ארוכה הדרך לחירות

חוקה היא מסגרת מחייבת המבטאת את האני מאמין הקולקטיבי של אזרחי אומה ואת נכונותם לפעול על פי כללים מוסכמים במסגרת מדינית משותפת. החוקה מגדירה את העקרונות היסוד של המשטר וגם את הזהות הלאומית של המדינה.

סוגיית החוקה בישראל נעוצה כבר בהחלטת האו"ם מס' 181 העוסקת בתכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות תוך איחודן הכלכלי, כשהמנדט אמור להסתיים לא יאוחר מהראשון באוגוסט 1948 ובכלל זה הוצאת הכוחות הצבאיים הבריטיים. לאחר מכן אמורות מועצות הממשלה הזמניות של כל מדינה לקבל בהדרגה את האחריות לשלטון בתקופת המעבר שבין סיום המנדט לבין עצמאות המדינה.

על פי החלטת החלוקה אמורה מועצת הממשלה הזמנית של כל מדינה לקיים, לא יאוחר מחודשיים לאחר הוצאת החילות, "בחירות חופשיות לאסיפה המכוננת". תפקידה של האסיפה המכוננת הוא לחבר חוקה, והובהר ש"כל אחת מן המדינות נדרשה להתחייב לשמור על זכויות היסוד של אזרחיה".

ביום שישי, ה' באייר, ה-14 במאי 1948 (יום לפני סיום המנדט) התכנסו במעמד חגיגי נציגי מועצת העם, הגוף הפרלמנטרי של טרום המדינה, ודוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל.

השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה היו אמורים לפעול בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת. זה לא קרה.

בהתאם להחלטת האו"ם נקבע שמועצת העם תפעל כמועצה מדינית זמנית, ואילו מוסד הביצוע שלה, "מנהלת העם" תהיה הממשלה הזמנית, עד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה שיפעלו בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת, וזאת ,לא יאוחר מיום 1 באוקטובר 1948.

התמשכות המלחמה גרמה לדחיית הבחירות לאסיפה המכוננת ל-25 בינואר 1949. אולם מיד עם כינוסה ב-17 בפברואר באותה שנה, קבעה האסיפה המכוננת את חוק המעבר, שבסעיף 1 בו נקבע כי "בית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא 'הכנסת' ולאסיפה המכוננת ייקרא 'הכנסת הראשונה'".

משכנה הראשון של הכנסת, בבית פרומין, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים (1950). תצלום: ויקיפדיה

אמנון רובינשטיין וברק מדינה מסבירים (בספרם המשותף "המשפט החוקתי של מדינת ישראל") שפורמלית, מדובר רק בשינוי שם "שאין עמו שינוי מהותי, אך שינוי זה הצביע על מגמה לרוקן מתוכן את תפקידה של האסיפה המכוננת – מתן חוקה למדינה. מעת שהאסיפה המכוננת הפכה "רשות מחוקקת", היא מכהנת כבר כ"שלטון הנבחר הסדיר", שאמור היה להיות מוקם על פי החוקה שתקבע היא עצמה. החקיקה של סעיף 1 לחוק המעבר שימשה לכן למעשה – אף שלא להלכה – כמעין תחליף לכינון חוקה".

רק חבר אחד של האסיפה המכוננת יצא נגד החלטה זו – הלל קוק, אשר כפי שכותב יוסף אגסי (ממשיך דרכו הפוליטית) בספרו "בין דת ולאום, לקראת זהות לאומית ישראלית" (1984), היה היוצא מן הכלל "שהגיב בקריאה: 'זהו פוטש', כלומר 'מהפכת חצר', זאת משום שהאסיפה המכוננת בגדה בתפקידה היחיד, שהוא חיבור חוקה לישראל".

למעשה, טענת אגסי שמדובר היה ב"הפיכת חצר" אינה מדויקת, כי היא אינה מבטאת את עומק השינוי. בעצם מדובר היה בהליך לא לגיטימי של תפיסת שלטון, שלא תוקן עד עצם היום הזה.

