אנשים ללא פחד

כדי להבין כיצד בני אדם מעבדים אימה, פנו חוקרים דווקא לאלה שמרותקים למראות שמחרידים את רובנו
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

במהלך שש השנים הראשונות להיכרותם, לא הצליח ג'סטין פיינסטין למצוא שום דבר שיפחיד את האישה, שאותה נכנה ס.מ, אף על פי שהוא בהחלט ניסה. הוא הראה לה סרטים כמו "פרויקט המכשפה מבלייר", "ארכנופוביה", "הניצוץ" ו"שתיקת הכבשים", אבל אף אחד מהם לא עורר בה ולו שמץ של פחד. הוא לקח אותה לחנות של חיות מחמד אקזוטיות ושם, סתם כך, היא ניגשה לטרריום של נחשים והכניסה את ידה לתפוס אחד מהם. היא אפילו נגעה בלשונו המרפרפת והכריזה, "זה כל כך מגניב!" ס.מ ניגשה לחיות בחשש כה מועט, עד שסגן המנהל נאלץ להתערב כדי למנוע ממנה ללטף טרנטולה.

ג'סטין פיינסטין

ג'סטין פיינסטין

בשלב הבא, לקח אותה פיינסטין לסנטוריום וייברלי הילס שבלואיוויל, קנטקי – בית רדוף רוחות, אטרקציה תיירותית המכונה "אחד המקומות המפחידים ביותר עלי אדמות". ושוב, דבר לא הבהיל אותה. בשעה שאחרים בסיור קפצו או צרחו למשמע רעשים מוזרים ומוזיקה מאיימת, או למראה התרחשויות מסתוריות בהשתתפות שחקנים הלבושים כרוצחים, מפלצות ורוחות רפאים, ס.מ רק חייכה וצחקה. בתפנית אירונית, היא הצליחה להפחיד את אחת ה"מפלצות" כשהיא הושיטה יד ונגעה בראשה – רק כדי לראות איך זה מרגיש, כפי שהסבירה מאוחר יותר.

שליחותו של פיינסטין להפחיד את ס.מ אולי נשמעת כמו מתיחה של אח שובב, אבל המטרה הייתה רצינית. הוא נוירופסיכולוג קליני במכון הטכנולוגי של קליפורניה שבפסדינה, והוא מאמין שאם יחקור את ס.מ ומספר אנשים עם העדר פחד דומה, הוא יוכל לסלול דרך להבנה טובה יותר של האופן שבו המוח מעבד אימה. באופן משונה, התיאוריה של פיינסטין הוכיחה את עצמה רק כשהוא בכל זאת הצליח בסופו של דבר להבהיל את ס.מ. בעתיד, מחקרו עשוי לתרום לפיתוח טיפולים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

"מדובר במצב גנטי נדיר ביותר, פחות מ- 300 מקרים אובחנו בהיסטוריה. התסמינים כוללים נִגְעֵי עור והצטברות עודפי סידן במוח.ס.מ לכדה לראשונה את תשומת לבם של מדענים כשהיא הגיעה למעבדת הנוירולוגיה של דניאל טראנל באוניברסיטת איווה באמצע שנות ה-80, לאחר שאובחנה כלוקה במחלת אורבך-ויטה. מדובר במצב גנטי נדיר ביותר, פחות מ- 300 מקרים אובחנו בהיסטוריה. התסמינים כוללים נִגְעֵי עור והצטברות עודפי סידן במוח. במקרה של ס.מ, המחלה הרסה את האזור האמיגדלה דמוי השקד, שמצוי בכל אחת מהמיספרות המוח.

"נגעי עור בתפוצה מוגבלת כל כך הם דבר נדיר," אומר דניאל קֶנֶדי, חוקר נוירולוגיה באוניברסיטת אינדיאנה שבבלומינגטון. "היא אחד מכעשרים מקרים ידועים". בראותו את הנזק הממוקד, הבין טראנל שהמצב של ס.מ מספק הזדמנות נדירה להבין מה עושה האזור הזה במוח.

כבר זמן רב משערים שהאמיגדלה ממלאת תפקיד חשוב בעיבוד רגשות, ובמיוחד פחד, אף על פי שתפקידה המדויק אינו ידוע. מחקרי דימות מוח מצביעים על פעילות באמיגדלה בזמן פחד, אבל "מה שהמחקרים האלה לא אומרים לנו הוא האם הפעילות הזו נחוצה לחלוטין לחוויה", אומר מייק קייניגס, נוירוביולוג באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. ייתכן, הוא אומר, שהפעילות באמגידלה היא תוצאה של תהליכים במבני מוח אחרים, ושהיא אינה מהותית לרגש.

