ארצי המרושעת

בשמונה השנים האחרונות ישנן שתי שאלות שאינן מפסיקות להטריד אותי. הראשונה: מדוע האמריקנים נהיו עצובים כל כך? העלייה בשיעורי הדיכאון מתועדת היטב, וכמוה גם העלייה בשיעור "מיתות הייאוש" (מסמים, אלכוהול והתאבדות). אבל יש סטטיסטיקות נוספות ולא פחות מטרידות. שיעור האנשים שאומרים כי אין להם חברים קרובים עלה פי ארבעה מאז 1990. שיעור האמריקנים בגיל 25–54 שלא נישאו או חיו עם בן זוג עלה מ– 29 אחוז בשנת 1990 ל־38 אחוז ב־2019. שיעור שיא של 25 אחוז מתוך האמריקנים בני הארבעים מעולם לא התחתן. יותר ממחצית מהאמריקנים אומרים שאיש אינו מכיר אותם היטב. אחוז תלמידי התיכון שמדווחים על "תחושות עקביות של עצבות וחוסר תקווה" זינק מ־26 אחוז ב־2009 ל־44 אחוז ב־2021.

יותר ממחצית מהאמריקנים אומרים שאיש אינו מכיר אותם היטב

השאלה השנייה שמעסיקה אותי, וקשורה לראשונה היא: מדוע האמריקנים נהיו מרושעים כל כך? לא מזמן דיברתי עם בעלים של מסעדה, שאמר לי שבערך פעם בשבוע הוא נאלץ לסלק לקוח בעקבות התנהגות גסת רוח או אכזרית – אירוע שלא היה קורה בעבר. אחות ראשית בבית חולים סיפרה לי שרבים מהאחיות והאחים העובדים איתה עוזבים את המקצוע כי המטופלים מתעמרים בהם. ובקצה קשת הרשעות, שיעור פשעי השנאה עלה ב־2020 לשיא של 12 שנה. שיעורי הרצח בנסיקה, או לפחות היו בנסיקה עד לאחרונה. כך גם לגבי מכירות כלי נשק. האמון החברתי בצניחה. בשנת אלפיים, שני שלישים ממשקי הבית האמריקניים תרמו לצדקה, ואילו ב־2018, ירד הנתון לפחות ממחצית. המילים שמגדירות את העידן הזה מצחינות מסכנה: קונספירציה, קיטוב, ירי המוני, טראומה, מרחב בטוח.

ביטוי עצמי אמריקני אופייני בחברה מנוכרת, חשדנית, אלימה ומפוררת. תצלום: תומס הוק

נלכדנו במעין משבר רגשי, בין־אישי ורוחני, שמחולל חוסר תפקוד פוליטי ומשבר דמוקרטי כללי. מה קורה פה?

בשנים האחרונות, משקיפים שונים נתנו הסברים שונים לעלייה בשנאה, בחרדה ובייאוש.

ההסבר הטכנולוגי: הרשתות החברתיות מטריפות את כולנו.

ההסבר הסוציולוגי: הפסקנו להשתייך לארגונים קהילתיים, ועכשיו אנחנו מבודדים יותר.

ההסבר הדמוגרפי: אמריקה, שמאז ומתמיד חי בה רוב לבן, הופכת להיות הרבה יותר מגוונת, והשינוי הזה מעורר חרדה בקרב מיליוני אמריקנים לבנים.

ההסבר הכלכלי: רמות גבוהות של אי–שוויון וחוסר ביטחון כלכלי הפכו אותנו למפוחדים, מנוכרים ופסימיים.

אני מסכים חלקית עם כל ההסברים האלה, אבל איני חושב שיש בהם הסבר עמוק הנדרש לנו. נכון, לרשתות החברתיות יש השפעות שליליות, אבל הן – בניגוד למשבר בריאות הנפש – נמצאות בכל מקום בעולם. מה גם שנחשול הייאוש והשנאה סחף אחריו גם הרבה אנשים שאינם נמצאים ברשתות. אי השוויון הכלכלי הוא מוחשי מאוד, אבל הוא אינו מסביר לבדו התפרקות חברתית ורגשית ברמה כזאת. הסוציולוגים צודקים, ובאמת הפכנו להיות מבודדים יותר, אבל למה? אילו ערכים דחפו אותנו לבחור באורח חיים של בדידות ואומללות?

ההסבר החשוב ביותר להתעצבות ולהתנכרות ולאובדן האדיבות של האמריקנים, הוא גם הפשוט ביותר: אנחנו חיים בחברה שהפסיקה ללמד אותנו איך לנהוג בזולת באנושיות ובהתחשבות

בעיניי, ההסבר החשוב ביותר להתעצבות ולהתנכרות ולאובדן האדיבות של האמריקנים, הוא גם הפשוט ביותר: אנחנו חיים בחברה שהפסיקה ללמד אותנו איך לנהוג בזולת באנושיות ובהתחשבות. הפכנו לחברה שבה אנשים מרגישים שמותר להם לתת דרור לאנוכיותם. ההסבר שאני עומד להציג כאן הוא הסבר שעוסק במוסר. בחברה בריאה, רשת של מוסדות – משפחות, בתי ספר, קבוצות דתיות, ארגוני קהילה ומקומות עבודה – עוזרים להפוך אותנו לאזרחים נדיבים ואחראים, לאנשים שמתייצבים זה לצד זה. אנו חיים בחברה שגרועה מאוד בעיצוב מוסרי.

עיצוב מוסרי, המונח המעט נפוח שאני אשתמש בו כאן, דורש שלושה דברים. ראשית, לעזור לאנשים ללמוד כיצד לרסן את אנוכיותם – איך לשלוט באגואיזם האבולוציוני שלנו? שנית, ללמד מיומנויות חברתיות ומוסריות בסיסיות – איך לקבל שכנים לקהילה? איך לקיים ויכוח בונה ומפרה? ושלישית, לעזור לאנשים למצוא תכלית בחיים – מוסדות מעצבי־מוסר הם בעלי אוסף של אידיאלים. הם מספקים לנו נתיבים מעשיים לקיום משמעותי: כך תוכלי להקדיש את חייך לעזרה לעניים, או לשירות המדינה, או לאהבת רעייך.

במהלך חלק גדול מההיסטוריה שלה היו בארצות הברית שפע מוסדות מעצבי־מוסר. לאבות המייסדים לא הייתה הערכה רבה לטבע האדם, והם תכננו את החוקה כך שהיא תמתן אותו (ובה בעת הוציאו תחת ידיהם מסמך עמוס בגזענות ובסקסיזם, מה שאישר את הערכתם הנמוכה לטבע האדם). "נדמה לי שבני האדם הם בריות שהותקנו באופן לקוי ביותר, כתב בנג'מין פרנקלין, "שכן הם נוחים להתרגז אך לא להתפייס, מועדים להתנכל ולא לפצות, וקל הרבה יותר לרמותם מלהביאם לפיכחון".

לא היו לו אשליות על טבע האדם: בנג'מין פרנקלין, מאת ז'וזף דופלסי,סביבות 1785. תצלום: ויקיפדיה

הפילוסוף הפרוגרסיבי ג'ון דיואי כתב ב־1909 שבתי ספר מלמדים מוסר 'בכל רגע ורגע ביום, חמישה ימים בשבוע'. הוליס פריסל, נשיא מכון המפטון, מראשוני בתי הספר לשחורים, הכריז, "אופי הוא מטרתו המרכזית של החינוך"

כדי שיצורים קלוקלים ואנוכיים שכאלה ימשלו בעצמם ויהיו שכנים טובים אלה לאלה, היה עליהם לקבל הכשרה. במשך כ־150 שנה אחרי קום המדינה, הייתה לאמריקנים אובססיה לחינוך מוסרי. ב־1788 כתב נואה ובסטר (Webster), "מידותיו הטובות של האדם משליכות על החברה יותר מיכולותיו, ועל כן יש לטפח את הלב בשקדנות רבה מכפי שמטפחים את הראש". הפילוסוף הפרוגרסיבי ג'ון דיואי (Dewey) כתב ב־1909 שבתי ספר מלמדים מוסר "בכל רגע ורגע ביום, חמישה ימים בשבוע". הוליס פריסל (Frissell), נשיא מכון המפטון, מראשוני בתי הספר לשחורים, הכריז, "אופי הוא מטרתו המרכזית של החינוך". עוד ב־1951, ועדה שהוקמה על ידי איגוד החינוך הלאומי, אחד מאיגודי המורים המרכזיים, הצהירה ש"העיסוק הבלתי נלאה בערכים מוסריים ורוחניים ממשיך להיות בעדיפות גבוהה בחינוך".

