אני לא אוהבת להיות אמא

ילדים הם מקור השמחה ומקור הצער הגדול ביותר שלנו. האם הורות היא משהו שאנחנו אמורים בכלל ליהנות ממנו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

יום אחד טיילתי עם חברה והיא התוודתה בפני ואמרה לי דבר שמעולם לא שמעתי מישהו אומר בקול רם: "אני לא אוהבת להיות אמא". האישה הזאת אוהבת את הבן שלה אולי יותר מכל דבר אחר. היא היתה לאם לאחר עשר שנים של טיפולי פוריות. היא אסירת תודה על הילד שנולד לה. אבל אולי מכיוון שהרצון בילד היה חזק וממושך כל כך, והמאמץ שעשתה היה קשה כל כך, שעברו שנים אחדות עד שהיא הכירה במציאות והבינה שההורות פשוט אינה מתאימה לה. היא אינה חשה בנוח בחברת ילדים, מרגישה שעליה לזייף התנהגות "אמהית" כאשר היא נמצאת בחברת הורים אחרים, ולא רוצה לתת את כל־כולה ולדאוג ללא תנאי לאדם אחר. ככל שמדובר בה, הדאגות הבלתי פוסקות, לוח הזמנים הלוחץ והאכזבות הרבות אינם אתגר או הרפתקה, כפי שסבורים כמה מחברותיה ועמיתיה, אלא מעמסה כבדה. עלי להוסיף כי למי שיתבונן בה מן הצד, לא יהיה מושג שכך היא מרגישה. היא אם מצוינת, והיא יודעת את זה. היא פשוט לא אוהבת את זה.

הסיפור הזה עשוי לעורר שאלות רבות. האם הורות היא משהו שאנחנו אמורים בכלל ליהנות ממנו? אחרי הכול, כמה מאיתנו צפו באמת כיצד ירגישו כשיהיה להם ילד, גם אם הם קראו עשרה ספרים בנושא ודיברו עליו עם כל הורה שפגשו? ואולי החבֵרה שלי פשוט נחפזה מאוד במסקנות שלה, כי הרי אין שום עבודה בעולם שמשתנה בצורה דרמטית כל כך כמו הורות? בעוד כמה שנים, כשהבן שלה יהיה בבית הספר היסודי, היא תתקשה לזהות את האֵם שהיא היום, וכמה שנים לאחר מכן הכול ישתנה שוב, וחוזר חלילה. למען האמת, לפעמים מתרחשות תמורות עצומות בילד, וביחסים בין ההורה לילד, בתוך חודשים ספורים. ואולי מדובר במקרה קיצוני, שאינו רלבנטי לרובנו?

ילדים הם מקור השמחה ומקור הצער הגדול ביותר שלנו. אין פלא אפוא שכמה מהצמתים החשובים והמשפיעים ביותר בחיינו קשורים בהם. הציפייה שהבאת ילדים לעולם תסב לנו אושר עצום איננה רק מושרשת בתרבות שלנו, אלא ככל הנראה טבועה בנו מבחינה אבולוציונית. מיתוס האושר הזה אמנם עשוי למנוע מבני האדם לוותר על התרַבּוּת, אבל הוא גם עושה את אחד האירועים המרכזיים בחיינו לנקודת משבר. כשהורות איננה עושה אותנו מאושרים כפי שציפינו, אנו מרגישים לא רק תשישות, אומללות וייאוש, אלא גם בושה.

האם ילדינו עושים אותנו מאושרים?

ייתכן שאתם מפיקים מעט מאוד הנאה מההורות ומתעבים את שלל המטלות והדאגות הכרוכות בה. ייתכן שאתם מותשים וחסרי אשליות בעקבות השחיקה ששחקו אתכם שנות ההורות שמאחוריכם — והשנים שעוד ממתינות לכם. ואם לא די בכל אלה, ייתכן מאוד שאתם מרגישים כמו סטייה מהנורמה בתרבות המקדשת את התא המשפחתי, וחוששים להשמיע את רגשותיכם האמיתיים על הורות ולהסתכן בנזיפות. הדבר המדהים הוא, שמאחר שהרגשות האלה נחשבים טאבו, נראה שרק מעטים מבינים עד כמה הם נפוצים. ניתוח של יותר ממאה מחקרים מצא כי זוגות שהתנהל אחריהם מעקב לפני לידה ואחריה סבלו מירידה, ככל הנראה בלתי הפיכה, במידת שביעות הרצון שלהם מיחסיהם. ולמרות ההצהרות של הורים רבים על השמחה וההתעלות שהם חשים בתפקידם, הסקרים מראים שאם אתן נשים צעירות, לא נשואות ומחוסרות עבודה — ואם הילדים שלכן קטנים מאוד, מתבגרים או בעייתיים — סביר להניח שההורות עושה אתכן פחות מאושרות ופחות מרוצות מחייכן ומבני זוגכן (אם יש כאלה).

הבאת ילדים לעולם היא עניין יקר, מתיש, מלחיץ וסוחט רגשית. למעשה היא כל כך יקרה, מתישה ומלחיצה, שמפליא לראות עד כמה איננו מצליחים לדמיין את קשיי ההורות עד היום שאנו מביאים את העולל הקטן הביתה

הבאת ילדים לעולם היא עניין יקר, מתיש, מלחיץ וסוחט רגשית. למעשה היא כל כך יקרה, מתישה ומלחיצה, שמפליא לראות עד כמה איננו מצליחים לדמיין את קשיי ההורות עד היום שאנו מביאים את העולל הקטן הביתה. אבל אחרי היום ההוא, אף הורה לא יהיה מופתע לשמוע שכאשר שואלים אנשים עד כמה היו מאושרים לפני שהביאו את התינוק הראשון שלהם הביתה ואחרי כן, "הציון" השני נמוך באופן מובהק מהראשון. יתרה מכך, שביעות הרצון מהנישואים מרקיעה שחקים לאחר שהילד האחרון עוזב את הבית. מחקרים אחדים, שפשוט השוו בין רמות האושר או שביעות הרצון של הורים ושל מי שאינם הורים בכל הגילאים ונסיבות החיים, מצאו כי ההורים מאושרים פחות (אם כי התוצאות של כלל המחקרים האלה מעורבות). למשל, במחקר שמרבים להזכיר בהקשר הזה, דיווחו אמהות עובדות מטקסס כי הן חווות פחות רגשות חיוביים על בסיס יומיומי, ויותר רגשות שליליים. כשהתבקשו לדרג כיצד הרגישו בכל שעה במהלך היום הקודם, הן דירגו את הטיפול בילדיהן כפעילות מהנה רק מעט יותר מנסיעה לעבודה ומעבודות הבית.

