אפשר לתקן אהבה

אהבה רומנטית – בין אם מחפשים אותה, מהללים אותה או משמיצים אותה – היא אובססיה אנושית. אימא שלי, שהייתה ברמנית אנגליה, קראה לזה ״חמש דקות משונות״ שאין לבטוח בהן לעולם, ושהן מטבען מסוכנות לנשים. הסופרת הפמיניסטית מרילין יאלום, ראתה בה ״תערובת מסתורית אך משכרת של סקס ורגש״. עד תחילת המאה, נדמה היה שלכל כותב יש הגדרה משלו, למרות העובדה שבחמישים השנים האחרונות אהבה הפכה לבסיס המחויבות הבוגרת ארוכת הטווח, מחויבות שהפכה מפרויקט כלכלי לפרויקט רגשי. מרבית הנשים כיום מייחסות חשיבות גדולה יותר ליכולתו של גבר לנבור ברגשותיו, מאשר ליכולתו ״לפרנס״. אבן הבניין הבסיסית של יציבות המשפחה – אהבה – נחשבת למקור האושר והסיפוק בחיינו, מפתח לבריאות ועמידות גופנית ומטרה עיקרית בחיים. התעלומה שלתוכה אנו נקלעים היא חיונית, אבל לעתים קרובות מאוד גם חמקמקה: מרבית האנשים מסכימים כי אהבה היא כוח מיני שיש לו תאריך תפוגה.

האידאל, הציפיות, הבעיה. תצלום: M. Abd Al Ghani

שום משוררת, פילוסופית או פסיכולוגית – לא פענח את צופן הדרמה שהתרחשה מדי יום במשרדי, והותירה אותי המומה ונואשת כמו לקוחותיי

עבור מישהי כמוני, העוסקת בסוג הקשה ביותר של פסיכותרפיה עם זוגות במצוקה המבקשים לתקן את יחסיהם, כל זה בעייתי עוד יותר. כתלמידה צעירה לדוקטורט שניסתה להציע עזרה לכל מיני סוגים של מערכות יחסים במצוקה, אחד הדברים שהתבהר לי עד מהרה היה שאיש – שום משוררת, פילוסופית או פסיכולוגית – לא פענח את צופן הדרמה שהתרחשה מדי יום במשרדי, והותירה אותי המומה ונואשת כמו לקוחותיי.

אז, בראשית שנות השמונים, בחוף המערבי של קנדה, חמושה בתרגילי תקשורת חיובית ותובנות על האופן שבו בני זוג עלולים להשליך את בעיות העבר שלהם על בני זוגם, קידמתי בהתלהבות את פניו של אחד הזוגות. זה לא היה מוצלח. איימי התפוצצה בתסכול, צעקה על טים ופירטה את כל הפעמים שבהם הוא אכזב אותה וניפץ את תקוותיה. ״היה טוב יותר לו לא הייתי פוגשת אותך מעולם!״ היא צעקה.

״איש אינו יכול לחיות עם מישהי שיפוטית כמוך״, ענה טים. ״ולכן אני פשוט מפסיק לנסות – אני פשוט נכנס למערה השקטה שלי ומחכה עד שתירגעי״.

איימי ירתה בחזרה: ״מה שמדכא אותי זו מערכת היחסים הדפוקה הזו״. הקרב הזה נמשך באותה עוצמה במשך 40 דקות נוספות. לא יכולתי לומר מילה, ודי מהר איבדתי את תחושה שיש לי אפשרות להשפיע על הקרב הרעיל הזה, ובוודאי לא לעזור לאיימי וטים לבנות איזושהי הפסקת אש מתמשכת.

איימי הבהירה שאכזבתי אותה לגמרי כמטפלת, ואני הבנתי בבירור שאף אחת מהטכניקות בספרי הלימוד שלי לא הצליחה כאן. הייתי חייבת למצוא פתרון בעצמי, או פשוט לוותר על הטיפול בבני הזוג הללו.

לכן התחלתי לצלם בווידאו את הזוגות שלי, ולצפות בסרטים שוב ושוב עד שזיהיתי דפוסים באומללות של לקוחותיי, וקיבצתי מספר דרכים שיוכלו לעזור לשנות את הדפוסים הללו. בהדרגה, גיליתי, לתדהמתי, שאני מצליחה לא רק לצמצם את מספר הריבים במשרדי, אלא גם להוביל את הזוגות שלי לשוחח שיחות אוהבות ובטוחות יותר. אולם, בניגוד למה שחשבתי מראש, גיליתי שכשאני מעזה להיכנס לטריטוריה בעייתית, אני מסוגלת יותר ויותר להנחות זוגות לעסוק ברגשות חדשים וללמוד דרכים חדשות לשוחח זה עם זה. כשהמוזיקה הרגשית השתנתה, בני הזוג במרפאה שלי למדו לרקוד ריקוד שונה, באופן שקירב ביניהם.