לקראת הגשת חוקה: ההצעות שהוגשו

בישיבה הראשונה של ועדת החוקה ב- 3 באוגוסט 1948 נבחר זרח ורהפטיג לתפקיד יו"ר הוועדה. בישיבה זו הגיש שר המשפטים פנחס רוזנבליט (רוזן) את הצעת החוקה שעובדה על ידי ד"ר ליאו (פנחס יהודה) כהן לבקשת הנהלת הסוכנות היהודית. נוסח זה שפורסם כחוברת בחנוכה 1949 נועד לשמש בסיס לדיון פומבי, שמעולם לא התקיים. בנוסף להצעה זו הוצעו גם הצעות אחדות בעלות גישות מגוונות על ידי ד"ר איתמר (איזמר) פרוינד, משפטן היסטוריון ורב חשוב בגרמניה; הד"ר (למדע המדינה) שמואל רולבנט, שהצעתו ביטאה תפישה סוציאל דמוקרטית מובהקת; ד"ר ורנר פראושטטר, ששילב תפישה קפיטליסטית וסוציאליסטית; הצעה משל ד"ר משה ישי (ישיביץ), משפטן ממפא"י, שהדגיש את חשיבות האדם העובד; זאב פלק, מרצה למשפטים ומומחה למשפט עברי; פרופ' אשר ויטא (שהיה היועץ המשפטי של ועדת החוקה של מועצת המדינה) וכן "הצעת יסודות לחוקת המדינה" מאת "הוועדה ליסודות התחוקה של המדינה והשלטון המקומי" של מפא"י.

הצעת החוקה שכתב ד"ר בדר

ההצעה הליברלית ביותר נכתבה לבקשת מנחם בגין, עם צאתו של האצ"ל מן המחתרת והקמת תנועת החרות

דומה שההצעה הליברלית ביותר הייתה זו שכתב ד"ר יוחנן בדר לבקשת מנחם בגין, בצאת האצ"ל מהמחתרת ועם הקמת תנועת החרות. בשנת 1948 הגישהּ בדר לוועדת שלושה (מנחם בגין, שמואל כץ והוא עצמו) והיא התקבלה על דעתם.

ד"ר יוחנן בדר, ממייסדי תנועת החירות (1911-1994), תצלום: תאודור בראונר (1951), לע"ם, ויקיפדיה

יש לציין שכבר בהכרזת המרד של האצ"ל בפיקודו של בגין נתבע ש"השלטון על ארץ ישראל יימסר מיד לידי ממשלה עברית (ניסוח על "עבריות" ולא "יהודיות" אפיין את בני הישוב בארץ)וזו כ"נציג החוקי היחיד של העם העברי תיגש מיד לאחר הקמתה לביצוע עיקרים אלה", ובפירוט נכתב: '(ז). תשריש את קדשי התורה בחיי האומה המשוחררת במולדתה', וגם: '(ח). תבטיח לכל אזרחי המדינה עבודה וצדק סוציאלי....תעניק שווי זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית'" ¹.

כלומר, כבר בהכרזה זו מצוי המתח בין היהודיות (המצויה בביטוי "קדשי התורה") לבין תפישה דמוקרטית ליברלית (בניסוח הקורא לשוויון זכויות מלא).

במדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה

בשידור ברדיו "קול ציון הלוחמת", שפורסם גם בחוברת ב-15 במאי 1948, הכריז בגין בין היתר על המדיניות: "במדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה".

הצעת החוקה שכתב בדר נתקלה בקשיים. בישיבת מועצת תנועת החרות בשנת 1948 דיבר בגין על הצעת בדר והקריא את נוסח מבוא ההצעה. כעבור כשנה לערך שוכפלה ההצעה והוגשה לישיבה מיוחדת של המועצה. לדברי בדר, מצאו אנשים שונים בישיבה זו דופי בה והוא זוכר לציין את שמו של בנימין זאב פון וייזל בהקשר זה של הביקורת, שהייתה בפרט מטעמי דת והלכה, והיו מי מהם שהציעו שינויים ואף:

"נתמנו לוועדה שאמורה הייתה לדון בטיוטת החוקה. וועדה זו לא החלה לפעול. לא הייתי מעוניין לשתף עמה פעולה ולא באתי לישיבתה הראשונה. האם מר בגין נסוג מהצעת החוקה? אינני יודע. מכל מקום הוא לא פנה אלי שוב. חוקה עושה העם, לא פרופסורים. כידוע, היו אלה ימים קשים בחרות, שהובילו למפלתנו בבחירות לכנסת השנייה, ועבר הזמן הנכון להגיש הצעת חוקה לכנסת. בגין לא אשם בכך, ואינני חושב שזו שגיאה שדווקא אני, מחבר ההצעה, לא בקשתי בימי הכנסת השנייה או אחר כך, להגיש הצעה זו אל שולחן הכנסת" ².

