אירופה חופשית ומאוחדת, אזרחית והומניסטית, הייתה משאת נפשם של רדיקלים איטלקיים במאה ה-19. האם נדע להתעלות ולממש את רעיונותיהם?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות
בשנת 1941, בעת שמרבית מדינות אירופה היו תחת עולו של שלטון סמכותני או פשיסטי, והצבא הנאצי שכבש זה עתה את צרפת והתקדם לעבר ברית המועצות, אלטיארו ספינלי וארנסטו רוסי, שני פעילים אנטי פשיסטים איטלקים, רקמו תוכניות לאירופה פדרלית ודמוקרטית המבוססת על חוקה אירופית. ספינלי ורוסי כתבו מאמר הקורא לאיחוד פדרלי אירופי בעת שנכלאו כאסירים פוליטיים של השלטון הפשיסטי של מוסוליני, והוחזקו במחנה מעצר על האי הקטן ונטוטֶנֶה, בלב הים התיכון. מניפסט ונטוטנה שלהם, שכותרתו המקורית הייתה ״למען אירופה חופשית ומאוחדת״, קרא להקמת פדרציה אירופית עם ממשלה ופרלמנט דמוקרטיים, שלהם כוחות שלטון ממשיים בכול הקשור לכלכלה ולמדיניות חוץ.
ספינלי ניסה פעמיים לכתוב חוקה אירופית המבוססת על איחוד פדרלי. הניסיון הראשון שלו נעשה בשנת 1945, אך המועצה הלאומית הצרפתית סירבה לאשר אותה, ואז בשנת 1984, כשהפרלמנט האירופי אישר – אך בריטניה דחתה – את טיוטת ההסכם להקמת איחוד אירופי. במקום חוקה אירופית, המדינות החברות באיחוד חתמו בשנת 2007 על הסכם ליסבון: הסכם בין ממשלתי המסדיר את תהליך האינטגרציה של אירופה. הסכם ליסבון והתוכנית של ספינלי ורוסי מציגים שני מודלים שונים של איחוד אירופי: גישה טכנוקרטית וגישה דמוקרטית. הפרויקט הדמוקרטי של ספינלי הורחב ואושר על ידי הפרלמנט האירופה, שפעל כמועצה מכוננת. הסכם ליסבון הטכנוקרטי הוא הסכם בין ממשלות אירופיות, המאופיין במשאים ומתנים ארוכים וסודיים וכן בפשרות.
הקמתו של האיחוד האירופי בשנת 1993 לא פתרה את המתח בין אירופה הטכנוקרטית לדמוקרטית וחוקה אירופית היא עדיין חלום יותר מפרויקט פוליטי מעשי. במציאות, האיחוד נותר בצומת שבין 'אירופה של בני האדם' לבין 'אירופה של הממשלות'
הקמתו של האיחוד האירופי בשנת 1993 לא פתרה את המתח בין אירופה הטכנוקרטית לדמוקרטית וחוקה אירופית היא עדיין חלום יותר מפרויקט פוליטי מעשי. במציאות, האיחוד נותר בצומת שבין ״אירופה של בני האדם״ לבין ״אירופה של הממשלות״. מאז הסכם רומא של שנת 1957 שייסד את הקהילה הכלכלית האירופית, הסכים נוספים ובהם הסכם מאסטריכט (1992) והסכם ליסבון (2007) תרמו להפרדה נוספת של היבטים כלכליים ופוליטיים באיחוד האירופי. בחינה של האופן שבו נבט רעיון ״ארצות הברית של אירופה״ עשויה לסייע בהבנת האפשרויות העתידיות ומציאת תושבות להמשך דרכו. באמצע המאה ה-20, כשספינלי החל לקדם את רעיון הפדרציה האירופית, הוא המשיך מורשת של חוג אקטיביסטים איטלקים רדיקלים מן המאה ה-19, שהיו הראשונים שחשבו ברצינות על פרויקט של ״ארצות הברית של אירופה״. הרדיקלים האיטלקיים הללו ראו בעיני רוחם פרויקט פוליטי דמוקרטי שתכליתו חירות וסולידריות של כל עמי אירופה.
בעשורים הראשונים של המאה ה-19, שגשגו מספר פרויקטים איטלקים לאומניים, ותומכיהם לא נמצאו בגבולות איטליה בלבד. איטליה כמדינת לאום טרם התקיימה, וחצי האי האיטלקי היה צבר של מדינות קטנות יותר ומבודדות יותר (ולרוב לא עצמאיות): ממלכת לומברדיה-ונציה, תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית, מדינות האפיפיור וממלכת שתי הסיציליות.