קראתי לצורת העבודה הזו ״טיפול זוגי ממוקד רגש״ (EFT), וניסיתי לתעד אותה בכתב ולבחון את היעילות שלה במסגרת עבודת הדוקטורט שלי בייעוץ פסיכולוגי. זה היה שאפתני להפליא, ומעט הזוי, בהתחשב בכך שבראשית שנות השמונים כולם ידעו שטיפול זוגי הוא קשה להחריד, ומלווה בתוצאות מחקריות דלות ולא לגמרי ברורות.

למרות זאת, כעבור חודשים שבהם לימדתי את עמיתיי לעבוד בשיטת EFT עם זוגות במצוקה, וריכזתי את הנתונים, גיליתי שבני זוג מצליחים לא רק לגעת ולדבר זה עם זה על רגשותיהם העמוקים, אלא שמרביתם דיווחו שהחלימו מפגיעותיהם – והסדקים במערכות היחסים שלהם תוקנו. המחקר שכנע את אוניברסיטת אוטווה, בבירת קנדה, להציע לי מעמד של מרצה זוטרה בפסיכולוגיה קלינית. נראה היה שמצאתי איזו דרך לטיפול בדרמה של האהבה הרומנטית, אבל משהו היה עדיין חסר. לא ידעתי למה EFT היא שיטה מוצלחת כל כך, וכיצד היא מתאימה לפאזל של יחסי האהבה.

השיחה עלתה יפה. תצלום: איליין ליבנבאום.

כל זה השתנה כשהשתתפתי בכנס בהרי הרוקי, כדי להציג את המחקר שלי, ושמעתי דובר ידוע מדבר על אהבה כעל עסקה, סוג של חוזה כלכלי. כמו בכל עסקה, הוא אמר, לימוד של כישורי משא ומתן הוא אחת הדרכים לעזור לבני זוג ליצור קשר. בעודי מקשיבה, נזכרתי במחקר שערך הפסיכולוג האנגלי ג׳ון בולבי (Bowlby), שחקר בשנות החמישים והשישים את הקשר בין אם וילד. פתאום הכול הסתדר והבנתי שאהבה רומנטית גם היא סוג של קשר. שהיא קוד עתיק, המוטמע בנו לשם הישרדות, ולא רק תערובת של סקס ורגש. הכמיהה לחיבור רגשי בטוח עם אדם אחר מהותי, מחווט במערכת היחסים שלנו, והדרמה של האהבה עוסקת כולה במשא ומתן על חיבור רגשי לאהוּב שעליו אנו יכולים לסמוך – שיבוא כשנקרא לו. אובדן של חיבור כזה ונפילה לבידוד רגשי הוא עניין בלתי נסבל ומבעית עבור בני אדם.

כשמלמדים זוגות סוגים מסוימים של שיחות מחברות, שבהן אוהבים יכולים לחלוק את הפגיעוּיות שלהם ולהגיב לצורך בקשר, מערכות יחסים משתנות. האהבה היא הגיונית, והיא משהו שאנו יכולים לעצב בצורה מתוכננת

פתאום הבנתי מה מביא את ה-EFT להצליח. כשמלמדים זוגות סוגים מסוימים של שיחות מחברות, שבהן אוהבים יכולים לחלוק את הפגיעוּיות שלהם ולהגיב לצורך בקשר, מערכות יחסים משתנות. האהבה היא הגיונית, והיא משהו שאנו יכולים לעצב בצורה מתוכננת.

היום, ה-EFT היא תו התקן של הטיפול הזוגי המבוסס על חקר ההיקשרות, ומיושמת בכל התחומים. במפגש הטיפול הזוגי ה-12 שלהם, בלייר (שמזכיר לי את הלקוח שלי טים מימים עברו) מסוגל לומר לאשתו, סוזאן:

״אני אכן משתיק אותך, אבל לא משום שלא אכפת לי או שאינך חשובה לי. אני מפנה לך את הגב כי אני לא מסוגל לשמוע שאכזבתי אותך. אני לא מסוגל להתמודד כשאת מאוכזבת ממני. אבל אני רוצה להיות קרוב – אני רוצה ללמוד לאהוב אותך. אני פשוט כל כך מפחד. אני צריך שתעודדי אותי. אני רוצה שתספרי לי על הכאבים שלך, לא איזה בעל עלוב אני. אז אוכל ללמוד איך להיות איתך – כי אני אוהב אותך״.

סוזאן בוכה ויכולה להגיב לבקשה שלו לקשר. הדיאלוג שאנחנו מכנים שיחת ״תחזיקי אותי חזק״ יצא לדרכו, ואני יודעת שהזוג הזה לא רק מתקן את הקרע במערכת היחסים שלו, אלא גם מעצב חיבור בטוח ואוהב. קשר כזה לא רק מרפא את מערכת היחסים אלא יוצר חיבור שמרפא אותם כיחידים ועוזר להם להתחזק.

