אנשי העולם קודמים

בעמודיו הראשונים של ״דיוקן האמן כאיש צעיר״ (משנת 1916), סטיבן דדלוס, האלטר-אגו של ג׳יימס ג׳ויס, פותח את העמוד הריק בתחילת ספר הלימוד שלו בגיאוגרפיה ובוחן את מה שכתב שם:

״סטיבן דדלוס

קורס יסודות

קולג׳ קלונגוז ווד

סאלינס

מחוז קילדר

אירלנד

אירופה

העולם

היקום״

רובנו בוודאי זוכרים איך בילדוּת כתבנו כתובת מורחבת דומה, על פי אותו היגיון של ציוני מקום כלליים יותר ויותר. שתי השורות האחרונות ברשימה של דדלוס מיותרות, כמובן, בציון כתובת אמיתית. רק חיזר השולח גלויה הביתה מאוניברסיטה אחרת היה חושב להוסיף אותן. כולנו, במובן כללי כלשהו, ״אזרחי העולם״ או לפחות תושביו.

גם דבלין, כמו כל מקום, היא מרכז העולם, מרכז היקום. תצלום: סאאד צ'ודהרי.

בדרך כלל, המדינה שלנו היא שמגדירה אותנו גיאוגרפית, והמשפחה, החברים והמכרים שלנו הם שממלאים את המחשבה החברתית שלנו

ועם זאת, כבוגרים, לרוב איננו חושבים על מה שמעבר לסביבה המידית שלנו. בדרך כלל, המדינה שלנו היא שמגדירה אותנו גיאוגרפית, והמשפחה, החברים והמכרים שלנו הם שממלאים את המחשבה החברתית שלנו. אם אנחנו חושבים על היקום, הרי זה מנקודת מבט אסטרונומית או דתית. אנחנו ממוקדים באזורים הקרובים לנו, כי התפתחנו מהומינואידים שנעו בחבורות קטנות. ככל שאנשים אחרים רחוקים מאיתנו, או פחות גלויים לעינינו, כך קשה יותר להִיטרד על ידם. אפילו כשהטלוויזיה מביאה חדשות על אלפים הגוועים ברעב באפריקה שמדרום לסהרה, אנחנו מושפעים באורח עמוק יותר מדיווח על מעשה אלים אחד שהתרחש ברחוב סמוך לנו.

החיים נסבלים חלקית כיוון שאנחנו יכולים למנוע מעצמנו בקלות כזו לדמיין את היקף הסבל ברחבי כדור הארץ. ואם אנחנו כן חושבים על כך, עבור רובנו המחשבה אינה כרוכה ברגשות אלא מנותקת. כך אנו חיים כמין. אולי בגלל זה השם, באנגלית, לקבוצה של הומינואידים הוא shrewdness (״פקחוּת״).

עם זאת, ישנה מסורת ששורשיה כבר במאה הרביעית לפני הספירה, והמעודדת אותנו לראות בעצמנו לא אזרחים של מדינה או אומה, אלא של העולם. ראשיתה בפילוסוף האקצנטרי דיוגנס מסינופה (הנמצאת היום בתחומי תורכיה). אין לבלבל בין דיוגנס הזה, שנודע לעתים בשם ״הציני״,  ובין דיוגנס האחר, הביוגרף דיוגנס לארטיוס, שכתב את התיאור המפורט והמלא ביותר ששרד בידינו על אודות חייו של דיוגנס הציני. דיוגנס שלנו נודע בכך שוויתר על כל עושר גשמי, קיבץ שיירי מזון וישן בסוג של חבית ריקה שנהג להתגלגל בתוכה ממקום למקום. הוא נודע בכינוי ״הכלב״ (אותה מילה יוונית שממנה הגיע הכינוי ״ציני״), הטיל את צואתו בתיאטרון, אונן בפרהסיה והרים את רגלו כדי להשתין על צעירים שהקניטו אותו בנביחות והשליכו לעברו עצמות. דיוגנס היה כמובן פילוסוף, אם כי מאוד יוצא דופן, וזכה בשל כך לכבוד. אבל כיום היינו רואים בו כנראה שילוב של קומיקאי סטיריקן ואמן-מופיען חסר בית.