אין ספק: אם גידול ילדים עושה אתכם לא פעם עצבנים, כעוסים, מותשים או מודאגים מאוד, אתם לא לבד. אינכם היחידים שעולמם התכווץ לאחר בוא הילדים, ושנאלצו להיפרד מכל ההרפתקאות, רגעי האינטימיות הספונטניים וההחלטות המתקבלות בלהט הרגע. אינכם היחידים שנישואיהם נפגעו קשה כל כך — לפחות כשהילדים הם בני פחות משש או בני יותר משתים־עשרה — עד שבעיות וטרדות זניחות מנופחות לכדי קווי שבר שמביאים אתכם לשקול גירושים. מחקרים מצאו ששני גורמי החיכוך הבולטים ביותר בין זוגות נשואים הם כסף וילדים. אבל האמת היא שדי במתח ובמיעוט שעות השינה כדי להגדיל את הסבירות לעימותים. כפי שהבהיר זאת אב טרי, במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, "ילדים הם מקור אדיר לאושר, אבל הם דופקים לגמרי כל מקור אחר לאושר."

אני מקווה שהידיעה כי הורים רבים אחרים שותפים מזמן לזמן לכאבכם תגרום לכם להרגיש פחות חריגים, ותפוגג חלק מרגשי האשמה שלכם. גם אם אנחנו אוהבים את ילדינו, אין זה אומר שאנחנו אוהבים את ההורות. ובכל זאת, אולי מוטב לנו להתמקד בדברים שילדינו מעניקים — דברים שלא תמיד ניתן לסכם אותם בשאלה, "האם אתם מאושרים". אפילו להורים ששונאים את ההורות יש רגעים רבי־משמעות, משמחים ואפילו אופוריים, אשר תורמים לאיכות חייהם: כשהילד שלנו נולד, כשהילד שלנו רץ אל זרועותינו לאחר פרידה, כשהוא קורא את המילה הראשונה שלו, כשהוא מככב בפעם הראשונה בהצגה בבית הספר, כשהמחשבה עליו משככת את הכאב לאחר כישלון בעבודה, כשהוא מסיים את לימודיו בהצטיינות... במחקר שעשינו באחרונה מצאנו, עמיתי ואני, כי הורים דיווחו על תחושת משמעות רבה יותר לחייהם כאשר בילו עם ילדיהם מאשר במשך שארית היום. חיים מלאים הם חיים הכוללים שימוש מלא ביכולותינו, פגישת ממדים שונים של החוויה האנושית, צמיחה, למידה על עצמנו, התחברות לאחרים, התנסות בקשת רחבה של רגשות (מהשיאים הגבוהים ביותר ועד נקודות השפל הנמוכות ביותר), חציבת זהות ייחודית, כתיבת סיפור חיינו, והשארת מורשת שתמשיך גם אחרי שחיינו יסתיימו. ילדים מאפשרים לנו לעשות את כל אלה — ויותר.

אלא שרוב הזמן איננו חושבים על היתרונות הנשגבים האלה; איננו מבלים את הזמן בהתענגות על הרגעים העמוקים והבלתי נשכחים שילדינו מעניקים לנו. במקום זאת אנחנו מתמקדים במשימות ובמטלות היומיומיות, ובמיוחד במשברים הקטנים ובמקרי החירום הגדולים, שעמם עלינו להתמודד. אומרים על אמהות יהודיות — ובעצם, אפשר להחיל זאת על כל האמהות והאבות — ש"אמא יהודייה אף פעם לא יכולה להיות מאושרת יותר מהילד הכי פחות מאושר שלה." פסיכולוגים כבר הציגו עדויות משכנעות לכך שהרע תמיד חזק יותר מהטוב, כך שכאב הלב שגורם לנו ילד אחד גובר בקלות על העונג שמסב לנו ילד אחר. כתוצאה מכך גדולים הם המכשולים המונעים מן ההורה את אושרו — ובמיוחד האושר הגלום ברגעים קטנים ויומיומיים — והורים שמודים בעובדה שאין הם נהנים לעתים קרובות מן ההורות הם אנשים רציונליים להפליא.

אבל למרות כל הראיות לכך שמי שאיננו אוהב את ההורות אינו אדם חסר אחריות או משוגע, העובדה הפשוטה היא שכאשר אנשים נשאלים בחשאי על החרטות הגדולות בחייהם, מעטים מאוד אומרים שהם מתחרטים על שהיו להורים. למעשה, 94 אחוז מסכימים עם המשפט האומר כי למרות המחיר הכבד, הגמול שבהורות עושה אותה כדאית. אחרי שהשנים עוברות, כל אותן הנקות מעוררות אימה באמצע הלילה, כל הרגעים שוברי הלב שבהם חיבקנו בחוזקה ילד שממאן להתנחם, וכל הוויכוחים על שעת ההשכבה, נעשים זיכרונות יקרים המביאים עמם סיפוק ועונג. לעומת זאת, החרטה על אי־הבאת ילדים, או על אי־הבאת ילדים נוספים, נפוצה מאוד. עלינו לזכור את שתי העובדות האלה בפעם הבאה שיקראו לנו למשרדה של סגנית המנהלת, ונרגיש שאנחנו לא מסוגלים לסבול עוד יום אחד של הורות.