ג'וזפה מאציני, תצלום מראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. תצלום: National Portrait Gallery, לונדון [במאמר המקורי]
הרדיקלים האיטלקים ראו הרמוניה בין איחוד לאומי ושחרור בינלאומי שתתאפשר בעת הקמת מה שהרפובליקן האיטלקי ג'וזפה מאציני כינה ״אירופה של העמים״, להבדיל מ״אירופה של הראשים הנושאים כתרים״
הרדיקלים האיטלקים צריכים היו לדמיין ראשית כל איטליה עצמאית, ורק אז לחשוב עליה בתוך פרויקט רחב יותר של פדרציה אירופית. הם ראו הרמוניה בין איחוד לאומי ושחרור בינלאומי שתתאפשר בעת הקמת מה שהרפובליקן האיטלקי ג׳וזפה מאציני כינה ״אירופה של העמים״, להבדיל מ״אירופה של הראשים הנושאים כתרים״. המונח האחרון, אפיין בעיני מאציני את המערכת המדינית שעלתה באירופה מאז קונגרס וינה בשנים 1814-1815. במונח האחרון הוא התכוון לציין את השבתן של משפחות האצולה של היבשת הישנה אל כס המלכות שעליו ישבו קודם למלחמות הנפוליאוניות. לעומת זאת, ״אירופה של העמים״ הייתה יבשת של אזרחים ולא של נתינים, של זכויות במקום של חוזים, של בתי נבחרים במקום מונרכיות, של השתתפות פוליטית במקום רגולציה כלכלית. מאציני הוא אחד משלושה רדיקלים איטלקים בני המאה ה-19, ביחד עם הנסיכה כריסטינה טריבולציו בלג׳ויוסו (Cristina Trivulzio Belgiojoso) (שחיה בשנים 1808-71) וקרלו קטאנאו (Cattaneo) (שחי בשנים 1801-69), שחייהם ועבודתם החושפים מעט מן התפישה השונה של האיחוד האירופי בעיני אחדים מן האינטלקטואלים המודרניים הראשונים שדמיינו אירופה מאוחדת.
מאציני, בלג’ויוסו וקטאנאו חוו כולם גלות, בתוך או מחוץ לגבולות אירופה של ימינו, והם נרדפו בשל תפישותיהם הפוליטיות. כולם כתבו על אירופה מאוחדת תוך שהם שוקלים את שאלת הגבולות, במקרה שלהם, גבולותיה המזרחיים של אירופה. הרפובליקנים האיטלקים הללו במאה ה-19, לא ראו סתירה בין הפרויקט של איטליה מאוחדת ועצמאית לבין אירופה כפדרציה של מדינות. רדיפתם הפוליטית של הרדיקלים על ידי ממשלות אבסולוטיסטיות גרמה להם לברוח, וכך הפכו חלק מהאירופיזציה של האקטיביסטים הפוליטיים ברחבי היבשת. רבים מן הרדיקלים הללו בני המאה ה-19 בילו את רוב חייהם בגלות.
חווית הרדיפה והגלות חיברה את הרפובליקנים האיטלקים לחברה הבינלאומית של אקטיביסטים באירופה
חווית הרדיפה והגלות חיברה את הרפובליקנים האיטלקים לחברה הבינלאומית של אקטיביסטים באירופה. ביחד, הם יצרו חברות סודיות, שהמפורסמת והרחבה ביותר בהם הייתה ״אירופה הצעירה״, שייסד מאציני בשנת 1834. ״אירופה הצעירה״ ארגנה ותיאמה את ההתנגדות לכוחות העריצים במדינות אירופה השונות, ובכלל זה המדינות האיטלקיות והגרמניות, פולין, הונגריה ואוקראינה. ״אירופה הצעירה״ קידמה לעתים קרובות מבצעים חשאיים והפיצה רעיונות חתרניים, וחבריה דמיינו את גבולותיה של ארצות הברית של אירופה מתרחבים מזרחה עד לאוקראינה ותורכיה, שם בלג׳ויוסו בילתה תקופת גלות ממושכת. הרדיקלים האיטלקים הללו דמיינו אירופה גדולה ודמוקרטית פי כמה מזו שאנו מכירים כאיחוד האירופי, אירופה המעוצבת על ידי חוויות הגלות שלהם.

"מפה של אירופה רפובליקנית" (1854), ויליאם ג'יימס לינטון - שהיה אמן ורפורמטור פוליטי והעריץ את מאציני. תצלום: מכון מלטון פראיור, דוסלדורף.
בשנת 1836, שוטרים שביצעו חיפוש בדירת סטודנטים בקייב מצאו ספרים וכתבי יד אסורים, שהובילו לחשיפתן של קבוצות פוליטיות מאורגנות ברחבי אוקראינה. משטרת הצאר, כחלק מתוכנית של ערנות מוגברת, חיפשה רשתות מחתרתיות שנפוצו בקרב רדיקלים ורפובליקנים. באביב של שנת 1836, החייל-הפעיל הפוליטי הפולני הכריזמטי סימון קונרסקי (1808-39) ביקר בקייב ובהשראתו הוקמו תאים מהפכניים בכל רחבי המדינה. קונרסקי היה אחד המנהיגים של התקוממות נובמבר בפולין נגד האימפריה הצארית (1830-31). בעקבות תבוסת ההתקוממות, הוא ברח מארצו וישב בגלות שווייץ. קונרסקי פעל רבות לגייס אקטיביסטים לשורות ״פולין הצעירה״, הסניף הפולני של האגודה הסודית ״אירופה הצעירה״. הוא זכה להצלחה גדולה בגיוס של אנשים שאינם פולנים למען מטרה זו, בחלקו משום שמשטרו של הצאר ניקולאי הראשון נטה להפליל ולהעניש גם בתגובה לתלונות התמימות ביותר.
