אסירי המחשבות

רובנו חווים מדי פעם מחשבות טורדניות ובלתי רצויות שחולפות במוחנו. במקרים קצוניים, מחשבות אלה יכולות להשתלט על היומיום
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אצל וינסטון צ'רצ'יל היה זה הדחף לזנק ממרפסות, או מול רכבות דוהרות. המתמטיקאי קורט גדל חשש במיוחד מהרעלת מזון אקראית מהאוכל שבמקרר או בכל מקום אחר; בסופו של דבר הוא הרעיב את עצמו למוות. ואלפרד נובל פחד כל כך שייקבר בעודו בחיים, עד שהחליט לסיים את צוואתו במילים: אני מבקש בכל תוקף שלאחר מותי ייפתחו ורידיי, ואז, רק אם רופאים מיומנים זיהו סימנים ברורים למוות, יישרפו שרידיי."

רוב האנשים כלל לא מדברים על מחשבות מוזרות כמו אלה, לפחות עד שהם מגיעים לפסיכולוג. מחקר שנערך בשנה שעברה בקרב יותר מ-700 סטודנטים ברחבי העולם הראה ש-90 אחוז מהאנשים חושבים מחשבות שמטרידות, מזעזעות ומבלבלות אותם. רובנו חושבים על תאונות דרכים. שליש מאיתנו אומרים שאנו חושבים על גניבת כסף. יותר מ-40 אחוז מתמלאים בדחף פתאומי לקפוץ ממקומות גבוהים, תופעה שכיחה כל כך עד שזכתה לשם משלה: תופעת המקומות הגבוהים. פסיכולוגים מכנים את המחשבות והדחפים האלה בשם "מחשבות פולשניות".

אצל רוב האנשים מחשבות פולשניות באות והולכות במהירות, אך יש מי שלא מצליח להתנער מהן. הבנת ההבדל הזה עשויה לשנות חיים, כי כשאנו לא מסוגלים לגרש את מחשבותינו המוזרות, הן עלולות להמיט עלינו אומללות ומחלות נפש. את שלי, למשל, הפכתי להפרעה טורדנית כפייתית (OCD). רובנו שמענו על OCD, ובכל זאת תופסים אותה כמוזרות התנהגותית. אך OCD היא מחלה חמורה ומגבילה, המאופיינת לא רק בטקסים פיזיים כגון שטיפת ידיים כפייתית, אלא גם במחשבות מוזרות שחוזרות ונשנות. עבור אנשים רבים, ההתנהגויות האלה הן ניסיון לגרש את המחשבות הפולשניות.

מה מקורן של מחשבות פולשניות? פסיכולוגים חושבים שיש לנו במוח דבר שהם מכנים "מחולל רעיונות" קוגניטיבי, שברוב המקרים עוזר לנו לפתור בעיות על-ידי שקילת כל האפשרויות, כולל המופרכות ביותר. אין ראיות חותכות שתומכות ברעיון הזה כי קשה לבחון אותו. אבל סקרים מראים שמחשבות פולשניות נוטות להתגנב לראשינו במצבים מסוימים, למשל כשאנו תחת לחץ.  ב-2012 דיווחו מדענים מגרמניה על מחקר בסריקת מוח שמראה כי מחשבות פולשניות עשויות לצוץ באזורים האחראים לשפה. הם משערים כי ייתכן שהמחשבות המוזרות האלה שכיחות יותר אצל אנשים עם תהליכי "דיבור פנימי" חזקים יותר, אף על פי שהקשר בין חשיבה לשפה הוא שאלה פילוסופית, ולא רק מדעית. יש הטוענים שחשיבה דורשת שפה, ואחרים אומרים ששפה אינה אלא הדרך שבה מחשבות נכנסות למוחנו ויוצאות ממנו.