שיטת EFT זכתה כבר לעשרים מחקרים בעלי תוצאות חיוביות, תשעה מחקרים על האופן המדויק שבו מתרחש השינוי וארבעה מחקרי המשך, המראים כי שינויים שנעשים בעזרת שמונה עד 20 מפגשי טיפול שורדים ואפילו מתעצמים במהלך תקופה של שלוש שנים. יש לנו מחקר המבוסס על סריקות מוח, המראה כיצד שיחות קשר משפיעות על האופן שבו מוחותיהם של הלקוחות מגיבים לאיום, ומחקר המראה כי לא רק ש-EFT משפיע על גורמים כמו מצוקה במערכת היחסים, אינטימיות, אמון וסליחה על פגיעה, אלא גם על סגנון ההיקשרות של כל אחד מבני הזוג – כלומר, על הנטייה שלהם לחוש ביטחון ומעורבות במערכות יחסים קרובות.

אנו משתמשים ב-EFT לטיפול בסוגים רבים ושונים של זוגות: למשל, זוגות שבהם אחד מבני הזוג או שניהם מתמודדים עם דיכאון או הפרעה פוסט טראומטית (PTSD), כמו גם זוגות הטרוסקסואלים או זוגות מהקהילה הלהט״בית. אלפי מטפלים מכל העולם זוכים להכשרה בדרך עבודה זו. נדרשו יותר מ-4000 שנה, מאז מכתב האהבה הראשון – שנחקק באבן עבור המלך השומרי במאה השמינית לפני הספירה – כדי לפענח את צופן האהבה. אבל כעת המדע הזה מדויק דיו כדי לעזור לנו לתקן, לצמוח ולהיאחז במערכות היחסים היקרות לנו מכל.

״רומיאו ויוליה״: אינו ספור אהבה. זוהי מערכת יחסים בת שישה ימים בין שני מתבגרים, והיקסמות שמובילה למלחמה בין שבטים

"יעקב ורחל נפגשים ליד הבאר" (1853), ויליאם דייס. תצלום: ויקיפדיה

והמדע הזה אומר כי הגיע הזמן לשנות את סיפורי האהבה שלנו. הם בעיקר מגוחכים ומטעים. ״רומיאו ויוליה״: אינו ספור אהבה. זוהי מערכת יחסים בת שישה ימים בין שני מתבגרים, והיקסמות שמובילה למלחמה בין שבטים. ״חלף עם הרוח״ אינו סיפור אהבה. זוהי מעשיה על אישה שאינה מצליחה להחליט במשחק האהבה, ועד שהיא מחליטה, המאהב שלה משתעמם ומסתלק.

אהבה היא צופן הישרדות עתיק, שנועד לשמר את קרבתם של מספר בני אדם אחרים ויקרים שעליהם נוכל לסמוך. אנחנו מחווטים על ידי מיליוני שנות אבולוציה לקיים סוג קשר כזה, והוא חיוני לנו ממש כמו אוויר לנשימה

סיפורי אהבה אמתיים משקפים את חוכמתו של מדע ההיקשרות, שאומרת כי אהבה היא צופן הישרדות עתיק, שנועד לשמר את קרבתם של מספר בני אדם אחרים ויקרים שעליהם נוכל לסמוך. אנחנו מחווטים על ידי מיליוני שנות אבולוציה לקיים סוג קשר כזה, והוא חיוני לנו ממש כמו אוויר לנשימה. קשר רגשי עם אחר אהוב ובטוח מרגיע את מערכת העצבים שלנו. הוא לוחש ״ביטחון״ לחלק במוחנו האחראי להיקשרות. מצד שני, תחושה של בידוד, ההרגשה שאיננו חשובים לאחרים, ותחושת דחייה, הן איום אמיתי ונוכח על היונק המתקשר. צאצאינו פגיעים כל כך ולאורך זמן רב כל כך, ואכן, אף שהמוח שלנו מתפתח, אם אנו חיים במצב שבו אנו קוראים ואיש אינו בא, אנחנו מתים. לכן הגיוני מאוד שדחייה מקודדת באותו חלק במוח וגם באותו אופן כמו כאב גופני. כשאנו דורכים על מסמר או כשאנו מרגישים דחייה פתאומית – אנו קולטים אותות לסכנה.

מה בדיוק אומר לנו מדע ההיקשרות? אלפי מחקרים על קשרי אם-ותינוק חוללו מהפכה בהורות בעולם המערבי, ושינו את האופן שבו אנחנו נוהגים בילדינו. לא כל כך מזמן פסיכולוגים כמו הביהביוריסט האמריקני ג׳ון ווטסון (Watson) טענו כי אהבת אם היא רעילה, והציעו לקיים עם ילדים מגע מועט ככל הניתן כדי להכשיר אותם לעצמאות. אכן, ההתייחסות לתלות בין מבוגרים כאל פתולוגיה, והצמדת תוויות משומשות מדי כמו תלות-הדדית או התמזגות, נמשכות עד היום.

