אשליית הרצון החופשי

המדע מערער על מושג הרצון החופשי. יש מי שחושב שמוטב לנו להאמין בקיומו.
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

רובם המכריע של הפילוסופים והתיאולוגים טוען זה מאות שנים שהציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה תלויה באמונה רווחת ברצון חופשי – ושאובדן האמונה הזאת עלול להיות הרה אסון. הקודים המוסריים שלנו, לדוגמה, מבוססים על ההנחה שאנו מסוגלים לבחור בחופשיות בין טוב לרע. במסורת הנוצרית מכנים זאת "חירות מוסרית" (moral liberty) – היכולת לזהות את הטוב ולחתור אליו, במקום להיכנע לתאוותינו ולתשוקותינו. עמנואל קאנט אישש את הקשר בין חירות לטוב מוסרי. הוא טען כי לולא היינו חופשיים לבחור, לא היה טעם לומר שעלינו לבחור בדרך הישר.

המחקר החדש הנחית מהלומה ניצחת על האמונה ברצון חופשי, וההשלכות מרחיקות לכתכיום, הנחת הרצון החופשי שזורה בכל היבטי הפוליטיקה האמריקנית, החל ממדיניות הרווחה וכלה בדין הפלילי. היא חלחלה לכל פינות התרבות הפופולרית והשתכנה בלב החלום האמריקני – האמונה שכל אדם, מכל רקע חברתי או כלכלי, יכול לבנות לעצמו חיים ראויים לשמם. כפי שכתב ברק אובמה בספרו The Audacity of Hope, "הערכים [האמריקניים] מושתתים על אופטימיות בסיסית ואמונה ברצון חופשי".

קיר צבעוני וצללית של אדם הולך

"קיר", תצלום: ג'ונתן קוס-ריד

אז מה קורה אם האמונה הזאת נשחקת?

ההחלטה המודעת לפעול, שאותה אנו מייחסים בדרך כלל לרצון חופשי, נראית כתוסף, לאחר שהמוח כבר הניע את הפעולה

עולם המדע טוען, בביטחון רב מתמיד, שניתן להסביר את כל ההתנהגויות האנושיות על פי חוקים מוגדרים של סיבה ותוצאה. התמורה התפיסתית הזו היא המשכה של המהפכה האינטלקטואלית שהחלה לפני 150 שנה, כשצ'רלס דרווין פרסם לראשונה את "מוצא המינים". זמן קצר לאחר שדרווין הציג את תורת האבולוציה התחיל בן דודו סר פרנסיס גלטון להתוות את השלכותיה: אם בני האדם עברו תהליך אבולוציוני, משתמע כי כלים שכליים כמו אינטליגנציה הם תורשתיים. אבל אנחנו משתמשים בכלים האלה – המפותחים יותר אצל אחדים מאשר אצל אחרים – כדי לקבל החלטות. לכן יכולתנו לבחור את גורלנו אינה חופשית, אלא תלויה בתורשה ביולוגית.

זו הייתה יריית הפתיחה של הדיון הסוער בנושא "תורשה מול סביבה" שנמשך לאורך המאה ה-20. האם מעשינו הם פועל יוצא של הגנטיקה שלנו? או שמא הם תוצאה של השפעה סביבתית? הן התורשה והן הסביבה צברו לזכותן מספר ראיות מרשים. חלק מהמדענים תומכים באחת, אחרים תומכים באחרת או בשילוב כלשהו בין השתיים, אבל כולם מניחים שהמעשים שלנו נקבעים על-ידי משהו.