בשנות ה-60 וה-70 היה גל דומה של פחד אירציונלי מאזבסט לאחר שסכנותיו של החומר נחשפו בפני הציבור. ובשנות ה-80 וה-90 חזרה התופעה, הפעם עם HIV

מה שידוע בוודאות הוא שאנחנו עשויים לחשוב מחשבות פולשניות גם בלי שנרגיש רצון עז לפעול לפיהן. מחשבה מטרידה על סקס עם ילד לא הופכת אדם לפדופיל, כפי שדחף בלתי רצוי להכות מישהו בפטיש לא הופך אותו לבריון או רוצח. ה-OCD שלי מבוסס על המחשבה הפולשנית שאני עלול להידבק ב-HIV. אני ניגש באופן כפייתי לבדיקות דם כדי לוודא שלא באתי במגע עם הנגיף, ומתאים את התנהגותי כדי לוודא שלא אדבק בו בעתיד. אני רואה HIV בכל מקום. הוא אורב במברשות שיניים ומגבות, ברזים וטלפונים. אני מנגב ספלים ובקבוקים, שונא לחלוק משקאות ומכסה כל שריטה קטנה בכמה פלסטרים. אם מסמר חלוד או חתיכת זכוכית ישרטו אותי, אני אעטוף אותם בנייר סופג ואחפש על החפץ שאריות של דם נגוע. חיפשתי מזרקים על מושבים ברכבת וכל מיני דברים אחרים על אסלות.

כעיתונאי אני פוגש הרבה אנשים ולוחץ את ידם. אם יש לי חתך באצבע, או רואה שלבן שיחי יש תחבושת או פלסטר, אני טובע במחשבות על לחיצת היד וכיצד להתחמק ממנה. העצמי הרציונלי שלי יודע שאני לא יכול להידבק ב-HIV במצבים כאלה, אך המחשבות והחרדה מסרבות להיעלם. אני לא מפחד מ-HIV מפני שכיום יודעים שהנגיף גורם לזיהום בר-טיפול בתרופות. ה-HIV שאני מתמקד בו הוא המחלה של סוף שנות ה-80; זו הייתה איום חמור כל כך עד שממשלת בריטניה החליטה לשדר פרסומות המציגות מצבות ואומרות: "איידס: אל תמותו מבוּרוּת."

ואני לא היחיד. דור שלם חווה טראומה. הפסיכיאטרית האמריקאית ג'ודית רפופורט כתבה בספרה, "הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ", שב-1989 שליש ממטופליה הלוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית התמקדו ב-HIV ובאיידס. המחלה, היא כתבה, נראתה מאיימת כל כך, אירציונלית כל כך, עד שהיה אפשר לחשוב שהיא נבראה במוחו הקודח של אדם הסובל מ-OCD.

האימה

התגובה הזאת לאיום ה-HIV היא דוגמה לאופן שבו אובססיות משקפות במדויק את פחדיה וחרדותיה של החברה. בשנות ה-20 דיווחו רופאים בארצות הברית על גל של פוביית-עגבת, שהופיע בעקבות קמפיין הסברה בנושא סכנותיה של המחלה. בשנות ה-60 וה-70 היה גל דומה של פחד אירציונלי מאזבסט לאחר שסכנותיו של החומר נחשפו בפני הציבור. ובשנות ה-80 וה-90 חזרה התופעה, הפעם עם HIV.

אלכס כץ

אלכס כץ (1927-), ״הגב של אונה״, שמן על בד, 2008. באדיבות Museum Kurhaus Kleve

ובמאה הנוכחית יש לנו מושא חדש לאובססיה. ב-2012 דיווחו מדענים אוסטרלים על מקרים ראשונים של OCD אצל אנשים עם קיבעון למחשבות על שינוי האקלים – הסיוט של המילניום החדש. תופעה זו, כמו ה-HIV בשנות ה-80, היא איום אוניברסלי בלתי ודאי המתואר בפרטי פרטים בתקשורת, על כל היבטיו המחרידים.

כך קובעים גורמים תרבותיים חיצוניים את נושאי הקיבעון של אדם הסובל מ-OCD, אומרת מיירוון ג'ונס (Jones), ראש מרפאת הפרעות החרדה של אוניברסיטת סידני, אשר הובילה את המחקר האוסטרלי. "מכיוון שפחד מזיהומים ומחלות נפוץ בקרב אנשים עם OCD, הגיוני שהסיקור התקשורתי של מגפת ה-HIV עורר חששות חדשים אצל אנשים מסוימים," היא אומרת. "והגיוני גם שדיווחים על שינוי האקלים עוררו את הפחדים שחוו נבדקים במחקר שלי."