היקשרות. תצלום: קווין דומברובסקי

חקר ההיקשרות של מבוגרים, הכולל כיום כבר מאות מחקרים, רק החל במאה הנוכחית. היקשרות היא תאוריית ההתפתחות האישיותית, המבוססת על ביולוגיה, המקיפה ביותר שנוסחה אי פעם, והיחידה שמשלבת מציאות פנימית עם דרמות של יחסים. היא גם ספציפית די הצורך כדי להיות מעשית מאוד ולהציע תכנית עבודה – מדריך לטיבה של אהבה, כיצד היא משתבשת וכיצד לתקן אותה. נקודת המבט הזו מזהה את גורמי הארגון המהותיים שהופכים אותנו לאנושיים. בקיצור, אנחנו קודם כל יונקים הנוטים להיקשרות חברתית, ומן העריסה ועד הקבר, הצורך בקשרים עם אחרים מעצב את המבנה העצבי שלנו, את התגובות שלנו למצבי לחץ, את חיי היומיום הרגשיים שלנו ואת הדרמות והדילמות הבינאישיות העומדות במרכז החיים הללו.

כשאנחנו לבד, אנחנו ממש רואים גבעה כגבוהה יותר. אם אנו מלווים באדם אחר, אנחנו תופשים את הגבעה כנמוכה יותר

ניתן לסכם את חוכמת מדע ההיקשרות במספר רעיונות עיקריים, שהבסיסי בהם הוא שאנו מחווטים ליצור קשרים קרובים עם אחרים, והחיבור הזה חיוני להישרדות שלנו. הקשר הוא המשאב העיקרי של בני האדם. המוח מתחשב במשאב המכונה קרבה לאחרים אפילו בתהליכי תפישה בסיסיים כמו תפישה ויזואלית של גובה. כשאנחנו לבד, אנחנו ממש רואים גבעה כגבוהה יותר. אם אנו מלווים באדם אחר, אנחנו תופשים את הגבעה כנמוכה יותר. הרעיון שלפיו אנחנו מוצלחים יותר ביחד, כשאנו חולקים את העול ואת המתחים, הוא עובדה פסיכולוגית ולא הצהרה רגשנית. איום, סיכון, כאב או חוסר ביטחון מעצימים במיוחד את הצורך הזה בקשר, ותחושת הבדידות היא גורם סיכון בכל סוג של חוסר תפקוד מנטלי שזוהה על ידי פסיכולוגים. הכמיהה לקשר היא בסיסית במונחי היררכיית המטרות והצרכים האנושיים. בידוד או אובדן של דמויות שאליהן אנו קשורים הם טראומטיים מאוד עבור בני אדם.

קשר גופני או רגשי צפוי עם אדם קרוב אחר מרגיע את מערכת העצבים שלנו, וגורם לנו לחוש שיש לנו מקלט בטוח במקום שבו ניתן לקבל בקלות נחמה וחיזוק, וניתן לתקן ולהעצים איזון רגשי. האיזון הזה מאפשר לנו בחירה. ברגע שיש לנו איזון, אנו יכולים לבחור לאן ללכת. בלעדיו, אנחנו קורסים. האיזון הזה תומך בהתפתחות של תפישת עצמי שלמה ויציבה. עצמי שיכול לארגן את כאוס החוויות לשלם קוהרנטי. העצמי הוא תהליך שנבנה תמיד על ידי אחרים. על פי נקודת מבט כזו, אינכם יכולים להיות עצמכם לגמרי לבד.

היכולת להיסמך על אדם אהוב גם מציעה בסיס בטוח, נקודת יציאה שממנה ניתן להסתכן ולחקור את העולם. תלות מועילה היא מקור לחסינות.

היכולת להיסמך על אדם אהוב גם מציעה בסיס בטוח, נקודת יציאה שממנה ניתן להסתכן ולחקור את העולם. תלות מועילה היא מקור לחסינות, ואילו צורך בהיקשרות שאינו מסופק ופסבדו הסתפקות בעצמי הם גורמי סיכון. הילד שיודע שאמו מביטה והיא תבוא אם יזדקק לה הוא הילד שיעז להסתכן וינסה לגלוש במגלשה התלולה, והמבוגר הפועל בתנאי לחץ ויודע שהוא יכול לזמן את קולו המעודד של בן זוגו הוא המבוגר שמתמודד עם מצבים כאלה טוב יותר. אנשים שנמצאים בקשר בטוח מחלימים טוב יותר מטראומה ונוטים פחות לפתח תסמונת פוסט טראומטית. על פי רוב, ככל שאנו מרגישים מחוברים יותר, כך אנו יכולים להיות בטוחים ועצמאיים יותר. קשרים בטוחים עוזרים לנו לצמוח ומחזקים אותנו.

