשפט", ובו הצהירו כי מעולם לא הוכח כי "זיכרון מודחק"  קיים, וכי לא היה נכון להציגו כראיה

לפחות עשרים וארבעה גברים טענו שעברו ניצול מיני מידי פול שַנלי,  ורבים מהם הגיעו להסדר אזרחי עם בישֹופות בוסטון. ג'וליאן היה הקורבן היחיד שנקרא להעיד במשפטו של שנלי. בפברואר 2005 נמצא הכומר לשעבר אשם בשני מקרים של אונס ילד ושני מקרים של תקיפה וחבלה של ילד. הוא נשפט לשתים־עשרה עד חמש־עשרה שנים בכלא.

ב־2007 הגיש פרקליטו של שנלי, רוברט פ. שואו ג'וניור בקשה למשפט חדש וטען כי הרשעותיו של שנלי הן עיוות של הצדק. שואו ניסה לטעון כי "זיכרונות מודחקים" אינם מקובלים בדרך כלל בקהילה המדעית, שההרשעות מבוססות על "מדע זבל", וכי לא נגבו מספיק עדויות טרם המשפט על הסטטוס המדעי של זיכרונות מודחקים. העתירה נדחתה על ידי השופט במשפט המקורי, אך שנתיים מאוחר יותר התקבלה על ידי בית המשפט העליון של מסצ'וסטס. כמעט מאה פסיכיאטרים מובילים מרחבי ארצות־הברית ומעוד שמונה ארצות זרות חתמו על מסמך כ"ידידי בית המשפט", ובו הצהירו כי מעולם לא הוכח כי "זיכרון מודחק"  קיים, וכי לא היה נכון להציגו כראיה. אולם ב־10 בינואר 2010 תמך בית המשפט פה אחד בהרשעתו של שנלי בהצהרה זו: "לסיכום, השופט מוצא כי היעדר בחינה מדעית אינו מצדיק את הטענה כי התיאוריה שאדם עשוי לחוות אמנזיה דיסוציאטיבית אינה מהימנה, והדברים נתמכו בעדויות [...] לא היה עיוות בשיקול הדעת בקבלת עדות מומחה בנושא של אמנזיה דיסוציאטיבית."

מתוך: "נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה" מאת בֶסֶל ואן דר קולק. תרגום: איריס רילוב, הוצאת פרדס 2021

תמונה ראשית: מתוך "מפגש עורכי הדין" (1858-1862), אונורה דומייה. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בֶסֶל ואן דר קולק.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אני בטוח שאני חושב שאני זוכר

02
לילך פ

ספר חשוב לאין שיעור! ללמד כל אדם את העקרונות והנגזרות שלו !! מנכיח את המשמעות של אירועים טראומטיים והחשיבות של מניעה וטיפול מתוך הראייה הזו.