מלאכת מחשבת

מהי מחשבה? מדעי המוח, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעים אחרים ניסו לתת מענה לשאלה, אך התשובה מורכבת וסבוכה כמו הפעולה עצמה
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

נסו לדמיין חיים ללא מחשבה, אם אתם בכלל מסוגלים. מחשבות ממלאות את כל רגעי הערות שלנו, ובין אם הן עמוקות, בנאליות, משעשעות או משונות, אין ספק שטבעי לנו לחשוב. אפשר לומר שלבני האדם, חשיבה היא מה שתעופה היא לנשרים או שחייה לדולפינים. אולם לחשוב ולהבין את טבעה של המחשבה הם שני דברים שונים בהחלט. כפי שנשרים עפים מבלי שום ידע באווירודינמיקה, ודולפינים שוחים מבלי לדעת כלום על מכניקת הזורמים, כך רובנו חושבים מבלי להבין מהי המחשבה. חשיבה היא עניין נפוץ למדי, אך נדיר שנחשוב על המחשבה עצמה.

אם כך, מה זו מחשבה? זו שאלה שבאופן מפתיע קשה מאד לתת לה תשובה. מדעי המוח, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעים אחרים ניגשו לשאלה מזוויות שונות, אך המחשבה עדיין לא זכתה שימקדו בה את תשומת הלב שהיא ראויה לה.
ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שהמחשבה היא תופעה מגוונת ומורכבת ביותר. אנו יכולים לחשוב על מגוון מדהים של דברים: חפצים, אנשים, מקומות, מערכות יחסים, מושגים מופשטים, העבר, העתיד, דברים אמיתיים ודברים דמיוניים. אנו יכולים לחשוב על שום דבר, ואפילו לחשוב על המחשבה עצמה.

הפעלת המחשבה גם היא עניין חמקמק, אף על פי שיש כמה דברים שאנו יכולים לומר עליה. אנו משתמשים במחשבה כדי לפתור בעיות ולהמציא דברים – אבל עד כמה אנו בעצם שולטים בה? והאם יש גבול לדברים שנוכל לחשוב עליהם?
כדי שנוכל לענות על השאלות הללו, עלינו להתחיל בכמה הגדרות, כי המושג "מחשבה" יכול להתייחס לשלושה עניינים שונים למדי.

"מחשבה" יכולה להתייחס לאירוע מנטלי. כשאנו חושבים על משהו, אנו מעלים אותו בדעתנו באופן כלשהו. היא יכולה להתייחס גם לסוג של יכולת. כפי שיש יכולות הקשורות בתפיסה חושית ובשפה, יש גם יכולת שכלית – ואולי יכולות – שקשורה ליכולת לחשוב. ולבסוף, מחשבה יכולה להתייחס לסוג מסוים של פעולה שכלית. כפי שאנו יכולים לעסוק בפעולה של התבוננות במשהו או של הקשבה לדבר מה, כך אנו יכולים לעסוק בפעולה של חשיבה על משהו.

נתחיל בבחינת המחשבה כאירוע מנטלי. מה הן מחשבות, ומה מבדיל ביניהן לבין אירועים מנטליים אחרים, כמו חוויות תפיסתיות ותחושות גופניות?
נניח שאתם עושים מדורה. אתם יכולים לראות את הלהבות ולהרגיש את החום. אלה אירועים תפיסתיים לחלוטין. אולם אתם עשויים גם לתהות מה יקרה אם הרוח תשנה את כיוונה, או איך עובדת בעירה. האירועים האלה התרחשו בעקבות החוויה התפיסתית שלכם, אבל הם עצמם אינם צורה של תפיסה. הם מחשבות.

מעבר לתחושה

אף על פי שההבחנה בין תפיסה ומחשבה היא אינטואיטיבית, אף אחד לא הצליח לאפיין אותה באופן חד משמעי. אפשר לטעון שמחשבות זקוקות למושגים, בזמן שמצבים חושיים אינם זקוקים להם. אפשר להביט במדורה ללא המושג "מדורה", אך אי אפשר לחשוב עליה מבלעדיו. אולם הטענה הזו מוטלת בספק. ראשית, ישנם תיאורטיקנים שטוענים שהן החשיבה והן התפיסה שלנו משתמשות במושגים. וההגדרה המדויקת של "מושגים" אינה כה פשוטה.