בסביבה שבה ההזדמנות להביע התנגדות היו כה מועטות, השפעתו של הדיכוי הייתה מאתגרת, ודחפה את המתוסכלים מכל הסוגים לעברם של אותם אקטיביסטים מעטים שהרשתות שלהם עדיין פעלו
בסביבה שבה ההזדמנות להביע התנגדות היו כה מועטות, השפעתו של הדיכוי הייתה מאתגרת, ודחפה את המתוסכלים מכל הסוגים לעברם של אותם אקטיביסטים מעטים שהרשתות שלהם עדיין פעלו. במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה ה-19, קונרסקי הפך למהפכן המוביל באוקראינה, בלרוס וליטא, בעודו ממשיך לקדם את משימת האגודה הסודית ״אירופה הצעירה״. הספונסר של קונרסקי היה מצאני, אחד המנהגים של התנועה האיטלקית לאחדות ועצמאות.

סימון קונרסקי: דמוקרט, מהפכן ומי שתמך בשוויון חברתי וכלכלי, בחירות פוליטית ובזכות הממשל העצמי. תצלום: ויקיפדיה
קונרסקי פגש את הפטריוט האיטלקי בגלות שוויץ ועד מהרה הפך לתומך נלהב של ״אירופה הצעירה״, וגם לאדם שמצאני בטח בו שייטיב לייצב את האידאלים הללו במזרח אירופה.
כאשר מצאני ברח מאיטליה בשנת 1831, חצי האי האיטלקי היה ביתן של מספר מדינות נפרדות, שרובן היה תחת השפעה אוסטרית ישירה או עקיפה. ממלכת לומברדיה-ונציה נותרה פרובינציה איטלקית. מצאני, שנעצר באשמת חברות באגודת הסתרים ״קרבונארי״, זוכה מחוסר ראיות אבל הוכרח לעזוב את המדינה. בשנת 1831, בעודו בגלות במרסיי, הוא הקים את הארגון הפטריוטי ״איטליה הצעירה״, שלפי תפישתו ״איטליה נועדה להפוך ... לאומה עצמאית אחת של אנשים חופשיים ושווים״. ״איטליה הצעירה״ שימשה לתיאום התקוממויות נגד שלטון זר, בקרב המדינות האיטלקיות השונות. אחרי שגורשו מצרפת, בלחץ השגריר האוסטרי בפריז, מצאני ועמיתיו ברחו בקיץ 1833 לז׳נבה. בערך באותו זמן, כמה מאות שוטרים פולנים, שברחו מחשש ענישה בשל מעורבותם בהתקוממות הכושלת בפרנקפורט, חיפשו מפלט בקונפדרציה השוויצרית. במשך שנים ספורות, שוויצריה הפכה למעבדה לבניית תנועה לאומנית טרנס-לאומית. מאציני חי שם פחות או יותר בחשאי עד שגורש מן המדינה בכלל השתתפותו בהתקוממות בגנואה. בשנת 1837, הוא עבר לגור בלונדון, שם בילה לבסוף את מרבית חייו.
מאציני סבר כי ראוי לבנות אירופה מאוחדת מרפובליקות עצמאיות ודמוקרטיות. האירופניזם שלו בא לידי ביטוי פוליטי מדויק יותר בשוויץ, שבה הוא מצא את עצמו בעולם קוסמופוליטי של מהגרים פוליטיים והתרועע עם גולים מפולין, גרמניה, איטליה, רוסיה, מזרח אירופה וסקנדינביה
מאציני סבר כי ראוי לבנות אירופה מאוחדת מרפובליקות עצמאיות ודמוקרטיות. האירופניזם שלו בא לידי ביטוי פוליטי מדויק יותר בשוויץ, שבה הוא מצא את עצמו בעולם קוסמופוליטי של מהגרים פוליטיים והתרועע עם גולים מפולין, גרמניה, איטליה, רוסיה, מזרח אירופה וסקנדינביה. התוכנית של מאציני הייתה ליצור רשת של קשרים הדומה ל״איטליה הצעירה״ בכל רחבי אירופה: ״פולין הצעירה״ הוקמה בשלהי 1833, ו״גרמניה הצעירה״ בסביבות האביב של 1834. המיזמים הללו הובילו לתוכנית שאפתנית עוד יותר: ב-15 באפריל 1834, בברן, מאציני הקים את ״אירופה הצעירה״, שכללה פליטים מאיטליה, פולין וגרמניה.
פעילותו של מאציני לטובת הדמוקרטיה כללה פרויקט פוליטי שהקיף את אירופה כולה, והיה מעוגן במהפכות לאומיות מקבילות, מתואמות בסולידריות באמצעות הסניפים הטובים של ״אירופה הצעירה״. חברים ב״אירופה הצעירה״ ייצגו מגוון רחב של מחשבה ופרקטיקות רפובליקניות מכל רחבי אירופה. הרפובליקנים החברים בתנועה נשבעו אמונים להתמודד ביחד מול האתגרים הפוליטיים והצבאיים במדינותיהם השונות, ולהיעזר בתובנות שנבעו מחוויות התבוסה וההתקוממויות הכושלות.