מדובר בדברי אפולוגטיקה ברורים של בדר, שהכפיף עצמו לרצונותיו של בגין, שמצדו העדיף משיקולים אלקטורליים את הקול המסורתי-דתי על פני חוקה ליברלית שגם תצדד בהפרדה בין מוסדות הדת למוסדות המדינה.

מבט מקרוב על נוסח החוקה האמריקנית, "אנו העם...", תצלום: אנתוני גראנד.

*

החוקה שהציע בדר נפתחת בנימה דתית הצהרתית: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכבר בפתיחה עצמה נכתב "כי כדי שהעם, מאין לו מוצא אחר, לא יאלץ להתקומם נגד רודן ועריץ – יש ליצור חומת מגן לזכויות האדם והאזרח ולשם כך חייב משטר המדינה להישען על השתתפותו הרחבה והישירה של העם בשלטון ועל השפעתו המכרעת בהרכב הממשלה ופעולותיה, על שמירת זכויות המיעוטים והגרים ועל הגדרת הסמכויות של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כי רק בדרך הפרדת רשויות זו והגבלתה של הרשות האחת על ידי חברתה בתוקף החוקה, הקודמת לכל חוק – יובטח במדינה ממשל צדק. ועל כן אנו, בני ישראל אבינו, גמרנו אומר לחדש עלינו את המדינה העברית לשלום ולצדק ברוח נביאי ישראל".

בשום מקרה לא תהא המדינה מפלה אדם לטובה או לרעה, בשום מידה שהיא, מטעמי גזע, צבע עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי חברתי או עדתי, מטעמי השקפות פוליטיות או אחרות או מטעמי רכוש וקניין

ראשית חוכמה, השוויון

סעיף ברור במיוחד, המהדהד גם לאחר שבעים שנה מצוי בפרק ב' סעיף 5 : "במדינת ישראל שווים בני האדם, בפני החוק, ושווה כבודם האישי". זאת ועוד: "בשום מקרה לא תהא המדינה מפלה אדם לטובה או לרעה, בשום מידה שהיא, מטעמי גזע, צבע עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי חברתי או עדתי, מטעמי השקפות פוליטיות או אחרות או מטעמי רכוש וקניין".

ראוי לקרוא גם את סעיף 6 (2-א) המציין כי "החוק יטיל עונשים" א. על כל פגיעה בדיני השוויון כאסור דלעיל. ב. על כל הפליה לרעה או מתן זכות יתר, בעקיפין או במישרין ליחיד או לאגודות או לקבוץ של בני אדם, על שום השתייכותם לגזע או ללאום, או בשל השקפות דתיות או צבע העור או המוצא העדתי".

החופש במקום מרכזי

חופש הפרט הוא מרכזי בחוקה, ותחת הכותרת "חופש הפרט" מצוי בה פירוט ליברלי מובהק: "האדם זכות לו לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון אישי, וכן להכרה באישיותו בפני החוק"; " זכויותיו של אדם, אישיותו המשפטית, אזרחותו וקנינו לא ייפגעו מטעמים פוליטיים"; וגם "לא יהא בישראל עונש מוות"; "לא יהא אדם נתון לעינויים, למלקות או לעונש משפיל ואכזרי אחר, אחת ...תכלית העונשים..."; "הנחקר לא יהא נתון ללחץ או לכפייה. המשתמש באמצעי כפייה ייענש כחוק"; "כליאת אדם מתוך שלילת מגע עם סנגוריו או קרוביו או החזקתו במקום סתר, תהא בכל מקרה בלתי חוקית וצפויה לעונש על פי החוק".

החופש לצד השוויון הוא מבסיסי הדמוקרטיה הליברלית. כיאות לדמוקרטיה ליברלית מפרט בדר את מגוון תחומי החופש השונים.

לא פחות חשובה היא הכותרת "דת, וחופש המצפון" המופיעה בסעיף המבהיר ש"הדת וקיום מצוותיה יכולים להישען רק על ההכרה הפנימית והשכל, ולא על כפיה מן החוץ". בהמשך מובהר מקומה של הדת בישראל: "המסד המוסרי וההיסטורי למדינת ישראל ואמונת רוב רובם של אזרחיה, תופשת במדינה מקום מיוחד בין האמונות הדתיות בעלות זכויות שוות". במילים אחרות, אין בישראל פריבילגיות ליהדות לעומת הדתות האחרות. נוסף לכך יש גם מקום לחילוניות ואף לאתאיזם, באשר: "שום חוק ושום רשות ציבורית לא יכריחו אדם להשתייך אל קהילה דתית, או לקיים את מצוות הדת, אפילו הוא מחזיק בהן, או לקבל על עצמו עונש כל שהוא או מעשי תשובה בשל השקפותיו על הדת – או לתרום תרומות לאיגוד דתי שאינו משתייך אליו".