דרך נוספת להבחין בין מחשבה לבין תפיסה היא באמצעות המאפיינים המודעים שלהם: לחשוב על מדורה "מרגיש" מאד שונה מלתפוס מדורה באמצעות החושים. אך גם כאן אנו נתקלים בקשיים. כולם מסכימים שחשיבה על מדורה שונה בצורה סובייקטיבית מתפיסה של מדורה, אך לא קל בכלל להסביר מדוע. העניין הולך ומסתבך, כי מחשבות הן לעתים קרובות עניין בלתי-מודע. לפעמים אתם מנסים לפתור בעיה, ופתאום משהו קופץ לכם לראש, או שאתם "ישנים על זה" ומגלים בבוקר שהבעיה נפתרה מאליה באורח פלא. לכן אי אפשר להסתמך על המאפיינים המודעים כדי להבחין בין מחשבות לבין אירועים מנטאליים אחרים.

ומה באשר למחשבה כיכולת? נקודת פתיחה מועילה היא תיאורו של רנה דקארט את המחשבה כ"כלי אוניברסאלי שאפשר להשתמש בו בכל מצב." למה הוא התכוון?
חשבו שוב על ההבדל בין תפיסה ובין חשיבה. כדי לתפוס משהו באמצעות החושים, למשל תפוח, חייב להתקיים קשר סיבתי ביניכם לבינו. מערכת הראייה שלכם צריכה לעבד את האור שחוזר מהתפוח. לעומת זאת, כדי לחשוב על תפוח, אין צורך בשום קשר כזה. אתם יכולים לחשוב על תפוח מתי שרק תרצו, בין אם הוא שם ובין אם לא. לכן אפשר להשתמש ביכולת החשיבה "בכל מצב".

דקארט מסב את תשומת לבנו לתכונה נוספת של המחשבה – הטווח שלה. התפיסה מעניקה לנו גישה לטווח מוגבל של דברים. חוש הראייה שלנו יכול לומר לנו שהתפוח אדום או שהוא נופל, אך העובדה שמקורו במערב אסיה או שיש לו יותר גנים מלאדם תהיה בעלת משמעות רק עבור יצור שניחן בכוח החשיבה. אנו יכולים לחשוב על אובייקטים שנמצאים הרחק מאיתנו בחלל ובזמן, על דברים מוחשיים ומופשטים, על העבר ועל העתיד, ועל מה שקיים ואינו קיים. ייתכן שהמחשבה האנושית אינה לגמרי בלתי מוגבלת (עוד על כך בהמשך), אך אין ספק שהיא חורגת בהרבה מתחומה של התפיסה.

תכונה אחרונה של יכולת המחשבה שלנו היא האופי האינטגרטיבי שלה. היא מאפשרת לנו לקשר בין מצב עניינים אחד למשנהו, ולהבין את הקשרים ביניהם.
הנה סיפור מפורסם בהיסטוריה של הרפואה שמדגים זאת. איגנץ זמלווייס היה רופא בבית חולים בווינה בשנות ה-40 של המאה ה-19. בעת עבודתו, הוא הבחין שהשכיחות של קדחת הלידה באחת ממחלקות היולדות גבוהה בהרבה מאשר בשנייה. בנוסף, הוא שם לב לכך שבמחלקה זו עבדו סטודנטים שביצעו נתיחות גופות. שתי האבחנות הללו הובילו אותו לתהות אם ייתכן שהסטודנטים מדביקים את הנשים ב"חומר גופתי". כדי לבחון את הנחתו, דרש מהסטודנטים לרחוץ את ידיהם בסידן תת-כלורי – שהיה ידוע שהוא עוזר להיפטר מריח הגופות – לפני ביקור במחלקת היולדות. בעקבות כך חלה ירידה דרמטית במקרי המוות כתוצאה מקדחת הלידה. תגליתו של זמלווייס, שהניחה את היסודות לתיאורית החיידקים של המחלה, דרשה שתי פעולות של אינטגרציה: הוא לא רק עשה קישור שאיש לא הבחין בו עד כה, אלא גם חשב על דרך לבדוק את ההשערה שנבעה ממנו.