תוכניות ההשכלה המוסרית שהציפו את הנוף התרבותי במהלך התקופה הארוכה הזאת באו מכל רחבי הקשת הפוליטית והדתית. ספרי לימוד לבית ספר כמו "המקראות האקלקטיות של מקגאפי" (McGuffey’s Eclectic Readers) לימדו את הילדים לא רק קרוא וכתוב, אלא גם נימוסים, וכללו סיפורים שנועדו להמחיש התנהגות נאותה ושאינה נאותה. בשנות העשרים של המאה ה-20, The Brownies’ Book, המגזין לילדים שחורים של ו.א.ב. דו בויז (Du Bois), כלל טור קבוע בשם "השופט", שנתן הכוונה לקוראים צעירים בענייני מוסר והליכות. ארגונים בית־ספריִים מצליחים קראו לעצמם ברצינות גמורה בשמות בעלי גוון מוסרי שנשמעים כיום מיושנים להפליא – "מועדון הנימוסין", "מועדון החסכנות", "מסדר אבירי הנוער".

האמונה הדתית לבדה לא תמיד הופכת אותנו לאנשים מוסריים יותר, אבל החיים בקהילה, פתיחת הלב לאהבה נשגבת, אימוץ מערכת ערכים המבוססת על דאגה לנדכאים – הדברים האלה דווקא נוטים לעשות זאת

גם מחוץ לכיתה היו שפע של קבוצות מסוג זה: הימק"א; תנועת בתי הספר של יום ראשון; הצופים והצופות; תנועת "בתי היישוב", שחיברה בין עשירים ועניים במטרה לסייע לקבוצות שוליים; "אתיקת האדמה" של אלדו לאופולד (Leopold), שהוסיפה לסוגיות המוסריות הרווחות גם את היחס ההולם לטבע; ארגונים מקצועיים, שאכפו קודי התנהגות אתיים; איגודי עובדים והתאגדויות במקומות עבודה, שלא רק הגנו על זכויות העובדים ושכרם, אלא גם נשאו את דגל המהוגנות של מעמד הפועלים. וכמובן, בסוף המאה ה-19, אמריקנים רבים השתייכו לכנסיות ולקהילות דתיות אחרות. האמונה הדתית לבדה לא תמיד הופכת אותנו לאנשים מוסריים יותר, אבל החיים בקהילה, פתיחת הלב לאהבה נשגבת, אימוץ מערכת ערכים המבוססת על דאגה לנדכאים – הדברים האלה דווקא נוטים לעשות זאת.

דרך ותיקה ובדוקה לבנות קהילה ואזרחים בעלי מוסר ומודעות: תנועת הצופים של אמריקה. תצלום: תומס הוק

גישה חינוכית עם שורשים גרמניים שנפוצה בחברות הסקנדינביות באמצע עד סוף המאה ה-19, הייתה בעלת השפעה נרחבת על ארה״ב. היא נקראת בּילְדוּנְג (Bildung), מילה שפירושה פחות או יותר "עיצוב רוחני". גישת בילדונג, כפי שהגה אותה וילהלם פון הומבולדט (Humboldt), נותנת למרצים חופש מוחלט להציב את ההתפתחות המוסרית במרכז משימתה של האוניברסיטה. במוסדות השכלה בכל סקנדינביה, הסטודנטים למדו ספרות ותרבויות עממיות כדי להאיר את הרגשות, הפצעים והחולשות שלהם עצמם, ולהפוך כך לבני האדם המורכבים שהחברה המודרנית זקוקה להם. בתי ספר במסורת הבילדונג שאפו גם לחדד את תחומי האחריות של הפרט כלפי העולם הרחב – משפחה, חברים, מדינה, אנושות. הַתחילו בנפש והִתקדמו משם כלפי חוץ.

האמונה הדתית לבדה לא תמיד הופכת אותנו לאנשים מוסריים יותר, אבל החיים בקהילה, פתיחת הלב לאהבה נשגבת, אימוץ מערכת ערכים המבוססת על דאגה לנדכאים – הדברים האלה דווקא נוטים לעשות זאת

תנועת בילדונג נתנה השראה לתוכניות מסוג 'הספרים הגדולים', שצצו במוסדות כמו אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת שיקגו. התפישה בבסיס התוכניות האלה אומרת כי קריאת יצירות הספרות הגדולות וההתעמקות בהן יסללו בעבור הפרט את הדרך לחיים עשירים יותר

תנועת בילדונג נתנה השראה לתוכניות מסוג "הספרים הגדולים", שצצו במוסדות כמו אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת שיקגו. התפישה בבסיס התוכניות האלה אומרת כי קריאת יצירות הספרות הגדולות וההתעמקות בהן יסללו בעבור הפרט את הדרך לחיים עשירים יותר. בה בעת, הקפדה על המאפיינים הפעוטים של חיי היומיום – לבוש פורמלי, אפילו גם כשיוצאים לקניות או הולכים לצפות במשחק – נחשבה עדות לעמוד שדרה מוסרי: הוכחה לכך שמדובר באדם שאפשר לסמוך עליו בבוא האתגרים הגדולים.

רוב החינוך המוסרי האמריקני נשען על אתוס שהיטיב לנסח מנהל בית הספר סטואו (Stowe) באנגליה, כשב־1930 כתב שמטרת בית הספר שלו היא להפיק צעירים "שרגליהם לא ימעדו בנשף וידיהם לא ירפו בשעת אסון". המוסד הלאומי להוראת המוסר באמריקה קם ב־1911 ופרסם "קוד מוסר לילדים", עם עשרה כללים לחיים נאותים. במפנה המאה ה-20, מאונט הוֹליוֹק קולג', מוסד השכלה לנשים, היה אחת ממספר קהילות ששאפו במכוון להיות רוויות־מוסר. כשפרנסס פרקינס (Perkins) הצעירה למדה שם, המורה שלה ללטינית זיהתה בה עצלנות מסוימת. היא הכריחה את פרקינס להטות פעלים בלטינית במשך שעות על גבי שעות כדי להנחיל לה משמעת עצמית. פרקינס העריכה זאת בסופו של דבר: "הייתה זו הפעם הראשונה שהתעוררה בי מודעות לסוגיית האופי". בית הספר גם עודד את הצעירות לצעוד בנתיבים מוסריים שאפתניים. "עשו מה שאף אישה אינה רוצה לעשות, לכו למקום שאליו אין אישה הרוצה ללכת", הפצירה בהן המייסדת. מהוליוק יצאו הנערות לחיים של שירות באפריקה, בדרום אסיה ובמזרח התיכון. פרקינס, לימים האישה הראשונה שכיהנה כחברת קבינט בארה"ב (בממשל של רוזוולט), התעצבה שם.