כבר זמן רב משערים שהאמיגדלה ממלאת תפקיד חשוב בעיבוד רגשות, ובמיוחד פחד, אף על פי שתפקידה המדויק אינו ידוע.

נראה שהחוויה של ס.מ שוללת את האפשרות הזאת, מכיוון שתחושת הפחד נעלמה מחייה לאחר שהופיע הנזק המוחי שלה. יתרה מזו, שאר קשת הרגשות שלה נותרה ללא פגע, מה שמרמז שהאמיגדלה אינה המרכז של כל הרגשות שלנו, כפי שטענו אנשים מסוימים בעבר. "ס.מ אינה חסרת רגשות בכלל", אומר פיינסטין.
ואכן, אישיותה החיונית חושפת תמונה מורכבת יותר של תחומי האחריות של האמיגדלה בחיינו היומיומיים. חלק מהתובנות האלה עולות מתוך מערכות היחסים שלה עם אנשים אחרים. "היא מאוד חברותית, ואפשר אף לומר שבמידה מסוימת היא רודפת ריגושים", אומר פיינסטין. נאוצוגו צוצ'יה, נוירולוג באוניברסיטת מלבורן, אוסטרליה, מסכים. הוא נזכר שלקח את ס.מ למסעדה כשעבדה במכון הטכנולוגי של קליפורניה. היא נהנתה לפטפט עם המלצר במפגש הקצר ביניהם, ולמחרת רצתה לאכול שוב באותו מקום. כשהיא ראתה שוב את המלצר, פניה אורו והיא הייתה ידידותית מאוד כלפיו.

ללחוץ על הבלמים

סצנת המקלחת המפורסמת בסרטו של אלפרד היצ'קוק "פסיכו"

סצנת המקלחת המפורסמת בסרטו של אלפרד היצ'קוק "פסיכו"

נדמה שפתיחות כזו היא מעלה טובה, אבל במצבים אחרים היא מעידה על חוסר היכולת של ס.מ לקרוא את הרמזים הדקים שגורמים לרוב האנשים לרסן את עצמם. הדבר נכון במיוחד כשנתקלים בדמויות חשודות. "אנשים שלך ולי ייראו בלתי אמינים, ייראו לה אמינים יותר", אומר קנדי. "היא נוטה לסמוך על אנשים ורוצה להתקרב אליהם". כל זה מרמז שהאמיגדלה עוסקת לא רק באיומים מידיים על חיינו, אלא גם באותות הקטנים יותר שעשויים לעדן את התנהגותנו החברתית. קנדי בחן לאחרונה את הפתיחות של ס.מ במעבדה, כשבדק את תחושת המרחב האישי שלה. הוא ביקש מאישה להתקרב אט אט לס.מ, וזו נדרשה לאותת כשהמרחק ביניהן היה הנוח לה ביותר. היא העדיפה מרחק של 0.34 מטרים, כמעט מחצית המרחק שבחרו המתנדבים האחרים. "יש לנו מעין תגובה פיזיולוגית כשמישהו מתקרב אלינו יותר מדי וחודר למרחב האישי שלנו, והאמיגדלה היא זו שמעוררת אותה", אומר קנדי. "היא כמעט כמו בלם של מכונית – היא מגנה עלינו כי היא נותנת לנו את היכולת לווסת את המרחק מהמכוניות האחרות".

רמזים נוספים לתפקודה של האמיגדלה נמצאים בחוסר היכולת של ס.מ לקרוא את דקויות ההבעה שבפניהם של אחרים.

רמזים נוספים לתפקודה של האמיגדלה נמצאים בחוסר היכולת של ס.מ לקרוא את דקויות ההבעה שבפניהם של אחרים. שוב, החסר הזה הוא סלקטיבי מאוד – היא מזהה אושר או עצבות, אבל מתקשה לזהות פחד. בתחילה חשבו החוקרים שהיכולת שלה לזהות רגש הלכה לחלוטין לאיבוד, אבל ניסוייו האחרונים של צוצ'יה מראים שהיא שמרה על תגובה קצרת טווח ובלתי מודעת.

הוא הציג בפני ס.מ שורה של הבעות פנים מפוחדות או כועסות, וכן סצנות מאיימות, לצד גירויים ניטרליים, כל פעם ל-40 אלפיות השנייה בלבד – מהר מכדי לעבדם באופן מודע. ובכל פעם נתבקשה ס.מ ללחוץ על כפתור מהר ככל שהיא יכולה כדי לבחור איזה פרצוף מפוחד או כועס יותר, או איזו סצנה מאיימת יותר. במפתיע, הביצועים שלה היו נורמליים לגמרי, ורק כשהיא קיבלה זמן בלתי מוגבל להחליט, צנחו הביצועים שלה.