מה פוגע יותר באושר: ויכוחים יומיומיים או טראומות גדולות

הורות היא אכן מצב שוחק, שנמשך שנים רבות. עם זאת, עומדות לרשותנו דרכים רבות להפוך את הרגעים הרעים לנסבלים וחיוביים יותר. אסטרטגיה אחת, הנוגדת את האינטואיציה, היא ללמוד להבחין בין הקשיים הגדולים שאנו חווים כהורים ובין הקשיים הקטנים; אתם יכולים אפילו למנות אותם בשני טורים — "הדברים הרעים הגדולים" ו"הדברים הרעים הקטנים" — אלה לצד אלה.

בני משפחה אחת תיארו לי לאחרונה בפרטי פרטים את הבעיות המטרידות אותם. בנם הצעיר של שרה וג'יימס לוקה בתסמונת אספרגר קלה (הגורמת לליקויים חברתיים) ובהפרעת קשב. הוא מצטיין במקצועות מסוימים בבית הספר ומתקשה באחרים. יש לו חבר קרוב אחד, אבל הוא כמעט לא בא במגע עם ילדים אחרים בני גילו. בקיצור, הבעיות הנובעות מהליקויים שאובחנו אצלו מנקרות במוחם כמעט מדי יום. "זה לא נורא," אומרים הוריו. "יש הרבה ימים ושבועות טובים, אפילו מצוינים". אבל יש ערבים שבהם הם מתווכחים ורבים על הדרך להתמודד עם איזו "בעיה" חדשה שצצה אצלו, ועל צעדיהם הבאים. בנם הבכור נראה מאוזן מבחינה נפשית, אבל הוא מעדיף בילוי עם חברים על פני לימוד, ולכן הם רבים איתו בכל ערב על שיעורי הבית. שלא במפתיע, רשימת הדאגות הגדולות של המשפחה מורכבת מבריאותו הנפשית של הבן הצעיר, ואילו הדאגות הקטנות כוללות את "מלחמות שיעורי הבית" של הבכור. ברשימת הבעיות הקטנות הם כוללים גם את הקשיים, המתחים והכאבים השונים שהם חווים מדי יום. באחד השבועות האחרונים, למשל, הציעה שרה לאמו של ילד אחר להפגיש את שני הילדים, אך נדחתה בתירוץ קלוש, והיא משוכנעת שהאם השנייה פשוט לא רצתה שהילד שלה יבוא במגע עם בנה. ואז התקלקל מייבש הכביסה שלהם — תקלה קטנה אמנם, אך היא גרמה אי־נוחות וטרדה באופן כמעט חסר פרופורציה — ובנם הבכור לא הצליח למצוא את הטלפון הנייד שקיבל ליום ההולדת האחרון שלו, והם ביזבזו שעות ארוכות בחיפוש אחריו.

הטרדות והשמחות הקטנות שאנו חווים מדי יום בהקשר לילדינו משפיעים על איכות חיינו יותר מהאירועים הגדולים של החיים

איזו משתי הרשימות הללו תגרום למשפחה הזאת — ולמשפחה שלנו — מצוקה ועצב גדולים יותר? רוב בני האדם יאמרו שפגיעתם של הסעיפים המצויים בטור הדברים הגדולים גדולה וממושכת יותר, ואילו המחקר אומר שמדובר במיתוס וכי ההפך הוא הנכון: הטרדות והשמחות הקטנות שאנו חווים מדי יום בהקשר לילדינו משפיעים על איכות חיינו יותר מהאירועים הגדולים של החיים. הרעיון שהדברים המעצבנים הקטנים גרועים יותר מהאסונות הגדולים עומדת בניגוד לאינטואיציה ולהיגיון... עד שחושבים למה זה כך.

לפני שנים אחדות, כשהייתי רווקה וחייתי לבד, חוויתי שתי חוויות לא נעימות באותו היום: בחברת התעופה אמרו לי שהמושב (האחרון) ליד החלון שהזמנתי לפני זמן רב בטיסה מחוף אל חוף נמכר בטעות לנוסע אחר, ובהמשך אותו היום הייתי מעורבת בתאונת דרכים שבה נפגעה המכונית שלי פגיעה קשה ("טוטל לוס"). התאונה לא היתה באשמתי ויצאתי ממנה בשלום, ואני הגבתי לה בשלווה ובקור רוח מפעימים: הזעקתי עזרה, דיברתי עם חברת הביטוח, שכרתי רכב שהיה מוכן כבר למחרת וכולי. דומה היה כאילו ידעתי באופן אינסטינקטיבי שמדובר במקרה חירום ושעלי להישאר רגועה, לחשוב בצורה רציונלית ולגייס את כל המשאבים והמיומנויות שעומדים לרשותי כדי להתמודד איתו. לעומת זאת, התגובה שלי לבשורה מחברת התעופה היתה הפוכה. הרגשתי שהטעות שלהם בלתי נסלחת, והעניין המשיך להכעיס אותי מאוד גם כעבור כמה ימים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