בניית אופי על ידי הנחלת משמעת עצמית: פרנסס פרקינס, האישה הראשונה ששימשה בקבינט של ארה"ב. תצלום: Harris & Ewing, ספריית הקונגרס

את רוב המידות הטובות אנו לומדים כפי שלומדים מלאכות יד, דרך חזרה על הרגלים קטנים ושיטות קטנות תחת המטרייה של תרבות מוסרית ברורה – קהילה של ערכים משותפים, שחבריה רוצים לזכות זה בהערכתו של זה

הגישות השונות האלה לעיצוב מוסרי חלקו ביניהן שתי הנחות יסוד. הראשונה היא שהכשרת הלב והגוף חשוב יותר מהכשרת התבונה. יש מיומנויות מוסריות שאפשר ללמד כפי שמלמדים מקצועות לימוד אחרים, דרך ספרים והרצאות. אבל את רוב המידות הטובות אנו לומדים כפי שלומדים מלאכות יד, דרך חזרה על הרגלים קטנים ושיטות קטנות תחת המטרייה של תרבות מוסרית ברורה – קהילה של ערכים משותפים, שחבריה רוצים לזכות זה בהערכתו של זה.

הנחת היסוד השנייה היא שמושגים כמו צדק, או "נכון ולא נכון", אינם עניין של טעם אישי: יש סדר מוסרי אובייקטיבי, ובני האדם הם יצורים החוטאים דרך קבע נגד הסדר הזה. להכרה בכך הייתה השפעה מרכזית על האופן שבו נושא עיצוב האופי נתפש, למשל, על ידי תנועת זכויות האזרח של שנות החמישים ותחילת שנות השישים. "במקום קדמה מובטחת בחוכמה ובהגינות, האדם ניצב בפני סכנה מתמדת של הידרדרות מהירה, לא רק לחייתיות, אלא לאכזריות מחושבת ששום חיה אחרת אינה מסוגלת לה", אמר מרטין לותר קינג. במקום אחר הוא כתב, "הנטייה לחטא היא מאפיין חזק ועיקש כל כך של טבע האדם, שאפשר לרסנה רק כשהיחידה החברתית חמושה הן בעוצמה מוסרית והן בעוצמה פיזית".

בשיא פיכחונם, אנשי זכויות האזרח שצעדו בנתיב הנבואי הזה הבינו שהם עלולים להפוך למושחתים אפילו בעודם משרתים מטרה אצילית. הם יכלו להפוך לצדקנים כי המטרה שלהם הייתה צודקת, להקשיח את לבם בשל שנאת יריביהם, להיעשות גאוותנים בעודם מפגינים את כוחם. אסטרטגיית האי־אלימות של קינג הייתה ניסיון לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת: לחשוף את חטאי המדכאים ולרסן בחברי התנועה עצמם את הנטייה המולדת לחטא. "מה שהקנה למנהיגות ולנאומים של קינג כוח שכנוע כה רב", טוען ההיסטוריון ג'ורג' מרסדן (Marsden), "הוא האמונה היסודית שלו בכך שהחוק המוסרי שזור ביקום".

יש לומר שני דברים מובנים מאליהם בנוגע לאתוס העיצוב המוסרי הזה ששלט בחיים האמריקניים זמן רב כל כך. הוא פרח לצד כל מיני היררכיות שכיום נראות לנו מחרידות, ובצדק: הלבנים עליונים על השחורים, הגברים על הנשים, הנוצרים על היהודים, הסטרייטים על הלהט"בים. והדגש על מוסר לא הוליד בני אדם מושלמים. העיצוב המוסרי אינו הופך אנשים למלאכים, אלא מנסה לעשותם טובים יותר משהיו אחרת.

לעולם לא נרצה לחזור לשיטות ההכשרה שהיו נפוצות במשך תקופה ארוכה כל כך, שבבסיסן המוני איסורים וביושים, ושהגזענות והסקסיזם רווחו בהן. ובכל זאת יש להכיר בכך שהעיסוק בעיצוב מוסרי הבליט שאלה חשובה – מהי תכלית החיים? – ולימד את האנשים כיצד לשאת את הקשיים הבלתי נמנעים של קיומנו

יתר על כן, לעולם לא נרצה לחזור לשיטות ההכשרה שהיו נפוצות במשך תקופה ארוכה כל כך, שבבסיסן המוני איסורים וביושים, ושהגזענות והסקסיזם רווחו בהן. ובכל זאת יש להכיר בכך שהעיסוק בעיצוב מוסרי הבליט שאלה חשובה – מהי תכלית החיים? – ולימד את האנשים כיצד לשאת את הקשיים הבלתי נמנעים של קיומנו. תרבות המקדישה את עצמה לעיצוב האופי עוזרת לבנות אנשים עם חוסן, כי היא נותנת להם אידיאלים להיאחז בהם בזמנים קשים. במובנים מסוימים, הגישה הישנה לעיצוב מוסרי הייתה שוויונית, לפחות באופן תיאורטי: אם מעמדך בקהילה מבוסס על אופי ועל מוניטין, אז חקלאי יכול לזכות בכבוד לא פחות מבנקאי. זהו אתוס שלא סבל מפגני אנוכיות ונרקיסיזם. הוא שימש כמדריך מוסרי לשכנות טובה ולרעוּת טובה.

ואז הוא פחות או יותר נעלם.

התפנית המכרעת הזאת התרחשה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, כשאנשים נדרשו להתמודד עם זוועות המאה ה-20. קבוצה אחת, שאותה ייצג יותר מכול התיאולוג ריינהולד ניבור (Niebuhr), טענה כי האירועים העולמיים האחרונים חושפים את שכיחותה של השחיתות האנושית ובייחוד את הסכנות הטמונות בשבטיות, בלאומיות ובגאווה קולקטיבית. הקבוצה הזאת רצתה להגדיל אף יותר את המיקוד שלנו בעיצוב מוסרי, ובראש ובראשונה בענווה.

קבוצה אחרת, שאותה ייצג קרל רוג'רס (Rogers), אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית, התמקדה בבעיית הסמכות. הבעיה במאה ה-20, לטענתה, היא קיומן של היררכיות כוח נוקשות המובילות לדיכוי בספֶרות רבות של החיים. רבים טענו שאנחנו צריכים לשחרר את עצמנו ממבני הסמכות האלה, כי בני האדם טובים מטבעם ואפשר לבטוח בהם להגיע למימוש עצמי בכוחות עצמם.

קרל רוג'רס (1902-1987), ממייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית השמה דגש על העצמי, על הדימוי העצמי ועל העולם הפנימי האישי. איור: ויקיפדיה (דידיוס, ויקיפדיה ההולנדית)

את המוסר מפתחים דרך חיבור לעצמי האותנטי שלו ומציאת קולנו הפנימי האמיתי. אם יצר לב האדם טוב מנעוריו, אין צורך בעיצוב מוסרי, וכל שדרוש הוא להניח לאנשים להתחבר לעצמם

מספר ספרים מצליחים להפליא ראו אור בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה וטענו, כפי שכתב הרב ג'ושוע לוט ליבמן (Liebman) בספרו “Peace of Mind” (משנת 1946), "לא תפחד מדחפיך הסמויים". אנו יכולים לסמוך על הטוב שבתוכנו. ספרו עמד בראש רשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס במשך 58 שבועות. מדריך גידול הילדים הראשון של דוקטור ספוק (Spock) ראה אור באותה שנה. אחריו באו ספרים כמו The Power of Positive Thinking (משנת 1952). לפי האתוס שעולה מהספרים האלה, המוסר אינו משהו שאנחנו מפתחים בקהילות. את המוסר מפתחים דרך חיבור לעצמי האותנטי שלו ומציאת קולנו הפנימי האמיתי. אם יצר לב האדם טוב מנעוריו, אין צורך בעיצוב מוסרי, וכל שדרוש הוא להניח לאנשים להתחבר לעצמם. ארגון ועוד ארגון פרשו מעסקי העיצוב המוסרי ונכנסו לעסקי המודעות העצמית. באמצע שנות השבעים, למשל, תנועת הצופות זנחה את האתוס המכונן של שירות לזולת, ועברה לגישה אחרת, שמתבטאת בשאלות המופיעות באחד ממדריכי התנועה: "איך תוכלי להתחבר לעצמך? מה את חושבת? מה את מרגישה?"