כאשר אנשים מפסיקים להאמין שהם חופשיים לפעול כרצונם, הם מפסיקים לראות בעצמם אחראים למעשיהם

בעשורים האחרונים עוזרים לנו מחקרי המוח להכריע בעימות בין תורשה לסביבה, והם הנחיתו מהלומה ניצחת על מושג הרצון החופשי. סורקי מוח אפשרו לנו להציץ לתוך גולגולתו של אדם חי, חשפו בפנינו רשתות נוירונים מורכבות ועזרו למדענים להגיע להסכמה שהגנים והסביבה גם יחד מעצבים את הרשתות האלה. אבל הקהילה המדעית מסכימה גם ש"ירי" הנוירונים קובע את כל המחשבות, התקוות, הזיכרונות והחלומות שלנו. לא את חלקם, לא את רובם, אלא את כולם.

אנו יודעים ששינויים כימיים במוח עשויים לשנות את התנהגותנו, אחרת משקאות אלכוהוליים ותרופות אנטי-פסיכוטיות לא היו מייצרים את ההשפעה הרצויה. אותו דבר נכון גם למבנה המוח: מקרים של אנשים בוגרים שהפכו לרוצחים או פדופילים לאחר שהתפתח אצלם גידול במוח, מבהירים עד כמה אנו תלויים במאפיינים הפיזיים של האיבר שבגולגולתנו.

מדענם רבים חושבים שהפיזיולוג האמריקני בנג'מין ליבֶּט הוכיח בשנות השמונים שאין לנו רצון חופשי. באותה תקופה כבר היה ידוע, למשל, שפעילות חשמלית מצטברת במוחו של אדם עוד לפני שהוא מזיז את היד. ליבט הראה שההצטברות הזאת מתרחשת אפילו לפני שהאדם מקבל את ההחלטה המודעת להזיז את ידו. ההחלטה המודעת לפעול, שאותה אנו מייחסים בדרך כלל לרצון חופשי, נראית כאן כתוסף, כמין שחזור אירועים הנעשה לאחר מעשה, לאחר שהמוח כבר הניע את הפעולה.

שלטים על הקרקע, בכיוונים שונים

"ברירות", תצלום: דרק בראף

העיסוק המתמשך בסוגיית התורשה והסביבה הרגיל אותנו לחשוב שאנו מושפעים מדברים שאינם בשליטתנו. אבל הוא השאיר מקום, לפחות בעיני הציבור, לאפשרות שאנו מסוגלים להתגבר על הנסיבות שלנו, או על הגנים שלנו, ולשלוט בגורלנו. חוקרי המוח מציבים בפנינו אתגר גדול יותר: הם מציגים את המוח כמערכת גופנית, כמו כל שאר מערכות גופנו, וטוענים שאיננו מפעילים אותה בכוח הרצון, בדיוק כפי שאיננו גורמים ללב לפעום בכוח הרצון. כיום, המדע תופס את ההתנהגות האנושית כירי של נוירונים, המוביל לירי של נוירונים אחרים, המייצר מחשבות ומעשים. זוהי שרשרת רציפה שתחילתה ברגע לידתנו. על כן ניתן לומר, באופן עקרוני, שאנחנו צפויים לחלוטין. אם נבין בצורה טובה מספיק את המבנה וההרכב הכימי של מוח מסוים, נוכל, בתיאוריה, לחזות את תגובותיו של אותו אדם לכל גירוי ברמת דיוק של 100 אחוז.

הממצאים האלה והשלכותיהם אינם חדשים. התופעה החדשה היא התפשטותה של הספקנות כלפי הרצון החופשי, הזולגת מהמעבדות אל דעת הקהל הציבורית. לדוגמה, מספר התיקים המשפטיים שבהם מוצגות ראיות ממדעי המוח גדל יותר מפי שניים בעשור האחרון, וברוב המקרים הנאשמים טוענים ש"המוח שלי גרם לי לעשות את זה". ורבים מפנימים את המסר הזה גם בהקשרים אחרים, לפחות על סמך מספר הספרים והמאמרים המתיימרים להסביר לנו כיצד המוח שלנו מגיב לכל דבר אפשרי, ממוזיקה ועד קסמים. הדטרמיניזם, על צורותיו השונות, צובר פופולריות. מעמדם של הספקנים נוסק.