"דיוגנס בחבית שלו, עם הכלבים" (1860), ז'אן-לאון ז'רום, מוזיאון וולטרס. תצלום: ויקיפדיה

דיוגנס האמין בביטוי הפילוסופיה שלו באמצעות פעולות יצירתיות. הוא אמר לאנשים כל מה שחשב, אבל גם הראה להם. כשאפלטון לימד כיתה של תלמידים נלהבים שהאדם הוא ״הולך על שניים חסר נוצות״, דיוגנס הופיע כשבידו תרנגולת מרוטה וצעק ״ראו, הבאתי לכם אדם!״ אפלטון כינה אותו ״סוקרטס המשוגע״. הוא נהג לשוטט בשוק האתונאי באור יום כשהוא נושא  עששית דולקת ולטעון שהוא מחפש אדם ישר – שכמובן, לא נמצא מעולם. אלכסנדר הגדול ביקר אותו בביתו שבחבית ושאל אם יש משהו שהוא חושק בו, ודיוגנס ענה לאדם החזק בתבל: ״כן, אנא זוז, אתה מסתיר לי את השמש״. אלכסנדר ענה ללא היסוס שהוא היה רוצה להיות דיוגנס. דיוגנס ענה: ״כן, ואלמלא הייתי דיוגנס, הייתי גם אני רוצה להיות דיוגנס״.

כשנשאל מאין הוא, דיוגנס ענה ״אני אזרח העולם״. באוזני היוונים הקדמונים אלה היו דברי כפירה: הזהות האישית הייתה אמורה לנבוע מנאמנות עמוקה לעיר-מדינה, שהייתה גם מקור הביטחון והכבוד העצמי

הוא אמנם היה הציניקן הראשון, אבל הציניות של דיוגנס לא הייתה מבול בלתי פוסק של שליליות ומרירות: להבדיל מן הציניקנים המודרניים, היה בו פן אידיאליסטי עמוק. כשנשאל מאין הוא, דיוגנס ענה ״אני אזרח העולם״. המילה שבה הוא השתמש הייתה ״קוסמופוליטֶס״ ממנה יצרנו את ״קוסמופוליטי״ המשמשת אותנו כיום, ולכן הוא בעצם נשבע אמונים לקוסמוס; אלא שהמונח מתורגם לרוב כ״אזרח העולם״. באוזני היוונים הקדמונים אלה היו דברי כפירה: הזהות האישית הייתה אמורה לנבוע מנאמנות עמוקה לעיר-מדינה, שהייתה גם מקור הביטחון והכבוד העצמי.

אבל דיוגנס לא ניסה רק להרגיז את האורתודוקסיה ולהדהים את הסובבים. ההצהרה שלו הייתה אות לכך שהוא רואה בטבע, בקוסמוס – ולא בחוקים הקרתניים והאקראיים ברובם של העיר מדינה – מדריך לחיים. לקוסמוס יש חוקים משלו. במקום להשתעבד למנהגים מקומיים ולהתרפס בפני השררה, דיוגנס היה אחראי לאנושות ככלל. הנאמנות שלו הייתה לתבונה האנושית, שאינה נגועה בעניינים קטנוניים של עושר וכוח. והתבונה, כפי שסוקרטס ידע היטב, מערערת על הסטטוס קוו.

קוסמופוליטי על פי דרכו: "אלכסנדר הגדול חותך את הקשר הגורדי" (1767), ז'אן-סימון ברתלמי. תצלום: ויקיפדיה

מפתה אולי לראות במחשבה כזו פשוט רעיון נושן ממוזיאון תולדות הרעיונות – פנטזיה אוטופית. אני סבור כי ההפך הוא הנכון וכי לרעיון הזה יש רלוונטיות מיוחדת עבורנו במאה ה-21.