בתי ספר החלו לנטוש את העיצוב המוסרי בשנות הארבעים והחמישים, כפי שמתעד ההיסטוריון ב. אדוארד מקללן ב־Moral Education in America (משנת 1999): "בשנות השישים כבר היה החינוך המוסרי בנסיגה מלאה". אנשי החינוך "הקדישו תשומת לב רבה יותר לציוני הפסיכומטרי של תלמידיהם, והורים ממעמד הביניים נאבקו למצוא בתי ספר שיתנו לילדיהם את הסיכוי הטוב ביותר להתקבל לאוניברסיטאות מובחרות". בתקופה הזאת שלאחר המלחמה התרחשו שינויים דומים גם באוניברסיטאות עצמן, מסביר אנתוני קרונמן (Kronman), שהיה בעבר דיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. "אידיאל המחקר" החליף את האידיאל ההומניסטי שדגל בטיפוח כל היבטי האישיות של הסטודנט. לדברי קרונמן, ככל שהאקדמאים פנו להתמחויות יותר ויותר צרות, השאלות הגדולות – מה משמעות החיים? איך לחיות חיים טובים? – איבדו כל אחיזה. כעת היה בלתי מקצועי לשאול שאלות כאלה בזירה האקדמית.

עוד ועוד זירות החליטו שההיגיון המוסרי אינו רלוונטי בעצם. תחום ריבונותה של הפסיכולוגיה הלך והתרחב, בייחוד בענייני משפחה וחינוך, והעגה שלה עיצבה "בעצם כל דיון מוסרי" באשר לחיי המוסר של ילדים, כפי כשכתב בשנת 2000 ג'יימס דייוויסון האנטר (Hunter), חוקר אמריקני בולט מתחום החינוך האישיותי. "כבר עשרות שנים שהגותם של פילוסופים ותיאולוגים מושתקת או נעדרת". הפסיכולוגיה היא מקצוע נהדר, אך מטרתה היא בריאות הנפש, לא התפתחות מוסרית.

'אם מה שטוב, מה שיאה, מה שנכון הוא אך ורק מה שהפרט 'בוחר' על סמך שיקוליו 'להמציא', אזי אנו מוצאים את עצמנו מחוץ למסורות הנימוס והאדיבות' - ולטר ליפמן (1955)

כבר מההתחלה נשמעו חששות בנוגע להפרטת המוסר. "אם מה שטוב, מה שיאה, מה שנכון הוא אך ורק מה שהפרט 'בוחר' על סמך שיקוליו 'להמציא'״, כתב ולטר ליפמן (Lippmann) בקובץ משנת 1955 בשם Essays in the Public Philosophy, "אזי אנו מוצאים את עצמנו מחוץ למסורות הנימוס והאדיבות". ספרו זכה לקיתונות של ביקורת מצד גורמי ממסד כמו ההיסטוריון ארתור מ. שלזינגר (Schlesinger) – הדה־מוסריזציה של התרבות האמריקנית הייתה בעיצומה.

במהלך המאה ה-20, אוצר המילים המוסרי הופיע בתדירות הולכת ופוחתת בספרי המדינה: לפי מאמר מ־2012, גם השימוש במילים המתארות מידות טובות ירד משמעותית. בין המילים האלה נמנות אומץ (שירדה ב־65 אחוז), הכרת תודה (58 אחוז) וענווה (55 אחוז). במשך עשרות שנים שואלים חוקרים את תלמידי האוניברסיטה הטריים על מטרותיהם בחיים. ב־1967, כ־85 אחוז אמרו שיש להם מוטיבציה חזקה לפתח "השקפת חיים בעלת משמעות", ואילו בשנת 2000 אמרו זאת 42 אחוז בלבד. רווחה כלכלית הפכה להיות מטרת החיים המובילה, וב־2015, 82 אחוז מהסטודנטים אמרו שעושר הוא היעד שלהם.

נפשות הושחתו על ידי ממשלה ששיקרה לחיילים ולציבור. התוצאות - אלימות, ניכור, ציניות, אובדן אמון, שימוש בנשק ופגיעה נפשית - ניכרות עד היום. חיילים אמריקניים בסייגון, 1968. תצלום: AP, Mannhai

בתרבות שאין בה חינוך מוסרי, דורות של אמריקנים גדלים בעולם שבו איש אינו מביט מחוץ לעצמו והמוסריות היא שפה זרה

בתרבות שאין בה חינוך מוסרי, דורות של אמריקנים גדלים בעולם שבו איש אינו מביט מחוץ לעצמו והמוסריות היא שפה זרה. ב־2008, צוות של חוקרים בראשות כריסטיאן סמית (Smith), סוציולוג מאוניברסיטת נוטרדאם, שאל צעירים מכל המדינה על אודות חייהם המוסריים. אחד הממצאים היה שהמרואיינים בכלל לא הקדישו מחשבה רבה לנושא המוסר. "מעולם לא נדרשתי לקבל החלטה בנוגע למה שראוי ולא ראוי", אמר בחור צעיר לחוקרים. "המורים שלי מתרחקים מחילוקי דעות כאלה כמו מאש", אמרו מתבגרים רבים.

האינסטינקטים המוסריים שסמית זיהה בדגימה שלו נפלו לדפוס שהפילוסוף אלסדייר מקינטייר (MacIntyre) מכנה "אמוטיביזם": מה שנראה לי טוב הוא מוסרי. "אני כנראה אעשה את מה שעושה אותי מאושרת" בכל מצב נתון, הכריזה אחת המרואיינות. "כי בטווח הארוך יש לי רק את עצמי." כפי שאמר מרואיין אחר, "אם אתה בעצמך בסדר עם זה מוסרית, אז כל עוד לא תופסים אותך, זה לא באמת מנוגד לערכים שלך, נכון?" סמית ועמיתיו הדגישו שהמרואיינים אינם אנשים רעים, אבל מכיוון שהם חיים "בעולמות דלים מאוד או לא עקביים מבחינה מוסרית", הם מעולם לא קיבלו אוצר מילים מוסרי או רכשו מיומנויות מוסריות.

רוב האנשים שהבחינו בתהליך הדה־מוסריזציה בעודו מתרחש, הניחו שהתוצאה תהיה רלטיביזם מוסרי תפל ותרבות צריכה ריקה מתוכן: אתה תהיה בשלך ואני בשלי. זה לא מה שקרה.

בספרו "למה אתם תמיד צודקים" (משנת 2013), הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt) כותב שקהילות מוסריות הן עסק רעוע, שקשה לבנות וקל להרוס. כשאתם גדלים בתרבות ללא פיגומים מוסריים, אתם הופכים להיות אנשים שבריריים מבפנים. אין לכם מצפן מוסרי שיכווין אתכם, אין לכם אידיאלים קבועים לדבוק בהם. מי ש"יודע את ה'למה' של קיומו... יוכל לעמוד כמעט בכל 'איך'", כתב הפסיכיאטר (וניצול השואה) ויקטור פרנקל, בפרשנות על אמירה מפורסמת של ניטשה ("האדם מחפש משמעות", כאן בתרגום חיים איזק). מי שאין לו "למה" מתפרק בעת הסערה. הוא מתחיל לסבול מתחושת הריקנות המוסרים שאמיל דורקהיים כינה "אנומיה".