ההתפתחויות האלה מעלות מספר שאלות מטרידות, שהופכות פחות ופחות תיאורטיות: אם אחריות מוסרית מבוססת על אמונה בכושר ההחלטה האנושי, האם התפשטות האמונה בדטרמיניזם תהפוך אותנו לאנשים חסרי אחריות מבחינה מוסרית? ואם יותר ויותר אנשים רואים ברצון החופשי אשליה, מה יקרה לכל המוסדות המבוססים עליו?

ב-2002 העלו שני פסיכולוגים רעיון פשוט אך מבריק: במקום לשער מה עשוי לקרות אם אנשים יאבדו את אמונתם בכושר ההחלטה שלהם, אפשר לבצע ניסוי ולגלות מה יקרה. קתלין וֹוס (Vohs), אז מאוניברסיטת יוטה, וג'ונתן סְקוּלֶר (Schooler) מאוניברסיטת פיטסבורג ביקשו מקבוצת משתתפים לקרוא קטע הטוען שרצון חופשי הוא אשליה, ומקבוצה אחרת לקרוא קטע המציג עמדה ניטרלית בנושא. לאחר מכן הציבו מגוון של פיתויים בפני חברי שתי הקבוצות ובחנו את התנהגותם. האם הבדלים בתפיסות פילוסופיות מופשטות ישפיעו על קבלת ההחלטות שלהם?

אכן כן. הנבדקים עברו מבחן במתמטיקה בנסיבות המאפשרות להם לרמות בקלות, ובקבוצה הראשונה, שקראה את הטקסט הטוען כי רצון חופשי הוא אשליה, נמצא שיעור גבוה יותר של רמאים. כשחברי הקבוצה הזו קיבלו הזדמנות לגנוב ללא השלכות – לקחת יותר כסף משהגיע להם ממעטפה המכילה מטבעות של דולר – הם גנבו יותר מאשר חברי הקבוצה השנייה. ווס אמרה לי שהיא וסקולר בחנו שורה של מדדים וראו כי "בקרב [חברי הקבוצה הראשונה] היה שיעור גבוה יותר של התנהגות בלתי מוסרית".

משתמע כי כאשר אנשים מפסיקים להאמין שהם חופשיים לפעול כרצונם, הם מפסיקים לראות בעצמם אחראים למעשיהם. לכן הן נוהגים בחוסר אחריות רב יותר ונכנעים לדחפים בלתי מוסריים. ווס מבהירה כי התוצאה הזו אינה מוגבלת לניסויי מעבדה. "אנו מזהים אותן תופעות אצל אנשים שבאופן טבעי מאמינים יותר או פחות ברצון חופשי", אמרה.

במחקר נוסף מדדו ווס ועמיתיה את מידת אמונתם של עובדי קבלן ברצון חופשי, ואז בחנו את ביצועיהם בעבודה על סמך הדירוג שנתן האחראי עליהם. עובדים בעלי אמונה חזקה יותר ברצון חופשי הגיעו בזמן לעתים קרובות יותר וקיבלו דירוגים טובים יותר. למעשה, התברר כי האמונה ברצון חופשי היא גורם מנבא טוב יותר לביצועים בעבודה מאשר מדדים ידועים כמו הערכה עצמית של מוסר עבודה.

רוי באומייסטר מאוניברסיטת פלורידה סטייט, חלוץ נוסף בתחום הפסיכולוגיה של הרצון החופשי, הוסיף על הממצאים האלה. לדוגמה, הוא ועמיתיו מצאו שסטודנטים בעלי אמונה מועטה ברצון חופשי השקיעו פחות זמן בעזרה לתלמידים אחרים מאשר סטודנטים בעלי אמונה רבה ברצון חופשי. נוסף לכך, החוקרים נתנו לחלק מהסטודנטים לקרוא הצהרות כמו "המדע הוכיח שרצון חופשי הוא אשליה", זאת כדי להנחיל בהם תפיסה דטרמיניסטית. אחוז קטן יותר מבין הסטודנטים האלה נתן כסף לחסרי בית או הסכים להשאיל מכשיר טלפון לאדם אחר.