אחת התגובות למחשבות פולשניות חוזרות היא לנסות לגרש אותן בכוח. אבל אינספור מחקרים הראו שקשה ואף בלתי אפשרי להדחיק מחשבות בלתי רצויות

חלק מהאנשים האלה חוששים שעליית הטמפרטורות תאדה את המים שהם משאירים לחיות המחמד שלהם, ולכן הם בודקים את הקערות שוב ושוב. אחרים מרגישים שהם חייבים לוודא שהברזים, המזגנים והתנורים כבויים – לא כי הם פוחדים על עצמם, אלא בגלל ההשלכות הדמיוניות של רשלנותם על משאבי המים ופליטות גזי החממה – ועל גורל כדור הארץ כולו. אדם אחד נרדף על-ידי המחשבה שההתחממות הגלובלית תגרום לקריסת ביתו. הוא חיפש בכפייתיות סדקים בפנלים, בצינורות ובגג, ואף פתח וסגר ללא הרף את דלתות העץ כדי לוודא ששינוי האקלים לא הביא איתו טרמיטים.

יתרה מזו, שינויים בחששות התרבותיים עלולים לשנות גם את אופיין של המחשבות הפולשניות של אדם הסובל מ-OCD. הנה לדוגמה מייביס, שטופלה אצל פסיכיאטרים בלונדון בשנות ה-70. במשך 35 שנה היא סבלה מ- OCD ובילתה כמעט את כל חייה הבוגרים בביצוע טקסי ניקיון. בשנות ה-40 הייתה לה אובססיה לעגבת, והיא קרצפה וחיטאה את עצמה כנגד המחלה. היא אף נמנעה מאזורים שלמים בעיר שגרה בה ונזהרה במיוחד שלא לדרוך על קונדומים משומשים שנזרקו ברחוב. בשנות ה-60, כשהסרטן עלה לראש סדר היום הציבורי, טרדה את מייביס המחשבה שיתגלו אצלה גידולים. הפחד מעגבת דעך, אך הטקסים לא נפסקו. ההתרחצות הבלתי פוסקת, היא אמרה, הפכה לפעולת מנע נגד סרטן.

רבים מהאנשים שג'ונס פוגשת, אלה שבמוקד האובססיה שלהם עומד שינוי האקלים, סובלים מ-OCD כבר זמן רב. לדבריה, ייתכן שהשינוי באופי חששותיהם נובע מהסיקור התקשורתי.

מובן שלא כל מי שגדל בשנות ה-80 סובל ממחשבות פולשניות לגבי HIV. אך אם מחשבות פולשניות הן דבר שכיח שגורם ל-OCD, מדוע OCD אינה תופעה נפוצה יותר? לפי ההערכות, 2-3 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מ-OCD בשלב כלשהו בחייהם, אך זה רק שבריר מאלה שחושבים מחשבות מוזרות.

הבעיה אינה המחשבות עצמן, אלא האופן שבו אנשים מפרשים אותן, אומר סטנלי רקמן (Rachman) מומחה ל-OCD מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בוונקובר, קנדה. פסיכולוגים חושבים שמחשבות מוזרות מומרות ל-OCD בגלל דרכי חשיבה המכונות "אמונות דיספונקציונליות", המתפתחות לעתים קרובות בילדוּת. לדוגמה, אנשים רבים מייחסים משקל רב מדי להשלכות השליליות של פעולותיהם, וזה עלול לעורר חרדה.

לרובנו יש אמונות דיספונקציונליות כלשהן, אף על פי שזה לבדו לא מוביל בהכרח ל-OCD. אך סוגים שונים של אמונות דיספונקציונליות מספקים הסבר לתסמיני OCD למיניהם. למשל, פרפקציוניזם עלול לעורר צורך כפייתי בסימטריה, וחשש מוגזם מפני איוּם עלול לעורר צורך כפייתי לחפש לכלוך ומחלות.