״אירופה הצעירה״ הייתה אחת ההתאגדויות הפוליטיות הטרנס-לאומיות הראשונות ששאפו להגשים סדר פוליטי חדש המבוסס על דמוקרטיה והגדרה עצמית לאומית. כדי לקדם את הפרויקט האירופי, מאציני השתמש בשפה הרפובליקנית המועדפת על ההתאגדויות הסודיות של ראשית שנות השלושים של המאה ה-19. מול הגאוגרפיה השושלתית ההיררכית של אירופה הישנה, מאציני הציע רפובליקה צעירה ושוויונית של מדינות שוות מעמד. אחווה אירופית, כך הוא סבר, תיוולד באמצעות תהליך של אינטגרציה תרבותית ואזרחית (אם כי מאציני היה עמום למדי בכול הקשור לאופן המדויק שבו הדבר עתיד לקרות).
ההצעה של ״אירופה הצעירה״ להקים ״ברית קדושה של עמים״, אשר תחליף את המלכים, קסמה לפולנים. הם הפגינו יעילות רבה בהפצת הרעיונות של ״אירופה הצעירה״ בקרב הסלאבים במזרח אירופה. הם גם לימדו את מאציני על אודות התנועות הלאומניות במזרח אירופה. מאציני היה בקשר עם אינספור פולנים רבי השפעה, ובכללם ההיסטוריון והאקטיביסט יואכים ללֶוול (Lelewel, 1786-1861), מנהיג הפולנים הדמוקרטים בוועדה הפולנית הלאומית, והמנטור של קונרסקי, שגם היה קרוב מאוד למאציני ולחזונו האירופי.

יואכים ללוול, דמוקרט פולני, רישום (1825). תצלום: Seweryn Oleszczyński
מאציני חשב כי לאומנות דמוקרטית יכולה לזכות בחרויות לאומיות, חברתיות ופוליטיות במסגרת אירופה דמוקרטית מאוחדת. זה היה פרויקט פדרליסטי עבור אירופה, שפתוח תוך דיאלוג קרוב עם תנועות לאומניות במזרח אירופה. הוא האמין כי תנועות לאומיות מהפכניות בכל רחבי אירופה יכולות להשיג דמוקרטיה והגדרה עצמית לאומית, ואז ליצור את הבסיס לברית של עמים חופשיים. חסידיו ראו בעיני רוחם את ארצות הברית של אירופה שגבולותיה מגיעים עד לאוקראינה.
בלג׳ויוסו גם היא דמיינה ״אירופה של העם״, פדרציה של מדינות לאום דמוקרטיות שבחזונה כללה גם את תורכיה. עושרה אפשר לה לחיות מעבר לתפקידי האם והרעייה, ולעסוק בפוליטיקה, עיתונאות ומחקר. בשנת 1828, אחרי שנפרדה מבעלה בגיל עשרים, היא עזבה את ביתה במילאנו והחלה לנדוד. ראשית היא עברה לשוויץ ומשם לצרפת, שם התגוררה עד שנת 1840. היא בילתה את רוב שנותיה בגלות.
בעיני פרנצ'סקה בלג'ויוסו, המעמדות הנמוכים, העניים, היו המרכיב המנחה את הפעילות הפוליטית, ולכן, באופן טבעי, בריאותה של המערכת הפוליטית הייתה תלויה ברווחתם
בפריז, בלג’ויוסו הקימה סלון נודע, והפכה למקום עלייה לרגל עבור גולים איטלקים ומוקד לחיים אינטלקטואליים בפריז. בשנת 1838, היא ילדה את בתה מריה (לאב בלתי ידוע), קיצצה את עיסוקיה החברתיים ובשנת 1840, שבה ללומברדיה. היא ארגנה שם את נכסיה מתוך כוונה להטיב את תנאי החיים של האיכרים. היא בנתה מגורים וחדרי אוכל שבהם הוגש מזון במחירים מסובסדים. היא הקימה גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנים ובנות, הציעה טיפול רפואי חינים ובנתה חדר גדול ומחומם שבו אפשר היה למצוא מקלט בחורף. בהשראת האידיאלים של מאציני, היא רצתה להקים רפובליקה דמוקרטית שתטפל ״במעמד העני והגדול ביותר״. ההגות והפעילות הפוליטית שלה אופיינו ברובן בתשומת לב למצוקת המעמדות הנמוכים. בעיניה, הם היו המרכיב המנחה את הפעילות הפוליטית, ולכן, באופן טבעי, בריאותה של המערכת הפוליטית הייתה תלויה ברווחתם.

לוחמת חירות, אצילה, הומניסטית והוגה מדינית: פרנצ'סקה טריוולציו בלג'ויוסו (1832), דיוקן מאת פרנצ'סקו האייז. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה
בשנת 1849, בלג’ויוסו הייתה מעורבת בהגנה על הרפובליקה הרומית, מהפכה שנועדה להשיג איחוד ועצמאות באיטליה. היא מימנה והובילה את הוועד לסיוע לפצועים מטעם הממשלה המהפכנית, וביחד עם אקטיביסטיות נוספות ובהן אנריקֶטָה די לורנצו (1820-71) והאמריקנית מרגרט פוּלֶר (1810-50), ארגנה בתי חולים לטיפול במהפכנים ואזרחים פצועים. היא גם כתבה, בכתבי עת שעסקו באקטואליה, על האידיאלים הדמוקרטיים שלה ופרסמה מסות על מהפכות 1848 בחצי האי האיטלקי.