חוקרים טוענים שכאשר אנו חווים אירוע שלילי משמעותי — תאונת דרכים, פיטורים, השעיה של ילד מבית הספר —  יש לנו מוטיבציה רבה להתמודד עם המשבר ולהתגבר עליו בדרך הטובה והמהירה ביותר. אנחנו מחפשים נחמה רגשית אצל חברים, חוות דעת נוספות מיועצים ורופאים, ומידע מספרים ומאתרי אינטרנט. יתרה מכך, אנחנו "עושים עבודה קוגניטיבית" רבה בניסיון להכיל את מה שקרה. אנו עשויים לצאת מגדרנו כדי להבין כיצד קרתה התאונה או מדוע פוטרנו, לעשות להם רציונליזציה או לראות את הצד החיובי שבהם. דקות ספורות לאחר התאונה שהזכרתי קודם כבר שפכתי את לבי בפני חברתי הטובה ושיכנעתי את עצמי ש"זה דבר טוב", כי עכשיו אוכל להשתמש בכסף שאקבל מחברת הביטוח כדי לקנות את המכונית עם הגג הנפתח שתמיד רציתי. לעומת זאת, עם אירועים קטנים שמעצבנים אותנו או מאכזבים אותנו אנחנו לא מתאמצים להתמודד באותה צורה. לא ניסיתי, למשל, לשכנע את עצמי שעובד חברת התעופה — שישב בוודאי במדינה זרה וקיבל שכר עלוב — ביצע טעות אנושית מובנת משום שעבר עליו יום לא פשוט. לא ביקשתי גם מחברַי עצות או מידע בנוגע להתמודדות עם המצב. זה נראה בעיני מוגזם.

בדרך כלל אירועים רעים קטנים אינם גורמים לנו לבקש תמיכה חברתית. אחת הסיבות לכך היא ההנחה שלאחרים לא יהיה אכפת כפי שאכפת לנו. (אפילו האנשים הקרובים ביותר לנו יביטו עלינו בתמיהה אם נתעסק במשך שעות בחלב שנשפך.) יתרה מכך: מחקרים מצאו שכאשר אנחנו חולקים טראומות קטנות עם אנשים אחרים, הם נוטים — מתוך כוונה טובה ומתוך הבעת תמיכה — למזער את חשיבותן ("חבל שצ'רלי הקטן חטף התקף זעם במהלך הטיסה, אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע"), ולרמוז שאנחנו לא אמורים להתייסר כל כך — ובכך הם רק גורמים לנו להרגיש גרוע יותר.

לסיכום, מכיוון שבעיות חמורות גורמות לנו להתאמץ להתמודד עם המצב, להעריך אותו מחדש באור חיובי יותר וגם לסחוט תמיכה רגשית חזקה מהסביבה, ואילו בעיות פחות גדולות אינן גורמות לנו לעשות זאת, לא פעם הסבל והמצוקה שמסבות לנו הצרות הקטנות עולים על אלה של הבעיות הגדולות. אכן, "יכול להיות שהדברים הקטנים כואבים דווקא משום שאנחנו קוראים להם קטנים". למרבה הצער, רוב בני האדם אינם מודעים כלל לכך. למשל, מחקרים אחדים מצאו שבני אדם מצפים לשנוא מישהו שהכאיב להם מאוד משך זמן רב יותר ממישהו שהכאיב להם קצת, אבל בפועל המצב הפוך. כתוצאה מכך, אנחנו לא מגייסים את האנרגיות הדרושות כדי להתמודד עם הנפילות היומיומיות שמזמנים לנו החיים, ובמיוחד חיינו כהורים.
חשבו על טור הדברים הרעים הקטנים הקשורים לילדים שלכם. אולי הוא משקף "הצטברות של עצבים" על שעות המחשב הרבות של הבת שלכם, על הצעקות שצעקתם אתמול בערב בגלל כל הבגדים הזרוקים על הרצפה, על כאב האוזניים של התינוק שהדאיג אתכם הבוקר ועל הוויכוח מי ישמור על התינוק החולה ויאפשר לבן זוגו לקיים את הישיבות שכבר נקבעו לו בעבודה. חשוב לעשות את כל המאמצים להתמודד עם הבעיות האלה, הקטנות לכאורה, ויהיה זה באמצעות בקשת עזרה, ניהול משא ומתן עם בני משפחה, העמדת האירועים באור חיובי יותר, או לקיחת כמה דקות כדי להירגע, לעשות מדיטציה ולצבור כוחות. אם נהיה נחושים להתמקד בדברים הרעים הקטנים בחיינו כהורים, נתאושש מהם מהר יותר, נהיה שבעי רצון יותר, ויהיו לנו המרץ והחיוניות שיאפשרו לנו לעבור עוד יום בשלום.

למצוא איזון ומשמעות רגשית באמצעות כתיבה

אנו יודעים באופן אינסטינקטיבי שאסור לנו להזניח את טור "הדברים הרעים הגדולים" בכל הנוגע לילדים שלנו, אבל זה לא אומר שההתמודדות תהיה קלה. אולי בתכם המתבגרת הסתבכה עם כמה טיפוסים שליליים, או התמכרה לכל מיני חומרים לא בריאים. אולי מציקים לבן שלכם בחטיבה, אולי הרופאים איבחנו מחלה כרונית אצל הילד שלכם, ואולי התינוקת שלכם אינה מתפתחת בקצב הרצוי. יש הורים שאינם מתרגשים מתלאות ההורות היומיומיות, אבל יוצאים מהאיזון כאשר בעיה רצינית צצה. זאת ועוד: ייתכן שמצוקותיכם כהורים אינן קשורות לילד זה או אחר, אלא לאופן ההתמודדות שלכם עם ההורות ככלל. המאבק המתמיד לשמור על איזון — בין בני הזוג, ובין ההורות והעבודה — הוא כבר כמעט בגדר קלישאה. הורים רבים מנהלים אותו היטב, אך יש שמרגישים כי הלהטוטנות הזאת היא מעמסה כבדה מדי.