לפי המודל הקוגניטיבי המקובל להתפתחות OCD, האמונה הדיספונקציונלית החשובה ביותר היא תחושת אחריות מוגזמת. אנשים אלה חושבים שאם הם מסוגלים להשפיע על תוצאה כלשהי, הם אחראים לה. למשל, הם ירימו בקבוק שבור כי הם מאמינים שאם מישהו ייחתך ממנו, הם אחראים לזה. כך נוצר במוחם רצף של רעיונות משניים מעוותים.

אחת התגובות למחשבות פולשניות חוזרות היא לנסות לגרש אותן בכוח. אבל אינספור מחקרים הראו שקשה ואף בלתי אפשרי להדחיק מחשבות בלתי רצויות, ושלעתים קרובות הן צצות מחדש אחר כך. בנוסף, כשמדחיקים מחשבה לפני השינה, היא עלולה להופיע בחלום. בעקבות מתקפת מחשבות זו, רוב האנשים הסובלים מ-OCD משנים את התנהגותם. הם מפתחים התנהגות כפייתית.

אנשים עם OCD משתמשים בהתנהגויות הכפייתיות שלהם בשתי דרכים. הראשונה היא לענות על שאלה – אם רודפת אתכם המחשבה שלא נעלתם את הדלת, עוד בדיקה אחת תפיג את דאגתכם. אחרים משתמשים בהן כדי למנוע את הופעת המחשבות מלכתחילה. לדוגמה, ילדה בת 14 עם מחשבות כפייתיות על תולעים החודרות לגופה נמנעה מן האיום בכך שלא פצתה פה במשך 10 חודשים.

לפעמים אין קשר נראה לעין בין אופי ההתנהגות הכפייתית למושא האובססיה. יש אנשים עם OCD שחשים צורך להקיש על משטחים, לספור, או לומר מילים סודיות לעצמם כדי לבטל את השלכותיה המאיימות של מחשבה פולשנית (למשל, שחברם הטוב ביותר ימות).

רקמן חושב שלמחשבות פולשניות יש תפקיד גם בהפרעות אחרות. לדוגמה: מחשבה פולשנית על דקירת אישה מבוגרת ברחוב. אם מישהו ייקח אחריות למחשבה הזאת הוא עלול לפתח OCD. אך אם הוא ייחס אותה לאדם אחר, או לשטן, או ל-CIA, המחשבה עלולה לסמן התפתחות של סכיזופרניה. המאפיין המרכזי בסכיזופרניה הוא חוסר היכולת לעמוד בפני מחשבות, הוא אומר.

עם התפתחותם של מכשירי דימות מוחי התחילו מדעני מוח לצפות במחשבותיהם הפולשניות של אנשים הסובלים מ-OCD על גבי צגים. עדיין לא ברור בדיוק מה משתבש, אך בהתבסס על המחקרים שנערכו, התיאוריה הנפוצה ביותר אומרת שישנו קצר במעגלים המחברים שלושה אזורים במוח: הקורטקס האורביטו-פרונטלי (OFC), שמעבד מידע חושי; הגרעינים הבזאליים, שבוחרים את הפעולה המתאימה; והתלמוס, שמתאם את הפעולה הפיזית ואז שולח מסר לאשר אותה.

לפי מודל זה של התנהגות כפייתית, OCD מתחיל כשהתלמוס משתולל ושולח הוראות שגויות ל-OFC. כאן נוצרת בעיה: המידע מהחושים אומר שהכול בסדר, אבל האותות מהתלמוס סותרים את הטענה הזאת. ההתנהגות הפיזית שנובעת מכך, הטקס, ממשיכה אף על פי שהחושים אומרים ל-OFC שאין צורך להתנהג כך.
כבר מאות שנים אנשים מחפשים מזור למצוקה שגורמות מחשבות פולשניות. על כך הם נכלאו, כונו משוגעים, זכו למנות אדירות של סמי הזיה, הוחרמו ואף ספגו הלם חשמלי ישר למוח.