אנו משתמשים במחשבה לפתרון בעיות על בסיס יומיומי. בין אם אנחנו מתכננים חופשה, מנסים לג'נגל בין עבודה וילדים, או סתם מנסים למצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אנו מבלים חלק גדול מחיינו בחשיבה על הקשרים בין אירועים שונים.

הבה נבחן כעת את המחשבה בתור פעולה. או במילים אחרות, נבחן את החשיבה.
מחשבות אמנם יכולות להתרחש בתור מחשבות בודדות, אך נראה שעל פי רוב הן באות ברצפים. יש שני סוגים של רצפי מחשבה. לעתים הקשר הוא אסוציאטיבי: מחשבה אחת מובילה לאחרת באופן טבעי, מעצמה, כמו מעין משחק אסוציאציות. מחשבות על שווייץ, למשל, יכולות לעורר בנו מחשבות על סקי, שיובילו בתורן למחשבות על לשלג, שיגרום לנו לחשוב על חג המולד, וכך הלאה. חשיבה אסוציאטיבית מוכרת לנו מחלומות בהקיץ ומסוגים אחרים של חלימה.

אחד הדיונים הסוערים על טבעה של המחשבה נסב סביב התפקיד שהשפה ממלאת בה. הדעות בשאלה זו חלוקות מאד. בקצה אחד של הקשת ניצבת הדעה שאנו חושבים באמצעות השפה, ובצדה השני - הדעה שלשפה אין תפקיד בחשיבה כלל

רצף מחשבה מסוג זה יכול להסב לנו הנאה, אך נראה שכוחה של החשיבה טמון במשהו שיטתי יותר: העובדה שהיא מאפשרת לנו להשתמש בהוכחות ובהיגיון. לעתים אף מייחדים את המושג "חשיבה" לפעילות זו (ראו "ניסויי חשיבה" להלן).
אם נביט, למשל, ברצף המחשבות המוכר "סוקרטס הוא בן אדם", "כל בני האדם הם בני תמותה" ו"סוקרטס הוא בן תמותה", נראה שמרכיביו קשורים זה לזה בקשר של הסקה. אם השניים הראשונים נכונים, השלישי נכון גם הוא. ערכה של המחשבה נובע במידה רבה מיכולתנו לארגן מחשבות ברצפים קוהרנטיים כדי "לראות" מה נובע ממה. או במילים אחרות, העניין שלנו במחשבה קשור במידה רבה להסקת מסקנות.

ממה עשויה המחשבה

לאחר שהבחנו בין היבטיה השונים של המחשבה, אנו יכולים להפנות את מבטנו אל המחשבה עצמה. מה זו מחשבה? בעבר האמינו שחשיבה מחייבת את קיומו של מדיום לא גופני – נשמה או נפש לא חומרית. רוב התיאורטיקנים המודרניים דוחים את התפיסה הזו לטובת הסבר מטריאליסטי, שגורס שהמחשבה מורכבת מתהליכים גופניים בלבד. יש לכך שלוש סיבות עיקריות. ראשית, זה מסביר את הקשר שבין מצבו של המוח למצב מחשבה שלנו. מהשינויים הקלים שחלים בעקבות שתיית קפאין ועד השינויים הקיצוניים יותר, שקורים בעקבות נזק מוחי, ברור שמצב המוח קשור קשר הדוק ליכולתנו לחשוב.

סיבה שנייה היא היכולת להסביר את התפקיד הסיבתי של מחשבות בעולם. מחשבות גם נגרמות על-ידי אירועים פיזיים וגם גורמות להן. אם תראו רכבת שנכנסת לתחנה, אתם עשויים לחשוב "זמן לזוז", והמחשבה הזו יכולה לגרום לכם להרים את המזוודה ולעלות לרכבת. לבסוף, ההסבר המטריאליסטי למחשבה עושה צדק עם ההמשכיות שבטבע. אנו מניחים שבני האדם התפתחו מחיות שלא היתה להן יכולת חשיבה. לא נוכל אמנם לשלול את האפשרות שבתהליך זה נוצר משהו לא-חומרי כמו נשמה, אך סביר יותר להניח שדי בשינויים במבניהן של מערכות חומריות כדי להסביר את התפתחותם של יצורים חושבים.

