אפשר בלי אלוהים

יש משהו במסורות הדתיות שגורם לבני-האדם להיות אתיים. אבל אין מדובר בהכרח באלוהים או באמונה בו. אז מה מניע את ההתנהגות המוסרית הטובה שלנו?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

לפני כשנתיים, רעיון האלוהים עלה במקרה, בקורס שאני מלמד על תיאוריות עכשוויות של מוסר.  בדרך כלל אני מנסה לא לחשוף את אמונותיי וערכיי בשלב מוקדם מדי של הסמסטר, אבל משום שזה קרה בשלב מתקדם בקורס, הרגשתי שאני מסוגל לדבר עם הסטודנטים בגלוי על העובדה שאני נעדר אמונה דתית. לעולם לא אשכח את המבט הנחרד על פניו של אחד התלמידים. "אבל פרופסור ג'ולימור", הוא גמגם, "איך אתה יכול לא להאמין באלוהים? אתה הרי מלמד מוסר!"

לא הייתי אמור להיות מופתע מן התגובה הזו. אבל אני תמיד מופתע. חלפו 12 שבועות מראשית הקורס שעסק במגוון גדול של תיאוריות מוסריות עכשוויות, אבל זה לא שינה דבר. אחרי עשרים שנה של מגורים בארצות הברית (נולדתי בקנדה), אני עדיין נוטה לשכוח כמה אנשים כאן מניחים, כאילו מדובר בהיגיון פשוט, שעצם הרעיון של "מוסר חילוני" הוא תועבה, סתירה, או שתיהן גם יחד.

אנשים בארצות הברית נוהגים לומר: "אנחנו צריכים שהמדע יאמר לנו מהם הדברים. אנחנו צריכים דת כדי שתאמר לנו איך הדברים צריכים להיות"

אני לא רוצה לרמוז כי הגישה הזו נפוצה רק בארה"ב. היא פשוט בולטת שם יותר. על פי סקרים ומחקרים, מרבית האמריקנים אינם בוטחים באתאיסטים ואומרים כי לא יצביעו למועמד לנשיאות שאינו מאמין באלוהים. "דת" ו"תיאולוגיה" עדיין מוזכרות בתקשורת האמריקנית כאילו הן ההיבטים היחידים של הקיום האנושי העוסקים בעניינים בעלי ערך. אנשים כאן נוהגים לומר: "אנחנו צריכים שהמדע יאמר לנו מהם הדברים. אנחנו צריכים דת כדי שתאמר לנו איך הדברים צריכים להיות". ביליתי את הקריירה שלי בחקר האופן שבו דברים "צריכים להיות", בלי להסתמך על מסורת אמוּנית או דתית כלשהי. אין פלא שתפישות כאלה מתסכלות אותי.

ילדה, תנ"ך, פלורידה, ארצות הברית

ילדה קוראת בתנ"ך, פלורידה, ארה"ב. תצלום: סמתנה סופיה

יותר מזה, הן מדהימות אותי. יתכן כי בעיני אדם שגדל במסורת דתית נראה טבעי להניח את עמדותיו המוסריות האישיות בתוך מסגרת האמונה. אבל אני מפקפק באפשרות של דת לספק ידע אמיתי כלשהו – ואני לא יכול שלא להבחין במידת אי ההסכמה ובהבדלים שקיימים עדיין, ולעתים באים לידי ביטוי באורח אלים, בין מאמינים בדתות שונות. בסך הכול, אני חושב שלא סביר להניח שאנו יכולים – ובוודאי שאיננו מוכרחים – לפנות אל הדת אם אנו רוצים לדעת כיצד לחיות. העובדה שמחויבויות מוסריות, בחייהם של חלק מהאנשים, מוצאות מקום טבעי בהקשר של דת, אינה מרמזת כי מחויבויות כאלה יכולות לנבוע או להיות מונעות מדת בלבד, וגם לא שהיקום מסוגל להכיל מוסר רק אם יש בו אל.

ולא זאת בלבד אלא שכשטיעונים ממשיים (ולא סתם 'היגיון פשוט') מועלים כנגד האפשרות של מוסר חילוני, הם נוטים להיות בלתי משכנעים ביותר. טיעון נפוץ אחד הוא כי אם אין אלוהים, עמדות מוסריות הן רק דעות סובייקטיביות ולא יותר: אלוהים נדרש כדי להפוך את המוסר לאובייקטיבי. טיעון נוסף הוא כי הסמכות האלוהית נדרשת כדי לתת למוסר כוח מניע: ללא איום בשכר ועונש התלוי מעל ראשיהם, בני אדם בוודאי ירצחו, יאנסו, ישדדו וייכנעו בכל דרך אחרת לטבעם, שהוא במהותו חוטא.

אנשים שאינם מאמינים באלוהים ובכל זאת נוהגים באורח מוסרי מונעים על ידי האמונה שישנו שפע של סיבות טובות לעשיית מעשים שאינם מיועדים לשרת את צרכיהם בלבד

אף אחד מטיעונים אלה אינו משכנע. בואו נבחן את השני: הטיעון האומר כי בהיעדר אל המעניש התנהגות רעה, אנשים יתפרעו, ישדדו, יאנסו וירצחו. קל מאוד לסתור טענה זו. אחרי הכול, ישנם אנשים רבים בעולם שאינם מאמינים באלוהים אבל אינם מתנהגים כסוציופתים. כמובן, ניתן להשיב ולומר כי אתאיסטים כאלה הם אנשים מבולבלים: אם אינם מאמינים בענישה אלוהית, הם אמורים להתנהג כמו סוציופתים, בין אם הם מבינים זאת או לא. אבל זו טענה שאינה נדיבה וגם אינה מדויקת. הסיבה להתנהגותם אינה טעות לוגית אלא האמונה – שאותה הם חולקים כמעט על כל מי שאינו סוציופת, ובכלל זה מאמינים דתיים – שישנו שפע של סיבות טובות לעשיית מעשים שאינם מיועדים לשרת את צרכיהם בלבד.

הטיעון הראשון – שלפיו בהיעדר אל, דעות מוסריות יהיו סובייקטיביות לגמרי – לקוי גם הוא. התשובה הקלאסית לטיעון זה ידועה בשם "דילמת אותיפרון" על שמו של הדיאלוג הסוקרטי שבו אפלטון הציג לראשונה את הטיעון. נניח – כפי שאני משער שכולנו חושבים – שהריגת אדם חף משפע מתוך גחמה אינה נכונה מוסרית. משום שמדובר במעשה לא ראוי, אלוהים, אם הוא קיים, בוודאי מסתייג ממנו. ובכן, האם המעשה שגוי בגלל שאלוהים מסתייג ממנו, או האם הוא מסתייג ממנו כי זהו מעשה שגוי? האפשרות הראשונה אינה מושכת ממספר סיבות. היא גורמת לאלוהים להיראות שרירותי: אם באמת אין דבר רע ברצח עצמו, עוד לפני האיסור האלוהית לעשותו, אז באותה מידה הוא יכול היה לאסור לבישת גרביים לבנים בחורף. ואם כללי המוסר של אלוהים הם שרירותיים, אז למה חשוב לציית להם? חוץ מזה, זה נראה לא רק בלתי סביר, אלא ממש מרושע, לחשוב שאין כל רע ברצח של חף משפע מלבד העובדה שצופה גדול ונורא מסתייג ממנו – כאילו שחשוב יותר לא להרגיז או להכעיס את האל מאשר לא לגרום נזק לקורבן תמים. האפשרות השנייה, אם כך, היא המועדפת: אלוהים מסתייג מרצח משום שרצח הוא דבר רע – ומכאן שרצח הוא רע שלעצמו, ואין צורך באיסור האל כדי להפוך אותו למעשה לא ראוי.