מחקרים נוספים שערכו באומייסטר ועמיתיו זיהו קשר בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין לחץ, אומללות ומחויבות מועטה יותר למערכות יחסים. הם מצאו שכאשר הם מעודדים את הנבדקים להאמין ש"כל הפעולות האנושיות תלויות באירועים קודמים, ובסופו של דבר ניתן לפרשן על-פי תנועתן של מולקולות", יורדת מידת המשמעות שהם מייחסים לחיים. קבוצת חוקרים נוספת פרסמה השנה מחקר שבו נמצא מִתאם בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין ביצועים אקדמיים גרועים.

רשימת הממצאים ארוכה: נמצא קשר בין האמונה שרצון חופשי הוא אשליה לבין ירידה במידת היצירתיות, עלייה במידת הקונפורמיזם, ירידה בנכונות ללמוד מטעויות וירידה בשיעור הכרת התודה בין אנשים. נראה כי הדטרמיניזם מוביל אותנו אל הצד האפל בכל חזית אפשרית.

ספרייה במלמו, עבודה בחללי קובייה

עבודה בחללים קובייתיים (הספרייה במלמו). תצלום: טימי ל'.

מעטים החוקרים שירגישו בנוח לטעון כי אנשים צריכים להאמין בשקר בוטה. הנצחת הכזב תפגע ביושרתם ותפר עיקרון שפילוסופים מוקירים זה זמן רב: התקווה האפלטונית שהאמת והטוֹּב הולכים יד ביד. שאול סמילנסקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, נאבק בשאלה הזאת לאורך הקריירה שלו והגיע למסקנה כואבת: לא כדאי שאנשים יפנימו את האמת באשר לסוגיית הרצון החופשי.

סמילנסקי משוכנע שרצון חופשי אינו קיים במובן המסורתי, ושיהיה רע מאוד אם אנשים יבינו זאת. "תאר לך", אמר לי, "שאני מתלבט אם עלי למלא את חובתי, כמו למשל לצנוח לשטח אויב, או לחילופין משהו בנלי יותר, כמו לדווח על חריגה כלשהי בעבודה ולסכן את משרתי. אם כולם יסכימו שאין רצון חופשי, אז אנשים יאמרו 'מה שהוא לא עשה, לא הייתה לו ברירה – אי אפשר להאשים אותו'. לכן אני יודע שלא יגנו אותי אם אבחר באפשרות האנוכית". בעיניו, מדובר בסכנה לחברה, ו"ככל שרבים יותר יאמצו את נקודת ההשקפה הדטרמיניסטית, המצב יילך ויחריף".

לפי סמילנסקי, הדטרמיניזם לא חותר רק תחת מושג האשמה, אלא גם תחת מושג השבח. תארו לכם שאני מחליט כן לסכן את חיי ולצנוח לשטח אויב כדי לבצע משימה נועזת. לאחר מכן יאמרו שלא הייתה לי ברירה, שהישגיי אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת, ולכן אינם ראויים לשבחים. וכפי שהחתירה תחת מושג האשמה מכשירה התנהגות בלתי מוסרית, החתירה תחת מושג השבח מבטלת את התמריץ לבצע מעשים טובים. הגיבורים שלנו לא יהיו מעוררי השראה כמקודם, טוען סמילנסקי, ההישגים שלנו לא יהיו ראויים לציון כמקודם, ובמהרה נידרדר לניוון מוסרי ולייאוש.