סיפור הצלחה. תצלום: קנדידה פרפורמה

הגורמים החשובים שמגדירים את טיבו של קשר הם תפישת הנגישות, ההיענות והמעורבות הרגשית עם השותף לקשר. באנגלית הם מִתרגמים היטב לראשי התיבות ARE, ולכן גם לשאלה שעולה בעת קונפליקט עם אדם קרוב: האם אתה (ARE you) שם בשבילי?

השאלה הזו, שלעתים תכופות מוסווית במאבקי כוח גלויים יותר על נושאים כמו הורות או מטלות, נמצאת בליבה של כל מצוקה במערכת יחסים. כשהתשובה היא ״אולי״ או ״לא״, מתרחש תהליך טבעי של היפרדות מתוך מצוקה, ואנו מוחים על אובדן הקשר באמצעות קריאות כעס נואשות ותביעות (שבמערכת יחסים בוגרת מקבלות תכופות פרשנות מוטעית). אנחנו נאחזים ומחפשים קשר, ולבסוף נכנעים לדיכאון ולתחושת חוסר אונים.

הדרמות העיקריות שאנו חווים עם אחרים הופכות למודלים המנטליים שבהם אנו משתמשים ואשר מדריכים את התפישה וההתנהגות שלנו בעתיד

הדרמות העיקריות שאנו חווים עם אחרים הופכות למודלים המנטליים שבהם אנו משתמשים ואשר מדריכים את התפישה וההתנהגות שלנו בעתיד. במקרה הטוב, אלה דגמים גמישים הניתנים לשינוי במצבים חדשים. אבל הם גם עלולים להפוך לחלק מגישה המגשימה את עצמה וממשיכה את העבר.

בטיפול, ג׳יימס אומר לי: ״אני מצפה שאנשים יאכזבו אותי, ולכן אני עומד על המשמר, ולא בוטח בהתנהגות לכאורה ׳אוהבת׳. אנשים הם מטבעם אנוכיים״.

למרבה הצער, בצורה שבה הוא מתייחס לאחרים, הוא מוכיח תמיד את נכונות הטענה שלו.

האופן שבו אנחנו מתמודדים עם צרכינו הרגשיים – צעדי הריקוד שלנו עם אחרים – אינם אינסופיים. המדע זיהה בסך הכול ארבעה סגנונות של היקשרות.

אנו יכולים לחשוב על הסגנונות הללו במונחים של תסריטים, שאנו נוהגים להשתמש בהם כדי להתמודד עם הרגשות שלנו וליצור קשר עם אחרים. כשאנו חווים את האחרים כנוכחים ומגיבים בצורה צפויה, הדבר מסייע לנו לפתח סגנון היקשרות בטוח, שבו אנחנו קוראים לאחר כשאנו חשים פגיעים או צריכים נחמה. סגנון כזה מסייע לנו לצמוח, ללמוד מחוויות חדשות ולהתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים.

ישנם גם שלושה סגנונות מגבילים יותר של היקשרות שאין בה ביטחון.

הסוג הראשון של היקשרות לא בטוחה הוא הימנעות. כשאנו חווים אחרים בעיקר כמרוחקים, מבטלים ואפילו מסוכנים, אנחנו מכבים את רגשותינו ומתרחקים. לכן כשאנו פגיעים אנחנו מתנתקים ונסגרים ומרחיקים מעלינו את אהובינו.

הסוג השני של היקשרות לא בטוחה הוא סגנון חרד ומוטרד. כאן, למדנו שאחרים אינם מגיבים תגובות שניתנות לצפייה, ואנחנו כל העת מחפשים אישורים לכך שלא נידָחה ולא נינָטש. אנחנו נוטים להביע שפע של רגשות שליליים, ללחוץ ולתבוע אהבה ולעתים קרובות אנו מביאים, שלא בכוונה, לניכור מצד יקירינו.

לבסוף, אם עברנו התעללות או טראומה, אנחנו נלכדים ברגשות כאוטיים ובהם כמיהה עזה ופחדים רבי עוצמה, ואנו נוטים לנוע בין הסגנון החרד לבין סגנון ההימנעות. אנחנו מפחדים וגם נמנעים. בתחילה אנחנו צריכים קשר אינטנסיבי ותובעים קרבה, ואז אנחנו מתרחקים ודוחים אותו. במקרה כזה, אחרים הם מקור הפחד וגם הפתרון לפחד, דבר היוצר מצב בלתי אפשרי ופרדוקסלי.

כל הסגנונות והאסטרטגיות הללו עשויים להיות שימושיים לעתים, אבל אם סגנונות של חוסר ביטחון הופכים למקובעים הם נוטים לצמצמם את המוּדעות שלנו ואת אופני ההתמודדות שלנו עם רגשותינו, כמו גם את הקשר שלנו עם אחרים, וכך מחזקים את עצמם.