פייר-פול פרוד'און, צדק ונקמה אלוהית

"צדק ונקמה אלוהית רודפים אחר רוצח" (1808), פייר-פול פרוד'און. תצלום: ויקיפדיה

העניין הבסיסי בשני המקרים פשוט, אבל חשוב עד מאוד: אם אין מלכתחילה מוסר אובייקטיבי בעולם, לגמרי לא ברור איך הכנסתו של אל לתמונה תוליד מוסר כזה. הוספת אל תעניק לנו שכר ועונש אלוהי, אבל זה רק מוסיף להתנהגות המוסרית סיבות אנוכיות, ולא סיבות מוסריות אמיתיות. באותו אופן, הוספת אל נותנת לנו צופה אלוהי שיכול להסתייג מרצח וממעשים רעים אחרים. אבל אם המעשים הללו אינם ממילא בלתי ראויים מבחינה מוסרית, לגמרי לא ברור מדוע קיומו של אל תהפוך אותם באורח פלא ממותרים לאסורים. הרעיון שזה בסדר גמור לרצוח אנשים חפים מפשע אלא אם ישנו אלוהים, והוא האוסר על כך, אינו רק מאוד בלתי סביר אלא ממש לא מוסרי בפני עצמו. בעיניי, מחשבה כזו היא בעצמה סוג של כשל מוסרי.

מדוע כל כך הרבה אנשים מאמינים שהמוסר זקוק לבסיס בדת, כשהטיעונים בעד עמדה כזו הם כל כך בלתי משכנעים?

אם כך, נותרה בידינו תעלומה: מדוע כל כך הרבה אנשים מאמינים שהמוסר זקוק לבסיס בדת, כשהטיעונים בעד עמדה כזו הם כל כך בלתי משכנעים? נדמה לי שקורה כאן משהו אחר, ושבמרבית המקרים הטיעונים הללו הם רק רציונליזציה של האמונה כי המוסר תלוי באמונה באל. ההסבר האמיתי, לדעתי, הוא אחר לגמרי.

האמת היא שאין מערכת כללי מוסר חילוניים שהצליחה להחליף את הגישות הדתיות למוסר בדמיונו של הציבור. כדאי לתהות למה. אנחנו יכולים להתחיל בכך שמרבית הגישות החילוניות הנפוצות במחשבה המערבית מאז ראשית עידן הנאורות חולקות מאפיינים מסוימים. שתי התיאוריות החילוניות החשובות ביותר שצצו בעקבות עידן הנאורות הן הגישה שנגזרה מכתביו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, והתועלתנות, שמקורה בכתביהם של הפילוסופים הבריטיים ג'רמי בנת'ם, ג'יימס מיל וג'ון סטיוארט מיל.

המוסר התועלתני טוען כי המעשים הראויים הם תמיד אלה שירבו אושר או רווחה באוכלוסייה הכללית. התשובות לשאלות המוסריות שלנו ניתנות, משום כך, באמצעות מחקר אמפירי – מה יגרום לאנשים הכי הרבה אושר או רווחה? המוסר הקנטיאני – אם לנסח תיאוריה מורכבת ביותר בפשטות מוגזמת – אומר כי ההיגיון מצווה עלינו להתנהג באופן מוסרי. אמיתות מוסריות הן במהותן אמיתות לוגיות, כך שתוכן המוסר יכול – וראוי – להיקבע במחשבתו של הפילוסוף, מבלי שהלה יידרש לקום מכורסתו.

האבל הראשון, אדם וחוה מתאבלים על הבל, ויליאם-אדולף בוגרו

"האבל ראשון: אדם וחוה מתאבלים על הבל" (1888), ויליאם-אדולף בוגרו. תצלום: ויקיפדיה

הגישה הקנטיאנית והגישה התועלתנית היו שתיהן פוריות ורבות השפעה, וצדקו במידה רבה. אבל הן חולקות את אותה תפישה לא אישית, ובירוקרטית במידה, של האדם כפועל מוסרי. על פיהן, תכונותיו המוערכות ביותר של האדם המוסרי הן החשיבה הלוגית, היכולת לחשב את צעדיו והציות לכללים. איכויות אישיות כמו שיפוט אישי, מטרות ותשוקות בעלי אופי אישי, מחויבויות ומערכות יחסים אישיות וכן רגשות ותחושות נתפשים על פי רוב כלא רלוונטיים. ואכן, קאנט טען כי מעשים שמוּנעים על ידי רגשות – מעשים של נדיבות המבוצעים מתוך חמלה, למשל – הם חסרי ערך מוסרי. מעשה ראוי הוא זה המוּנע על ידי שיפוט לוגי בלבד, והוא המעשה המוסרי הנכון. בעיניי התועלתנים, לעומת זאת, כל פועל מוסרי הוא רק אחד מן ההמון העצום, והתיאוריה דורשת ממנו סוג של היעדר-פניוּת, שמונע מהיחיד להעניק משקל מיוחד לרגשות או תשוקות אישיים. רגשותיו של אדם, העדפותיו והמחויבויות שלו אמורים להיעלם כמעט לגמרי מקבלת ההחלטות שלו.

זהו ניגוד עז למרבית הדתות, הנוטות לשמר את הקשר העמוק בין המוסרי והאישי. הדבר נכון אפילו לגבי אותן מסורות דתיות שמדגישות את הציות לרצונו של האל. זו, למשל, התפישה המוסרית של התנ"ך, והחיבור הזה מודגש שוב בזרמים רבים של הנצרות וגם של הבודהיזם, המדגישים מאוד את טיפוח האישיות המוסרית ואת הרגשות המוסריים ובכלל זה אהבה וחמלה. כשאני מדבר עם דתיים על האמונה והמוסר שלהם, אני נדהם לראות עד כמה קרוב ועמוק בדרך כלל הקשר בין האמונה והמוסר שלהם והדאגות האישיות העמוקות שלהם, עד כמה כל אלה ארוגים אל תוך רקמת חייהם.

בני-אדם דתיים רבים נוטים לפקפק במוסר החילוני המודרני, בין השאר משום שהם אינם רואים אפשרות לסוג כזה של שילוב בין תיאוריה ומעשה, בין עקרונות מוסר ובין האופן שבו החיים מתנהלים באמת

בני-אדם דתיים רבים נוטים לפקפק במוסר החילוני המודרני, בין השאר משום שהם אינם רואים אפשרות לסוג כזה של שילוב בין תיאוריה ומעשה, בין עקרונות מוסר ובין האופן שבו החיים מתנהלים באמת. תיאוריות כאלה מזניחות את האישי: הן מעניקות מעמד מועדף לשכל על פני הרגש, למופשט על פני המסוים, לציות לכללים על פני שיפוט אישי. ובכלל, יש להן מעט מה לומר – ולעתים הן נמנעות לחלוטין מלדבר – על מושגים מיושנים כאלה כמו אופי ומידות טובות.

אלה החדשות הרעות בנוגע למוסר החילוני. הבשורות הטובות הן שההערכה השלילית למדי הזו של מעלותיו ויתרונותיו מבוססת על פרספקטיבה היסטורית מוגבלת. תיאוריות המוסר החילוני הנפוצות ביותר מאז עידן הנאורות אולי אשמות בעיקר בהזנחת האישי – אבל ישנן תיאוריות שהן בבחינה יוצאות דופן מן הבחינה הזאת. תיאוריות כמו אלה של סמואל באטלר ודייוויד יוּם למשל, העניקו חשיבות לאופי מוסרי ולמעלות אישיות, וג'ון סטיוארט מיל ניסה לפנות לאלה מקום בשיטת המחשבה התועלתנית שלו, כמו שעשו מספר תועלתנים עכשוויים. ובכל מקרה, ישנם מקומות אחרים שבהם ניתן לחפש מוסר, מעבר לדת, גם בימינו וגם בעבר הרחוק. אכן, בעיניי, העבודות המעניינות ביותר במוסר החילוני נעשו על ידי אנשים שמצאו את השראתם בעבר הרחוק – ובעיקר בפילוסופים של יוון העתיקה.

עזרה לזולת, חילוץ

עזרה בשעת צרה. תצלום: פיליפ ויטר

שתי דמויות מרכזיות כאלה הן אייריס מרדוק, בעיקר בספרה "ריבונוּת הטוב" (1970) וג'ון מקדואל (McDowell), מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת פיטסבורג, בעיקר במאמרו רב ההשפעה "מידה טובה והיגיון" (1979). בנוסף להיותה פילוסופית, מרדוק הייתה כמובן סופרת נפלאה, ולא במקרה. בעיני מרדוק, המעלה המוסרית החשובה ביותר הייתה סוג של שימת לב לפרטים, יכולת ראייה חכמה ומיומנת, שמסוגלת להבחין במה שמתרחש באמת בכל מצב, ולהגיב בהתאם. התובנה הפסיכולוגית ושימת הלב לפרטים, הנחוצה לכתיבת ספרות היא גם, בעיני מרדוק, המאפשרת לאדם לחיות חיים ראויים מבחינה מוסרית. "ברור", כך כתבה, "מהו תפקידם של הדיוק והראייה הטובה עבור האמן או הצופה: תשומת לב שאינה סנטימנטלית, שהיא מנותקת, בלתי אנוכית ואובייקטיבית. ברור גם שבמצבים מוסריים, נדרש אותו דיוק".