רוב ההורים — אפילו אלה שמקבלים עזרה חיצונית, או שהעבודה שלהם גמישה יותר — מסכימים כי אין מספיק שעות ביממה כדי להיות גם הורה מצוין וגם עובד מצוין

כבר ביומכם הראשון עם התינוק החדש אתם קולטים את עשרות — אם לא מאות — הפעמים שתצטרכו לנהל משא ומתן עם בני זוגכם על אופן חלוקתה של מלאכת הטיפול בתינוק וניהול משק הבית. מי יחליף בפעם הבאה חיתול ומי ירחץ בפעם הבאה את הבקבוקים? מי הבא שיקום באמצע הלילה ומי הבא שיחליט על שעת ההשכבה? מי ייקח את התינוק לרופא בשבוע הבא ומי ימלא את דוח המס השנתי? ואם לא די בכך, אחרי שסוף־סוף יישרתם את ההדורים בנושא חלוקת העבודה, הילד גדל (כמה מפתיע), או שילד אחר נולד, והכול משתנה. מחזור המשא ומתן — או המריבות, במקרה הפחות טוב — מתחיל מחדש. מי יסיע את הילדים לבית הספר, לחוגים, לחברים ולרופאים; מי יחליט על קייטנות, בתי ספר וטיפולים רפואיים; מי ימלא עשרות טופסי הרשמה ולימודים; מי יהיה אחראי על המשמעת; מי ירשום אותו למעון; מי יעזור לו בשיעורי הבית; מי ידון איתו על עתידו האקדמי? רשימת המטלות והמחויבויות אינסופית, ומישהו תמיד חייב להיות שם כדי להרים את הכפפה.

לדעת רבים האיזון בין הבית לעבודה קשה יותר לתמרון אפילו יותר ממלחמת המטלות, משום שלבעיה הכמעט אוניברסלית הזאת אין תרופת פלא. רוב ההורים — אפילו אלה שמקבלים עזרה חיצונית, או שהעבודה שלהם גמישה יותר — מסכימים כי אין מספיק שעות ביממה כדי להיות גם הורה מצוין וגם עובד מצוין (שלא לדבר על בן זוג מצוין, בן מצוין, חבר מצוין וכן הלאה). בסקר שנעשה ב־2008 דיווחו יותר ממחצית ההורים העובדים על קשיים בהתמודדות עם העבודה מזה ועם המשפחה מזה.

האיזון בין המחויבויות הרבות הכרוכות בקריירה ובהורות עלול להיות מלחיץ ומתיש, משום ששני התפקידים האלה מתחרים על תשומת לבנו ועל זמננו ומרצנו, והדרישות שלהם עלולות לזלוג זה לתחומו של זה. למשל, ביום עבודה לחוץ, אבות נוטים להתרחק פיזית ממשפחתם, ואילו אמהות פחות חמימות ופחות קשובות לילדיהן. הבעיות עם הילדים, לעומת זאת, מובילות לתקלות בעבודה, לעייפות ולקשיי ריכוז במשרד. יתרה מכך, האנרגיה המנטלית הדרושה כדי לזכור את רשימות המטלות גם בבית וגם במשרד, וכדי לפעול מתוך שליטה רגשית בשתי החזיתות (נגיד, להיראות שמחים כשאתם אוספים את ילדכם מהגן או להאזין בשיא הריכוז למשוב של הממונה עליכם, אפילו כשזה הדבר האחרון שמתחשק לכם לעשות), עלולה להביא לעומס־יתר ולמתח, ובסופו של דבר גם לדיכאון.

לפני שהלחץ הכרוך בתמרון הופך לייאוש ולדיכאון, חשוב ללמוד אסטרטגיות שיכולות לעזור לנו להתמודד עם המצב הנוכחי ולמצוא את האיזון הנכון. אחת האסטרטגיות היעילות בהקשר הזה היא שימוש בכתיבה כדי למצוא משמעות רגשית בקשיי ההורות שלכם. ג'יימי פֶּנֶבֵּייקֶר, פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס באוסטין, גילה שכאשר אנחנו מעלים על הכתב את רגשותינו העמוקים ביותר באשר למצוקות והקשיים הפוקדים אותנו (הוא קורא לזה חשיפה רגשית או כתיבה הבעתית), אנו עשויים לשפר את בריאותנו הגופנית והנפשית. עד היום השלימו הוא וחוקרים אחרים יותר ממאה מחקרים התומכים בתגלית הזאת. די פשוט לשחזר את התהליכים ששימשו אותם: קחו פנקס ריק והתחילו לתאר — לפחות שלושה או חמישה ימים רצופים, רצוי יותר — את המחשבות והתחושות העמוקות ביותר שלכם על החוויות הקשות והמדכדכות ביותר שחוויתם כהורים.

כשהשוו החוקרים בין נבדקים שכתבו באופן קבוע על מצוקותיהם ובין מי שכתבו על נושא ניטרלי או שטחי ולא־רגשי (כמו סידור הרהיטים בחדר השינה שלהם או מראה הנעליים שלהם), הם מצאו באופן עקבי כי "הכותבים ההבעתיים" מאושרים יותר, מרוצים יותר מחייהם וסובלים פחות מדיכאון. יתרה מכך, כאשר חזרו החוקרים אל הנחקרים, התברר שהכותבים ההבעתיים ביקרו פחות אצל רופאים במהלך החודשים הבאים, מערכת החיסון שלהם תיפקדה טוב יותר, תפקודם בעבודה ובלימודים השתפר, הם נעדרו פחות מהעבודה, והיה להם סיכוי גדול יותר למצוא עבודה לאחר פיטורים. לסיכום, לביטוי רגשות בכתב יש יתרונות הֶדוֹניים, גופניים וקוגניטיביים ברורים — יתרונות שעשויים בהחלט להקטין את המתח הבלתי פוסק שבהורות, להחליש את הכאב הכרוך בכל מיני טראומות משפחתיות, ולהקל את הלחץ לאזן כל הזמן בין צרכינו והתחייבויותינו ובין אלה של בני זוגנו, ילדינו והקריירה שלנו. ניהול יומן המתאר את חוויות ההורות שלנו הוא אחת האסטרטגיות הטובות ביותר העומדות לרשותנו כאשר אנו מנסים להתמודד עם מחשבות ורגשות כואבים או סותרים.