אחרי דיכוי המהפכות של 1848/49, האימפריה העות׳מנית בראשות הסולטן אבדילמג׳יט הראשון הציעה מקלט לרדיקלים אירופים רבים שנאלצו לברוח. הגולים הגיעו בעיקר ממדינותיה של אוסטריה – הם היו איטלקים, פולנים והונגרים והנוכחות שלהם הולידה מתיחויות פוליטיות מול האימפריה ההבסבורגית וזו הרוסית.
בקיץ של שנת 1850, הגעתה של בלג’ויוסו פרעה את שגרת החיים של הכפר הקטן צ'קמאקאולו (Çakmakoğlu) שבמרכז תורכיה. תושבי הכפר המרוחק מקונסטנטינופול העריצו במיוחד את הריהוט האיטלקי האקזוטי שהביאה עמה. היא לוותה בבתה בת השתיים עשרה והאומנת האנגליה שלה, גברת מארי אן פרקר. עד מהרה המקומיים הוקסמו על ידי בלג׳ויוסו, שרצתה לחיות מפרי האדמה והתמצאה ברפואה במידה שאפשרה לה להשיא להם עצות טובות. כשלא היה לה כסף היא לוותה כספים. היא הייתה אהודה כל כך, שאיש מעולם לא ביקש את כספו בחזרה. במסעה זה ברחבי תורכיה, היא השתכנעה כי הקמתה של אירופה מאוחדת ודמוקרטית היא אפשרית.
בלג’ויוסו פרסמה, בצרפתית, דיווחים על גלותה באימפריה העות׳מנית, שהתמקדו בחיי היומיום של המעמדות התורכיים הנמוכים. חשוב לציין, כי תיאוריה נמנעו מלהשתמש במסתורין ובראייה האקזוטית שאפיינה את האוריינטליזם האירופי של המאה ה-19. בלג’ויוסו לא פסקה לנסות להבין את החיים הפוליטיים והחברתיים שסביבה, ובעיקר את חיי היומיום של העניים והמדוכאים ביותר, והציעה לקוראי כתב העת הפריזאי Revue des Deux Mondes נרטיבים של חיים בכפר עות׳מני, שהיו אמינים ונבדלו נבדלים מן הדיווחים המוטים יותר שהופקו לרוב על ידי אנשי מערב אירופה על אודות החיים באימפריה העות׳מנית.
בלג'ויוסו שמה לב כיצד חיים מבודדים יכולים להגביל את ההתפתחות הפסיכולוגית של אדם ואת הגדרתו העצמית
למשל, היא מסרה לקוראיה תיאורים רבי ערך של מוסד ההרמון. כאישה, היא הורשתה להיכנס להרמון ולצפות בדברים כפי שהם (במקום הסצנות הבדויות בסגנון ״אלף לילה ולילה״ שהיו חלק בלתי נפרד מן הבדיון והממואר האוריינטליסטיים). היא שמה לב כיצד חיים מבודדים יכולים להגביל את ההתפתחות הפסיכולוגית של אדם ואת הגדרתו העצמית. תשומת הלב שלה למרחבים הביתיים ולדיכוי הנשים העשירו גם את המסה שכתבה על נשים איטלקיות ״על המצב הנוכחי של נשים ועל עתידן״ (משנת 1866). כאן היא הדגיש את התפקיד המרכזי של ההשכלה בקידום שוויון בין גברים לנשים, אך גם התעקשה כי יש להימנע משינוי קיצוני ופתאומי במצב הנשים במדינה האיטלקית החדשה.
בעת שצפתה בחיי הנשים בארצות העות׳מניות, בלג’ויוסו בחנה את ״האופי הלאומי״ של העם התורכי. היא שיבחה את עדינות התורכים והתעקשה כי מעלות אלה נמצאות בעיקר בקרב בני המעמדות הנמוכים יותר בכפר או בעיירות קטנות, ולא בקרב בני המעמדות העליונים בעיר. היא הרהרה בטבע הקשר שבין אירופה לתורכיה, שהיה נושא בוער בהתחשב בכך שהיא כתבה במהלך מלחמת קרים. המשימה הבסיסית של אירופה, כך היא טענה, הייתה לשמר את העצמאות העות׳מנית. היא התעקשה כי תורכיה צריכה בצדק להיחשב חלק מ״שילוב האומות האירופיות״. עם הזמן, כך היא התעקשה, תורכיה תוכל להפוך ״למדינה העשירה ביותר, ממש כפי שהיא כבר המדינה היפה ביותר בעולם הישן״.