כשאנחנו מתארים לעצמנו את המצב, אנחנו פשוט טועים. לתאר אותו נכונה – להבין במדויק את המניעים המעורבים בו, לראות את היחידים הרלוונטיים בשלמותם ובעיקר לראות איזו הכרעה מוסרית נדרשת – פירשו לתפוש את "צורת" המצב

עבור מרדוק, מה שמונע מאיתנו לעתים תכופות כל כך לפעול באורח מוסרי אינו כישלוננו בציות לכללי המוסר האומרים לנו כיצד לפעול, אלא חוסר הבנה של המצב מולו אנו עומדים. כשאנחנו מתארים לעצמנו את המצב, אנחנו פשוט טועים. לתאר אותו נכונה – להבין במדויק את המניעים המעורבים בו, לראות את היחידים הרלוונטיים בשלמותם ובעיקר לראות איזו הכרעה מוסרית נדרשת – פירשו לתפוש את "צורת" המצב, כפי שניסח זאת ג'ונתן דאנסי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת טקסס, באוסטין. כשמצליחים לעשות זאת, על פי מרדוק ודאנסי, ברור איך יש לנהוג, ובאופן טבעי יתעורר בנו הדחף לנהוג כך. נוכח מצב התובע חמלה, האדם המוסרי מגיב, ספונטנית, בחמלה, מבלי להידרש לשכנוע באמצעות ההיגיון. כפי שדאנסי תיאר זאת, מתן הצדקות לתגובה מסוימת "פירושו פשוט לתאר כיצד האדם רואה את המצב... השכנוע כאן הוא מידת השכנוע של הנראטיב: קוהרנטיות פנימית של תיאור המחייב הסכמה. אנחנו מצליחים במטרתנו כשהסיפור שלנו נשמע נכון". מרדוק הסופרת הייתה מסכימה איתו.

הדגש על שימת לב קשב למציאות קונקרטית עולה בקנה אחד עם הרעיון לפיו הרגשות (ובעיקר חמלה ורחמים), ולא עקרונות רציונליים מופשטים, הם שמניעים אותנו להתנהגות מוסרית. שניהם גם יחד מבקרים תפישות מוסר, כמו זו של קאנט, הנמסכות על עקרונות מוסריים קשיחים שלכאורה נגזרים מההיגיון עצמו. בכתביו של מקדואל, הביקורת הזו מתפתחת לכדי עמדה המכונה פרטיקולריזם, "בדלנות מוסרית" (Moral Particularism) הדוחה לחלוטין את הרעיון לפיו יום אחד אנחנו עשויים לחבר או לרכוש ספר כללים מוסריים שיגדיר מהם הדברים שראוי לעשות בכל מצב אפשרי. אחרי הכול, מה שעשוי להיחשב כהצדקה מוסרית בהקשר אחד, עלול לא להיות כזה במצב אחר, או אפילו – בהקשרים מסוימים – לשמש סיבה לבחירה הפוכה לגמרי.

חומה, פליטים

"פליטים", תצלום: Fancycrave

קחו למשל את האושר. בעיניי התועלתן הקלאסי, העובדה שמשהו מעצים את האושר היא תמיד סיבה לעשותו. אבל הפרטיקולריסט יציין כי בעולם האמיתי, דברים הם מורכבים יותר: הנאתו של הסדיסט, למשל, היא למעשה טיעון כנגד מעשה אכזרי, ולא בעדו, והיא אפילו אינה שיקול המאזן את רוע המעשה. לעומת זאת, סירוב לגרום למישהו אושר הוא לעתים מוצדק מבחינה מוסרית, כמו במקרים של "אהבה קשוחה": לעתים, כפי שנאמר בשירו של ניק לואו (Lowe), כדי לפעול לטובת מישהו, אנו חייבים להפגין כלפיו בנוקשות. ההבנה כי אדם שנראה כאילו הוא נוהג באכזריות, אבל מוּנע בפועל על ידי טוב לב והוא למעשה טוב לב, היא תפישה נכונה של צורת המצב, המאפשרת תיאור מדויק של ההתרחשות. והתפישה המדויקת הזו, שוב, מספרת לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיב כראוי: היא מוסרת לנו מה המצב דורש, משום שבעיני הפרטיקולריסטים, התביעות הללו ממש נובעות מן המצב עצמו.

האושר הוא אכן מורכב גם מבחינות אחרות, שכיום רובן מתחילות להיות מנוסחות על ידי פסיכולוגים וחוקרי אושר אחרים. תועלתנים מוקדמים כמו בנת'ם ניסחו תפישה פשוטה מאוד של אושר והשוו אותו להנאה, בהנחה כי מדובר בתוכן אחיד שניתן למדוד אמפירית ואובייקטיבית. עם זאת, חקירות עכשוויות יותר, נוטות להעדיף תמונה שבה מספר גורמים נבדלים, שאולי אף אינם מתיישבים זה עם זה, תורמים לאושרו של אדם. תפישה זו תואמת את עמדת הפרטיקולריסטים לפיה הערכה היא תמיד עניין הוליסטי. כדאי לזכור גם, כי אריסטו הבין את המושג "אודימוניה" (eudaimonia), המתורגם לעתים קרובות כ"אושר", כדבר מה רחב בהרבה ופחות סובייקטיבי מעונג או מסיפוק רגעי. הוא סבר כי המושג קשור באיכותם הכללית של החיים השלמים.

תפישה ושיפוט אישיים נחוצים תמיד בבואנו להכריע בשאלות מוסריות קשות: אין שיטה מוסרית תיאורטית שיכולה לעשות זאת במקומנו. עקרונות הם אולי עניין שימושי, אבל כך גם כללים אינטואיטיביים

בעיני הפרטיקולריסטים, אם כך, תפישה ושיפוט אישיים נחוצים תמיד בבואנו להכריע בשאלות מוסריות קשות: אין שיטה מוסרית תיאורטית שיכולה לעשות זאת במקומנו. עקרונות הם אולי עניין שימושי, אבל כך גם כללים אינטואיטיביים, הנחיות מעשיות שמתאימות לרוב, אבל שתמיד יהיו להן יוצאים מן הכלל. ברמה הבסיסית, מוסר נבנה לא על גבי מערכת של כללים, אלא על בני אדם יחידים, שיש להם אופי, שיפוט וחוכמה.

הפרטיקולריזם פתח מחדש את הדלת לרעיון החוכמה. זהו רעיון שהמוסר הקנטיאני והתועלתני – וכמוהם העולם המודרני בכללו – מתקשים מאוד להתייחס אליו ברצינות. חוכמה, בניגוד לידע, עשויה להיראות בימינו כמושג מיושן (ואכן, בתקופתנו אפילו המילה "ידע" נשמעת לרבים מיושנת, והם מעדיפים לדבר על "נתונים" או "מידע"). התשוקה המודרנית להחליף את החוכמה והשיפוט האישיים בשיטות אובייקטיביות ומדעיות יותר של קבלת החלטות והערכה, משפיעה עמוקות על היבטים רבים של חיינו. בתחום החינוך, שבו אני עובד, היא הובילה ליצירת מערכות מורכבות יותר ויותר של כללים ותקנים להתנהגות, להערכת יעילות ההוראה, להחלטות על קידום ואפילו לתכנון קורסים ותכני לימוד. על פי הגישה הרווחת, אנחנו זקוקים למערכת של כללים ועקרונות כדי לקבל החלטות ולהצדיקן, משום שאיננו יכולים לסמוך די הצורך על האנשים המעורבים בהן ולהותיר זאת לשיקולם – אפילו כשהאנשים הללו הם מומחים, אנשים המסוגלים להבחין כיצד יש ליישם כללים ועקרונות, ומתי יש להתעלם מהם או להתאים אותם. בדומה לכך, המגפה הנוכחית של מבחנים אחידים שהתלמידים נאלצים להתמודד עמה, מובילה לזלזול ביכולות ובתכונות שקשה לכמת: בין השאר, בכישרונות אמנותיים, ביצירתיות ובתכונות מוסריות. הגישה הרווחת הזו הייתה בוודאי זוכה לתשואות מצד קנטיאנים ותועלתנים רבים, אבל אריסטו היה בז לה.

ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים, רמברנדט

"ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" (סביבות 1630), רמברנדט. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

בעיני אריסטו, "חוכמה מעשית" פירושה סוג של שיפוט אישי מתוחכם ושקול, החיוני להתמודדות עם המורכבות המוסרית בעולם. האדם המוסרי הוא אדם המסוגל לשפוט נכון, ועל פי תפישה זו ההגדרה היחידה של צדק מוסרי מתייחסת מפורשות לאדם כזה. מאחר שאין מערכת כללים שמכתיבה פעולה נכונה בכל מצב ומצב, אנחנו יכולים לומר רק שהדבר הנכון הוא מה שהאדם החכם והמוסרי האידיאלי היה עושה. "מעשים", לימד אריסטו, "נקראים צודקים ומתונים אם אדם צודק או מתון היה בוחר לעשותם. אבל לא האדם הנוהג כך הוא הצודק או המתון, אלא האדם שעושה את אותם מעשים כפי שאנשים צודקים ומתונים עושים אותם". אפילו  אם מערכת של כללים תוכל לבחור את המעשה הנכון בכל מצב – ואריסטו אינו סבור שזה אפשרי – עדיין נרצה שיחידים יהיו בעלי אותה חוכמה מעשית גדולה, כדי שיוכלו להבין למה המעשה הנכון במצב נתון הוא המעשה הראוי, לדעת באיזו גישה יש לבצע אותו, לדעת בדיוק איזה מניע אמור לעמוד מאחורי הפעולה ולדחוף אותנו לבצע אותה. מבחינה מוסרית, מעשה המבוצע ממניעים אנוכיים אינו זהה בהכרח למעשה שנעשה מתוך חמלה או נאמנות, אף אם מבחוץ הם נראים זהים.

עבור אריסטו, פיתוח חוכמה מעשית היא עניין של רכישת ידע והתנסויות וגם של אימון התגובות האישיות, ובכלל זה הרגשות. אנחנו מתחילים בחיקוי האנשים המוסריים ולבסוף הופכים לכאלה בעצמנו

משום כך, אין זה מפתיע שבעיני אריסטו טיפוח המידה הטובה והחוכמה – פיתוח האופי המוסרי של האדם וכוח השיפוט שלו – חשובים כל כך. עבור אריסטו, פיתוח חוכמה מעשית היא עניין של רכישת ידע והתנסויות וגם של אימון התגובות האישיות, ובכלל זה הרגשות. אנחנו מתחילים בחיקוי האנשים המוסריים ולבסוף הופכים לכאלה בעצמנו. "את מה שעלינו ללמוד לפני שנוכל לעשות זאת", על פי אריסטו, "אנחנו לומדים באמצעות עשייה, למשל בני-אדם הופכים לבנאים כשהם בונים, ונגני לירה הופכים לכאלה כשהם מנגנים בלירה; ממש כך אנו הופכים לצודקים בעשותנו מעשים צודקים, למתונים בעשיית מעשים מתונים, לאמיצים על ידי עשיית מעשים אמיצים". משום שחלק גדול ממה שמעצב אותנו מתרחש בשנות החיים הראשונות, החינוך וההכשרה בילדות המוקדמת חשובות ביותר. ״אין זה דבר קט אם נאמץ מגיל צעיר הרגלים כאלה או אחרים", אומר לנו אריסטו, "אלא הרי זה דבר גדול מאוד, או יותר נכון, הכל.״

זהו, אם כך, מוסר חילוני המדגיש את חשיבות הטיפוח העצמי, השיפוט האישי ורגשות כמו חמלה, והמכיר בחשיבותם של מורי דרך מוסריים – מורים שמהווים התגלמות של חוכמה, המעוררים בנו השראה ושאותם אנחנו יכולים לנסות ולחקות. זהו מוסר חילוני החולק מספר הנחות יסוד עם מסורות דתיות. הרעיון שהמוסר נובע מאופי חזק ולא מציות למערכת חוקים קשיחה, למשל, תואם במידה רבה את ההכוונה המוסרית המחודשת שמציע ישוע בברית החדשה, מנקודת מבט שבמרכזה ציות לציוויי האל לאדם, שהאהבה והחמלה עומדות במרכזם.

ההכוונה המוסרית המחודשת נתפשת כרצויה גם בעיני הבודהיסטים. בספרו "מעבר לדת" (2011), העוסק במוסר חילוני, הדלאי לאמה כותב כי בעיניו, "מוסר מורכב פחות מכללים שיש לציית להם ויותר מעקרונות של שליטה עצמית שנועדה לקדם את ההיבטים של טבענו שאנחנו מזהים כתורמים לרווחתנו ולרווחת אחרים". ואכן, תיאורו של הדלאי לאמה את השיקולים המוסרים מכיל מספר מרכיבים שמוכרים מכתבי מרדוק, מקדואל ואפילו אריסטו:

"כשאני נקרא לקבל החלטה קשה, אני תמיד מתחיל בבחינת המניעים שלי. האם אני באמת חושב על רווחת האחר? האם אני מושפע מרגשות מטרידים כלשהם, כמו כעס, חוסר סבלנות או עוינות? אחרי שווידאתי כי מניעי מוצקים, אבחן בזהירות את ההקשר... כך שבעודי מעודד את הקורא להפנים מערכת ערכים אישית, לא יהיה זה סביר להניח שענייני מוסר יוכלו להיות מוכרעים רק על בסיס הכללים וההנחיות. עניינו מוסר לעתים קרובות אינם שחורים או לבנים. אחרי בחינה שנועדה להבטיח כי אנחנו מונעים על ידי דאגה לרווחת האנושות, עלינו לשקול את היתרונות והחסרונות של הדרכים השונות הפתוחות בפנינו ואז לאפשר לעצמו להיות מונחים על ידי חוש האחריות הטבעי. זה, בעיקרו, פירושה של חוכמה".

נזירים, בודהיסטים, מנחות, נדבות, לאוס

נזירים בודהיסטים מקבלים נדבות מן הציבור, צפון לאוס. תצלום: דניאל מרצ'ל

בטווח הארוך, החכם, הישר, האמיץ וזה המגלה חמלה יחיו חיים מלאים יותר, ויהיו שמחים יותר מן הטיפשים, הרמאים, הפחדנים וקרי הלב

היבט מושך נוסף של הפרטיקולריזם הנאו-אריסטוטלי – שכמו הדגש על ראייה בהירה ושיפוט אישי גם הוא מזכיר חלק מן הגישות הדתיות – נמצא בתפישת המידות הטובות. כמו במסורות רבות, מידות טובות אינן רצויות רק מנקודת מבט חיצונית. הן נחשבות כמועילות גם לאדם המפגין אותן. בטווח הארוך, החכם, הישר, האמיץ וזה המגלה חמלה יחיו חיים מלאים יותר, ויהיו שמחים יותר מן הטיפשים, הרמאים, הפחדנים וקרי הלב. תפישה ומעשים מוסריים תורמים לשגשוגו של האדם, לא רק לשגשוגם של אחרים אלא גם לרווחה האישית. משום שעל פי אריסטו, השגשוג האישי מועצם באמצעות מעשים טובים, ישנה סיבה טובה להיות אדם מוסרי. אבל התגמולים והעונשים הם ברובם פנימיים ואינם מושתים עלינו מבחוץ.

יתרה מכך, הטענה האריסטוטלית לפיה המוסר טוב לנו, נתמכת למעשה במחקר הפסיכולוגי. ישנו שפע של ראיות אמפיריות לפיהן אנשים שמטפחים את יכולתם לחוש חמלה כלפי אחרים, והעוסקים במעשים המבטאים מחויבות אלטרואיסטית, נוטים להיות רגועים יותר, מסופקים יותר ומאושרים יותר. רגשות והתנהגות אלטרואיסטיים, מסתבר, באמת מועילים מאוד מבחינה פסיכולוגית. יכול להיות שהיוונים העתיקים הבינו משהו כשאמרו שהמידות הטובות הן אותן תכונות אופי שמועילות גם לאדם הנושא אותן וגם לחברה כולה.