העצמי היחיד היה במרכז, המעגל שהקיף אותו הוא מעגל המשפחה, לאחר מכן המשפחה המורחבת, השכנים, ערים קרובות, המדינה ובסופו של דבר, במעגל החיצוני, המין האנושי כולו

הציניות התפתחה לסטואיות, והיבטים בקוסמופוליטיות של דיוגנס מצאו מצדדים רהוטים ומלוטשים בדמותם של סנקה, קיקרו ומרקוס אורליוס. אבל הירוקלס, בן המאה השנייה לספירה, הוא שסיפק את הדרך המועילה ביותר להבנת הרעיון הבסיסי. הוא תיאר מערכת של מעגלים בעלי מרכז משותף. העצמי היחיד היה במרכז, המעגל שהקיף אותו הוא מעגל המשפחה, לאחר מכן המשפחה המורחבת, השכנים, ערים קרובות, המדינה ובסופו של דבר, במעגל החיצוני, המין האנושי כולו. המשימה שעומד בפנינו, כך הוא חשב, היא למשוך את המעגלים הללו כמה שיותר קרוב אל המרכז. עלינו לנוע ממצב של כמעט-אדישות לאנושות ככלל, אל מצב שבו המין האנושי הוא חלק מדאגתנו היומיומית.

הדימוי הזה, דמוי המטרה, מאייר בבהירות את הבעיה עבור כל מי שנמשך לקוסמופוליטיות. כיצד נוכל לראות את עצמנו כאזרחי העולם כאשר אנחנו נמשכים, כנראה, בטבעיות רבה כל כך למרכז התרשים של הירוקלס? ואכן, למה שאפילו נרצה בזה, אם הדבר נוגד כנראה כל כך את נטייתנו הטבעית?

מרקוס אורליוס (פסל מהמאה השניה לספירה): אזרח העולם לומד כל חייו, מכל אחד, מכל דת ואסכולה וגישה, גם אם הוא קיסר. תצלום: ויקיפדיה

חלק מהדתות עודדו אותנו לחשוב כך במשך אלף שנה, בטענה שרצון האל הוא שנכיר בבורא המשותף ובאנושיות המשותפת לנו. הנצרות אינה היחידה הטוענת לשוויון בין יחידים ולצורך לאהוב את כולם כפי שאנו אוהבים את עצמנו. למרות זאת, מאמינים רואים את עצמם כנתינים של האל, לפחות כפי שהם אזרחי העולם, והדבר אינו תואם את האופן שבו אני מבין את המושג קוסמופוליטיות.

אני גם לא סבור שאנחנו יכולים להיות קוסמופוליטיים באמת אם תהיה לנו איזו ממשלה עולמית שלכל אומה בה תהיה מדינה פדראלית במקום ישות עצמאי, ושעלינו להגשים זאת בהקדם האפשרי כדי להימנע ממלחמה אסונית, הרס הסביבה ועוני. מעטים הקוסמופוליטיים התומכים בכך ברצינות כדרך הטובה ביותר להשגת שלום ארוך טווח. קשה מספיק למנוע מאירופה המחוברת להרוס את עצמה, כך שהמחשבה על מעבר לממשלה עולמית שיתאפשר ללא גל של טרור או מלחמה אינה אלא סוג של פנטזיה. מלבד זאת, אפילו אם ממשלה עולמית הייתה אפשרות מעשית, לא רבים היו רוצים להגשים אותה, בהתחשב בהשפעות המשחיתות של הכוח.

איזו תקווה יש, אם כך, עבור הקוסמופוליטיות? תקווה גדולה, אני סבור. לא כקריאה להקמת ממשלה עולמית, או תנועה מבוססת דת, אלא כעמדה פילוסופית המשנה את תפישת העולם שלנו, נקודת התחלה למחשבה על מקומנו בעולם.

אנחנו מחוברים באמצעות מסחר ומיקור חוץ בדרכים שלפני עשור לא ניתן היה אפילו לדמיין. עמיתינו לעבודה ואנשים שאנחנו משתפים עמם פעולה בהחלט עשויים להתגורר בהודו או בלונדון