תרבות שמשאירה אנשים לבדם, בעירום מוסרי, משאירה אותם בלי לדעת איך להיות הוגנים זה כלפי זה. האמון החברתי קורס, בין היתר, כי יותר ויותר אנשים הם בלתי מהימנים. כך נולד המון של 'נרקיסיסטים פגיעים'

אי אפשר לצפות שאנשים יבנו חיים מוסריים ורוחניים מספקים בכוחות עצמם על ידי התבוננות פנימית. זאת דרישה גדולה מדי. תרבות שמשאירה אנשים לבדם, בעירום מוסרי, משאירה אותם בלי לדעת איך להיות הוגנים זה כלפי זה. האמון החברתי קורס, בין היתר, כי יותר ויותר אנשים הם בלתי מהימנים. כך נולד המון של "נרקיסיסטים פגיעים", בעגה הפסיכולוגית. כולנו מכירים נרקיסיסטים גדולים – אנשים שחושבים שהם מרכז היקום. אבל נרקיסיסטים פגיעים הם דמויות שכיחות יותר בחיינו – גם הם מכורים למחשבות על עצמם, אבל לעתים קרובות הם חרדים, חסרי ביטחון, הימנעותיים. הם רגישים מאוד לדחייה, ומחפשים בכל עת סימנים לחוסר כבוד. ההערכה העצמית שלהם עולה ויורדת בפראות. אי הוודאות שלהם בנוגע לערכם הפנימי מייצרת מעגל קסמים של אי אמון, בושה ועוינות.

"התפרקות התשתית המוסרית היציבה מובילה לניתוק, ניכור וריחוק מהאנשים שסביבנו", אמר לי לוק ברתרתון (Bertherton)מבית הספר לתיאולוגיה של אוניברסיטת דיוק. התוצאה היא העצבות שאני רואה אצל אנשים סביבי. צעירים שאני מכיר נמצאים בסחרור, נושרים מהלימודים, מדלגים בין מוסדות פסיכיאטריים. אחרי הרצאה שלי באוקלהומה, שאלה אותי מישהי, "מה עושים כשלא רוצים לחיות יותר?" בערב שלמחרת פגשתי לארוחת ערב מישהי שסיפרה לי שאחיה התאבד שלושה חודשים קודם כן. דיברתי על המקרים האלה עם קבוצה של חברים בשיחת זום, וכמעט מחציתם אמרו שהיו מקרי התאבדות במשפחה. הסטטיסטיקה מצביעה על המגמה הרחבה: שיעורי ההתאבדות עלו ביותר משלושים אחוז מאז שנת 2000, לפי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן.

לבבות בודדים, לבבות מדממים, לבבות תלויים: יום המודעות למוות ממנת יתר (2017), תצלום: PBC

עצב, בדידות ופגיעה עצמית הופכים למרירות. כאב חברתי, ביסודו של דבר, הוא תגובה לתחושת דחייה – התחושה שאנחנו בלתי נראים, בלתי נשמעים, שמזלזלים בנו, שאנו קורבנות. כשאנחנו מרגישים שלא מכירים בזהות שלנו, זה נקלט כחוויה של אי צדק – כי זה בדיוק מה שזה. אנשים שזוכים לעתים קרובות ליחס לא צודק, משתלחים ומחפשים דרכים להשפיל את האנשים שהשפילו אותם לתחושתם.

אומרים שכאב שאינו עובר, מועבר לאחרים. אנשים נהיו חסרי רגישות, מתגוננים, חשדנים ועוינים. המגפה החריפה את זה, אבל עדיין יש רמת ההתנהגות האנטי־סוציאלית עודה גבוהה, אף על פי שהסגרים הסתיימו. ועכשיו אנחנו במעגל קסמים, שבו יחס אכזרי מוליד השפלה, והשפלה מולידה רשעות נוספת. החיים החברתיים הופכים עוד יותר ברבריים, ברשת ובמציאות

תקופות של בדידות אינן רק תקופות של עצב, אלא גם תקופות של אלימות. באמריקה של המאה ה-19, כשצעירים בודדים רבים הלכו מערבה, אחד הדברים שהם הרבו לעשות היה לירות זה בזה. אומרים שכאב שאינו עובר, מועבר לאחרים. אנשים נהיו חסרי רגישות, מתגוננים, חשדנים ועוינים. המגפה החריפה את זה, אבל עדיין יש רמת ההתנהגות האנטי־סוציאלית עודה גבוהה, אף על פי שהסגרים הסתיימו. ועכשיו אנחנו במעגל קסמים, שבו יחס אכזרי מוליד השפלה, והשפלה מולידה רשעות נוספת. החיים החברתיים הופכים עוד יותר ברבריים, ברשת ובמציאות.

אם שמים אנשים ברִיק מוסרי, הם מנסים למלא אותו בדבר הזמין להם ביותר. בשנים האחרונות, אנשים ביקשו למלא את הריק המוסרי בפוליטיקה ובשבטיות. החברה האמריקנית נעשתה היפר־פוליטית.

לפי מחקר של ראיין סטריטר (Streeter), מנהל מחקרי מדיניות הפנים ב־American Enterprise Institute, הסיכוי שצעירים בודדים יאמרו שהם פעילים בפוליטיקה גבוה פי שבעה מהסיכוי שצעירים לא בודדים יאמרו זאת. בשביל אנשים שמרגישים שמזלזלים בהם, שלא רואים אותם, שהם לבדם, הפוליטיקה היא סוג מפתה של תרפיה חברתית. היא נותנת להם נוף מוסרי מקיף: הקו בין טוב לרע אינו עובר במרכז לבו של כל אדם, אלא בין קבוצות. החיים הם מאבק בינינו, כוחות הטוב, לבינם, כוחות הרע.

נדמה כי השבטיות המניכאית של הפוליטיקה נותנת לאנשים תחושת שייכות. שנים רבות נדמה היה שארצות הברית נשלטת על ידי תרבות של היפר־אינדיבידואליות. אבל בימינו, כולם ממהרים להזדהות לפי הקבוצה שלהם: רפובליקנים, דמוקרטים, אוונגליסטים, בני מיעוטים, להטב"קים, דרומיים, פטריוטים, פרוגרסיבים, שמרנים. אנשים שחשים מבודדים ומאוימים, נמלטים אל הטוטאליזציה של הזהות.

נדמה גם שהפוליטיקה נותנת לאנשים תחושת צדק: המעמד המוסרי של אדם אינו תלוי במעשיו, אלא במיקומו על הקשת בפוליטית. אתם לא צריכים להיות טובים, אלא רק ליברלים – או שמרנים. ככל שלמעמדה של הקבוצה כקורבן יש תוקף רב יותר, ככל שמיוחסת לה מוסריות רבה יותר, כך חבריה יכולים להיות בטוחים יותר בחפותם.

הפוליטיקה היא גם דרך קלה למצוא תחושת תכלית. אתם לא צריכים להאכיל את הרעבים או לשבת עם האלמנה כדי להיות מוסריים, אלא רק להרגיש את הרגש הנכון. אתם משלים את עצמכם לחשוב שהתרעמות על הצד השני שקולה להשתתפות בחיים האזרחיים

הפוליטיקה היא גם דרך קלה למצוא תחושת תכלית. אתם לא צריכים להאכיל את הרעבים או לשבת עם האלמנה כדי להיות מוסריים, אלא רק להרגיש את הרגש הנכון. אתם משלים את עצמכם לחשוב שהתרעמות על הצד השני שקולה להשתתפות בחיים האזרחיים. הזעם הצדקני שבוער בקרבכם מודיע לכם שאכפת לכם מהמדינה הזאת. מלחמת התרבות היא מאבק שנותן משמעות לחיים.