בדומה לכך, רוב המחקר בימינו תומך גם הוא ברעיון האריסטוטלי לפיו במקום לראות ברגשות רק דחפים או גחמות, עלינו לראות בהם מעין מקבילה לאמונות שלנו: מצבי נפש שמשקפים ולכן מוסרים לנו מידע על העולם. על אף שהניגוד בין ההיגיון והרגשות, כמו האבחנה בין עובדות וערכים, מוטמע עמוקות במרבית החשיבה המדעית מאז עידן הנאורות – והוא גם עומד בשורש הפוזיטיביזם ששלט במדע ובפילוסופיה במהלך מרבית המאה העשרים – הנטייה הנוכחית בקרב מדענים רבים, וגם בקרב פילוסופים, היא לצייר את האבחנה הזו כמורכבת יותר, אם לא להכחישה כליל. למשל, אנטוניו דמאזיו (Damasio), פרופסור למדעי המוח מאוניברסיטת קליפורניה הדרומית, טוען בספרו Descartes’ Error (משנת 1994) שישנם יחסים קרובים ומורכבים בין רגשות, מצבי נפש וחשיבה רציונלית. והדבר נובע ברובו מהסירוב הפרטיקולריסטי להגלות את הרגשות לתחום של מה שאינו רציונלי בעליל, דבר המאפשר תפישה של רגשות באורח שבו החשיבה הקנטיאנית, התועלתנות ותיאוריות מוסר חילוניות אחרות אינן מסוגלות לעשות.

כמובן, פשטני מעט לדבר על "פרטיקולריזם" כאילו המילה מתארת תיאוריה מאוחדת, אחת ויחידה. הפילוסופים האוחזים בהשקפות מסוג זה חלוקים זה על זה במידה ניכרת. אחרי הכול, הם פילוסופים. זהו תפקידים – להתווכח עם פילוסופים אחרים. ובנוסף, ישנן עוד שאלות רבות המחכות לתשובה ופגמים שיש לתקן. אבל כצורת מחשבה כוללת על מוסר, הגישה הזו נראית מבטיחה ומסעירה ביותר. היא מצליחה להתייחס להיבטים משמעותיים רבים של החיים המוסרים שבאורח מסורתי הודגשו יותר במוסר הדתי ולא בזה החילוני, מבלי להזדקק לפנייה לסמכות אלוהית, לקיומו של אל או לכל גרום על-טבעי אחר.

פרטיקולריזם הוא לכל הפחות תזכורת רבת ערך לאפשרות שיום אחד אולי נפסיק בעצמנו להביט במוסר כעל מערכת מופשטת ומבודדת של דרישות ותביעות – סמכות חיצונית הניצבת בנפרד ומשיתה מגבלות על הקיום האנושי – ונראה בה מערכת של מחויבויות, התלהבויות ותשוקות שארוגות אל תוך חיינו. מוסר יכול לתפקד היטב ללא אל. אבל אין לו שום אפשרות להתקיים אם נזניח או נתעלם מעצם הדברים שהופכים את חיי האדם לבעלי משמעות ויקרים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

טרוי ג'ולימור (Jollimore) הוא משורר, מבקר ספרות ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה סטייט בצ'יקו. ספרו האחרון On Loyalty ראה אור ב-2012.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גלגל הצלה. תצלום: לוקאס יוהס, unsplash.com

Photo by Lukas Juhas on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טרוי ג'ולימור, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על אפשר בלי אלוהים

01
יובל

כתבה מצוינת, אך התרגום של אריסטו מיוונית לאנגלית ואז לעברית אינו מוצלח, ועדיף לתרגם ישירות מן היוונית.

שני תיקונים ספציפיים -
1:
התרגום בכתבה - ״גברים הופכים לבנאים כשהם בונים״
התרגום הנכון יותר - ״אנשים/בני אדם הופכים לבנאים כשהם בונים״

2:
התרגום בכתבה - ״משמעותי מאוד אילו הרגלים נאמץ מגיל צעיר מאוד", אומר לנו אריסטו. "זה משנה מאוד, או ליתר דיוק, זה הדבר היחיד שמשנה".
התרגום המדויק יותר - ״אין זה דבר קטן/פעוט אם נאמץ מגיל צעיר הרגלים כאלה או אחרים, אלא הרי זה דבר גדול מאוד, או יותר נכון, הכל.״

    02
    יורם

    תודה רבה, יובל. עונג מיוחד - לקבל תיקונים ביוונית קלאסית. לצערנו, אין אצלנו מי ששולט בשפה, ולכן התודה כפולה מכופלת. תיקנו, כמובן. אשרינו שאלו הקוראים!

    05
    אדיר א

    אלוהים של ספר בראשית הוא קפריזי, קריזיונר ואלים, כמו ילד בן חמש, שזורק את עצמו על הרצפה... כמו אל יווני מהטובים ביותר...

        07
        אדיר א

        תראה למשל את המבול. איזו תגובה מטורפת של אלוהים, שאחר כך בעצם מתחרט ומבטיח (מי ביקש ממנו?) לא לעשות את זה שוב. ובכלל, מספיק שמישהו "עושה את הרע" והופ, אלוהים הורג אותו, בלי אפשרות לעונש חלקי, בלי לחכות. ככה לפחות אלוהים של ספר בראשית. עצבני, ממהר להתרגז, מרביץ בכל הכוח, ואפילו לפעמים מבין שהוא הגזים.

09
Tabularasa

לענין זה אני מעדיף את היהדות כפי שהשתקפה לפני הרמב״ם- עם הדיאלוג התאולוגי מול הנצרות והאיסלם. שתיהן בזו ליהדות על היותה תרבות ״רגולטורית״ שאינה מושתת על עקרונות ״מוסריים״ (דת= data = חוק לעומת אמונה) מה שהביא את ההנהגה הרוחנית לאמץ תפיסות ״מוסריות״ גם כן. זה הבדל משמעותי בין היהדות לאמונות המונתאיסטיות הגדולות. אפשר לוותר על אלוהים אבל הקפיצה הגדולה היא בויתור על מוסר מומצא ומפוקפק (כן גם לנאצים היה מוסר ״גרמאני״) לטובת פרגמטיזם אנושי, הומניסטי. רק אז נוכל באמת להשתחרר מהפרימטיביזם האמוני הברוטאלי ולעיתים הרצחני כפי שמשתקף באזורנו וברוח ישראל סבא.

מצטער לומר שכל הדיונים האלה הם שיחת חרשים.

כל המדיינים בנושא באקדמיה סובלים מחוסר הבנה בסיסית מהי אלוהות.

למשל: ביהדות נאמר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" שזה אומר שכביכול האלוהים אומר: תעזבו אותי העיקר תשמרו על התורה. כלומר מבחינת היהדות אתה יכול להוציא את האלוהים מהתמונה.

הווה אומר שמקור כל הדתות = היהדות - בשביל לכתוב תורה - היא לא צריכה את האלוהים.

כבר מהדוגמא הנ"ל אפשר להבין שאלוהות זה לא משהו מצווה ומעניש ונותן שכר וכדומה. אלוהות ביהדות היא ביטול כל האלים האחרים שזה הישויות החברתיות. כלומר כל חברה שמקימה ישות דמיונית כמו ישות לאומית ישות דמוקרטית מערבית וכו' וכו' זה האלהים אחרים של תורה והיהדות.
בישות הישראלית למשל טוען השופט ברק שאין לנו זכות מוקנה לנשום. כלומר האלוהים שלנו הוא השופט ברק שמדבר בשם האלוהים = הישות הישראלית.

שאתאיסט טוען שהוא לא מאמין באלוהים, הוא פשוט לא מבין מה הוא אומר. הרי הוא מאמין בישות דמוקרטית, האתאיסט הישראלי אפי' מקריב את זרעו למולך = גיוס חובה כרווק שנכרת מעולמו כלומר לא משאיר זרע ולפעמים הוא כורת גם את עצמו כי בנו או בתו בן\ת יחיד\ה.
כלומר אותו אתאיסט לא רק מאמין בישות הלאומית או החברתית שלו, הוא מקריב את צאצאיו למענו ועוד בחינם, הרי אנו בישראל חברה קפיטליסטית שאין לנו זכות לכלום.