פעולת המרתם של רגשות ומראות עזים לכדי נרטיב קוהרנטי משנה את האופן שבו אנחנו מַבנים את מצוקתנו ואת כאבנו, את האופן שבו אנחנו חושבים עליהם ומשלבים אותם בסיפור חיינו

בהתחלה סבר פנבייקר כי סוד ההצלחה של האסטרטגיה הזאת הוא הקתרזיס — ה"שחרור" שהכתיבה מעניקה למי ששומרים את רגשותיהם בבטן. אולי אנחנו מרגישים אשמה על שאנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה, ואולי אנו כועסים על בן זוגנו על שהוא לא מעריך אף פעם את מאמצינו או מותשים מהנסיעות שעבודתנו כופה עלינו, והכתיבה מאפשרת לנו לבטא את הרגשות האלה. אבל נראה שהסוד אינו טמון בהכרח ב"אִוורור" של הרגשות האלה, אלא בכתיבה עליהם, במילים עצמן. הכתיבה על דאגותינו המשפחתיות עוזרת לנו להתפייס איתן ולהבין אותן. כאשר אנחנו מבטאים במילים את התהפוכות הרגשיות העוברות עלינו, הדבר עוזר לנו לפענח אותן, להשלים איתן ולהתחיל להתגבר עליהן; בסופו של דבר, הדבר מכין אותנו לרגע שבו נוכל לחלוק את רגשותינו עם אחרים. ולכן השפה מתגלה כמרכיב קריטי כל כך. פעולת המרתם של רגשות ומראות עזים לכדי נרטיב קוהרנטי משנה את האופן שבו אנחנו מַבנים את מצוקתנו ואת כאבנו, את האופן שבו אנחנו חושבים עליהם ומשלבים אותם בסיפור חיינו. אדם אחד סיפר לי פעם שכתיבה על חוויות מדכדכות מצמצמת את החוויות האלה — מכווצת אותן, מקטינה אותן. כשהטראומות והקשיים שלנו מתכווצים, קל הרבה יותר לאחסן או לדלל אותם. אם נעשה לנו הרגל לנהל יומן הבעתי — ולהשתמש בו גם אחרי טרדות זניחות — נפיק ממנו תועלת כאשר יפקדו אותנו משברי ההורות הגדולים והבלתי נמנעים. לכך אפשר להוסיף את תחושת ההערכה, את השעשוע ואת התובנות שנפיק מהיומן כאשר נקרא אותו שוב כעבור שנים או עשרות שנים.

לראות את התמונה הגדולה

חיים עם ילדים (ויהיו אלה תינוקות, ילדי גן, תלמידי יסודי או מתבגרים) יכולים להיות חיים בבית שכולו כאוס וחוסר סדר, תביעות בלתי פוסקות לזמננו, תשומת לבנו וכספנו, וגלים לא בלתי תכופים של עצבים, מבוכה, חרטה וזעם, שלא לדבר על החרדה מכך שאנחנו עתידים לשלם על כל אלה. יש מי שמוטרדים כל כך מהמחשבה שהם עתידים להיות כבולים אל חייהם הנוכחיים גם בעתיד הרחוק, שהם נעשים אומללים, או גרוע מכך, אפתים ומדוכאים. ברגעים אלה, לא יזיק להסתכל על "התמונה הגדולה" — למה בחרנו להביא ילדים לעולם מלכתחילה, כיצד חוויית ההורות שלנו תשתנה ותשתפר עם הזמן ומה אנו רוצים לתרום לחברה ולדורות הבאים. נקודת מבט רחבה שכזאת מעודדת אותנו לשאול את השאלות הגדולות — מהי מטרת חיינו ומה אנחנו עושים כאן?

אנו יכולים גם לבחור בנקודת מבט אישית יותר — על סדרי העדיפויות שלנו והעניינים השונים שמעסיקים אותנו בשלבים השונים של חיינו. ייתכן שקימה בכל בוקר לפני הזריחה כדי לטפל בילד היא מה שנדרש מכם עכשיו, דרבון של הילד לשפר את ציוניו תהיה הדבר שיהיה עליכם לעשות בעוד עשר שנים, והרמת טלפון אליו כדי להעניק לו תמיכה רגשית תהיה דבר שתצטרכו (ותרצו) לעשות בעוד עשרים שנה. אנשים מבוגרים מפיקים תועלת רבה מיחסים חיוביים עם ילדיהם הבוגרים, ומדווחים כי נכדים הם אחד הדברים הטובים ביותר שקרו להם בחיים. נכון אמנם שאנשים נעשים הורים בגיל מבוגר יותר ויותר, ונכון גם שילדיהם נשארים בבית זמן רב יותר, אבל בגלל העלייה האדירה בתוחלת החיים אנו נהנים ממספר חסר תקדים של שנות "קן ריק" שבהן אנו יכולים לבלות עם צאצאינו הבוגרים — ממוצע מרשים של 30.5 שנים אצל האמהות, ו־22 שנים אצל האבות. כשהם נשאלים בראיונות מה למדו מניסיונם במהלך חייהם, אנשים מבוגרים מדגישים עד כמה חשוב לבחון את היחסים עם הילדים בפרספקטיבה של חיים שלמים. אפשר לסכם את עצותיהם במשפט הזה: "מה אתם עושים כשהילד שלכם בן חמש, עשר או חמש־עשרה כדי ליצור עמו קשר אוהב שיחזיק מעמד לאורך השנים הרבות שבהן הוא כבר יהיה אדם בוגר ואתם תהיו מבוגרים או זקנים? כי תאמינו לי, ככל שהחיים שלכם יימשכו, אתם תרצו את הילדים שלכם בסביבה... כשתהיו בני שבעים ויותר, הילדים שלכם יעניקו לכם המשכיות, משמעות, קִרבה, ובסופו של דבר גם תחושה כוללת של תכלית גדולה יותר בחיים."