בלג'ויוסו התעקשה לגלות שתורכיה אינה רק התדמית הזאת... "שפחת הרמון [Odalisque] עם עבד" (1839), ז'אן אוגוסט דומיניק אינגרס, מוזיאון פורג לאמנות. תצלום: ויקיפדיה
בעוד שבלג’ויוסו חיפשה מפלט בעומק הארצות העות׳מניות, מאציני שמר על קשר קבוע עם גורמים בתנועות הלאומניות המזרח אירופיות. אירופה המאוחדת ששניהם דמיינו כללה את אוקראינה ותורכיה. החוויות שלהם והתצפיות שלהם הניבו חזון של איחוד פדרלי שבו רפובליקות לאומיות בעלות שלטון מרכזי מתאחדות נגד העריצות של מונרכים אבסולוטים וקיסרים. לא כולם התלהבו מהחזון הזה. אחרים העדיפו להתמקד באוטונומיות מקומיות ופתרונות פדרליים. קטאנאו היה אחד מן ההוגים הרפובליקנים הרהוטים ורבי ההשפעה שתמכו בפדרציה אירופית המבוססת על אוטונומיות מקומיות. הוא כינה זאת בשם ״אירופה של הערים״, רעיון שהוא פיתוח בדומה לצורות הארגון העירוניות באסיה.
גולים איטלקים בחרו לעתים קרובות להגיע לקונפדרציה השוויצרית, כדי ליהנות מחופש הביטוי והתרבות הרפובליקנית הנפוצה בה
קטאנאו כתב ספרים רבים על המזרח הרחוק, בלי לחיות או לבקש במזרח אסיה כלל. כשהביט מבעד לחלון הקומה השנייה בביתו שבכפר השוויצרי קסטניולה שליד אגם לוגאנו, הצופה על סאן סלבטורה, העונג ששאב ממראה הכרמים, עצי הפירות ועצי הזית, בוודאי נפגם בשל התסכול והאיפוק. הקטנון הזה היה במאה ה-19 מקום שרט שבו אזרחים נהנו מחרויות רבות יותר מאשר במרבית המדינות השכנות. גולים איטלקים בחרו לעתים קרובות להגיע לקונפדרציה השוויצרית, כדי ליהנות מחופש הביטוי והתרבות הרפובליקנית הנפוצה בה. רבים מהם הקימו עיתונים וכתבי עת בשיתוף פעולה על אינטלקטואלים ופוליטיקאים שוויצרים. פטריוטים איטלקים, דמויות פוליטיות שנרדפו ופליטים מצאו מקלט כאן, אבל גם מעבדה לתאוריה ופרקטיקה של חירות פוליטית. מבין מצאני, בלג’ויוסו וקטאנאו, האחרון הוא שהיה בעל הקשרים ההדוקים ביותר עם שוויץ, שם התגורר משנת 1848 ועד מותו בשנת 1869. הזמן שבילה שם עיצב את החזון הפוליטי שלו עבור איטליה – ועבור אירופה. קטאנאו עיצב את הפדרליזם הדמוקרטי של הממשלה האירופית של ערי מדינה על פי הפדרציה השוויצרית.

אנדרטה לקרלו קטאנאו, פטריוט רפובליקני, מדינאי, הוגה דעות, סופר, חולם ובלשן - מילנו. תצלום: ג'ובני דל אורטו, ויקיפדיה
כפטריוט רפובליקני, בחודש מארס 1848, קטאנאו הוביל את מועצת המלחמה של המהפכה במילאנו, כשהעיר גירשה בתוך חמישה ימים את הכוחות האוסטריים בהנהגת הפילדמרשל יוזף רדצקי (1766-1858). למרות שנודע לשמצה, קטאנאו נמנע מלמלא תפקיד פעיל במוסדות פוליטיים. כשמונה לחבר בפרלמנט של פיימונטה, הוא סירב. הוא גם דחה את הזמנתו של מצאני לשמש כשר האוצר ברפובליקה של רומא בשנת 1849, והעדיף להישאר בגלותו בשוויץ, משום שהייתה לו ביקורת על הפרויקטים הפוליטיים של מצאני. מצאני רצה אומר מאוחדת תחת ממשל רפובליקני מרכזי, ואילו קטאנאו חלם על איחוד פדרלי שאינו ממורכז, המבוסס על אוטונומיה של כל קהילה מקומית.
קטאנאו ראה בשלטון העצמי של ה'פוליס', באצילות הקיום האנושי ובשלטון החוק את האיכויות והמרכיבים העיקריים של אירופה. מרכז התרבות האירופית הייתה העיר, כארגון הפוליטי, המוסדי והאורבני של החיים הציבוריים
קטאנאו ראה בשלטון העצמי של ה״פוליס״, באצילות הקיום האנושי ובשלטון החוק את האיכויות והמרכיבים העיקריים של אירופה. מרכז התרבות האירופית הייתה העיר, כארגון הפוליטי, המוסדי והאורבני של החיים הציבוריים. הוא חשב שהפוליס ביוון העתיקה, הרפובליקה הרומית וה״קומוּני״ האיטלקית בימי הביניים היו הביטויים הנשגבים ביותר של העיר האירופית. ממשל עצמי מקומי ייצג, בעיניו, את התרופה העיקרית נגד עריצות ודספוטיזם. כמו רבים בדורו, קטאנאו למד מההיסטוריה כי התמוטטות של סדר מקומי מוביל לדקדנס וברבריות. העיר הייתה, כך הוא כתב, ״האומה במקלטה האינטימי ביותר של חרותהּ״. קטאנאו סבר כי העובדה שתהליך האיחוד הלאומי באירופה מדרדר את העיר למעמד של נספח אחרון ושייר נחות של המחוז היא טרגדיה בעלת חשיבות עליונה. אירופה, כך הוא סבר, מחקה את המודל הצרפתי הממורכז, על כל פגעיו הגדולים.