הישות הדמוקרטית היא ישות כפייתית, שמענישה ונותנת שכר. אתה עובד יש לך כסף, אתה לא עובד, תמות תחת הגשר מרעב. לישות יש שוטר עם רובה, ככה שכל המוסר והערכים נכפים עלינו על ידי השוטר.
ולכן בוודאי שהאתאיסט לא מאמין במוסר ובערכים הטבעיים. אחרת למה הוא שם לנו שוטר עם רובה ? למה מערכת משפט ובתי כלא ?
למה בכלל דמוקרטיה = הכרעת הרוב, אם אמתויות האבסולוטיות לא צריכות הכרעה ?! האם האתאיסט יסכים להכרעת הרוב במתמטיקה ולוגיקה ? כלומר אם רוב חברי כנסת הכריעו ש1 + 1 = 7, אז הוכרעה שזה שבע באמת, או נשלח אותם לאשפוז ?!

אם האתאיסט טוען שהמוסר והערכים הם אמתויות, אז למה הוא כופה אותם עם שוטר ורובה ומעמיד לנו ישות דמיונית = אלוהים אחרים ?!

הטיעון היהודית היא שבאמת את המוסר והערכים אפשר ללמד ולחנך כמו מתמטיקה ולוגיקה. ככה שהם טבעיים לגמרי. וככה היהדות מוכיחה שהיא מאמינה באדם, בניגוד לאתאיסט שלא מאמין באדם ומעמידה לו אלוהים אחרים = הישות החברתית הכפייתית.

לסיכום:

מהי אלוהות ביהדות ?
1, שלילת כל האליל = ישות דמיונית כלשהי. ולכן אנו בני חורין באופן אבסולוטית. כי אסור ישויות דמיוניות כי הם כפייתיים.
2, "הבינה האחדותית" מייצגת את האל היהודי אצל כל האדם.
ביהדות נאמר: המלאך בין אדם לאלוהיו הוא "שכלו". נאמר גם: מי שלא חס על כבוד קונו ?! טוב לא שלא נברא !! ומיהו כבוד קונו ? שכלו של האדם !! הווה אומר מי שלא משתמש עם שכלו, טוב לו שלא נברא.
הטיעון היהודית היא שבניגוד לזה שכל אדם שונה מזולתו כמעט בהכל, האל (תרצו הטבע) נטע בכולנו את אחדות הבינה = 1+1=2.
והיות שכל אתאיסט מסכים להנחה הפשוטה הזו, אז הוא מאמין באל היהודי. מה גם שאותו אל נתן לנו מראש את הבחירה ככה שהוא בשום פנים ואופן לא אל מצווה. הוא כביכול מצווה אם בחרנו ללכת אחרי השכל\הבינה האחדותית שלנו.

אותו "אחדות הבינה" שהמדע וחקר המדע משתמש בה, היהדות משתמש בה למוסר והערכים.
וכמו המדענים הם בני חורין בחקר המדע, ככה היהודי הוא בן חורין בהמצאת המוסר והערכים.
כמו שאין ויכוח כלפי המדעים במדע שמושתתת על מתמטיקה ולוגיקה, ככה אין וויכוח כלפי המוסר והערכים שהיהדות המציאה. כלומר כמו שאי אפשר להתווכח ולטעון ש1+1=5, ככה אי אפשר להכחיש ולהתווכח על אמתויות המוסריות והערכיות של היהדות.

המוסר והערכים ביהדות מומצאים בשוק החופשי, וכל אחד מאמץ או לא מאמץ אותם בחופשיות. אין ביהדות ישות דמיונית ובוודאי לא סמכות כפייתית כלשהי. ככה שכל יהודי בוחר לקבל או לא לקבל.
ולכן באמת בכל כמה דורות היהדות מפסידה מעל 80% מבניה לטובת האלוהים אחרים.

לסיום:

ביום שהאתאיסט יאמין באדם כמו היהודי ולא יקים לעצמו ישויות דמיוניות כפייתיות ?! באותו יום האתאיסט מתגייר ונהפך אוטומטית ליהודי.
עכשיו כיהודי הוא יכול לא ללכת אחרי אלוהיו שזה שכלו. הרי יש לו בחירה, ואז הוא צריך אלוהים אחרים, הרי בלי אלוהים אחרים מי ישגיח עליו ?!
אבל מה הוא מפסיד שהוא לא הולך אחרי שכלו ? הוא צריך לשאול רשות מהשופט ברק לנשום וצאצאיו לא שלו, כי הישות הוא ההורה העליון.

דוגמא מציאותית פשוטה: מתי ואייך התאפשר להקים ישות לאומית ישראלית\יהודית חדשה ? ביום שהיהודי בחר ללכת לא אחרי שכלו. אלפיים שנה היה ליהודי מספיק שכל לא לבקש אלוהים אחרים. רק מדור ההשכלה התחילו לבקש זאת ולמה ?
מה שאין כן היהודי למשל החרדי עוד עד היום לא רוצה להכיר באלוהים אחרים החדשה, וכי למה שהוא יבקש רשות מהשופט ברק בכדי לנשום ? למה שהוא יוליד ילדים להורה העליון וההורה העליון ישלח אותם למות על עזה במשך שלושים שנה לריק.

נסיים בזה שנאמר: כל פילוסוף שרוצה לטעון שהמוסר והערכים עומדים מתוך עצמן. צריך להוכיח זאת בשטח. ובשטח אין פילוסוף שמוותר על שוטר ורובה\משטר\ישות דמיונית\אלוהים אחרים.

בניגוד לפילוסופים היהדות כן מוכיח זאת בשטח. הרי אלפי שנים אין לה ישות כפייתית ואין לה שוטר עם רובה.
ואייך היהדות מצליחה בכך ? כי היא מעמידה את המוסר והערכים על השכל האלוהי שנטוע אצל כל בן אנוש = אחדות הבינה.

האתאיסט מאמין באלוהים אחרים.
היהודי לא מאמין בשום אלים ויכול לוותר אפי' על האל כנ"ל: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"
האתאיסט האמיתי הוא היהודי החרדי, כי הוא לא מאמין בכלום. שהשכל האלוהי מדבר, אי אפשר להאמין בכלום.
יש ליהודי החרדי "אמונה" מלשון "אימון". יש לו אימון בשכלו האלוהי.
כמו שכל בן אנוש יש לו אימון = אמונה במדעים המדויקים, ככה בדיוק ליהודי יש אימון בשכלו האלוהי. וזה אותו מטבע. רק חבל שאנו לא מאמצים לעצמינו את אותו בינה אחדותית גם לגבי מוסר וערכים. ככה שאנו חייבים להיות תחת אלוהים אחרים עד כדי כך שאין לנו אפי' זכות מוקנה לנשום. והאלוהים אחרים הוא ההורה העליון של צאצאינו. כלומר אפי' הילדים שלנו הם לא שלנו רק של הישות הדמיונית.

    11
    קובי

    אחרי ההרצאה המלומדת, אולי כדאי בכל זאת לשים לב שהיהודים הם טיפה בים. עם כל הכבוד לעברם, הם פחות מכתם קטנטן על החולצה של העולם. מיליארד הינדים, שני מיליארד נוצרים, מיליארד ומשהו מוסלמים... אז אולי מושג האלוהות היהודי, אם תיארת אותו נכון (ואני בטוח שהרבה יחלקו עליך), הוא רק דוגמה שולית? השאלה במאמר היא האם כדי להיות מוסריים אנחנו צריכים מושג של אלוהים-אלוהות, והתשובה הברורה היא לא. כל תשובה אחרת, מפחיתה מהמשמעות המוסרית של מעשינו.

      קובי היקר
      הסברת בטוב טעם ש:
      "השאלה במאמר היא האם כדי להיות מוסריים אנחנו צריכים מושג של אלוהים-אלוהות, והתשובה הברורה היא לא."