אף אחת מהסיבות הללו לבדה אינה מספיקה כדי להכריע את הדיון, אך יחד הן מהוות טיעון חזק לטובת התפיסה החומרית של המחשבה. אם כך, איך מחשבות באות לידי ביטוי כתופעה פיזית במוח? 
במשך רוב ההיסטוריה האנושית היתה המחשבה עניין פרטי במהותו, והגישה אליה היתה אפשרית דרך הדיבור וההתנהגות בלבד. יש מספר תיאוריות לגבי דרך היווצרותן של מחשבות.1 אולם התפתחויות אחרונות בתחום "פענוח המוח" מתחילות לחשוף את המחשבה למחקר ישיר יותר.

חשבון מנטאלי

בבונים בטנזניה. צילום: צ'ארלס שארפ

בבונים בטנזניה. צילום: צ'ארלס שארפ

השימוש ב-fMRI מאפשר למדעני מוח לקבל יותר מידע על מצב המוח של אדם כדי לקבוע על מה הוא או היא חושבים. באחד המחקרים התבקשו מתנדבים לבחור בין שני אפשרויות – חיבור או חיסור – לפני שהוצגו בפניהם שני מספרים שעליהם נדרשו לבצע את הפעולה שבחרו. החוקרים הצליחו לנבא בדיוק של 70 אחוזים אם הנחקרים החליטו לחבר או לחסר, כלומר, הם הצליחו לקרוא את כוונותיהם הנסתרות2. חוקרים אחרים הגיעו לאחוזי הצלחה דומים כאשר ניסו לגלות על מה אנשים מסתכלים מהתבוננות בפעילות מוחם בלבד.

אלה הם צעדים ראשונים מרשימים, אך חשוב להדגיש את המגבלות של מחקרי הפענוח הללו. ראשית, טווח המחשבות שהנחקרים מתבקשים לחשוב מוגבל באופן מלאכותי. במחקר של החיבור/חיסור, היו רק שתי אפשרויות. בעולם האמיתי לא קיימת הגבלה כזו, וכתוצאה מכך פענוח פעילות המוח של אדם כלשהו בחיים האמיתיים יהיה קשה בהרבה. פענוח פעילות מוחית דורש גם מידה רבה של הכנה מוקדמת במיפוי הקשרים בין מחשבותיהם של אנשים לבין הפעילות המוחית שלהם. חוקרים אינם יכולים לקרוא מחשבות שאינן כלולות במאגר המידע שלהם. ההדמיה המוחית רחוקה מאד עדיין מפענוח שפת המחשבה, ועל אחת כמה וכמה מפיתוח מכונה שיכולה לקרוא מחשבות.

אחד הדיונים הסוערים על טבעה של המחשבה נסב סביב התפקיד שהשפה ממלאת בה. הדעות בשאלה זו חלוקות מאד. בקצה אחד של הקשת ניצבת הדעה שאנו חושבים באמצעות השפה, ובצדה השני - הדעה שלשפה אין תפקיד בחשיבה כלל, פרט לכך שהיא מאפשרת לנו לחלוק את מחשבותינו עם הסביבה. האמת ככל כנראה נמצאת אי שם באמצע. דרך אחת להתמודד עם הדיון הזה היא לבדוק איזה סוגי חשיבה קיימים אצל חיות. זה עניין לא פשוט למחקר, אך ישנם לפחות שלושה תחומים שבהם התגלו הוכחות לחשיבה כזו: מספרים, יחסים חברתיים ומצבים נפשיים.