לסיכום, תצטרכו לעבוד קשה ולחכות זמן רב עד שמאמציכם ישתלמו, אבל כשזה יגיע, אתם תוקירו את זה מאוד. אבל מה עם ההווה? הידיעה שאהיה מאושר כשהילדים שלי יעזרו לי בזקנתי לא ממש מרככת את הכאב שאני חש נוכח התקף הזעם של בתי הפעוטה או האכזריות האגבית של בני המתבגר. כדי לראות את התמונה הגדולה בהורות עלינו להשקיע מאמץ אמיתי ולעבוד קשה, ממש כפי שעלינו לעבוד קשה כדי לסלוח אחרי עלבון או לחשוב מחשבות חיוביות אחרי אכזבה. אחת הבעיות שיש לנו כבני האדם היא הנטייה שלנו ללכת שולל אחרי ה"כאן ועכשיו" הצר. כל כך קל לנו לומר כן לסיפוקים מיידיים במקום לדחות סיפוקים כדי להשיג דברים משמעותיים במאמץ. היכולת לדחות סיפוקים כרוכה במה שפסיכולוגים מכנים "ויסות עצמי" (או שליטה עצמית), ושלא במפתיע, כשל בוויסות העצמי הוא הגורם לתחלואים חברתיים רבים. אבל אם אתם מצליחים להביא את עצמכם לעבודה גם בימים שאתם מתעבים אותה, או מעבירים חוט דנטלי בין השיניים בלי שום הוכחה לכך שזה עוזר, אתם יכולים גם לעמוד בחובות של ההורות מתוך ראייה לטווח הארוך.

אם האמנתם במיתוס האומר כי לא תוכלו להיות מאושרים אם לא יהיו לכם ילדים, ייתכן מאוד שכאשר גיליתם שאינכם אוהבים את ההורות, או שהיא הרבה יותר אכזרית ולא נעימה מכפי שציפיתם, התחולל רגע של משבר בחייכם

במהלך ביקור בבית ספר לעסקים בצפון קרוליינה סיפר לי אחד המרצים, ג'ון לינץ', סיפור מאיר עיניים על מורה למדעים בחטיבת ביניים שמלמד את תלמידיו לקח מעניין. בתחילת השיעור המורה לוקח אגרטל זכוכית גדול, בעל פתח רחב, וממלא אותו באבנים גדולות. "האם האגרטל הזה מלא?" הוא שואל את הילדים. הם אומרים שכן. אז הוא יוצא מהכיתה, חוזר עם חופן של אבנים קטנות יותר, ומשליך אותן לתוך האגרטל. האבנים הקטנות ממלאות את הרווחים שבין האבנים הגדולות. הוא חוזר ושואל את הילדים האם האגרטל מלא. עכשיו הם מבינים את העניין ואומרים שלא. הוא עדיין לא מלא לחלוטין. "איך הייתם ממלאים אותו יותר?" הם מציעים להשתמש באבנים עוד יותר קטנות. בשלב הזה המורה יוצא שוב מהכיתה כדי להביא מעט חול, ושופך את החול לתוך האגרטל עד שכל החורים והרווחים התמלאו. כעת הוא שואל, "מה מלמדת אותנו ההמחשה הזאת?" שאסור לנו לקפוץ למסקנות, אומרים חלק מהילדים. שיש הרבה דרכים לפתור חידה, אומרים אחרים. "לא," הוא אומר. "היא מלמדת אותנו שצריך להכניס קודם את האבנים הגדולות".

השיעור שהמורה למדעים מנסה ללמד הוא שעלינו להתחייב תחילה למשימות ולמטרות המשמעותיות וה"גדולות" בחיים — לתרום לקהילה, לטפח את הזוגיות, לגדל את הילדים — גם אם זה גוזל מאיתנו זמן שהיינו רוצים להקדיש לתוכניות "קטנות" שמעניקות סיפוקים מיידיים. החליטו מהן האבנים הגדולות בחייכם, מהן האבנים הקטנות ומהם חופני החול, והתחייבו לטפל תחילה בדברים הגדולים.

לקחת פסק זמן

המערבולות העזות של שנות ההורות מקשות עלינו לפסוע פסיעה אחת לאחור ולשקול מחדש את סדרי העדיפויות ואת האפשרויות. וכאשר אין לנו זמן לחשוב, אנו עלולים שלא לשים לב לכל מיני חלופות שעומדות לפנינו. אחת הדרכים להתגבר על הבעיה הזאת היא פשוט לקחת פסקי זמן מן ההורות. במהלך שני העשורים האחרונים עברה המשפחה שינויים תרבותיים עצומים. אחד מהם הוא הדחף לבלות יותר זמן, ויותר זמן איכות, עם ילדינו. אפילו אמהות במשרה מלאה, למשל, מבלות רק עשר שעות פחות בשבוע עם ילדיהן מאשר אמהות לא עובדות, ועל שני סוגי האמהות מופעל לחץ להיות "אמהות־על" ולהעסיק את ילדיהן בשרשרת אינסופית של פעילויות העשרה. התוצאה היא חרדה כרונית, הורות תחרותית, פרפקציוניזם חולני, והורים רבים שמרגישים שאין הם מגדלים את ילדיהם מספיק טוב, גם כאשר הם מוכנים להיות קדושים מעונים על מזבח ההורות.