סמילנסקי תומך בגישה שהוא מכנה illusionism ("אשלייתנות") – האמונה שרצון חופשי הוא אשליה שהחברה חייבת לשמר. עלינו לכלוא את האמונה בדטרמיניזם, ואת העובדות המאששות אותה, במגדל השן. רק מתי מעט אמורים להעז "להישיר מבט אל האמת האפלה" השוכנת מאחורי כותלי המגדל. סמילנסקי אומר שהוא מבין שיש משהו קיצוני ואף נורא בגישה הזאת, אבל אם עלינו לבחור בין האמת לבין הטוב, הרי שעלינו להשליך את האמת לטובת החברה.

טיעוניו של סמילנסקי עלולים להישמע מוזרים בתחילה, משום שהוא מאמין כי אין רצון חופשי: אם אנחנו לא באמת מחליטים שום דבר בכוחות עצמנו, למי אכפת אם המידע הזה יתפשט? אבל מידע חדש הוא קלט חושי כמו כל דבר אחר, והוא עשוי לשנות את התנהגותנו גם אם איננו מחוללים את השינוי הזה במודע. במונחי סיבה ותוצאה: גם אם האמונה ברצון החופשי לא נותנת לנו השראה לנהוג במוסריות, הרי שהיא נותנת לנו גירוי לעשות זאת.

אשלייתנות היא עמדת מיעוט בקרב הפילוסופים, שרובם עדיין מקווה לפשר בין הטוב לבין האמת. אך היא משקפת בכל זאת גישה הגותית ותיקה. ניטשה אמר שהרצון החופשי הוא "תחבולה של תיאולוגים" המתירה לנו "לשפוט ולהעניש". והוגים רבים האמינו, כמו סמילנסקי, שללא מוסדות השיפוט והענישה נידרדר לברבריות.

סמילנסקי אינו תומך באמצעי שליטה אורווליאניים. למרבה המזל, הוא טוען, איננו זקוקים להם. האמונה ברצון חופשי היא טבעית לנו. מדענים ופרשנים צריכים רק להפגין מעט ריסון במקום לספר לאנשים בששון ובשמחה כי יסודות חייהם אינם אלא אשליה. רוב המדענים "לא מבינים איזו השפעה עלולה להיות לרעיונות האלה", אמר לי סמילנסקי. "מסוכן ורשלני לעודד דטרמיניזם".

לא כל החוקרים שיוצאים בפומבי נגד הרצון החופשי עיוורים להשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של עמדותיהם. חלקם פשוט לא מסכים שההשלכות האלה כוללות את קריסת הציביליזציה האנושית. אחד הבולטים שבהם הוא חוקר המוח סאם האריס, שבספרו משנת 2012, Free Will, ניסה לרסק את פנטזיית הבחירה החופשית. כמו סמילנסקי, גם הוא מאמין שהרצון החופשי הוא אשליה. אבל האריס חושב שייטב לנו בלעדיה.

"אנחנו צריכים להאמין באמת", אמר לי האריס. אשליות, מועילות ככל שיהיו, תמיד יעכבו ויגבילו אותנו. לדוגמה, אנחנו משתמשים כעת בעונש המאסר כדי להרתיע אנשים מביצוע מעשים רעים. אבל אם נשלים עם העובדה ש"ההתנהגות האנושית נובעת מגורמים נוירו-פיזיולוגיים", נבין טוב יותר מה גורם לאנשים להמשיך לבצע מעשים רעים למרות איום המאסר, וכך נבין כיצד לעצור אותם. "אנחנו צריכים לדעת על אילו כפתורים אנחנו צריכים ללחוץ, כחברה, כדי לעודד את עצמנו להיות האנשים הטובים ביותר שאנו מסוגלים להיות", אמר לי האריס.