אצל מינים רבים קיימת יכולת מסוימת לעקוב אחר תכונות מתמטיות. באחד המחקרים אימנו עכברושים ללחוץ על דוושה מסוימת כשהם שומעים שני צלילים, ועל דוושה אחרת אם הם שומעים ארבעה. הם אומנו להגיב באותו אופן בתגובה להבזקי אור. כשנחשפו לצליל אחד ולהבזק אחד, לחצו על הדוושה הראשונה, כלומר הם הבינו את הגירויים כ"שני אירועים". בתגובה לשני צלילים ושני הבזקים, לחצו על הדוושה השנייה.

מינים מסוימים יכולים גם להשוות כמויות בדיוק מתקבל על הדעת. באחד הניסויים הציגו בפני שימפנזים שני מגשים של שבבי שוקולד. על כל מגש היו שתי ערימות – ערימה של שלושה שבבים וערימה של ארבעה שבבים, למשל, או של שבעה ושניים. על השימפנזים היה להכריע באיזה מגש יש הכי הרבה שבבים בסך הכול. הם אמנם התקשו בכך כאשר הכמויות היו דומות, אך הצליחו בדרך כלל בבחירת המגש הנכון.
שימפנזים יכולים גם להבין שברים פשוטים. כשהוצגה בפניהם חצי כוס חלב, הם היו מסוגלים להצביע על חצי תפוח ולהתעלם משלושת רבעי תפוח כדי לקבל ממתק.
אם נסכם את המסקנות העולות מן העדויות המחקריות, נראה שמינים מסוימים של חיות יכולים לייצג כמויות של שלוש או פחות באופן מדויק, וכמויות גדולות משלוש בקירוב. הייצוגים האלה הם דמויי-מחשבה משום שהם אינם תלויים בגירויים חיצוניים והם שיטתיים.

תחום נוסף שקיימות בו ראיות למחשבה אצל חיות הוא מעמד חברתי. מחקר אינטנסיבי במיוחד בתחום התפיסה החברתית נערך על בבונים ממין נקבה, שעולמם החברתי המורכב מבוסס על היררכיה בעלת שתי רמות. משפחות מדורגות ביחס לאחרות, וכך גם הנקבות בתוך כל משפחה. הדירוג הזה, שהוא נזיל, משחק תפקיד מרכזי בחברת הבבוניות, ולכן לא נופתע לגלות שלבבוניות יש ייצוגים מורכבים של עולמם החברתי. בבונית תיבהל יותר, למשל, למשמע רצף קריאות שמייצג בבונית נחותה ממשפחה אחרת שמאיימת על הבבונית השולטת, מאשר למשמע רצף קריאות שמייצג קונפליקט דומה בתוך אותה משפחה, גם אם ההבדל במעמד הכללי זהה.

להבנה של עולמם החברתי של הבבונים יש מספר מאפיינים דמויי מחשבה. ראשית, מעמד חברתי אינו קיים בסביבה באופן מוחצן, וכדי לעקוב אחריו יש צורך בשימוש בתיאוריה לגביו. שנית, נראה שלא מדובר במערכת סגורה לגמרי: בבונית יכולה לייצג מספר גדול של מערכות יחסים אפשריות בין חברות להקתה, כולל מערכות יחסים בלתי צפויות. המאפיינים הללו מספקים נימוק משכנע לתיאור יכולתם של הבבונים לייצג את עולמם החברתי בתור סוג של מחשבה.

תחום שלישי שבו נמצאו ייצוגים דמויי-מחשבה הוא בהבנת מצבים נפשיים. נראה שפרימאטים, לכל הפחות, מסוגלים לקבוע מה אחרים רואים – ובהתאם לכך אולי גם מה הם יודעים – לפי הדבר שהם מתבוננים בו. הם עוקבים אחר מבטיהם של שימפנזים אחרים כדי לזהות מה משך את תשומת לבם וירחיקו מזון מטווח הראייה של חיות אחרות. בניסויים שנערכו, שימפנזים נחותים לקחו רק מזון ששימפנזים שליטים לא ראו – שימפנזים שליטים לוקחים בדרך כלל את כל המזון לעצמם ומענישים שימפנזים נחותים שקוראים עליהם תגר – כלומר, נראה שהם מבינים את הקשר בין ראייה וידיעה.