האמירה כי האינטרנט שינתה את הטבע והמהירות של קשרינו עם אנשים סביב העולם היא קלישאה, אבל זו האמת. אני כבר לא צריך לסמוך על דווחי החדשות בארצי כדי ללמוד מה קורה בעולם: אני יכול לגלות עיתונאים מקומיים המצייצים, כותבים בלוגים או מעלים את הכתבות שלהם ליוטיוב, ויש לי גישה לאל-ג׳זירה או חדשות פוקס בדיוק כפי שאני יכול לצפות בבי בי סי. הקשר הזה אינו פסיבי בלבד, והחדשות אינן מסופקות על ידי עיתונאים שלהם לבדם יש גישה לאנשים מארצות רחוקות. אני יכול, באמצעות הערות בבלוג, מייל, פייסבוק וטוויטר, לתקשר עם אנשים בחדשות. יתכן שאפילו אוכל לשוחח איתם בסקייפ. אני יכול להביע דעות בלי שאלה יסוננו על ידי התקשורת. ואנחנו יכולים לחלוק לא רק עובדות או היבטים של ידיעות חדשותיות. אנחנו מחוברים באמצעות מסחר ומיקור חוץ בדרכים שלפני עשור לא ניתן היה אפילו לדמיין. עמיתינו לעבודה ואנשים שאנחנו משתפים עמם פעולה בהחלט עשויים להתגורר בהודו או בלונדון.

בספרו משנת 2001 Republic.com, חוקר המשפט האמריקני קאס סאנסטין (Sunstein) הביע את החשש שמא האינטרנט תהפוך את כולנו למבוצרים עוד יותר בדעות הקדומות שלנו, בגלל היכולת שלנו לסנן את המידע המגיע אלינו. נמצא את הגומחות שלנו וניצור מין חומת מגן בפני יתר העולם, שתאפשר חשיפה רק להיבטים ומידע נבחרים: ״אני היומי״, כהגדרתו. גזענים יסננו דעות המתנגדות לגזענות, ליברלים לא יצטרכו לקרוא שמרנים ומשוגעים לנשק יוכלו לאשש את דעותיהם על העולם. הסכנה הזו עדיין קיימת עבור חלקנו. עם זאת אפילו בתקשורת הרגילה, נשמעים קולות חדשים, הסרטונים והציוצים שלהם מספקים סיפורים אנושיים בגוף ראשון שיש בהם בהילות ששום דיווח מתווך אינו מסוגל לו. וזה קורה בהיקף עוצר נשימה.

כלואים: עבודת אמנות ב-Millenium Park בשיקגו. תצלום: פטריק פרקינס

האינטרנט סיפקה חלון אל האנושיות המשותפת שלנו; ואכן, היא מאפשרת לנו לראות יותר מאשר רבים מאיתנו מסוגלים לעכל

אחד ממקורות הרוע בעולם הוא אי היכולת של אנשים ״להינתק מהמרכז״ – לדמיין מה מרגיש אדם אחר, שמותקף על ידי רחפנים קטלניים, או מעונה, או מוכה על ידי בריונים מטעם המדינה בצעדת מחאה. האינטרנט סיפקה חלון אל האנושיות המשותפת שלנו; ואכן, היא מאפשרת לנו לראות יותר מאשר רבים מאיתנו מסוגלים לעכל. עם זאת, בעקרון, היא מעניקה לנו חיבור גדול מאי פעם יותר עם מגוון רחב יותר של בני אדם בכל העולם. כל עוד יש לנו וויי-פיי, איננו יכולים לטעון שאיננו יודעים. עדיין לא ידוע אם החיבור הזה יוביל לקיטוב גדול יותר בדעותינו, או להגדרה חדשה של המכנה המשותף שלנו.

בשנים האחרונות, שני פילוסופים מאוניברסיטת פרינסטון, פיטר סינגר (Singer) וקוואמה אנתוני אפיא (Appiah) הציגו עמדות מנוגדות בנוגע לאופן שבו אנחנו קשורים אלה לאלה כבני אדם. בעיני סינגר, ברור שסבל ומוות ממחסור במזון, מקלט וטיפול רפואי הם רעים, ולא משנה מי הסובלים מהם או איפה הם נמצאים. סינגר אינו מנסח את הטיעון שלו במונחים קוסמופוליטיים, אבל הוא רוצה לצמצם את הסבל ברמה העולמית. המסורת התועלתנית ממנה הוא מגיע מעניקה משקל זהה לכל הנזקקים, בלי להעדיף את מי שבמקרה דומים לנו ביותר.