כשקנדי חפר עמוק יותר, הוא גילה שמקור הבעיה הוא האופן שבו המוח שלה מכוון את מבטה. ללא התערבות חיצונית, ס.מ לא מסתכלת באופן טבעי בעיניו של מישהו, אחד הסימנים הבטוחים לפחד. "העיניים מתרחבות ומתמלאות לבן – זו דרך ברורה מאוד לזהות פחד", הוא אומר. כשהניסוי תוכנן כך שמבטה יינעל היישר בעיניים שמולה, הביצועים שלה השתפרו דרמטית.
הבדלים אלה מרמזים שלאמיגדלה יש עבודה מתוחכמת יותר מאשר "גלאי סכנה", כפי שטענו כמה תיאוריות בעבר. נדמה שההכרה הראשונית הזאת מתרחשת באזורים אחרים, מתחת לרדאר המודעות שלנו, ורק ברגע שאנחנו קולטים את האיום באופן בלתי מודע, מנחה אותנו האמגידלה לאיסוף המידע הקריטי – לעיניים, במקרה הזה – ולהערכת הסכנה שניצבת מולנו.

הצעד ההערכתי הזה עשוי להיות גורם מכריע ביכולתנו לחוות פחד. בלעדיו, מוחהּ של ס.מ מפרש לא נכונה את אותות הסכנה – ייתכן שהם עדיין גורמים לה להתעוררות, אבל בלי הערכת המצב של האמיגדלה, ההתעוררות הזו מקבלת גוון של התרגשות, לא של פחד. הדבר מסביר את סקרנותה של ס.מ בטיוליה לבית הרדוף ולחנויות של חיות המחמד האקזוטיות. במקום להתנהג באדישות, היא רותקה למראות שמחרידים את רוב האנשים.

התסמינים הנפוצים הם חוסר נשימה, דפיקות לב מואצות, הזעה וסחרחורת. זו עלולה להיות חוויה מערערת, וכרבע מהאנשים מגיבים בבהלה.

כך, בכל אופן, היה נדמה עד פריצת הדרך האחרונה של פיינסטין, כשהוא סוף סוף הצליח להפחיד את ס.מ. למחקר הצטרפו א.מ וב.ג, תאומות זהות עם מצב רפואי דומה לשלה ונזק דומה באמיגדלה. פיינסטין פנה לשיטת עבודה מוכרת בחקר הפאניקה וביקש מהקבוצה לעטות מסכה ששולחת פרצים קצרים של אוויר המכילים 35 אחוזי דו-תחמוצת הפחמן. "רוב האנשים הבריאים שעושים זאת חווים שינוי פיזיולוגי מידי", אומר פיינסטין. התסמינים הנפוצים הם חוסר נשימה, דפיקות לב מואצות, הזעה וסחרחורת. זו עלולה להיות חוויה מערערת, וכרבע מהאנשים מגיבים בבהלה.

להפתעתו של פיינסטין, כל שלוש הנבדקות חוו התקף פאניקה דרמטי. ס.מ צעקה, "הצילו!" ושמה את הידיים על המסכה כדי לסמן לחוקרים להסיר אותה. כשהיא נשאלה מה היא הרגישה היא ענתה: "בעיקר פאניקה, כי לא ידעתי מה לעזאזל קורה". זו הייתה הפעם הראשונה שהיא חוותה פחד מאז תחילת המחלה שלה.

שני סוגים של פחד

שתי המתנדבות האחרות חוו תגובות דומות. א.מ העוותה את פניה וידה השמאלית התקפלה לאגרוף בעוד היא מנסה לברוח מהמסכה. היא דיווחה שהרגישה "פחד גדול מחֶנֶק" ואמרה שזה היה הפחד הגדול ביותר שהיא אי פעם חוותה – היא חשבה שהיא עומדת למות. ב.ג, מצדה, השתנקה ותלשה את המסכה מפניה. גם היא אמרה לחוקרים שהיא חשבה שהיא עומדת למות אם הניסוי ימשיך, ואמרה שהפאניקה שהיא הרגישה הייתה "חדשה לגמרי".

בתחילה היה נדמה שהתוצאות סותרות את כל מה שפיינסטין חשב שהוא ידע על תפקוד האמגידלה. איך יכול אדם ללא אמיגדלה להרגיש פחד? "זה בלבל אותי", הוא אומר. "כל כך הרבה מהמחקר שלנו בעשורים האחרונים התמקד באמיגדלה כמבנה הפחד האולטימטיבי".
אבל לאחר מעט מחשבה, הוא התחיל להבין כיצד יכולים הממצאים להתאים לתיאוריות הקודמות שלו. פיינסטין טוען שהמוח מעבד איומים פנימיים, כגון התקפי אסתמה או לב, בצורה שונה מאשר איומים חיצוניים. "זו שכבה קדמונית, צורה בסיסית מאוד של פחד", הוא אומר. זה הגיוני, בהתחשב בכך שרמות גבוהות של דו-תחמוצת הפחמן משנות את רמות החומציות בדם, וזה בתורו מעורר סדרה של תגובות ברחבי המוח.  הפעילות העצבית שנוצרת היא רחבה כל כך, עד שהיא עלולה ליצור תחושת פאניקה גם ללא האמיגדלה, שמשימתה המרכזית היא להעריך איומים בסביבתנו ולהנחות את התנהגותנו בהתאם.