מאז השתפר המצב. חומרי נוגדי דיכאון שנקראים Selective Serotonin Reuptake Inhibitors, או SSRIs, משככים את התסמינים אצל כ-40 אחוז מהאנשים הסובלים מ-OCD, אך על פי שלא ברור מה בדיוק הם עושים. בנוסף, ישנם כיום טיפולים פסיכולוגיים המבוססים על מודלים קוגניטיביים של OCD. מטפלים עוזרים לאנשים לזהות את האמונות הדיספונקציונליות שלהם ולחולל שינוי מהותי בדרך החשיבה שלהם. זה נקרא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ב-2012 איגדו מדענים מטנסי וטקסס את התוצאות מ-16 ניסויים אקראיים מבוקרים של טיפול קוגניטיבי התנהגותי ב-OCD, והסיקו שהטיפול יעיל יותר מאשר לא לעשות כלום.

אני טופלתי בשיטה זו ולמדתי להתבונן במחשבות הפולשניות אשר חולפות במוחי. המטרה היא להימנע מתגובה לתוכנן של המחשבות: זה קשה, אבל בעזרת נחישות מתמדת ותרגול אפשר לעשות זאת, וזה אכן עוזר. אני גם נוטל תרופות. אבל מה שעזר יותר מכול הוא רשימה מצולמת של מחשבות פולשניות שהמטפל נתן לי באחת הפגישות הראשונות. הופיעו שם סקס עם חיות, רצח, גילוי עריות, מחלות והתעללות בילדים, כולן מחשבות אופייניות ל-OCD. הוא הגיש לי את הרשימה ואז אמר את שורת המחץ: המחשבות האלה חולפות במוחם של אנשים רגילים ובריאים לחלוטין; בתשעה מכל עשרה.

זאת הייתה התגלות שבזכותה הרגשתי מעט נורמלי יותר, מחשבה שפתחה את המסע הארוך להחלמה. אם יותר אנשים ידברו על המחשבות המוזרות שלהם, פחות אנשים יתייסרו מהן. אני כבר מוכן להתחיל לדבר.

ספרו האחרון של דייוויד אדם הוא The Man Who Couldn't Stop: OCD and the True Story of a Life Lost in Thought

@2014 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד אדם, New Scientist .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

25 תגובות על אסירי המחשבות

01
ניצן

בהקשר של המנעות מהניסיון לברוח מהמחשבות, או להדחיקן, ובהחלט בהקשר של התבוננות במחשבות החולפות, ישנה צורת מדיטציה שתופסת תאוצה לאחרונה (לפחות לפי השכיחות שלה אצל הסובבים אותי) שנקראת Mindfulness. מדובר על מדיטציה שבה לא מנסים לא לחשוב על כלום, או לחשוב רק על מנטרה, ואפילו לא דימיון מודרך כמו בהרבה סוגים "קלאסיים" יותר של מדיטציה - אחד הדגשים בתרגול הוא דווקא להתייחס למחשבות שמגיעות מעצמן, להכיר בעובדה שהן הגיעו, ולהמשיך הלאה ולנסות לחזור מהן למצב המדיטטיבי. במצב רוגע, קל יותר להמנע מתגובה לתוכנן כפי שכותב מחבר המאמר.

02
מיקי ברקל

איפה שהוא נראה לי שבעצם האופן שבו אנו מפרשים את אותה ה"מחשבה הפולשנית" הוא זה שאחראי על התגובות הרגשיות שלנו. אותה פרשנות אוטומטית, אשר נובעת לא פעם מהחינוך שלנו (התרבותי, ההורי, הבית ספרי, הדתי וכד..).
ברגע שאנו לומדים ליצור באופן אוטומטי פרשנות אחרת לאותה "מחשבה פולשנית". באותו הרגע יהיה רגש אוטומטי אחר.
לדעתי גם להתייחס אל מחשבה כזו או אחרת, בשם: "מחשבה פולשנית" זה כבר לעשות ריפריים, שמשנה את הפרשנות האוטומטית לפרשנות חדשה, ומאפשר בתורו לייצר רגש אחר. התרגול יהפוך את זה לאוטומטי.