סינגר מבסס את טיעוניו באמצעות ניסוי שנועד להראות שמרביתנו חולקים את הנחות היסוד שלו. דמיינו, כך הוא מבקש, שאתם חולפים ליד בריכת מים ושומעים ילד קטן במצוקה, טובע. אתם נועלים נעליים יקרות. למרות זאת, לא תהססו לקפוץ לבריכה ולהציל את הילד, ולא משנה מה יקרה אגב כך לנעליים שלכם. למה, אם כן, הוא שואל בספרו The Life You Can Save (משנת 2009), אתם לא מקריבים מעט מאורח החיים שלכם ותורמים לפחות חמישה אחוזים מהכנסתכם לעמותות סיוע? דבר זה לבדו יציל אינספור ילדים מסבר ואפילו ממוות ממחלות הניתנות לריפוי או מתת תזונה.

אם ילד היה נשרף למוות במוזיאון, מי היה מעדיף להציל את הציור העתיק והיקר? עם זאת, במחיר הציור העתיק, ניתן להציל אצטדיון שלם מלא בילדים

על פי הערכות, ישנם כיום כ-1.4 מיליארד בני אדם החיים בעוני קיצוני – כמעט רבע מאוכלוסיית תבל. אם אנחנו רואים בעצמנו אזרחי העולם, האחראים ומגלים אכפתיות לסבל בכל מקום ניתקל בו, בוודאי נסכים עם סינגר. עלינו לעשות כל מה שנוכל כדי לסייע לאחרים לעבור את הסף ולהפוך את חייהם לנסבלים, גם אם הדבר דורש מאיתנו קורבן: פחות חופשות אקזוטיות, ויתור על מחשבים ניידים יקרים, שעונים מעוצבים או טבעות יהלום. סינגר ממשיך וטוען כי פילנתרופ עשיר התורם מיליוני דולרים למוזיאון כדי להציל ציור של דוצ׳ו מן המאה ה-13 ראוי בעצם שיתרום את הכסף להצלת ילדים: אם ילד היה נשרף למוות במוזיאון, מי היה מעדיף להציל את הציור? עם זאת, במחיר הדוצ׳ו, ניתן להציל אצטדיון שלם מלא בילדים.

כמה ילדים אפשר להציל במחיר הציור הזה? והאם זאת שאלה נכונה? "מדונה ובנה" (1300-1305), דוצ'ו די בואנינסניה. תצלום: ויקיפדיה

ישנן אינספור תשובות אפשריות לכך, ואת רובן סינגר צפה מראש. אולם אחת המאתגרות שבהן מגיעה מהפילוסוף אפיא. הוא עצמו דמות קוסמופוליטית (הוא בן להורים מבריטניה ומגאנה ובעל אזרחות מארצות הברית), והוא רהוט בהגנתו על מושג הקוסמופוליטיות כאוניברסליזם בתוספת הבדל. הוא מתעקש כי כל בני האדם חולקים ביולוגיה משותפת וצרכים ותשוקות חופפים. עם זאת, כך הוא טעון, בספרו משנת 2006 Cosmopolitanism: Ethics in a World of Strangers, אנו יכולים לחגוג את השונות שלנו: קוסמופוליטיות אינה מחייבת הומוגניות. רחוק מזה. האידיאל שלו תובע שנאזן בין הכרה באנושיות המשותפת לנו, ובמחויבויות המוסריות הנובעות ממנה, לבין השייכות שלנו למקום שממנו באנו והמקום אליו אנחנו שייכים.

ובכל זאת: אם כל כך הרבה אנשים בעולם אינם עושים את חלקם – וברור שכך הוא – נראה לי שלא ניתן לתבוע ממני לשבש את חיי כדי לשאת באחריות לבדי