      ובכן זה מה שהיהדות טוענת והיא גם מוכיח את זה בשטח זה אלפי שנים. הטיעון העמוקה של היהודי היא: "רק בשלילת כל אלוהות = "סמכות" (הרי המשמעות הרלוונטית של המושג אלוהות היא "סמכות") מחוץ לבן חורין, אפשר להיות בן חורין באמת ולהתחיל להמציא את המוסר והערכים הטובים מכולם. אתה ממציא אותם בשוק החופשי ואתה בודק האם ההיצע עונה לביקוש.
      טענת היהודי היא: "הברומטר האם באמת אנו הולכים אחרי שכלינו האלוהית, היא כמה דורות אתה זוכה לראות" כלומר העונש הרציונלי של לא ללכת אחרי השכל האלוהי שבמקומו בא ההליכה אחרי האלוהים אחרים, היא: על שלישים ועל רבעים שזה אומר האינדיבידואל לא שורד יותר משלוש או ארבע דורות. כלומר שרידותו הנצחית תלוי ביד המקרה.

      לגבי שאמרת שיש חולקים עלי:

      תראה אפשר תמיד בתיאורית ובמציאות לחלוק עובדות. העבודה היחידה שאי אפשר להכחיש היא העובדה שאלפי שנים אנו בלי סמכות\משטר.
      גם המקרא עצמה שבני ישראל רוצים מלך\משטר ככל העמים, ראה מה הנביא אומר להם: "וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם, בְּאָזְנֵי יְהוָה."

      זה החשיבה הבסיסית של היהדות שאסור להיות שום סמכות על האדם.
      "לי" בני ישראל עבדים. "לי" = אין קניין באדם. שזה אומר אי אפשר סמכות\ישות\אליל על האדם.

      הברומטר כנ"ל היא האם אתה מצליח אישית לשרוד לדורי דורות.
      אתה מוכיח שהדרך שלך נכונה, עם זה שאתה שורד לדורי דורות.
      לא הישות היהודי הדמיונית אמורה לשרוד, רק אתה אישית.
      אין טעם להמציא מוסר וערכים, אם אין לך מטרה של שרידות אישית. הרי בלי המטרה הזו למה המצאנו את השפה והחקלאות והלוח שנה והשליטה בעשיית צרכים האוכל המבושל המצאת חוקי המשפחה והמצאת הקניין שבעקבותיהם הומצאה המוסר וערכים. כל זה מיותר לגמרי אם אין לך מטרה של לשרוד ולפתח את תבונת האדם לדורי דורות.
      ואם יש לך מטרה כזו, ועל פיה מומצאים המוסר והערכים (הרי אין אמת כשלעצמה, אין מוסר וערך כשלעצמה. כל אמת ומוסר וערך תלויים מטרה. שיש לך מטרה, האמת והמוסר והערך הם אלה שמביאים אותך למטרה, והשקר והלא מוסרי והלא ערכי מונע ממך את המטרה), אז אתה ברצון דעתני חופשי בוחר ללכת אחריהם.

      אתה אומר היהודים הם המעט. אבל אתה לא שם לב שבלי היהדות, אין חברה\ישות\אלוהים אחרים.
      כלומר המצאת החברה\השיות\אלוהים אחרים על ידי נמרוד\חמורבי בהיסטוריה והמצאת החברה\הישות\האלוהים אחרים בהווה. אפשר אך ורק אחרי שקיים כל תובנת המקרא עד אחרי המבול.
      כלומר שאתה ממציא חברה אנושית, אתה יכול לעשות זאת רק עם בני אנוש שמקיימים את חוקי המשפחה שהמציא אדם התבוני הראשון, אחרי המצאת החקלאות והמצאת הלוח שנה המצאת הליבוש המצאת החינוך המצאת השפה המצאת האכילה המבושלת. כפיית החיתול = שליטה בעשיית צרכים. המצאת הקניין ובעקבות הקנין המצאת המוסר והערכים כמו לא תגנוב ולא תרצח. בקיצור כל מה שאנו חייבים לתרגל וללמד את התינוקיים\ות, כל זה תנאי מוקדם להמצאת האלוהים אחרים\חברה\ישות\סמכות\עבדות.

      האייק בחוקת חירות שלו מבין את זה לעומק ואומר שחברה אפשרי אך ורק עם מסורת. כלומר הוא בונה הכל על המסורת.

      ובכן רק המסורת הזו מאפשרת את המצאת החברה. וזה התרומה של היהודי\המקרא.
      כלומר כל אינדיבידואל שלא אימץ לעצמו את המסורות הראשוניות של המקרא עד המצאת החברה, הוא לא שורד. הרי זה עובדה שכל סוגי קופי האדם לא שרדו. נכון שגם הישויות הדמיוניות לא שורדות אחרי אימוץ המסורת, כי כנ"ל הם ישויות וישויות לא שורדות.
      נכון שרוב בני ישראל לא שורדים אישית (כל כמה דורות אנו מפסידים מעל 80% מצאצאינו), כי הם לא שומרים על המסורת = גלות האדם.
      אבל הכוכב הצפון שלנו כיהודים היא שכל בן אנוש יקבל את חירותו. ככה שלמעשה יש שורדים והנה עוד קיימים יהודים כאינדיבידואלים.

      בעניין זה כל השורדים (שמנה מליארדים) הם יהודים שמחכים ליציאת מצרים המודרנית. מה היה יציאת מצרים ? יציאה מעבדות האדם לחירות האדם. ואין חירות האדם בלי הטבע. ולכן חזרנו לארץ ירושתינו (יכולנו אותו דבר לכבוש את מצרים עצמה ואז היינו כובשים כמו כל ישות דמיונית) בכדי לקיים את החירות על פי מוסר וערך נכון.

      מה בעצם ממציא את המוסר והערך האנושי של לא תגנוב ולא תרצח ?
      המצאת הקניין !! בלי המצאת הקניין אין לא תגנוב ואפי' אין לא תרצח. הרי כל תא אורגני שורד אך ורק באכילת תא אורגני אחר. ככה שמה פתאום לא תרצח אסור ? הרי הוא לא אמור למות כי המצאת את הלא תרצח מהבטן. הוא לא אמור למות מרעב כי המצאת את הלא תגנוב מהבטן.

      המצאת הקניין וחלוקת העבודה באים למנוע את הרצח. וזה בתנאי שלכל נולד יש קניין פרטי. כלומר בכדי להמציא את הקניין אתה חייב ירושה ככה כל נולד נולד עם קניין. זה למעשה הצוו הקטגורי או הצוו של הלל התלמודי.

      אם קניין קביל אפשרי אך ורק על ידי ירושה וירושה אפשרי אך ורק על ידי חוקי המשפחה המסורתיים. אז בני ישראל יורשים את ארץ ישראל.
      מחלקים את הארץ בגורל כמו שנח ובניו עשו לכל הארצות. ומשאבי הארץ שייכים לכולם בשווה. אז כל בן אדם הוא בן חורין פלוס קניין פרטי, ככה המוסר והערכים הם טבעיות ורציונליות.

      אבל אם אתה מקים ישות\אלוהים אחרים\סמכות\עבדות. והוא קובע למי מגיע קניין ומי יהיה עבד לבנק או לשוכר דירות ואין לך זכות אפי' לדרוך על כדור הארץ בלי לשלם פרוטקשן לעיר. אז למה שמישהו יקיים את הצווים המוסריים ? ולכן אתה צריך שוטר עם רובה. ובכדי שתהיה לך את האפשרות לשלוט בעבדים בקלות, אתה ממציא לו את האלים\הלאומניות\אלוהים אחרים. זה לעומק כוונת מרקס שטען שהדת היא אופיום להמונים.
      הוא פשוט הפך את היוצרות. הוא ראה בדת חופשית סוג של אלוהות בזמן שתורת הגל רבו הוא הוא האלוהות האסורה. תודעה אנושית אחידה הוא הוא האלוהות האסורה. התוצאה של האלוהות של הגל הביא לו לומר את הדברים המבהילים האלה:

      "כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות" (הגל)

      לסיום אני ממליץ לך ללחוץ על שמי בראש התגובה שלי. ותגיע לכמה מאמרים שלי שמסביר בטוב טעם מהי המושג אלוהי בני ישראל מהי המושג אלוהים אחרים.

      שבת שלום
      max

    13
    אסף

    למדתי פילוסופיה של המוסר על שלל גווניה. לאחרונה חזרתי בתשובה.

    מסכים שזה פחות עניין של אלוהים אלא יותר התורה.
    בפילוסופיה יש תאוריה אין דרך. זה מה.
    התורה ומצוותיה זה דרך. זה איך.

    מהפילוסופיה קיבלתי חוכמה גדולה . ובפעולותיי נותרתי אותו עלוב.
    מהתורה קיבלתי מצוות והתחלתי לגדול.