לטענתו, עלינו להכיר בכך שבמובן מסוים, אפילו הפושעים הנוראים ביותר, כמו רוצחים פסיכופתים, אינם אלא אנשים חסרי מזל. "הם לא בחרו את הגֶנים שלהם. הם לא בחרו את ההורים שלהם. הם לא יצרו את המוחות שלהם, אך מוחותיהם הם המקור לכוונות ולמעשים שלהם". אפשר לטעון כי ברמה מהותית כלשהי, הם אינם אשמים בפשעיהם. אם נבין זאת, נהיה מסוגלים לשקול באובייקטיביות כיצד לשקם עבריינים ולהפחית את שיעור הפשיעה העתידי. האריס חושב שעם הזמן "אולי נוכל לרפא פסיכופתיה", אבל רק אם נשלים עם העובדה שהמוח, ולא מושג ערטילאי כמו רצון חופשי, הוא הגורם לה.

אגף בכלא אלקטרז

אגף בכלא אלקטרז. תצלום: יוברט יו.

יתר על כן, ההשלמה הזאת תשחרר אותנו מהשנאה. אחריות אישית היא אחת מאבני היסוד של החיים המתורבתים, אבל אנו משלמים עליה מחיר כבד: פעולת ההאשמה ממלאת אותנו כעס ונקמנות וכך פוגעת בכושר השיפוט שלנו.

האריס מציע להשוות "בין היחס להוריקן קתרינה... לבין היחס לפיגועי ה-11 בספטמבר". בעיני אמריקנים רבים, הטרוריסטים שחטפו את המטוסים ב-2001 הם התגלמות הפושע שמחליט מרצונו החופשי לעשות רע. אבל אם נזנח את האמונה ברצון החופשי ניאלץ לתפוס את התנהגותם כמו כל תופעה טבעית אחרת. לדעתו, שינוי הגישה הזה יעזור לנו להגיב לאירועים שונים באופן רציונלי יותר.

אמנם שני האירועים היו אסונות בקנה מידה דומה, אך התגובות להם היו שונות בתכלית. אף אחד לא רצה לנקום בסופות הטרופיות או להכריז מלחמה על מזג האוויר, לכן לאחר קתרינה היה אפשר להתמקד בבנייה מחדש ובמניעות אסונות טבע עתידיים. לטענת האריס, התגובות שלנו ל-11 בספטמבר הושפעו מהזעם ומהרצון בנקמה, והובילו לאובדן מיותר של חיי אדם רבים. האריס אינו טוען שלא היינו צריכים להגיב לפיגועים, אלא שתגובה שקולה הייתה נראית אחרת לגמרי והייתה מפחיתה משמעותית את היקף אובדן חיי האדם. "שנאה היא רעל", אמר לי, "והיא עלולה להפר את יציבות חיי הפרט והחיים החברתיים גם יחד. אם נפסיק להאמין ברצון חופשי, לא תהיה עוד סיבה רציונלית לשנוא אף אחד".

כאמור, הממצאים של קתלין ווס ועמיתיה מלמדים כי האמונה בכך שמעשינו שלנו נובעים מכוחות שאינם בשליטתנו, גורמת נזקים חברתיים: התערערות אמות המידה המוסריות, המוטיבציה האישית ותחושת המשמעות בחיים. האריס, מצדו, חושב שאם נפנים כי גם מעשיהם של אחרים נובעים מכוחות שאינם בשליטתם, נפיק יתרונות חברתיים רבים. מנקודת מבטו, ההשלכות המוסריות של הדטרמיניזם נראות שונות לחלוטין, וטובות הרבה יותר.

יתרה מזו, טוען האריס, ככל שאנשים מן השורה ייטיבו להבין כיצד מוחותיהם פועלים, יתפוגג חלק גדול מהבעיות שווס ואחרים תיארו. בספרו הוא כותב כי דטרמיניזם אין משמעותו "שמודעוּת והתעמקות בקבלת החלטות הן חסרות תכלית". סוגי פעולות מסוימים דורשים מאיתנו לקבל החלטה מודעת, כלומר לשקול טיעונים ולבחון ראיות. נכון שאם יציבו אותנו 100 פעמים באותה סיטואציה בדיוק, נקבל אותה החלטה בכל פעם, "בדיוק כאילו אנחנו מחזירים סרט להתחלה וצופים בו מחדש". אבל פעולת ההתעמקות עצמה – ההתמודדות עם עובדות ורגשות, שאותה אנו תופסים כנדבך חיוני של טבע האדם – היא בכל זאת אמיתית.