המצב הקוגניטיבי

ישנן עדויות גם לכך שפרימאטים מסוגלים לעקוב אחר המצבים הקוגניטיביים שלהם עצמם. במהלך סדרת מחקרים למדו קופים לבצע מבחן שדרש מהם להבחין בין שתי צורות. תשובה נכונה זיכתה את הקופים באוכל; תשובה שגויה אילצה אותם לחכות זמן מה עד המבחן הבא, דבר שלא אהבו לעשות. הקופים למדו שבאמצעות לחיצה על כפתור הם יכולים לדלג על המבחן ולעבור מיידית למבחן הבא. השימוש של הקופים בכפתור הדילוג מראה שהם העריכו את רמת הקושי של כל מבחן, כי הם בחרו לדלג רק על המבחנים הקשים.

נראה שמינים לא-אנושיים אכן משתמשים בתהליכים דמויי מחשבה במצבים מסוימים, אולם אלה עדיין אינם מתקרבים לטווח של המחשבה האנושית ולתחכומה. מה אחראי לייחודיות של המחשבה האנושית? נראה שהתשובה קשורה בשפה.
שיבה היא שימפנזה שאולפה להשתמש בספרות כדי לייצג חפצים. במהלך מחקר הוצעו לה שתי צלחות מזון, אחת גדולה ואחת קטנה. כדי לקבל את הצלחת הגדולה, היה עליה להצביע על הקטנה. שיבה הבינה את הכלל, אך עדיין לא הצליחה להתגבר על האינסטינקט שלה להצביע על הצלחת הגדולה – עד שהצלחות כוסו והונחו עליהן ספרות שייצגו את מספר פרטי המזון.

בסך הכול, לעתים קרובות חשיבה אינה הרבה מעבר להצגת שאלות לעצמנו והמתנה לתשובתו של התת-מודע. התודעה שלנו מתפקדת במקרים כאלה כמו מין יועץ תקשורת שתפקידו להבטיח שחוט המחשבה שלנו לא יסטה מהנושא

השימוש בסמלים אפשר לשיבה להתעלות מעל היכולות הרגילות שלה ולעשות משהו חכם בהרבה: לנתק בין המחשבה והתפיסה שלה. ה"פירוק" הזה הוא תכונה מדהימה של המחשבה האנושית, וייתכן שמה שמסייע לכך (ואולי אפילו הכרחי לשם כך) הוא השימוש בסמלים, במיוחד בשפה. דוגמה נוספת לכוח ההעברה של סמלים מספק לנו מחקר נוסף שנערך על שימפנזים. השימפנזים אולפו להשתמש בתגי פלסטיק כדי לייצג זהות או שוני. שני ספלים, למשל, ייוצגו על-ידי משולש אדום (זהות), ואילו ספל ונעל ייוצגו על-ידי עיגול כחול (שוני). ברגע שהשימפנזים קלטו את הרעיון הזה – ורק אז - הם הצליחו להתקדם ולהעריך יחסי זהות ושוני בדרגת מורכבות גבוהה יותר. הם הבינו שבין שני זוגות, כמו למשל ספל-ספל וספל-נעל, קיים יחס של שוני. לטענת החוקרים, השימוש בתגים הוא שאפשר לשימפנזים לבצע את המשימה הזו, כי הם יכלו להפוך משימה מורכבת לפשוטה יותר: הכרעה אם הסמלים המשויכים לכל זוג זהים.

כפי שציין הפילוסוף אנדי קלרק, "השימוש בתגים חיצוניים מאפשר למוח לפתור בעיות שבלעדיהם לא יכול היה להתמודד עם דרגת המורכבות והמופשטות שלהן."
שפה מסייעת למחשבה בדרכים חשובות נוספות. זהו כלי שמאפשר לנו להעצים את יכולות החשיבה שלנו. ניסוח מחשבותינו באמצעות השפה מאפשר לנו להתבונן בהן ממרחק ולשפוט אותן באופן ביקורתי. ישנה סיבה טובה להאמין שהשפה מעורבת בחלק גדול מהמחשבה האנושית באופן מובהק, או לפחות מאפשרת אותה.