קטאנאו ראה בממשלה המרכזית של צרפת איום על אירופה, כזה שעלול היה בעיניו לערער על פרקטיקות מקומיות יותר של ממשל עצמי, ששימשו כמבצר החרות. קטאנאו חשש גם כי המרכוז של הבירוקרטיה והצבא במודל הצרפתי נוטים להוביל לאימפריאליזם ומלחמה. הוא חשש שהעמים האירופים יעסקו ב״מלחמות אינסופיות כדי לספח פיסת קרקע ממדינות שכנות״. קטאנאו חשב שצורות של ממשל מרכזי או מבנה של מעלה-מטה מקטינים את הסיכוי לעימותים. הוא זיהה קשר קרוב בין ממשל עצמי ושני עמודי התווך האחרים של מה שהוא כינה ״הרוח האירופית״ – שלטון החוק והכבוד העצמי של היחיד. קטאנאו, שראה בסדר המקומי את לבה של הציביליזציה האירופית, השווה צורה זו של קהילה פוליטית לצורות ארגון אורבניות אחרות במזרח הרחוק, שערי הבירה עצומות הממדים שלהן חסרו את האחדות בין העיר לכפר. הגדרתו של קטאנאו את אירופה מתחילה במה שהוא רואה בו את אירופה ״האחרת״, דהיינו אסיה.
קטאנאו התעניין בקשר שמקיימות מערכות תרבותיות עם סביבותיהן – תחום מחקר שהוא כינה בשם ״אידיאולוגיה חברתית״. הוא כתב ספרים על הודו (1845), יפן (1860) וסין (1861), ונסמך על תאוריה שמבחינה בין ״תרבויות יציבות״ – מערכות סגורות שאינן מקיימות קשרים עם אחרות – לבין ״תרבויות מתקדמות״, שהיו פתוחות ומסוגלות להתפתח. על פי קטאנאו, המזרח, ובעיקר סין והודו, כלל ״תרבויות יציבות״ שגורלן היה דקדנס. חברות כאלה נידונו להתדרדרות ברורה, בגלל סביבה בלתי מספקת של חרות ומאחר שהדספוטיזם חונק את הכול. קטאנאו סבר כי שורש הבעיה טמון בעובדה כי ״הרעיון המשפטי של האזרח״ לא התבסס באסיה. הפוליס שבה התקיים שלטון עצמי הייתה העיקרון שהבדיל את אירופה מאסיה: ״סדר מקומי, חוקרים וכבוד עצמי של אזרחים״ הם ליבת התפישה של קטאנאו את ״אירופה של הערים״. הוא תיאר מחדש את אידיאל התרבות האירופית, לאחר שהעביר אותו דרך מסננת של מושג העיר והמוסדות המאפיינים אותה כצורה ראשית של ארגון פוליטי.

העיר האיטלקית, מודל רפובליקני-אזרחי: בולוניה, עיר ואם, מולדת ההשכלה באיטליה, מנוע של יוזמה חופשית מימי הביניים ועד ימינו. בתמונה: הדפס מתוך "תולדות בולוניה" (1590), מאת ליאנדרו אלברטי. תצלום: ויקיפדיה
בעיני קטאנאו, פדרליזם דמוקרטי מבוסס על אוטונומיה של עיריות היה פתרון המאפשר אחדות וסולידריות בקרב עמי אירופה, יצירת הרמוניה מין השונות שלהם, תוך שמירה על מידה של אוטונומיה. קטאנאו היה בטוח שאירופה פדרלית כזו תשמר את הזהויות ההיסטוריות, התרבותיות והלשוניות השונות של היבשת, אבל גם תקדם סוברניות משותפת שתביא לשלום ושיתוף פעולה. במילותיו שלו:
״אנו רוצים את האחדות של ארצות הברית של אמריקה, לא של אנגליה, שמדכאת את סקוטלנד ואירלנד, וגם לא של רוסיה, שמוחצת את פולין. אנו מצביעים עבור ארצות הברית של איטליה, אבל לא רק עבורה, אלא גם עבור ארצות הברית של אירופה״.
קטאנאו ייחל לאירופה של ערים במקום לאירופה של עמים, כפי שדמיינו מצאני ובלג׳ויוסו. אולם, שלושתם הסכימו כי איטליה מאוחדת וחופשיה תהיה פרויקט יעיל ויציב רק במסגרת של פדרציה מאוחדת של מדינות אירופיות, שבה הזהויות השונות ימצאו כבוד ובית משותף. במילים אחרות, איטליה מאוחדת זקוקה לארצות הברית של אירופה כדי להישאר חופשית.
ברור כיצד חוויית הגלות, שהייתה נפוצה בתקופה של רדיפות פוליטיות, תרמה במפורש לאירופיזציה של האליטות האינטלקטואליות באיטליה של המאה ה-19. חילופי דברים אינטלקטואליים ומפגשים אישיים סיוע לבנייה של תחושת אירופיות בקרב קבוצה מגוונת של אינטלקטואלים אירופים ופטריוטים
לסיכום, ברור כיצד חוויית הגלות, שהייתה נפוצה בתקופה של רדיפות פוליטיות, תרמה במפורש לאירופיזציה של האליטות האינטלקטואליות באיטליה של המאה ה-19. במהלך ה- Risorgimento, השם שניתן לתהליך השינוי הממושך שהפך את איטליה מצבר של נסיכויות למדינת לאום – חילופי דברים אינטלקטואליים ומפגשים אישיים סיוע לבנייה של תחושת אירופיות בקרב קבוצה מגוונת של אינטלקטואלים אירופים ופטריוטים.