הפוליטיקה גוברת על הכול. כנסיות, אוניברסיטאות, ספורט, תרבות הפופ, שירותי הבריאות, כל אלה נסחפים ברצף של קרבות שאינם אלא מלחמה גדולה אחת – אדום נגד כחול. פעם האוונגליזם היה זרם דתי, אבל כיום הוא בראש ובראשונה זהות פוליטית. בפקולטות למדעי הרוח נהגו ללמוד ספרות והיסטוריה כדי לבחון את השכל והנפש, אבל כיום נדמה שעסוקים שם בעיקר בפוליטיקה, ובמערכות הדכאניות שבנויות סביב גזע, מעמד ומגדר. תוכניות הלייט–נייט הפכו לעצרות פוליטיות. מאות אלפי אמריקנים מתו שלא לצורך בזמן המגפה כי אנשים ראו את הנגיף מבעד לעדשת המאבק הפוליטי.

פוליטיקת זהויות, פוליטיקה לאומית, מגפה - הכול מעורבב גם עם החגיגות על בחירתו של ביידן וירידתו של טראמפ (2020). תצלום: Alek S.

זו אינה פוליטיקה במובנה הרגיל. בחברות בריאוֹת נפשית, אנשים נלחמים על חלוקת העושר: מה אמור להיות גובה המיסים? כמה כסף יש להשקיע בתוכניות רווחה למען העניים והקשישים? כיום, במקום להתמקד בפוליטיקה של החלוקה, עברנו להתמקד בפוליטיקה של ההכרה. תנועות פוליטיות מונעות על ידי טינה, על ידי תחושה שהחברה לא מכבדת אותי או מכירה במי שאני. דמויות פוליטיות ותקשורתיות מייצרות דרמות שבהן הצד שלנו מקבל תיקוף רגשי והצד האחר עובר ביוש רגשי. מי שעוסק בפוליטיקה של ההכרה אינו מנסה להשיג משאבים בשביל עצמו וקהל מצביעיו, אלא להעריץ את עצמו. הוא מנסה להשתמש בפוליטיקה כדי לסתום את הבור בנשמתו. זה לא עובד.

אנשים מצטרפים לשבטים המפלגתיים בחיפוש אחר שייכות, אבל בסוף הם מוצאים את עצמם בתוך המון של בני אדם לוחמניים ומבודדים שבמקרה מצייתים לאותה אורתודוקסיה

הפוליטיקה של ההכרה אינה מביאה לנו קהילה וחיבור אנושי, בוודאי לא במערכת הקיימת, שסובלת מחוסר תפקוד מבני. אנשים מצטרפים לשבטים המפלגתיים בחיפוש אחר שייכות, אבל בסוף הם מוצאים את עצמם בתוך המון של בני אדם לוחמניים ומבודדים שבמקרה מצייתים לאותה אורתודוקסיה.

כשאנו דורשים מהפוליטיקה להיות מקור המשמעות העיקרי בחיינו, אנו דורשים ממנה יותר מכפי שהיא יכולה לשאת. כשאנו מנסים להימלט מהעצב, הבדידות והאנומיה דרך הפוליטיקה, אנחנו משליכים את עצמנו לעולם שמאפייניו הם פחד וזעם וחתירה סדיסטית לשליטה. נכון, יצאנו מהריק המוסרי – אבל נחתנו בהרסנות האדירה של מלחמת המוסר. הפוליטיקה של ההכרה לא הולידה חברה מאושרת. בסקר החברתי הכללי (General Social Survey) של 2022, עשרים אחוז מהאמריקנים דירגו את האושר שלהם ברמה הנמוכה ביותר – שמונה אחוזים בלבד נהגו כך ב־1990.

האבות המייסדים של ארה"ב חקרו את ההיסטוריה של הדמוקרטיות החל מיוון העתיקה. הם הגיעו למסקנה שדמוקרטיות עלולות להיות שבריריות. כשהמידה הטובה הפרטית נכשלת, הסדר החוקתי מתפורר. אחרי עשרות שנים ללא עיצוב מוסרי מהותי, הפכה ארה״ב למקום שבו יותר מ־74 מיליון איש התבוננו באמות המידה המוסריות של דונלד טראמפ והחליטו שמדובר באיש שמתאים להיות נשיא.

אך גם בימים של אפלה, ניצוצות של התחדשות מבליחים. ב־2018 יצא לאקרנים סרט תיעודי על מיסטר רוג'רס בשם Won’t You Be My Neighbor?. הסרט מציג את טוב לבו הפשוט של פרד רוג'רס – מעשים קטנים של נדיבות, רגעים שבהם הוא חושף את פגיעותו, והכבוד, ואולי אף ההוקרה, שהוא מגלה לכל ילדה וילד. היו צופים שבכו בגלוי באולמות הקולנוע תוך כדי צפייה. בעידן של עימותים ואיומים, היה משהו מרגש כל כך בטוב לב קיצוני שכזה.

בקיץ 2020 שודרה לראשונה הסדרה טד לאסו. כשלאסו מתאר את מטרותיו כמאמן כדורגל, הוא אינו מדבר על האליפויות שהוא מקווה לזכות בהן או על כל מדד מקובל אחר להצלחה, אלא אומר, "מבחינתי, הצלחה אינה נמדדת בניצחונות והפסדים. הצלחה פירושה לעזור לצעירים האלה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, על המגרש ומחוצה לו".

והרי לכם הגדרה בת שני משפטים לעיצוב מוסרי. טד לאסו היא סדרה על אדם כן, שמח, טוב לב בכל רמ"ח איבריו, שנכנס לעולם שהפך להיות ציני, א־מוסרי ומניפולטיבי, ופרק אחר פרק, על אף צרותיו שלו, נותן לאנשים סביבו הזדמנויות להיות נדיבים יותר, להתמודד עם פגיעויותיהם ועם פחדיהם, ולנהוג זה בזה בעדינות רבה יותר ובתבונה רבה יותר

והרי לכם הגדרה בת שני משפטים לעיצוב מוסרי. טד לאסו היא סדרה על אדם כן, שמח, טוב לב בכל רמ"ח איבריו, שנכנס לעולם שהפך להיות ציני, א־מוסרי ומניפולטיבי, ופרק אחר פרק, על אף צרותיו שלו, נותן לאנשים סביבו הזדמנויות להיות נדיבים יותר, להתמודד עם פגיעויותיהם ועם פחדיהם, ולנהוג זה בזה בעדינות רבה יותר ובתבונה רבה יותר. בתקופה של סגרים ואיבה הפכה הסדרה לאבן יסוד תרבותית, ולסדרה הנצפית ביותר בשירות אפל טי וי פלוס.

אף שהחיים הציבוריים של ימינו דלים במוסריות, בני האדם כמהים מטבעם להרגיש שמכבדים אותם ושהם ראויים לכבוד, והם צריכים להרגיש לחייהם יש תכלית מוסרית ומשמעות מוסרית. אנחנו עדיין רוצים לבנות חברה שבה קל יותר להיות טוב. אז השאלות שלפנינו די פשוטות: איך אפשר לבנות מוסדות מעצבים שמתאימים למאה ה־21? לאילו דברים אנו זקוקים כדי לבנות תרבות שעוזרת לנו להיות הגרסאות הטובות ביותר של עצמנו?

הנה מספר תנאים הכרחיים מתבקשים.

גישה מודרנית לבניית אופי

המודלים המיושנים לבניית אופי היו ממוגדרים ללא תקנה. גברים היו אמורים להפגין רצון ברזל שיעזור להם להגיע לשליטה מלאה בתשוקותיהם הפרועות. נשים נדרשו לבודד את עצמן מהעולם בעדינות נפש אצילית פן תושחת נפשן על ידי השפעות רעות ותאוות שפלות. הנוסחאות האלה אינן רלוונטיות יותר בימינו.