צריך להיפתח, כדאי להיפתח. תצלום: libaor

אנדי מספר לי את כל הסיבות שבגללן הוא ממש בסדר. הוא עורך דין טוב, ספורטאי נפלא, אבל הוא כל הזמן ״לא רגוע״. הוא אומר לזוגתו מזה 25 שנה, שרה: ״אם היית אוהבת אותי, היית שוכבת איתי כל יום, פעמיים ביום״.

היא מזכירה לו שהם נסעו לסופשבוע ועשו אהבה פעמיים וזה היה נהדר. הוא שותק לרגע וצועק: ״כן, אבל האם תעשי איתי אהבה מחר?״ היא מפנה את מבטה ומביטה מבעד לחלון. אני חושבת שאני מסוגלת להבין מיד מהו הסגנון של אנדי ומהי האסטרטגיה העיקרית שלו.

כשאנו מבינים את רגשותינו ואת הריקוד שאנו רוקדים עם אחרים, יש לנו יותר אפשרויות. כשאנדי יכול לגעת ולבטא את הפחדים שלו שמא הוא פגום ואינו מספיק טוב בעיני שרה, הוא מעורר בה אכפתיות וגורם לה להרגיע אותו. קיום יחסי מין, שרק במסגרתם הוא מרגיש שהיא שייכת לו, כבר אינם חזות הכול.

היקשרות היא, כמובן, שונה אצל מבוגרים לעומת ילדים. בבגרות, קשרים הם הדדיים יותר, ולמבוגרים יש יכולת גדולה יותר ליצור קרבה סימבולית עם אחרים באמצעות מחשבה על אודותיהם. כשהיגרתי לצפון אמריקה לבדי, בגיל צעיר, הרגשתי כאילו אני עוברת אל מעבר לקצה העולם. מקור הכוח העיקרי שלי היה קולו של אבי, שאמר לי בתוך ראשי כמה אני חזקה משום כך, ושאם הכול ישתבש, הוא ימצא דרך להחזיר אותי הביתה.

אצל גברים ונשים כאחד, יצר המין קשור לא פחות בצורך להיות נחשקים וקרובים, מאשר בפורקן מיני. שילוב של נגישות, היענות ומעורבות זהו המתכון הטוב ביותר לסקס נפלא

בבגרותנו, ההיקשרות היא גם מינית, וסקס הוא פעילות מחברת. לא במקרה אנחנו מוצפים באוקסיטוצין, הורמון המעודד אותנו להתקשר לאחרים, ברגעים מיניים. היקשרות עוזרת לנו להבין – כפי שעולה ממחקר עדכני בנושא יחסי מין – שאצל גברים ונשים כאחד, יצר המין קשור לא פחות בצורך להיות נחשקים וקרובים, מאשר בפורקן מיני. שילוב של נגישות, היענות ומעורבות זהו המתכון הטוב ביותר לסקס נפלא, אבל קשה יותר לנהוג כך כאשר אסטרטגיות של חוסר ביטחון מפריעות לנו. בני זוג נמנעים נוטים להתמקד בתחושות וביצועים ולא בהקשבה והתחברות לבני זוגם, ומדווחים על פחות סיפוק ביחסי מין.

הבנת סגנון ההיקשרות האישי וריקוד ההיקשרות שלנו היא העיקר בטיפול מסוג EFT, המספק הוראות לתיקון מערכת יחסים וצמיחתה. במקום ללמד זוגות ערכה של כישורי תקשורת, אנחנו עוזרים להם להבחין בריקוד המעגלי שבו הם לכודים, ולהבין מה קורה בו. ככל שאנדי לוחץ ומבקר, כך מתחזקת תחושת הדחייה של שרה, והיא נסוגה עוד יותר.

ככל שהיא מתרחקת, הפחדים הנוראים ביותר שלו זוכים לאישוש והוא הופך נואש ותובעני יותר. שניהם בודדים והמומים, ואני מאמינה לאנדי כאשר הוא אומר: ״אני אפילו לא יודע איך הגענו לכאן. אני אוהב אותה. אני לא מבין למה אנחנו בצרה כזו״.

לכן בשלב הראשון של ה-EFT, שלב הדֶה-הסלמה, אנדי ושרה מקטינים את עוצמת הריקוד שלהם, ועוברים מהאשמות ונסיגה להבנה של השפעתם זה על זה, והבנה כי ניסיונות נואשים לנהל את תחושות הנטישה והדחייה הפכו בעצמם לבעיה. שרה מסוגלת לומר לאנדי:

״אני באמת נאטמת. אני כנראה לעולם לא מסוגלת לרצות אותך. אני פשוט לא מצליחה להיות הרעיה שאתה רוצה, וזה מפחיד אותי נורא. לכן אני מוותרת. מסתתרת. אני לא יודעת מה עוד לעשות״.