14
Tabularasa

מקס שלום לך, ניכר בך שאתה עולה חדש או דובר אידיש כשפת אם והעברית מעט זרה לך. אני שמח שגם אתה קורא של האתר הזה. עם הזמן, אני מקווה, תלמד להבין גם את כל המיסקונספציות הזרועות כחוט השני במכתבך הנלהב והארוך לגבי ההבנה של מהות החילוניות, האתאיזם, המשפט, וההבדל בין מוסר, לוגיקה ואמוניות
בחיבה משועשעת

15
יהושע אמריקאי

מזדהה מאד עם האמריקאים.
הקשר בין המוסר לאל בעיני הוא שאלה של ביסוס רציונלי. האם יש עדיפות לפרספקטיבה שקובעת שאסור לרצוח מתוך גחמה או שאין עדיפות.
המחשבה של אנשים דתיים היא שעמדה חילונית טוענת שאין עדיפות לפרספקטיבה שקובעת שאסור לרצוח, ולכן מן הסתם יום אחד החילונים יקלטו את זה ויתחיל לרצוח. אולי כן ואולי לא.

ל Tabularasa היקר

Tabula Rasa = לוח חלק. אפשר לומר שלאדם עם ראש פתוח יש כביכול לוח חלק כלומר אין לו דעות קדומות. יש לו מוכנות לשמוע וכמובן לתרום מהידע שלו.

לעשות פסיכואנליזה זולה על כמות כזה גדול של תוכן, זה לכאורה ההפך מלוח חלק.

יובל הררי בספרו הנודע קיצור תולדות האנושות מעלה טיעון מעניין. שאם בתחילת המהפכה המדעית והחברתית שפת ההמונים ושפת המדע וכו' וכו' היית אותו שפה. אז ההמון ידע כמו המדען מה קורה ככה שאף אחד לא יכול היה לעבוד על האחר. ככה גם הדמוקרטיה היית רלוונטית הרי כל אדם מספיק אינטליגנט לדעת במה לבחור.
היום - טעון יובל ההרי, שפת המדע ושפת הפילוסופים ומדעי החברה והכלכלה וכו' וכו' הם שפת חרטומים שאין לאיש ההמון שום מושג בהם. ככה אנשי האקדמיה פלוס הון שלטון שולטים בההמון באופן טוטלית.
ככה שגם הדמוקרטיה היא קלישאה. הרי ההמון לא באמת יודע במה לבחור.

שמתי לב שהטיעון של הררי נכון גם כלפי הדת בכלל ובעיקר כלפי היהדות.
שאדם מן השורה רוצה משהו להבין ביהדות, תמיד המומחה יענה בקש מאותו סיבה כי יש פער גדול בין שפת היהדות העמוקה לבין שפת ההמונים.

אני לקחתי לעצמי לתרגם את שפת החרטומים לכסף קטן, ככה כל מי שלא מתמצה יתחיל להבין מה הנוכלים (משני צידי המתרס ) עושים ממנו.

אני באמונה: "אין השפה ותורתה מתפתחת לפי כללי הדקדוק, אלא להפך: השפה היא ישות אורגאנית חיה וצומחת, והדקדוק בא בדיעבד ומגלה רגילות וחוקיות, המסתברות ומתקבלות על הדעת, וקובע כללים על פי רוב התופעות." (ליהמן - מסות ומסעות - מוסד הרב קוק)

וההמון תמיד נמצא בשלב של לפני קביעת הכללים וחוקי השפה. ולכן תמיד עדיף לדבר בשפתם בלי כללים וחוקי שפה ולהוציא את כל הדברים שנמצאים בעמקים על השטח. כלומר כל הדברים העמוקים שאנשי החכמה עוסקים בהם, צריך לעלות על השטח ככה ההמונים יבינו במה לבחור וכמובן אף חכמולוג לא יוכל יותר לעבוד עליהם. לא איש דת ולא איש משטר שהוא גם כן איש דת.

פעם כתבתי מאמר בשם "הבוחר הישראלי – הדמוקרטיה הבלתי אפשרית" ותבין מה אני מנסה לעשות.

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/26/%D7%94%D7%91%D7%95%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA/

17
חיים

בעיני, אחד הרעיונות הגדולים הוא הרעיון האבולוציוני. כאשר יש הרבה פריטים, בדרך כלל יש ביניהם הבדלים, קטנים או גדולים. אין שני פרטים שהם זהים לחלוטין (ואפילו רק מבחינת מיקומם במרחב). כאשר אין זהות מלאה, בדרך כלל יש לאחד יתרון על השני.
זאת היא תכונה אפריורית של העולם.
בעלי חיים שמעמידים צאצאים, מורישים להם חלק מתכונותיהם. וזה בכלל לא קשור לשום אלוהות שישנה או איננה. התכונות יכולות להיות גופניות, או "נפשיות" - כמו תכונות שיתוף הפעולה אצל דבורים ונמלים. כמו הנטיה של זאבה לשמור על הגורים שלה.
אצל בני האדם התפתחה הנטייה המוסרית. כנראה שלפרטים שיש להם נטיה מוסרית יש יתרון הישרדותי על הפרטים חסרי נטיה מוסרית. וכנראה שיש ערכים מוסריים שיש להם יתרונות הישרדותיים יותר מאשר לערכים אחרים, ולכן רמת חשיבותם ותפוצתם גדולה יותר.
התכונה של "להיות מוסרי" טבועה בנפש האדם. זאת איננה מצוות אנשים מלומדה. אני מעריך שהרתיעה מהריגה של בני אדם אחרים היא תכונה מולדת. הנטייה האלטרואיסטית טבועה בנו. (לא בכולנו באותה מידה, לא באותם מקרים, כי הרי איננו זהים.)

אינני מכיר מחקר שהשווה את שכיחות ה"אי-מוסריות" (תהיה הגדרתה אשר תהיה) בין מי שיודעים שיש אלוהים, אלה שיודעים שאין אלוהים, ואלה שלא נתנו את דעתם על השאלה אם יש או אין. הניחוש שלי: השכיחות תהיה שווה בכל המגזרים.

ישנם אמצעי עזר בנושא השלטת ערכי המוסר כמו האירגון של המדינה, או הדת. בשניהם המוסר איננו העניין המרכזי. הדת באה קודם כל לתת משמעות לחיינו, ולמותנו, נחמה. המדינה וחוקיה באה קודם כל לקבוע מסגרת, שלד חיצוני, וגם השתייכות לקבוצה גדולה, שזה צורך אנושי. השתיים האלה משתמשות בתכונה הטבועה בנו של מוסריות כדי להצדיק את עצמן. ולא להיפך. ההוכחה שהדת והמדינה נובעות ממקור אחר מאשר המוסר היא שבשני המקרים, כאשר יש סתירה בין ערכי המוסר הבסיסיים והמטרות האחרות של הדת או המדינה, נסוגים ערכי המוסר. הדוגמאות רבות (מקס מביא כאלה).

(סיפור דומה יש בשאלה "מה יפה". גם בעניין זה יש לנו אינטואיציות מוקדמות, שחוקרי האסטטיקה מנסים למצוא בהם כללים, ולפעמים יש אי הלימה בין האינטואיציות והכללים, ולעיתים קרובות נפסלות האינטואיציות, וזאת טעות, כי כאשר יש אי הלימה כזאת צריך לשנות את הכללים, ולא את האינטואיציות. )

18
גידי שפי

למקסמן maxmen

בעצמך אמרת שהמקור למוסק בדת היהודית הוא לא האמונה (מסכים אתך) אלא התורה. כלומר - ההוראות הנהלים הציווי שאותו יש למלא בקפדנות. אחרת ? ?

מעניין שיהודים "שומרי מסורת" ""מאמינים"" נקראים ואף קוראים לעצמם "חרדים" יראי שמיים. ממה או ממי הם חרדים כל כך ?
לא פוחדים, יראים, חרדים ??? ואגב, מסכת ההוראות / הנהלים התרחבה מהתורה אל תורה שבעל פה ועוד תקנות.

מוסר לא נקנה מהאמונה (שאיננה) אלא מההכרה של כבוד לכל אדם באשר הוא ולגיטימיות לזכויותיו. ומעט חמלה ממש יכולה לסייע