 ללא עזרת האמיגדלה, לא יכלו ס.מ, א.מ וב.ג לשקלל את סימני הבטיחות שסביבן בתוך תחושותיהן הפנימיות ולמזער את האימה שהן חוות.

"הגיוני מאוד שמשהו כמו דו-תחמוצת הפחמן יפעיל מעגל חשמלי שאינו האמיגדלה", אומר קורנליוס גרוס מהמעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית במונטרוטונדו שבאיטליה. מועמדים אפשריים בעיניו הם חלקים מההיפותלמוס וכן אזור החומר האפור שבמרכז המוח.
ייתכן שהמתנדבות "חסרות הפחד" הגיבו בעוצמה כה רבה לניסוי דו-תחמוצת הפחמן כי אין להן היכולת לפרש את ההקשר של ההתרחשות. אף על פי שבמשתתפים אחרים התעוררו התחושות הלא נעימות שמאותתות על תחילתו של חנק, החושים האחרים שלהם אמרו להם שהחוקרים לא יתנו לזה לקרות, ושיככו את הפאניקה שלהם. אבל ללא עזרת האמיגדלה, לא יכלו ס.מ, א.מ וב.ג לשקלל את סימני הבטיחות שסביבן בתוך תחושותיהן הפנימיות ולמזער את האימה שהן חוות.

לחזות את האיום

תפקידה של האמיגדלה בהערכת סיכונים עשוי לשפוך אור על ממצא מתמיה אחר מאותו ניסוי. משתתפים בריאים מפתחים בדרך כלל תגובה מקדימה לפני ניסוי חוזר – שינויים מזעריים בדפוסי ההזעה ועלייה קלה בקצב הלב. לעומת זאת, המשתתפות החולות במחלת אורבך-ויטה לא הראו סימנים לציפייה מוקדמת כשהן ניגשו למכשיר בפעם השנייה, אף שהן זכרו בבירור את הפאניקה שהן חשו בביקורן הקודם. לכן נדמה שהאמיגדלה היא חיונית בהעלאת זיכרונות של פחד בעת הערכת מצב חדש.

מעבר לשיפור הבנתנו לגבי אזור המסתורי הזה במוח, התוצאות האלה עשויות יום אחד לעזור לאנשים שמרגישים מידה מופרזת של חרדה. קייניגס חקר יוצאי מלחמת וייטנאם שנפצעו בקרבות קשים. מתוך דגימה של 200 יוצאי מלחמה בעלי פגיעות מוחיות, חצי סבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. אבל משתתפים עם נזק באמיגדלה לא פיתחו את ההפרעה הזו.
"אנחנו יודעים שלעתים קרובות האמיגדלה פעילה יתר על המידה אצל אנשים עם הפרעות פחד וחרדה", אומר קייניגס. לפי המחקר שלו, ייתכן שנדרשת אמיגדלה פעילה כדי ללקות בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, אף שהוא מזהיר ואומר שמוקדם מדי לקבוע זאת בוודאות. "מדובר בתחום מחקר פעיל ומתמשך", הוא אומר. התקווה היא שהחוקרים יפתחו תרופות או כלים אחרים שישנו את תגובתה של האמיגדלה ויפחיתו את תסמיניהן של הפרעות כאלה.

ובכל זאת, החוקרים ינסו להתקדם בזהירות, אומר פיינסטין – השבתת האמיגדלה אינה פתרון, כפי שמוכיח המקרה של ס.מ. העדר תחושת הסכנה עשה אותה פגיעה לשודדים, והקושי שלה לפענח אותות חברתיים מפריע לה לפתח מערכות יחסים ארוכות טווח.
נדמה שחיים ללא פחד הם ברכה, אבל כשפיינסטין שאל את ס.מ מה היא תאמר למישהו שרוצה להיות כמוה, דעתה הייתה נחרצת: "אני לא מאחלת את זה לאף אחד".

קריסטי אשוואנדן היא כותבת שגרה בקולורדו. היא פרסמה מאמרים ביותר מ-50 כתבי עת, בהם ניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, Science ואחרים.

@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קריסטי אשוואנדן, New Scientist.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אנשים ללא פחד