כעבור שישה מפגשים, המוזיקה השתנתה ממתקפה למגננה, ואנדי אומר:

״אנחנו ממש נכנסים לעומק העניינים. אנחנו קוראים לזה הספירלה. אני מחפש כל סימן לכך שהיא אינה זקוקה לי, ואז אני מתחיל ללחוץ, והיא פשוט שומעת אותי מאשים אותה. אמרתי לה אתמול בלילה: ׳תראי, אנחנו במערבולת, לכן בטח שנינו מרגישים לבד. בואי נפסיק׳, והיא חיבקה אותי ואיכשהו, החלפנו מהלך״.

בני הזוג האלה מתחילים לראות את הכאב והגעגועים שמתחת לתגובות השליליות המאפיינות את ריקוד המצוקה שלהם.

יש הרבה דרכים לפתוח את הדלת ביחד. תצלום: דבי הדסון

ברגע שבני זוג מסוגלים לצאת יחדיו נגד ריקוד הניתוק שלהם, אנו מסוגלים להתחיל – בשלב השני של ה-EFT, שלב הבנייה מחדש של ההיקשרות – להוביל אותם ליצירת מעגלי נגישות והיענות חיוביים. המטפלת מסייעת בהדרגה לבני זוג כמו אנדי ושרה לעבור לשיחה של היקשרות מסוג ״תחזיק אותי חזק״. הצלחה בדיאלוג הזה מנבאת תיקון למערכת היחסים ושיפור בתחושת הסיפוק בסיום מפגשי ה-EFT והמעקב שלאחריהם. היא גם מנבאת כי בני הזוג יהיו מסוגלים לאמץ סגנון היקשרות בטוח יותר. הצורך של שניהם בתחושה של מקום בטוח זה עם זה יכול להיענות, לפעמים לראשונה בחייהם.

השלב השלישי של ה-EFT, שלב הביסוס, הוא קצר. כאן אנו עוזרים לבני הזוג לכתוב סיפור אהבה חדש וחיובי על האופן שבו הם ריפאו את הקשר ביניהם ומצאו את החיבור שאליו השתוקקו תמיד.

היקשרות מלמדת אותנו שעלינו להיות מוכנים להרגיש ולהסתכן כשאנו מספרים לבני זוגנו במונחים ברורים על המקומות הכי פגיעים שלנו, הפחדים שלנו והצרכים שלנו

ה-EFT כשיטת טיפול בהיקשרות, מלמדת אותנו להאט ולשים לב לדרמה המתפתחת ללא הרף במערכות היחסים שלנו – אפשר אולי לקרוא לזה קשיבוּת של מערכות יחסים. היא גם מלמדת אותנו להתחבר לרגשות שלנו ולבטוח במידע שהם מציעים לנו. במסגרת EFT, אנו עוזרים לזוגות לזהות במדויק את הטריגרים שלהם, תחושות הגוף והתהליכים המייצרים משמעות – את הכיוון שאליו מניעים אותנו הרגשות. המחקרים מספרים לנו שאנשים בעלי איזון רגשי מרבי מסוגלים לגרום לרגשות שלהם להיות ״גרעיניים״, כלומר ספציפיים וממוקדים. זה כשלעצמו הופך את הרגשות לקלים יותר לניהול. אנדי רגוע יותר ומאופק יותר כשהוא יכול לומר לשרה:

״אני רואה שההבעה שלך קופאת ואז הבטן שלי מתכווצת. המוח שלי אומר: ׳היא לא רוצה אותך, אתה לא מספיק טוב׳ ואז אני חרד ולוחץ. אני מנסה לשלוט בך, לגרום לך להגיב. הכול, כדי לא להרגיש מפוחד ואבוד. טוב! אני מניח שבסופו של דבר אני תמיד מפחד איתך, את חשובה מדי״.

היקשרות מלמדת אותנו שעלינו להיות מוכנים להרגיש ולהסתכן כשאנו מספרים לבני זוגנו במונחים ברורים על המקומות הכי פגיעים שלנו, הפחדים שלנו והצרכים שלנו, וזה מה שקורה בשיחת ״תחזיקי אותי חזק״. ולאחר מכן עלינו להיות מוכנים להישאר ולדבר על האופן שבו אנו והאחר שומעים את הווידויים הללו.

שרה אינה אומרת לאנדי, אחרי הפעם הראשונה שבה הוא מדבר על רגשות עדינים יותר: ״אה, בגלל זה אתה כל כך לוחץ. בוא, תן לי לחבק אותך, מתוק שלי״. היא זקוקה לזמן כדי להניח למסר שלו לחלחל. הוא צריך לעשות את זה מספר פעמים. הביטחון גדל ומאוחר יותר, כאשר היא מסוגלת להיפתח ולחלוק את הפחד מפני הביקורת שלו ואת הפקפוק שלה עצמה בערכה, המעוררים אצלה את ההינתקות ממנו, הוא יכול להתחיל את חלקו בשיחת ה״תחזיקי אותי חזק״. הוא אומר לה:

״מעולם לא הבנתי למה נישאת לי. את כל כך יפה. אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני הכבשה השחורה של המשפחה, קטן ועלוב. אני כל כך מפחד שתגלה שטעית. הפחד הזה מהמם אותי, ובסופו של דבר אני לוחץ ואז מרחיק אותך. אני זקוק למגע שלך, לאישורים ממך שאת אכן רוצה אותי. זה לא באמת סקס, אלא שבמיטה, רק לרגע, אני מרגיש כאילו את מתמסרת לי. שאני שייך. לכן אני מבקש. את מבינה אותי?״

שרה מושיטה אליו את ידה.