תכונה נוספת שהיא ייחודית למחשבה האנושית היא שהיא מתרחשת בסביבה חברתית. אנו נולדים לתוך קהילה של חושבים, ואנו לומדים לחשוב תחת הדרכתם של "מומחים". למעשה, תקופת הילדות היא התלמדות ממושכת בחשיבה. אנו לומדים גם מה לחשוב וגם איך לחשוב. ואולי מה שחשוב מכול הוא שהעברה תרבותית מאפשרת למחשבותיו הטובות ביותר של כל דור לעבור לדורות הבאים אחריו. בניגוד למינים אחרים, שאצלם בדרך כלל צריך כל דור לשוב ולגלות את התגליות הקוגניטיביות פורצות-הדרך בעצמו, אנו יכולים לבנות על בסיס מחשבותיהם של אבותינו. אנו יורשים לא רק את תוכן המחשבות שלהם, אלא גם שיטות לייצר, להעריך ולתקשר מחשבות.

מה כרוך במחשבה

שאלה מרכזית נוספת העולה מהחשיבה על החשיבה כפעולה קשורה בסוג השליטה שיש לנו עליה. האם החשיבה היא פעולה רצונית ונשלטת, או שהיא במידה רבה פסיבית? האם אנו שולטים בה, או שהיא משהו שפשוט קורה לנו? לעתים אנו שולטים במחשבה באמצעות יישום של כלל. פעולות מתמטיות ולוגיות, למשל, מבוססות על כללים, ופילוסופים המציאו הרבה "כלי מחשבה" שיטתיים אחרים שיסייעו להם לחשוב ביתר בהירות.3 אבל זוהי פעולה מסוג מיוחד, וברוב אירועי החשיבה לא מעורבים כללים.

נניח שאשאל אתכם מדוע מדינות דמוקרטיות נוטות שלא להכריז מלחמה על מדינות דמוקרטיות אחרות (נהוג לומר שדמוקרטיות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו, אבל זה אינו נכון). אם מעולם לא הרהרתם בשאלה הזו, ייתכן שתצטרכו לחשוב על זה.
במה זה בעצם כרוך? אם החוויה שלכם דומה לשלי, אתם פשוט מציגים לעצמכם את השאלה ומחכים שמשהו יצוץ בדעתכם. לפעמים לא קורה הרבה; בפעמים אחרות התת-מודע שלכם מצליח לספק משהו סביר. בכל אופן, אין כלל שאתם יכולים ליישם באופן מודע כדי לייצר את המחשבות הדרושות לכם.

בסך הכול, לעתים קרובות חשיבה אינה הרבה מעבר להצגת שאלות לעצמנו והמתנה לתשובתו של התת-מודע. התודעה שלנו מתפקדת במקרים כאלה כמו מין יועץ תקשורת שתפקידו להבטיח שחוט המחשבה שלנו לא יסטה מהנושא.
אולם מפתיע לגלות עד כמה גרועה שליטתנו בנטייה שלנו לסטות מהנושא. במחקר אחד התבקשו הנחקרים לקרוא בלב קטע של טקסט ולשים לב מתי הם "חולמים בהקיץ". החוקרים הפריעו להם באופן אקראי כדי לבדוק אם הם עדיין קוראים את הקטע. הסתבר שהמשתתפים חלמו בהקיץ הרבה, ויותר מכך, לרוב לא היו אפילו מודעים לכך.

למעשה, כמות משמעותית של חשיבה היא בלתי מכוונת, כלומר לא מופנית למטרה או לבעיה כלשהי. יש לסוג המחשבה הזה צורות רבות: דעתכם יכולה סתם לנדוד מהמשימה שבה אתם עסוקים, או שמחשבות בלתי-רצוניות ולא-קרואות יצוצו במוחכם בזמן שאתם נחים או מבצעים מטלות שגרתיות. מחשבות בלתי מכוונות נחשבו עד לאחרונה לצד בזבזני של החיים הפנימיים שלנו, אולם המחקר העדכני טוען שזהו צד תקין ואפילו נחוץ של המחשבה. הפעילות המוחית שלנו בזמן שדעתנו נודדת מזכירה פעילות מוחית של אנשים העוסקים באופן מכוון בחשיבה יצירתית. ייתכן שבאופן פרדוקסאלי, החשיבה הכי טובה שלנו מתרחשת כאשר אנו חושבים מחשבות בלתי מכוונות.