03
יהויכין אלדמע :)

ניצן - צודק לגבי ההקשר למדיטציית Mindfulness. בהקשר זה ראוי לציין את מדיטציית הויפאסאנה, אשר לטעמי מזקקת את מדיטציית ה-Mindfulness ובחינת מחשבותינו. ולא, אינני מתייחס לקורסים בני עשרת הימים (אם כי הם קריטיים להבנה של הויפאסאנה), וגם לא בתרגול היומיומי בסשנים של מדיטציה (אשר בתורם חשובים לשימור היכולת לבחינה הזו), אלא לתירגול התבוננות במחשבותינו *בכל רגע ורגע* של חיינו.
אני אכן מצאתי את הויפאסאנה כמאוד מקבילה לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, ובכל אחת מצאתי הד לשנייה - על כן ממליץ אני בחום לכל מי שסובל מ-OCD, חרדות, דיכאון וכיו"ב לנסות לאמץ את שניהם אל סל התרופות העצמיות שלו.

04
ירדנה

סליחה על הבורות: מה היא בדיוק ויפאסנה? בסדר, שאלתי את חכם גוגל והוא ניסה להשיב לי באמצעות ויקיפדיה, המרכז הישראלי לוויפאסנה ועוד. הסתפקתי בשניים אלה. האם הבנתי? הבנה כלשהי - כן. איך מתקשרים הדברים לפלישת המחשבות הרעות? לא הבנתי. כלומר, באופן שטחי וציני זה די ברור: שבי בשקט, אל תעסקי בשום דבר אחר לפחות שלוש שעות ביום (אחרי שהיית בקורס ההוא של עשרה ימים). על מה שיעבור בראשך, לבך, נפשך, תודעתך, גופך בזמן הזה - רק את אחראית. אחר כך תהיי מאושרת. אבל, אני שואלת (הוא שואֵיל, כמו אריק איינשטיין בחידון התנ"ך) למה שלא תעשי מה שאת רגילה או יודעת לעשות, גם תדברי קצת פה ושם בטלפון או עם חברים בבית קפה אחרי הצהריים, תעבדי קצת (לא מוכרחים ליהרג בעבודה, עברת את א.ד. גורדון), תראי כמה מצגות וסרטונים יפים מהגליל או מהנגב ותחשבי לך מתי את מגיעה לשם, ואם ייצא לך בדיוק מראה של שקיעה מחצר הבית שאת גרה בו - צאי וראי. יש סרטים טובים בקולנוע, יש ספרים טובים שמחכים לך. אחד מהם ממש מרתק אותך. ומה יהיה באשר למחשבות הפולשניות? נו, מה יהיה? כדורים, פסיכותרפיסט קוגניטיבי שדבריו המרגיעים יחזרו לראשך בשעות קשות: "היית בסרטים האלה, את יודעת שיש משהו שיורד לחייך ולחיי אנשים אחרים בעולם, והוא הבל הבלים. יאללה, שובי נפשי למנוחייכי - כמו שכתבה דליה רביקוביץ'." אבל דליה רביקוביץ' נפלה לא אחת ולא שתיים אל תוככי מלכודת המחשבות הפולשניות. לא ממש הצליח לה. יש בעיה. ויפאסנה לא יכולה לתת מענה על כל הצרות. בסדר, לא ניסיתי אותה. וחוצמזה, כמו שנאמר, מהו כל הקטע של להיות מאושרת? יאללה, לכי אל הפילוסופיה, ויפאסנה, ראי דרכיה הרבות ותקטן מעט היומרה שלך.

    05
    צהלה

    אכן מחשבות פולשניות ראויות למיגור על ידי עשייה ויצירה אולם במקרים בהם בעל ההפרעה "מושבת" ע"י מחשבתו גם מדיטציה מכל סוג שהוא יכולה לעזור. המדיטציה במצב זה מספקת את ההפסקה הנדרשת. יציאה מהדפוס היומיומי גם אם כרוכה באי עשייה יש בה מן העשייה. זעאת ועוד, עם כל הכבוד לרביקוביץ', והקטנוניות שלי, על המקור ל"שובי נפשי למנוחייכי" אמון דוד המלך בתהילותיו.