חירות דורשת מרד בסדר הקיים - אנדרטה ללוחם מלניאנו: סמל להתנגדות האיטלקית לשלטון קיסרי זר - ההתנגדות של לומברדיה לפרידריך ברברוסה (1176), ששימשה כסמל ל-Risorgimento, איחוד איטליה במאה ה-19. תצלום: פאטקס, ויקיפדיה
במהלך המאה וחצי האחרונות, חזונות פוליטיים של עתיד אירופי עיצבו באורח עמוק רשתות של שליחים, גולים ואינטלקטואלים שהשתתפו בתנועות לאומיות ברחבי אירופה. הדבר היה חשוב, כי לחוש אירופים לא היה עניין פשוט כל כך עבור פטריוטים שנלכדו בליבם של מאבקים מרירים ולעתים קרובות אלימים בדרך לאחדות ועצמאות. דווקא כישלונם הראשוני של מאבקים אלה הוא שהזין את רשתות הגולים, וקידם חילופי רעיונות וחוויות טרנס-אירופיים שיצר לימים הבנה חדשנית של האחדות האירופית.
יתכן שלא ברור מדוע הרעיון של אירופה נזקק לעתים תכופות לצורת חשיבה מזרחית לשם הגדרתו, אבל מה שכן ברור הוא שאירופה עדיין עושה זאת, וצמיחת האיחוד הפוליטי באירופה עדיין נמדדת ללא הרף באמצעות ויכוחים על הכללה או הדרה של תורכיה, או קרוב יותר לימים אלה, של אוקראינה
חוויית הגלות עיצבה גם את אופני החשיבה על הקשרים בין אירופה לסוגי המזרח הרבים שלה: המזרח שלו הטיף קונרסקי באוקראינה ופולין עם רעיונות מהפכניים מבית מדרשו של מאציני והתאים הסודיים של ״אירופה הצעירה״;המזרח שחוותה בלג’ויוסובמסעה ברחבי האימפריה העות׳מנית, שטשטש את הגבולות בין אירופה למזרח על ידי קבלת הפלורליזם שבו והתביעה לכלול את תורכיה; המזרח שקטאנאו דמיין בחדר העבודה הקטן שלו בשוויצריה, שהגדיר את החוויה האירופית של הממשל העצמי של העיר אל מול מגרעות המציאויות האורבניות בסין, הודו ויפן.
מנהיגי התנועה האיטלקית הלאומית לא הבחינו בסתירה שבין המאמץ הפטריוטי שלהם לעצמאות פוליטית והמחויבות לאירופה מאוחדת ורפובליקנית. בדיוק כפי שציפו שנפוליטנים ואנשי פיימונטה יהפכו לאיטלקים בזכות אהבתם את הקהילה הרחבה יותר, בלי לוותר על ארצות המוצא שלהם, כך גם עמי אירופה ילמדו לאהוב את המולדת האירופית הגדולה יותר. השינוי במוקד הרגש שלהם לא ישכיח מהם את השייכות האזורית או העירונית שלהם. להפך: פטריוטים אירופים יבינו ויאהבו את אלה אפילו עוד יותר.
יתכן שלא ברור מדוע הרעיון של אירופה נזקק לעתים תכופות לצורת חשיבה מזרחית לשם הגדרתו, אבל מה שכן ברור הוא שאירופה עדיין עושה זאת, וצמיחת האיחוד הפוליטי באירופה עדיין נמדדת ללא הרף באמצעות ויכוחים על הכללה או הדרה של תורכיה, או קרוב יותר לימים אלה, של אוקראינה.
פרנדדה גאלו (Gallo) היא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון במאה ה-19, עמיתה וראש התוכנית ללימודי היסטוריה ומדעי המדינה בהומרטון קולג׳, באוניברסיטת קיימברידג׳ בבריטניה. ספרה האחרון Hegel and Italian Political Thought: The Practice of Ideas, 1832-1900 יראה אור בספטמבר 2024.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי
תמונה ראשית: מתוך מפה של אירופה מאת ג'רמייה גרינליף (1840). תצלום באדיבות: David Rumsey Map Collection, David Rumsey Map Center, Stanford Libraries
תגובות פייסבוק
זה שעולה הוא זה שיורד
דורון פייסיקסולמות, נחשים וקארמה: לקחים של חוכמה למשחק של החיים. | הנחת מוצא משותפת...
X 6 דקות
תיאטרון המציאוּת: וילה בריגיטֶה
ג'ון לה קארהבית הכלא היה מצבור צפוף ומוסווה של צריפים צבאיים ירוקים במדבר הנגב,...
X 8 דקות
רשת חדשה, גבולות ישנים
מיכל שליובמובנים רבים, הטכנולוגיה הופכת את העולם שלנו לכפר גלובלי. כשזה נוגע לשפה,...
X 4 דקות