כאשר בני הזוג מאטים את קצב האינטראקציות השליליות, הם מסוגלים לראות את הריקוד כולו מנקודת מבט חיצונית. לאחר מכן הם מסוגלים לגעת במקומות הפגיעים שלהם, לאמץ אותם ולהביע את הצרכים הנובעים מהם, להגיב זה לזה בחמלה. כשכך קורה, מערכת היחסים ותחושת העצמי שלהם נפתחות וצומחות.

עכשיו הכול בסדר. תצלום: כריסטינה ליטביאק

איזו משמעות יש לכל זה עבור המדע והחברה?

אנו מסוגלים להבין את האהבה ולעצב אותה, וכך אנו יכולים, אם נרצה, להתאהב שוב ושוב בבני זוגנו, לאורך החיים

המשמעות היא שאנו יכולים לעסוק במחקר מדעי של מערכות יחסים קרובות, באופן שמאפשר לנו לעצב אותן. זה המפתח, לא רק לקשרים הרמוניים יותר, אלא גם למשפחות יציבות יותר ולילדים בעלי חוסן רגשי. מובן הרחב יותר, נקודת המבט של ההיקשרות מראה לנו מי אנחנו ומה אנחנו צריכים כדי לשגשג. היא מציעה תיקון לתרבות לא אישית ומבודדת שאנו כנראה יוצרים. אפילו גיבורי העל הבלתי פגיעים שלנו, שהם התגלמות ההסתפקות בעצמי והאינדיבידואליזם, מתכנסים בימינו בקבוצות ומזמנים אלה את אלה לסיוע. באופן ספציפי יותר, המדע מציע תשובה לצעירים שניגשים אלי בכנסים ומספרים לי שהם מבולבלים ונואשים. שהם שומעים שמונוגמיה אינה טבעית ובלתי אפשרית, שקשרים בטוחים רק מובילים לחסך מיני ושהאידיאל הרומנטי של אהבה ארוכת טווח נועד רק למי שטרם בגרו או שוגים באשליות.

אנחנו מין סקרן ואנו חייבים תמיד להתנסות ולחקור, אבל הרשו לנו, בעיקר כעת, אחרי שפיצחנו את צופן האהבה, לא לאבד את דרכנו. המדע והעבודה בפועל עם זוגות ומשפחות במשך 30 השנה האחרונות אומרים לנו בבהירות כי אהבה היא הגיונית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות, אנו מסוגלים להבין את האהבה ולעצב אותה, וכך אנו יכולים, אם נרצה, להתאהב שוב ושוב בבני זוגנו, לאורך החיים.

אנחנו אכן מתקדמים.

כששאלתי את בני משפחתי איך לבחור בן זוג, קרוביי הפרגמטיים אמרו לי: ״פשוט תוודאי שהוא מתאים״. הבת שלי ואני נוהגות להתבדח על בחור מיתולוגי בשם סיד. אני אומרת: ״אל תדאגי משום שקשה כל כך למצוא דייט ברשת. סיד יופיע יום אחד״. היא אומרת: ״הוא מאחר. ואיך בכלל אזהה אותו?״ אני מביטה בה וזוקרת גבה. ״טוב, טוב״, היא אומרת, ומצטטת את המחקר: היענות רגשית היא המנבא העיקרי של אושר מתמשך במערכת יחסים ארוכה. ולכן הכול תלוי בשאלה: "האם הוא מעורר בי רגש? האם הוא פתוח ונגיש, נענה ומתעניין? האם אני מרגישה בטוחה ושלמה איתו? אני יודעת, אני יודעת״. והיא יודעת.

סו ג׳ונסון (Johnson) היא פסיכולוגית קלינית, חוקרת, כותבת ומרצה בתחום הטיפול הזוגי וקשרים בין מבוגרים. היא מנהלת מיסדת של המרכז הבינלאומי למצוינות בתרפיה ממוקדת-רגש (ICEEFT), פרופסור (אמריטוס) לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת אוטווה הקנדית ומחברת Hold Me Tight: Seven Conversations for a Lifetime of Love (משנת 2008). ספרה האחרון  Attachment Theory in Practice ראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ביחד, חוצים את הגשר תחת מטריה אחת. תצלום: פיטר אדמס, אימג'בנק / גטי ישראל