יש ראיות גם לכך שהניסיון לשלוט בזרם המחשבות שלנו מביא להשפעה הפוכה. בניסוי מפורסם, ביקש הפסיכולוג דניאל וגנר מן המשתתפים לא לחשוב על דובים לבנים למשך חמש דקות. הוא מצא שהקבוצה הזו דיווחה על יותר מחשבות על דובים לבנים מאשר הקבוצה השנייה, שהתבקשה לחשוב על דובים לבנים.

גבולות המחשבה

אם כן, אף על פי שיש לנו מידה מסוימת של שליטה מודעת על כיוון מחשבותינו, היא רחוקה מלהיות בלתי-מוגבלת. ואם השליטה שלנו מוגבלת, ייתכן שגם האחריות שלנו על מה שאנחנו חושבים קטנה למדי. אף על פי כן, ברור שהפוטנציאל של המחשבה האנושית גדול מאד. היא אינה מוגבלת בדרך שבה היכולות הגופניות והחושיות שלנו מוגבלות. למשל, איננו יכולים לראות חלקים רחוקים במרחב או בזמן, או לבקר בהם, אבל אנחנו יכולים לחשוב עליהם.

האם יש גבול למה שהמחשבה שלנו יכולה לתפוס? הרעיון שיש היבטים מסוימים של המציאות שהם מעבר לתפיסתנו יכול להיראות תחילה בלתי מתקבל על הדעת. נדמה שאין שום דבר בעולם הזה שאיננו יכולים לחשוב עליו. האם יש סיבה לקחת את אפשרות קיומן של מגבלות קוגניטיביות ברצינות?

התשובה היא כן. מאחר שהמנגנון של המחשבה האנושית הוא חלק מהביולוגיה שלנו, יש סיבות טובות מאד לחשוב שגם שם מתקיימים אותן בעיות ואותם שטחים מתים המגבילים מערכות ביולוגית אחרות. קשה להאמין, למשל, ששימפנזים מסוגלים לחשוב על מכאניקה קוונטית. ייתכן שזו אחת מהמגבלות שנובעות מהיעדר שפה. אבל אם יש חלקים של המציאות שאינם נגישים בעבור מינים חושבים אחרים, מדוע שנניח שאין חלקים שחסומים גם בפנינו?

אך יש הבדל בין ההנחה שקיימים היבטים של המציאות שהם מעבר ליכולת התפיסה שלנו, ובין זיהוי אותם היבטים. האם אפשר לסמן את גבולות המחשבה האנושית?
השאלה הזו עשויה להיראות אבסורדית. אתם יכולים לטעון שאם מחשבה מסוימת היא מעבר לגבולות המחשבה זה אומר שאיננו יכולים לחשוב עליה, ועל אחת כמה וכמה לדעת שהיא מעבר לגבולות המחשבה. אבל אין שום דבר פרדוקסאלי בניסיון לקבוע היכן עובר הגבול. העניין הוא להבחין בין לחשוב על מחשבה לבין לחשוב מחשבה. בדיוק כפי שאנו יכולים לדעת מה אנו לא יודעים – הבלתי-ידוע הידוע – כך גם ייתכן שאנו יכולים לחשוב על מה שאיננו יכולים לחשוב – נוכל לקרוא לו, הבלתי ניתן למחשבה הנתפס במחשבה.

לא משנה כמה רחוק נמצאים גבולות המחשבה האנושית, אין ספק שאנו רחוקים מהם עדיין. יש עדיין מחשבות – מחשבות עמוקות וחשובות – שאף אדם לא הגה. המחשבה הביאה אותנו רחוק; מי יודע לאן עוד תוביל אותנו.

פרופסור טים ביין עוסק בפילוסופיה של פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר, בריטניה, ומחברו של "המחשבה: הקדמה קצרה מאד".

@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טים ביין, New Scientist .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מלאכת מחשבת