    06
    מיכל שטאובר

    ירדנה יקרה
    אפשר לעשות את כל מה שאת אומרת וגם ויפסנה, שאינה מבטיחה שום סוג של אושר או גן עדן. הרעיון במדיטציה כפי שאני רואה אותו הוא לא "לא לחשוב" אלא להצליח לראות את המחשבות כעוד דבר שקיים בעולם ולא כראי של העולם. (אם למישהו זה מזכיר קטע של בורחס הא צודק). בדרך זו, שאפשר להגיע אליה רק דרך אימון, המחשבות מאבדות מעט מכוחן ולהחושב יוקל. נכון שגם כדורים עוזרים אבל למדיטציה יש פחות תופעות לוואי שליליות . ניסיתי גם וגם. ויש גם הרבה פילוסופים שאולי היו צריכים ללכת אצל המדיטציה ואולי היתה קטנה מעט היומרה שלהם. מכל מקום שני הדברים אינם מוציאים זה את זה. לעניות דעתי המאוד בלתי מלומדת.

לאחרונה, אני מזהה דפוס הולך וגובר של "ביולוגיזציה" של כול תסמונת נפשית. הביולוגיה נותנת תמונה מאוד חלקית אודות תופעות כגון "מחשבות טורדניות", דיכאון והתקפי חרדה. למי שמאמין (כמוני) בתאוריה "הדואלית" של גוף ונפש, הדרים יחד בכפיפה אחת, הסברים אלו מתסכלים, מרדדים כול דיון ומטיחים את המציאות. יש בהם גם מימד מטריד (טוב, לא ברמה של OCD) של "דה-הומניזציה" לבני אנוש. על פי הגישה הפסיכולוגית-דינאמית, מחשבות טורדניות הנם "סימן אזהרה" המעיד על כשל במערכת ההגנות הנפשיות, למשל, יכולת הדחקה. המחשבה הטורדנית, יכולה להיות סימבולית ולא קשורה באופן ישיר אל סיבת החרדה (עוצמתית ברמה שהיא משבשת מנגנוני הגנה) יתרה מכך בתופעת O.C.D נזהה פעמים רבות, דפוס של מחשבות טורדניות (שמסמלות אובדן שליטה על "האני") ומאידך, התנהגות כפייתית המכונה בפסיכולוגיה "doing" שמטרתה הלא מודעת, בדרך מוזרה ולא רציונאלית, להשיב את השליטה האבודה. הסבר זה, אינו בא להחליף את ההסברים האחרים, אך חשוב שימצא גם הוא את מקומו ב "new scientist" וביתר המגזינים המכובדים שאני מוקיר ואוהב.

09
ירדנה

נכון, צהלה, הזכויות שמורות לדוד המלך על "שובי נפשי למנוחַיְכי", אבל בחרתי בדליה רביקוביץ' - לא בכדי. שנים רבות, תקופות ארוכות, לא מצאה נפשה מנוחה. דוד ידע להשיב את רוחו של שאול שנפלה , הוא היה התרפיסט. דליה - לא כך.

11
חיים כהן

חשוב טוב, יהיה טוב!

צודק מאוד בעל המאמר שרוב המחשבות הפולשניות באות מהתקשורת וכמו שהעיר ״מיקי״ שגם החברה והמשפחה והסביבה הדתית גורמת למחשבות פולשניות.

כלומר: ההשפעה של הסביבה על המחשבה היא כל כל חזקה שלכן כדאי לאדם לאמץ סביבה שחושבת חיובי על כל דבר.

הבעל-שם-טוב, ייסד את החסידות שמלמדת להתעסק בחיובי ולא בשלילי (להתעסק יותר עם ״עשה טוב״ מאשר ה״״סור מרע״) וכמו שמובא רבות שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ולכן ההתעסקות בחיובי מביאה לאדם מזור ומרפא, וזה מקרין על הסביבה.