חיים מוסריים אינם מוגדרים על ידי מעשים גדולים של אומץ או הקרבה ברגעים מכריעים, אלא משהו שנמשך בלי הפסקה – להתייחס לאנשים בהתחשבות במצבים המורכבים של חיי היומיום

הגישה המודרנית הטובה ביותר לבניית אופי מתוארת ב״ריבונות הטוב״ של אייריס מרדוק משנת 1970. מרדוק כותבת (כאן בתרגום יואב אשכנזי) ש"שום דבר בחיים האנושיים אינו בעל ערך מלבד המאמץ לרכוש את המידה הטובה". מבחינתה, חיים מוסריים אינם מוגדרים על ידי מעשים גדולים של אומץ או הקרבה ברגעים מכריעים, אלא משהו שנמשך בלי הפסקה – להתייחס לאנשים בהתחשבות במצבים המורכבים של חיי היומיום. מבחינתה, המעשה המוסרי המהותי הוא לנהוג בזולת בצדק ובאהבה.

לרוב, כך היא טוענת, אנחנו מתנהלים באנוכיות ורואים את העולם מבעד לאינטרסים האישיים שלנו. אנחנו מתבוננים באחר ושופטים את האחר באופן שמשרת את האגו שלנו. אנו מצמצמים את הזולת, מדביקים לו סטריאוטיפים או מתעלמים ממנו, והופכים אנשים אחרים לניצבים בדרמה האישית חובקת הכול של חיינו. אבל היא מוסיפה ואומרת שאנחנו נעשים מוסריים יותר כשאנו לומדים לבחון אחרים לעומק, לעטוף אותם במבט סבלני ואוהב שנותן להם את התחושה שרואים ושומעים ומבינים אותם. זהו מבט נדיב ששואל אותם "מה עובר עליכם?" ומראה שאכפת לנו מהתשובה.

אני הופך להיות אדם טוב יותר ככל שאני נעשה סקרן יותר בנוגע לאנשים סביבי, וככל שאני לומד איך להתבונן בעולם מבעד לעיניהם. אם אני מביט בכם במבט סבלני ואוהב, רוב הסיכויים שאני אתייחס אליכם יפה. לפיכך, מסכמת מרדוק, אנחנו יכולים לצמוח דרך התבוננות.

קורסי חובה במיומנויות חברתיות

נוסחת בניית האופי של מרדוק מושתתת על תשומת לב לאחר: האם התייחסתי אליכם כראוי? הנוסחה מבהירה לנו שאופי מוסרי וחזק נוצר על ידי התחשבות בזולת ומתבטא בהתחשבות בזולת. אך לשם כך אין די בלב טוב, אלא גם במיומנויות חברתיות טובות: איך להקשיב היטב. איך לחלוק על האחר בכבוד. איך לבקש סליחה ואיך להציע אותה. איך לטפח חברות בסבלנות. איך לשבת לצד אדם אבל או מדוכא. איך לשוחח.

בתי הספר שלנו משקיעים שנים בהקניית מיומנויות מקצועיות לתלמידים, אבל כמעט ואין מדריכים אותם איך להיות אדם משכמו ומעלה בחיי היומיום. אם ברצוננו לבנות חברה הגונה, בתי הספר מא' עד י"ב צריכים לתת שיעורי חובה במיומנויות חברתיות מוגדרות, וכך להכין אותם לחיים זה לצד זה

אלה כמה מהמיומנויות החשובות ביותר שאפשר לרכוש. ואף על פי כן, משום מה, איננו מלמדים אותן. בתי הספר שלנו משקיעים שנים בהקניית מיומנויות מקצועיות לתלמידים, אבל כמעט ואין מדריכים אותם איך להיות אדם משכמו ומעלה בחיי היומיום. אם ברצוננו לבנות חברה הגונה, בתי הספר מא' עד י"ב צריכים לתת שיעורי חובה במיומנויות חברתיות מוגדרות, וכך להכין אותם לחיים זה לצד זה. אפשר ללמד אותם איך להקשיב, או איך לטפח חברות. הפילוסופית הפמיניסטית המנוחה נל נודינגס (Noddings) פיתחה תורה פדרגוגית שלמה סביב דאגה יעילה לאחר.

תוכנית לימודי חובה חדשה באוניברסיטאות

עוד ועוד מכללות ואוניברסיטאות מציעות קורסים בנושא שאפשר להגדיר "איך לחיות". בייל יש קורס בשם "חיים שראוי לחיותם". בנוטרדאם יש קורס בשם "אלוהים והחיים הטובים". באוניברסיט ואלפּארייסו באינדיאנה יש תוכנית מצטיינים כזאת לתלמידי שנה ראשונה, ולא רק שהם לומדים בה איך לנהל עימות מילולי (דיבייט) פורמלי בנוגע לרעיונות המופיעים ביצירות הספרות הגדולות, אלא שהם אפילו מעלים מחזות זמר המבוססים על התמות האלה. רבים מהקורסים אינם מעניקים לתלמידים נוסחה מוכנה, אלא מציגים בפניהם מסורות מוסריות בולטות – בודהיזם, המסורת היודו–נוצרית, הרציונליות של הנאורות ועוד. הסטודנטים לומדים על הוגים שהקדישו מחשבה רבה לסוגיות מוסריות, החל מאריסטו, עבור בדזמונד טוטו וכלה במרתה נוסבאום. הם בוחנים אישים רבים כמודלים אפשריים לחיים טובים. הם מניחים על השולחן את השאלות הגדולות של החיים: מהי התשוקה השלטת בנפשך? למי אתה אחראי? מהן המחויבויות המוסריות שלי? מה נדרש ממני כדי לחיות חיים בעלי משמעות? מה זה אומר להיות אדם טוב בעולם של ימינו? מהן הסוגיות המרכזיות שאנחנו צריכים להתמודד איתן בכל הקשור לטכנולוגיות חדשות והחיים האנושיים?

אפשר לשוב למסורת של דיבייט: ויכוח מילולי פומבי, תחרותי, עם כללים וחובה להפגין יכולת לנמק ולייצג עמדה שאיננו מסכימים איתה. בתצלום: נבחרת הדיבייט של גלנדייל קולג' (1932). תצלום: קנט קנוס

השאלות האלה מתנגשות באתוס של האוניברסיטה המודרנית, שבנוי סביב התמחות והעברתו הלאה של ידע מקצועי או טכני. אבל אלה הקורסים החשובים ביותר שאוניברסיטה יכולה להציע לתלמידיה. הם אינם אמורים להיות בשולי החיים האקדמיים. הם אמורים להיות חלק מלימודי החובה.

שירות בין־דורי

את רוב חיינו אנו מנהלים על פי היגיון מריטוקרטי: החיים הם העפלה אישית לעבר ההצלחה. המטרה היא ללכת בעקבות האינטרס האישי.

מערכות היחסים האנושיות העמוקות ביותר הן אלה שמבוססות על אמון ורצון טוב ועל דאגה הדדית

אמורות להיות לפחות שתי תקופות חיים שבהן לאנשים יש הזדמנות להינתק זמנית מהמריטוקרטיה ולחיות לפי היגיון חלופי – היגיון השירות: צריך לתת כדי לקבל. לאבד את עצמך במטרה משותפת כדי למצוא את עצמך. מערכות היחסים האנושיות העמוקות ביותר הן אלה שמבוססות על אמון ורצון טוב ועל דאגה הדדית (מודל מובהק לכך בתרבות הוא הצבא האמריקני, ששם את הדגש על כבוד, שירות, היעדר אנוכיות ואופי חזק, וכל זאת למען מטרה גדולה יותר מהעצמי – ואכן הוא מחבר בין אמריקנים מגילים ומרקעים שונים שיוצרים קשרים חברתיים חזקים).

השבתונים האלה יכולים לקרות בסוף הלימודים או בסוף הקריירה. תוכניות שירות לאומי יוכלו להפגיש בין צעירים ומבוגרים, שיתנו מענה יחד לצרכים קהילתיים.