הלחץ הזה, לנהל את חיינו סביב הילדים, הופך כל מחשבה על חופשה מההורות לכמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אם אנחנו מרגישים אשמה על שהבאנו עוגה קנויה לאספת ההורים של הגן, איך נרגיש אם נוותר על שעות, ימים ואפילו שבועות שלמים מחיי ילדינו? אך גידול ילדים היה תמיד מחויבות קולקטיבית. אבות־אבותינו (או ליתר דיוק, אמהות־אמותינו) גידלו את ילדיהם בתוך מסגרת גדולה יותר — כפר, משפחה מורחבת או שבט — שאיפשרה להם לחלוק את גידול הילדים עם בני משפחה ושכנים רבים. בתרבויות ובתת־תרבויות מסוימות, הגישה הזאת קיימת גם היום. אפילו ההורים שלי, כשעוד גרנו ברוסיה בילדותי הלא־כל־כך רחוקה, היו שולחים אותי ואת אחי הקטן לסבא וסבתא למשך קיץ שלם, החל בגיל שנתיים. ואם לא די בכך, סבי וסבתי חיו במרחק 1,500 קילומטר מביתנו, בעיר קישְטים, שבה התרחש רק עשר שנים קודם לכן האסון הגרעיני השלישי בחומרתו בהיסטוריה, שהביא למותם של אלפי בני אדם כתוצאה מקרינה. אני לא הייתי חולמת לעשות דבר כזה לילדים שלי (אף על פי שהורי, שהם בעצמם סבא וסבתא כעת, עדיין מפצירים בנו לשווא לשלוח אליהם את נכדיהם מדי קיץ), אך אין ספק כי יש גם אפשרויות ביניים.

אם אנחנו שחוקים ולא מאושרים — או גרוע מכך, מדוכאים — אנחנו פשוט לא יכולים להיות הורים טובים. לקיחת פסק זמן מהשגרה השוחקת יכולה להפיח בנו רוח חיים. היא יכולה גם לחזק אותנו ולהזכיר לנו מהן האבנים הגדולות בחיים. ההפסקה הזאת יכולה ללבוש פנים רבות. למשל, אנחנו יכולים לבקש מקרוב משפחה לטפל בילדים בזמן שאנחנו ניסע (לבד, עם בן הזוג, או עם חבר טוב) לתקופה מסוימת. בעלי ואני נהגנו לברוח פעם אחת בשנה לסוף שבוע אחד במלון נחמד במקום לא רחוק שלא הכרנו כמעט. נסענו לא יותר מחצי שעה והרגשנו כאילו חצינו אוקיינוס שלם. ואפשר למשל לבקש מחברה לשמור על הילדים בתמורה לטובה דומה בעתיד, או לשלם לשמרטף לכמה שעות בכל שבוע כדי שנוכל להירגע ופשוט לא לעשות כלום. אפשר לשלוח את הילדים לטיול או לקמפינג עם המשפחה של החבר הכי טוב שלהם. האפשרויות רבות מספור. אנחנו עשויים לגלות שאיננו מתגעגעים אל הילדים כפי שציפינו, או שלהפך, אנו כמהים אליהם עד כדי כך שגישתנו כלפי ההורות, וכלפי סדרי העדיפויות שלנו (משפחה מול עבודה) תשתנה לנצח.
הנפש המוכנה

אם האמנתם במיתוס האומר כי לא תוכלו להיות מאושרים אם לא יהיו לכם ילדים, ייתכן מאוד שכאשר גיליתם שאינכם אוהבים את ההורות, או שהיא הרבה יותר אכזרית ולא נעימה מכפי שציפיתם, התחולל רגע של משבר בחייכם. במקרה הזה, אני מוכנה להתערב שהמחשבה הראשונה שעלתה במוחכם כשהבנתם שאינכם נהנים להיות הורים היתה וריאציה כלשהי על "אני בטח אדם רע". הבעיה היא שהמחשבה הראשונה הזאת לא רק פוגעת אנושות באושרנו ובאיכות ההורות שלנו — היא פשוט שגויה מיסודה. כאשר תבינו מה אומר המחקר בנושא הזה — כאשר תבינו עד כמה התחושה הזאת שכיחה, ולפיכך גם עד כמה שקרית האמונה באושר הרב שמביאים ילדים להוריהם — תתחילו להרגיש שאתם לא לבד. ואם תסתכלו על ההורות מנקודת מבט רחבה יותר, תחשבו על המצבים המשפיעים על אושרכם יותר מכול, תשמרו על איזון באמצעות כתיבת יומן ותיקחו קצת חופש מההורות, יהיה לכם כוח רב יותר להתמודד עם נקודות השפל של גידול הילדים ותדעו להתענג על רגעי השיא שלהם. שהרי אחרי הכול, "בעיני העולם אתם אולי אדם אחד, אך בעיני אדם אחד אתם העולם כולו."

המאמר מבוסס על פרק מספרה של סוניה ליובומירסקי ״המיתוסים של האושר״ שרואה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוניה ליובומירסקי.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אני לא אוהבת להיות אמא

02
sunshine

לסיכום אפשר לומר כי ילדים או כל סוג אחר של קשר, תורם רבות לאישיות הפנימית , אך לא יכול למלא חור בלב - חוסר ביטחון\הערכה עצמי , חסכים וכד'.

03
אנדרואיד

הבאת ילדים היא דוגמא למקבץ שאלות פילוסופיות שהמחברת בקושי נוגעת בהן וגם זאת רק בעקיפין. לכל אחת מהשאלות קיים מקבץ תשובות אפשריות לבחירה שחוברו על ידי הוגים רבים. כל אחד יכול לבחור את התשובה המתאימה למבנה אישיותו.
השאלות הפילוסופיות העולות לגבי כל מעשה ולא רק בנוגע להבאת ילדים לעולם:
א. כיצד מגדירים עונג וסיפוק במשימות מורכבות בהן יש חלקים מענגים וחלקים הגורמים סבל.
ב. מהם הנימוקים המניעים לפעולה כלשהי. האם העונג והסיפוק הם הגורם המנחה היחיד /עיקרי ?
ג. התייחסותנו לסיפוק צרכים ודחפים דוגמת רצון לצרוך מזון, להתרבות וכו המפורטים יפה בפירמידת הצרכים של מאסלו