12
אמיר

האמת שקצת התאכזבתי לגלות שהמאמר הזה עוסק ב OCD. זו כמובן הפרעת חרדה מאוד קשה שפוגעת בהרבה אנשים. אבל לפי הכותרת ציפיתי שהמאמר יעסוק באופן יותר כולל בכל מני סוגים של הפרעות קוגנטיביות ולא רק ב OCD. 'אסירי המחשבות', ובכן, כולנו כאלו... אבל לא לכולנו יש OCD ויש אנשים שנרדפים ע"י המחשבות שלהם גם בלי שיהיה להם OCD.
אין לי שום ביקורת נגד המאמר הזה, אני רק חושב שהייתם צריכים לשווק אותו באופן יותר מדוייק

16
מורסון

הערה קטנה לגבי הציור היפיפה של אלכס כץ- תרגום השם בעברית יהיה ״הגב של אונה״ כתרגום לשם המקורי "Oona's back"

18
שרה סנדרוביץ

בטיפול קוגניטיבי מאמנים את המטופל להקשיב למחשבות לא לגרש לא להאמין לא ליישם... - מיינדפולנס. אין שליטה על הגעת המחשבות אך יש גם יש שליטה רבה מאד על התגובה - איך אני מגיב למחשבה - זה בהחלט נשלט ותמיד יש יותר מאופציה אחת. לומדים לא להגיב מהאוטומט אלא - עצירה, בדיקת אופציות (ותמיד יש יותר מאופציה אחת), קבלת החלטה ותגובה. כתוצאה מכך החיים מתחילים להיות יותר ויותר נשלטים ושביעות הרצון העצמית עולה ומשפרת איכות חיים וכך הלאה..

19
בועז

עוד פן קשה וכואב של "מחשבות טורדניות בלתי רצוניות" הוא המתרחש במוחו של האוטיסט. באופנים רבים, האוטיזם דומה לסכיזופרניה (בלקות הגנים ובמבנה המוח, באפקטיביות התרופות ועוד) וכמו כן, לרוב האוטיסטים יש גם סוג של OCD נלווה (כולל את בני החמוד בן ה 14 שהוא אוטיסט) ממש ניתן לראות איך צפות מחשבות ובעיקר זיכרונות לא מסודרים בראשו, מסיחות את דעתו מה"עכשיו" ומונעות ממנו לבצע פעולות רצף פשוטות ביותר, אותן הוא מבצע לאחר תזכורת ללא בעיה. מחשבות אלו הופכות ל"שידור מילולי" לפעמים גם בתוספת של נפנופי ידיים ותנועות מוזרות אחרות, בהתאם לתוכנן (החזק יותר או פחות מבחינה רגשית) התרופות עוזרות "להשתיק" קצת את המחשבות כדי שיוכל להיות יותר "כאן" ופחות שבוי בתוכן.

20
המלך גוליאן

כתבה אדירה תפסה אותי שהייתי שבור
למרות טיפול פסיכלוגי קוגנטיבי שאני עובר,הרעיונות לא מחלחלים מהר כולכך
ובעיקר הרעיון האדיר הוא: לא להילחם במחשבות כי הן לא יחדלו לבוא אלא לבחון את התגובה להן כי התגובה היא המייסרת לא המחשבה. המחשבה היא אינסטינקט ,רפלקס שמתרחש בשבריר שנייה והאדוות שהיא מייצרת הן אשר הופכים את הנושא לבלתי נסבל.אך המודעות למה שעובר באותו רגע ,היכולת לשנות את התגובה למחשבה היא אכן הדרך להחלמה.
עצתי לכול חרד,מתייסר טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי כי מודעות זה הכול !

24
סובלת

הפרעה נוראית, הרסה לי את החיים. אני אסירה במוח שלי. אפשר לאבד את השפיות ככה, אבל הדבר המדהים בהפרעה הזו שהיא מסוגלת להביא אותך עד קצה גבול השפיות בלי לחצות את הקו לשיגעון. ככה שאתה נשאר חולה ומרוסק אבל בהכרה מלאה. סיוט

    25
    אפרת

    את תצליחי לצאת מזה. נראה שלא. חשוך מאוד. אבל את תצליחי. קראי את מילות המחבר, טיפול וגם תרופות הם לא מילה גסה אלא מים ולחם לזקוקות ולזקוקים לכך. היי חזקה אחותנו למאבק