החוק יבטיח לכל אדם, שאינו משתייך לקהילה דתית, את האפשרות החוקית לבוא בברית הנישואין ולבטלם

ליברליות אינה שלמה אם אין לאזרחים זכות להינשא בנישואין אזרחיים. אך לפי החוקה "החוק יבטיח לכל אדם, שאינו משתייך לקהילה דתית, את האפשרות החוקית לבוא בברית הנישואין ולבטלם, עבודה הוגנת וכן דרך משפטית בכל העניינים הנוגעים למעמדו האישי".

"סצנה בחתימה על חוקת ארה"ב" (ועידת פילדלפיה בראשות ג'ורג' וושינגטון, 1787), מאת הווארד צ'נדלר כריסטי (1940). תצלום: ויקיפדיה

חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא מבסיסי הדמוקרטיה הליברלית, וזוכה להתייחסות מפורטת הכוללת סעיפים ליברלים מוצהרים שנאמר בהם "לא יחקקו חוקים המגבילים את חופש הדעה והבעת הדעה, או המניחים שרות של הנהגת צנזורה, או המתנים יסוד או ניהול של בית דפוס...חנות שידור – בקבלת רישיון מאת השלטונות או במתן ערבות כספית", אם כי בתת הסעיף שלאחר מכן, מתקיימת הגבלה על ספרות ואמנות פורנוגרפית.

ההגבלות על הפגנות ותהלוכות הן בגדר פגיעה מהותית בליברליזם. הצעת החוקה מקדישה לסוגיה זו שני סעיפים ו-13 סעיפי משנה, כשבראשון בהם נאמר: "האזרחים זכאים להתאסף יחד ולערוך אספות בצורה שקטה ללא נשק, תוך שמירה על דרך ארץ". לאור ההגבלות שהוטלו על מרחק המפגינים ממעונו של היועץ המשפטי לממשלה, בטרם התערב בעניין בית המשפט, מעניין לקרוא שם גם: "החוק יוכל להטיל איסור על עריכת כל אספה בקוטר של 200 מטר ממושבו של בית הנבחרים או בקוטר של 100 מטר ממעונה של ועדת בחירות ציבורית בשעת מילוי תפקידם". אולם החוק יכול לחייב מתכנסים תחת הרקיע לצורך תהלוכה או הפגנה להודיע על כך שבוע מראש "והרשות המוסמכת רשאית להטיל איסור על עריכת אסיפה או הפגנה כזו, בשים לב לאי חוקיות של מטרותיה או לסכנה הנשקפת ממנה לביטחון הציבורי". הסיפא מחלישה את היסוד הליברלי, הן בשל הצורך להודיע מראש על הפעולה, וגם בשל עילת "בטחון הציבור" המותירה למעשה את הכוח לקבוע האם האירוע יתקיים לפרובוקטורים שבצד הנגדי.

משאלי עם

העם שומר לו הסמכויות להציע הצעות של חוקים, ולאשר או לפסול הצעות כאלה על ידי הצבעה כללית וכן את האפשרות החופשית לפסול באורח זה עצמו החלטות המתקבלות בבית הנבחרים 

משאלי עם הם פרקטיקה מקובלת במדינות רבות בעולם, הגם שהם מיוחסים בעיקר לשוויץ. מתברר שבהצעה לחוקה שכתב בדר יש הצעה מתקדמת עוד יותר. תחת הכותרת "חופש הקובלנא" (סעיף 29) נכתב כי: "כל תושב של הארץ זכאי לפנות אל בית הנבחרים או אל חבריו, אל הממשלה ועל הרשויות המוסמכות ולהגיש לפניהם תלונות או הצעות; גם יחיד וגם מספר בני אדם ביחד, יוכלו להשתמש בזכות זו של הגשת קובלנא; החוק יטיל עונשים על כל המפריע את השימוע בפועל בזכות זו".