אפיא תומך בעמדה שלפיה יש לנו מחויבויות משמעותיות כלפי בני אדם אחרים באשר הם. הוא מסכים כי עלינו לראות את עצמנו כקשורים הדדית, ואת חיינו כבלתי ניתנים להפרדה. למרות זאת, הוא טוען, סינגר מרחיק לכת מדי. בעיני אפיא, חובה על בעלי השפע לשלם את חלקם כדי להקל על העוני הקיצוני ברחבי העולם. אבל אין פירושו בהכרח לתת עד שאתם עצמכם תהפכו לעניים יחסית. הוא טוען כי אנו מחויבים רק לשלם מה שנראה לנו ראוי ואיננו צריכים לחוש אשמה אם לא נוכל לתת מעבר לזה. אנו במערב לא חייבים ללכת בעקבות דיוגנס, לוותר על כל רכושנו ולישון ברחוב: ״אם כל כך הרבה אנשים בעולם אינם עושים את חלקם – וברור שכך הוא – נראה לי שלא ניתן לתבוע ממני לשבש את חיי כדי לשאת באחריות לבדי״.

סינגר ענה לדברים אלה בגרסה שונה של ניסוי הבריכה שלו. מה הייתם עושים אילו היו בבריכה עשרה ילדים ועשרה מבוגרים, ובכללם אתם, בסמוך? אם רק אתם וארבעה אחרים תקפצו וחמשת המבוגרים האחרים יתרחקו משם, הרי לא תצילו רק את החלק ״ההוגן״ שלכם, כלומר ילד אחד בלבד, ותניחו לאחרים לטבעו. איש לא יסכים אתכם אם זה מה שתעשו. סינגר משוכנע שהמחויבות שלנו לאחר חורגת מעבר למושג החלק ״ההוגן״ שלנו בפתרון הבעיה.

ואולי יש גובה שממנו כבר לא רואים את מי שלמטה? מראה מבורג' ח'ליפה, דובאי. תצלום: תומס בנטון

כל אחד מאיתנו יכול לתת לפחות את החלק ״ההוגן״ שלו, אפילו אם זו אינה גישה לגמרי עקבית לאזרחות העולם

האם זהו מכשול בפני הקוסמופוליטיות? אם אתם רוצים לראות בעצמכם אזרחי העולם, כפי שאני חושב שראוי, האם פירושו שאתם חייבים לוותר על מרבית רכושכם, לוותר על אופרה, שתיית יין משובח, צפייה במשחקי כדורגל או כל תענוג יקר אחר? אפילו אם סינגר צודק באשר למחויבות המוסרית שלנו, ישנה סכנה שהקורבן שהוא דורש פשוט יהפוך את כל התפישה הזו לבלתי מושכת. מי מוכן לצעוד בעקבותיו ולתרום ולו חמישה אחוזים מכלל ההכנסה השנתית שלו? זוהי בעיה פילוסופית של ממש העוסקת בשאלה כיצד יש לחיות. זהו אתגר של ממש לשאננות ולאדישות. וישנן דרכים רבות להימנע מהבעיה, ובכלל זה השלמה עם חוסר עקביות – האפשרות המכונה living high and letting die ["לחיות על הגובה ושימותו שם למטה מתחתיי"]

אולם ישנו פתרון אחר, שקל יותר לקבל – להכיר בכוח של טיעוניו של סינגר ואפילו במסקנותיו, בלי לבחור בחיים בנוסח דיוגנס. כל אחד מאיתנו יכול לתת לפחות את החלק ״ההוגן״ שלו, אפילו אם זו אינה גישה לגמרי עקבית לאזרחות העולם. אנחנו יכולים להכיר בכך שהחלק הזה אינו מספיק, שבמובנים רבים, רובנו לא חיים את האידיאל המוסרי. זה לא אמור למנוע מאיתנו להתקדם בכיוון שעליו המליץ הירוקלס. ככל שנוכל לקרב אלינו את המעגל החיצוני הזה של האנושות, כך ייטב לכולנו.

נייג׳ל וורברטון (Warburton) הוא סופר, פילוסוף ופודקאסטר. ספרו האחרון A Little History of Philosophy ראה אור ב-2011.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: האם אמור להיות לנו אכפת מהן? בתמונה (מ-2010), שרידר אנילוס ובתה, ניצולות רעידת האדמה בהאיטי, איבדו את הבקתה שבה התגוררה המשפחה. מה קרה להן מאז? האם למישהו אכפת? מי אחראי? תצלום: Chip Somodevilla, אימג'בנק / גטי ישראל