התוכניות האלה יתנו לנו את האפשרות לחוות אורחות קיום שמתמקדים בזולת ולפתח הרגלים מוסריים מעשיים: איך לשתף פעולה עם אנשים שונים ממני. איך להתייצב למשימה יום אחרי יום גם כשההתקדמות איטית. איך לעסוק במלאכה נדיבה אך קשה.

ארגונים מוסריים

רוב הארגונים פועלים למען שני סוגים של מטרות – מטרות מוסריות ומטרות אינסטרומנטליות. בתי חולים מרפאים את מטופליהם אבל גם חותרים להרוויח כסף. עיתונים וכתבי עת מעדכנים את הציבור אך גם מנסים לייצר קליקים. משרדי עורכי דין מגינים על לקוחותיהם אך גם שואפים למקסם את מספר השעות החייבות בתשלום. עמותות רוצות לשרת את טובת הכלל אך גם לגייס כספים.

בחברה שלנו, המטרות המסחריות או התועלתניות נוטות להאפיל על המטרות המוסריות. מנהלני בתי החולים לוחצים על הרופאים לעבור בזריזות למטופל הבא כדי להגדיל הכנסות. עיתונאים מקבלים תמריצים לכתוב כתבות שמאששות את הטיותיהם של הקוראים כדי להיכנס לרשימת 'הנקראות ביותר'

בחברה שלנו, המטרות המסחריות או התועלתניות נוטות להאפיל על המטרות המוסריות. מנהלני בתי החולים לוחצים על הרופאים לעבור בזריזות למטופל הבא כדי להגדיל הכנסות. עיתונאים מקבלים תמריצים לכתוב כתבות שמאששות את הטיותיהם של הקוראים כדי להיכנס לרשימת "הנקראות ביותר". חברות שלמות מאמצות הלך רוח של אופטימיזציה, וכל פעולה שהן מבצעות נועדה להגדיל את התפוקה והיעילות.

התחדשות מוסרית לא תתרחש עד שלא יהיו לנו מנהיגים שמדברים מפורשות, בריש גלי ובאמינות על שני סוגי המטרות האלה: כך נתפתח כלכלית, אך באותה נשימה, כך נלמד לנהוג זה בזה בהתחשבות ובכבוד. כך נוותר על חלק מהתשואות שלנו למען מטרה נעלה יותר.

בתחילת הקריירה שלי, כפרשן בתוכנית PBS NewsHour, עבדתי עם המנחה ג'ים לרר (Lehrer). בכל יום, במחוות קטנות ספורות, הוא הבהיר איזו התנהגות זוכה להערכה אצלו בתוכנית ואיזו התנהגות אינה מתקבלת על הדעת. בדרכו העדינה, הוא קבע אוסף של נורמות וכללים שעדיין נשמרים. הוא ואחרים בנו אקולוגיה מוסרית איתנה וברורה, והיא הופנמה על ידי רוב האנשים שעבדו שם.

הפוליטיקה כמפעל מוסרי

זן עתיק של חוסר מוסריות רודף כעת את העולם. מנהיגים בסגנון אוטוריטרי, כמו דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג מגלמים בדמותם מעין ריאליזם א־מוסרי. הלך המחשבה שלהם מתבסס על ההנחה שהעולם אכזרי, מקום שבו אדם לאדם זאב. החיים הם תחרות, וכל אחד צריך לגרוף כמה שיותר פרסים. כוח הוא העיקר. מוסר הוא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו, או פשוט תרמית שהאליטות משתמשות בה כדי להסוות את תאוותן לכוח. בסדר גמור להצביע לאנשים שמשקרים, לאנשים מושחתים, לבני זונות אכזריים, כל עוד הם בצד שלנו. המטרה מצדיקה את האמצעים.

"לגרום לאמריקה לשוב לחשוב", אב ובנו מפגינים נגד טראמפ. תצלום: חוסה מורנו

לעומת זאת, מי מאיתנו שמתנגדים לשליטים האוטוריטריים האלה, חורתים על דגלם את הריאליזם המוסרי. נכון, אנשים הם אנוכיים ולפעמים החיים קשים. אבל לאורך ההיסטוריה, תרבויות כוננו חוקים וכללי התנהגות שמעודדים שיתוף פעולה, בונים אמון וממתיקים את מצבנו. ביניהם כללי מוסר אישיים, כדי שנדע איך להתייחס היטב זה לזה, כללים אתיים שיעזרו למנוע שחיתות במקומות עבודה ובחיים הציבוריים, והחוקים של סדר העולם הליברלי, כדי שמדינות יוכלו לחיות כל אחת בשלום ובשקט בין גבולותיהן.

אופי הוא גורל. אפשר לבחור אנשים שמנסים להחזיק באמות המידה הגבוהות ביותר של כנות, טוב לב ויושרה, או לבחור באנשים שקורעים לגזרים את אמות המידה האלה. בניין המדינה הוא בניין הנפש, והחוקים שאנו מחוקקים מעצבים אותנו כבני אדם

הריאליסטים המוסריים נלחמים להגן על הכללים ואמות המידה הללו ולעדכן אותם, שכן הם מקור כוחה של הציביליזציה. הריאליזם המוסרי מושתת על עקרונות יסוד מסוימים. אופי הוא גורל. אפשר לבחור אנשים שמנסים להחזיק באמות המידה הגבוהות ביותר של כנות, טוב לב ויושרה, או לבחור באנשים שקורעים לגזרים את אמות המידה האלה. בניין המדינה הוא בניין הנפש, והחוקים שאנו מחוקקים מעצבים אותנו כבני אדם. אפשר לארגן את מערכת המס כך שתעודד אנשים ליזום ולחסוך, או שאפשר לארגן אותה כדי לעודד אנשים להיות תחמנים חסרי בושה. דמוקרטיה היא המערכת שמרוממת יותר מכול את כבוד האדם. משטרים דמוקרטיים מפקידים את הכוח בידי האזרחים, ומנסים לעצב אזרחים שינהגו בכוח הזה באחריות. משטרים אוטוריטריים שואפים לייצר עולם שבו החזקים עושים כל מה שבכוחם לעשות והחלשים סובלים בלית ברירה.

תראו, אני מבין למה אנשים לא רוצים לנהוג במוסרנות בפומבי. הרבה מהאנשים שנוהגים כך הם באמת חלאות צדקניות, או צבועים להחריד. וממילא כל מה שכתוב במאמר הזה, הוא רק ההתחלה. אבל אקולוגיות מוסריות בריאות אינן נוצרות יש מאין. את הזרעים צריכים לזרוע ולגדל אנשים שחושבים ומדברים במושגים מוסריים, אנשים שמנסים להיות דוגמה להתנהגות מוסרית ולהנחיל אותה לאחרים, אנשים שמבינים שאנחנו חייבים להקים קהילות מוסריות כי כשאנו לבדנו, כולנו אנוכיים ופגומים. עיצוב מוסרי הוא במיטבו כשהוא נעשה בצניעות. זה אומר שעלינו להקנות לאנשים את המיומנויות וההרגלים שיעזרו להם להתחשב בזולת במצבים מורכבים. זה אומר שצריך לעזור לאנשים להתנהג באופן שמכיר בזולת, שרואה אותו, שמכבד אותו, ושנותן לו להרגיש את כל הדברים האלה. וזה שונה מאוד מההתנהגות שלנו כיום – התנהגות שבגללה אנשים מרגישים עצובים ובודדים, ונעשים מרושעים.

דיוויד ברוקס (Brooks) כותב באטלנטיק. הוא מחבר הספר How to Know a Person: The Art of Seeing Others and Being Deeply Seen (עתיד לראות אור ב־2023)

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: אמריקני צעיר: האם זהו עתידה של האומה כולה? תצלום: מלקולם מקגרגור, אימג'בנק / גטי ישראל