בפרק ו' עוסק ברשות המחוקקת ובית הנבחרים נכתב כי "העם שומר לו הסמכויות להציע הצעות של חוקים, ולאשר או לפסול הצעות כאלה על ידי הצבעה כללית (יזמת העם) וכן את האפשרות החופשית לפסול באורח זה עצמו החלטות המתקבלות בבית הנבחרים או להסיר מתוכן את מה שימצא לראוי (רפרנדום)".

זכות המרידה בשלטון

עמוק בתוך הצעת החוקה מסתתר הסעיף החשוב והמהפכני ביותר שבה, סעיף 33, הגורס, לא פחות ולא יותר כי: "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ולעריצות ולהתגונן, כפי הצורך, מפני כל התנקשות בלתי חוקית בחייו, בשלמות גופו, בכבודו או בקנינו", ואז נכתבות מילותיה של המהפכה התחוקתית לפי בדר: "חללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם". אגב, סעיף זה מתכתב עם סעיף אחר שבו נאמר: "המדינה לא תנהל שום מלחמה לשם כיבוש שטח אדמה , ולעולם לא תשתמש בכוח כנגד החופש".

מעבר לתפישה הדמוקרטית ליברלית של הצעת החוקה הזו, יש לציין גם את גישתה הרפובליקנית שתוצג כעת.

ראו רחוק: וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן ותאודור רוזוולט באנדרטה בהר רשמור. תצלום: ג'ון באקטור

רפובליקניות – טובת הכלל

כל המשתמש בזכויותיו חייב בשמירת הסייגים הנדרשים על ידי ההתחשבות בזכויות הזולת, ולשמור את דרישות המוסר, הסדר הציבורי וטובת הכלל, במסגרת החברה הדמוקרטית

בפרק ד' שכותרתו "חובות האדם והאזרח" מפורטים שני עניינים חשובים: "כל אדם במדינת ישראל חייב לכבד ולשמור את חוקתה ואת החוקים המחייבים בה..." וכן: "כל המשתמש בזכויותיו חייב בשמירת הסייגים הנדרשים על ידי ההתחשבות בזכויות הזולת, ולשמור את דרישות המוסר, הסדר הציבורי וטובת הכלל, במסגרת החברה הדמוקרטית. כל האזרחים נושאים... במעמסות הכרוכות בסכנות שבאסונות הטבע. כל אדם חייב בגבולות החוקים, להשתתף במעמסות הציבוריות כפי יכולתו. שיטת המסים תהא מיוסדת במידה הנאותה על עקרון הפרוגרסיביות". "שיא" התפישה הרפובליקנית מצוי במשפט "הנאמנות למולדת וההגנה עליה – הקדושות בחובותיו של כל אזרח".

פרק ה' בחוקה מתייחס גם הוא לרפובליקה, וכתוב בו בין השאר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית המיוסדת על הצדק החברתי".

אזרחות

נוכח הקשיים שהוטלו על ערבי המדינה לקבל אזרחות מאז הקמתה ונוכח המצב האנומלי כיום, שלפיו האזרחות של היהודים היא מתוקף יכולת החלת חוק השבות עליהם, מה שהביא אף לעתירת עוזי אורנן (שעתר לקבלת אזרחות מתוקף ישיבה ולא שבות), מרענן לגלות גישה המנרמלת את האזרחות מתוקף ישיבה לכלל האוכלוסייה: "כל אדם, אשר ברגע שחוקה זו תכנס לתקפה יושב ישיבת קבע, בהתאם לחוק, בשטח המדינה – הוא אזרח המדינה".

בנוסף מצוין בהצעה כי "העובדה שאדם עזב את שטח ישראל על יסוד רישיון פורמלי מטעם שלטונות המדינה או כשיש בידו אשרה לחזור אליו ולא ימצא בשטח ישראל ביום כניסת חוקה זו לתקפה – לא יפריעהו מלהיות לאזרח בתקוף החוק".

לזכר קורבנות מעשי הלינץ' והטרור של השנאה הגזעית: אנדרטת הזיכרון לשלום ולצדק, מונטגומרי, אלבמה. תצלום: מיטשל גריסט.

מבנה המשטר

מבנה בית הנבחרים הוא הפרק הראשון העוסק בשלוש הרשויות. כנראה בשל התבססות על מבנה הסנהדרין, כולל בית הנבחרים המוצע כאן 71 חברים הנבחרים, אשר כנהוג היום הם נבחרים בבחירות כלליות, ישירות, שוות חשאיות ויחסיות, ושטח המדינה נחשב לאזור בחירה אחד, אולם "בעלות מספר התושבים על שני מיליונים יוכל החוק לחלק את שטח המדינה לאזורי בחירות, להקצות לכל אזור לא פחות משבעה מנדטים, להגדיל את המספר הכללי של חברי בית הנבחרים, ולקבוע את גבולות האזורים באופן שכל 20,000 אזרחים היושבים בו ולעודף של מספרם הכללי העולה 10,000- יהיה נציג אחד".

פרק ז' עוסק בנשיא, בממשלה וברשויות המבצעות. כך הוא נפתח: "הרשות המבצעת במדינה תהא מופעלת מטעם העם בידי נשיא שיבחר על ידי העם, וחברי ממשלה שתתמנה על ידי הנשיא באורח הקבוע בחוק".

יש לציין שהנשיא יבחר בבחירות כלליות, שוות, ישירות וחשאיות על ידי אזרחים המוסמכים להיות בוחרים לבית הנבחרים, ברוב מוחלט של קולות, ורק אם לא השיג אף מועמד את רוב הקולות הזה, ייערך סיבוב נוסף בין שני המובילים. חשוב לדעת שמבחינת הצעת החוקה "הנשיא הוא אזרח ראשון במדינה ומציג את אחדותה".

מדובר במשטר נשיאותי (נוסח צרפת): "הנשיא הוא המצביע של הכוחות המזוינים, ויושב בראש במועצת ההגנה של המדינה, הקבועה בחוק כגוף מייעץ לממשלה, בענייני הגנת המדינה ובטחונה". ולא רק זאת, אלא ש"הנשיא יושב בראש המועצה העליונה של בתי הדין".

הצעת החוקה של בדר מפרטת את רוב סמכויות הנשיא: "מקבל כתבי בקשה מכל מין, ונותן צו של עריכת בחירות לבית הנבחרים ובחירות של יורש כהונתו, וכן על עריכת הצבעה כללית בדרך של רפרנדום או עקב יזמה עממית"; "ממנה את הממשלה ואת חברי הממשלה"; "ממנה את הנציגים הדיפלומטיים.."; ממנה את השופטים, את ראש המטה הכללי, את הקצינים ואת הפקידים הגבוהים מן הסוגים הקבועים בחוק... ".

ראש הממשלה לעומתו, "קובע ערובות לביצוע החוקים, מנהל את המדיניות הכללית של הממשלה, מבטיח את אחדותה הפוליטית והאדמיניסטרטיבית, משגיח על פעולת השרים מתאם אותה...ובשעת צורך דחוף - נותן צו על גיוס כללי ועל אמצעי התגוננות אחרים, אפילו ללא החלטה קודמת של בית הנבחרים".

הרשות השלישית היא הרשות השופטת, ועליה נאמר כי היא "המפעילה בשם העם בתי דין כללים, צבאיים ודתיים". כמו היום, בתי הדין הם: בתי משפט שלום, מחוזיים: "בית דין גבוה לצדק, המיועד לפסוק כאינסטנציה הראשונה בכל תביעה שאין חל עליה שיפוטם של בתי דין אחרים, ובמיוחד בתלונות על פעולה או חוסר פעולה מצד רשות או בדרישת שינוי או ביטול של החלטת רשות, הפוגעים פגיעה בלתי חוקית בזכות או באינטרס או המטילים חובות ללא יסוד חוקי. בית דין עליון, כבית דין אחרון לערעורים על פסקי הדין של שאר כל בתי הדין למיניהם".

*

תהום תחוקתית ופוליטית פעורה בין ההצעה של ד"ר יוחנן בדר, שעיקריה הובאו כאן, ובין המציאות השוררת בימינו. ועם זאת, הצרכים עודם בוערים, והצורך בחוקה ליברלית, אנושית, אזרחית, שתאגד ותעגן את הנכונות המשותפת של אזרחי המדינה לפעול יחד למעט עתיד טוב יותר, לא פחת מאז ועד היום.

יוסי ברנע הוא פובליציסט ביקורתי בעל תואר שני במדע המדינה.

הערה: החוקה מצויה במכון ז'בוטינסקי, בתיק ה 2 10/10

תמונה ראשית: הלפיד בהעתק פסל החירות ב-Odaiba, יפן. תצלום: דריאן שמחאלי, unsplash.com

Photo by Daryan Shamkhali on Unsplash