בעיני האריס, הבעיה הגדולה היא שאנשים נוטים לבלבל בין דטרמיניזם לפטליזם. דטרמיניזם הוא האמונה שההחלטות שלנו הן חלק משרשרת בל-תינתק של סיבה ותוצאה. פטליזם, לעומת זאת, הוא האמונה שההחלטות שלנו אינן חשובות בכלל כי מה שאמור לקרות, יקרה, כמו נישואיו של אדיפוס לאמו על אף ניסיונותיו להימנע מגורל זה.

כשאנשים שומעים שאין רצון חופשי, הם הופכים לפטליסטים שלא בצדק. הם חושבים שכל מאמציהם לשווא. אך הם טועים, אנשים אינם נעים לעבר גורל בלתי נמנע. בהינתן גירויים שונים (תפיסה שונה של רצון חופשי, לדוגמה) הם יתנהגו אחרת ולכן יחיו חיים אחרים. האריס מאמין שאם אנשים ילמדו לעשות את ההבחנות הדקות האלה, ההשלכות של אובדן האמונה ברצון החופשי יהיו שליליות הרבה פחות מאשר בניסויים של ווס ובאומייסטר.

האם אפשר להרחיק לכת עוד יותר? האם ישנה גישת ביניים שמשמרת גם את ההשראה שמעניקה לנו האמונה ברצון החופשי וגם את החמלה שהדטרמיניזם מחדיר בנו?

פילוסופים ותיאולוגים נוהגים לדבר על רצון חופשי כאילו הוא דולק או כבוי: או שהתודעה שלנו מרחפת בחופשיות, כמו רוח רפאים, במנותק מהשרשרת הסיבתית, או שאנחנו מתגלגלים בלי שליטה בחיינו כמו סלע המידרדר במורד הר. אבל ייתכן שישנה דרך נוספת לבחון את עצמאות פעולתם של בני האדם.

חוקרים אחדים טוענים שבבואנו לדון בסוגיית חופש הבחירה, עלינו לזכור את יכולתנו האמיתית מאוד והמתוחכמת מאוד לזהות תגובות אפשריות שונות למצב נתון. אחד החוקרים האלה הוא ברוס וֹולֶר (Waller), מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת יאנגסטאון סטייט. בספרו החדש, Restorative Free Will, הוא כותב כי עלינו להתמקד ביכולתנו לייצר מגוון רחב של אפשרויות בכל סיטואציה אפשרית ולהכריע ביניהן ללא אילוצים חיצוניים.

מבחינת וולר בכלל לא משנה אם התהליכים האלה נובעים משרשרת סיבתית או מ"ירי" של נוירונים. הוא טוען שרצון חופשי ודטרמיניזם אינם הפכים כפי שנהוג לחשוב. הם פשוט מתארים את התנהגותנו ברמות שונות.

וולר מאמין שהגישה שלו מתיישבת עם הידע הקיים לגבי אבולוציה: בעלי חיים המלקטים מזון – בהם בני אדם, אך גם עכברים, או דובים, או עורבים – צריכים להיות מסוגלים לייצר אפשרויות עבור עצמם ולקבל החלטות בסביבה מורכבת ומשתנה. בני אדם, עם מוחותיהם העצומים, טובים הרבה יותר בייצור ושקילת אפשרויות מאשר חיות. טווח האפשרויות שלנו רחב הרבה יותר, ולכן אנחנו חופשיים יותר ברמה בסיסית מאוד.

הגדרת הרצון החופשי של וולר תואמת את האופן שבו אנשים רבים מן השורה מבינים את מושג זה. במחקר מ-2010 נמצא כי רוב האנשים תופסים את הרצון החופשי כיכולת לממש את רצונותינו ללא כפייה (כמו מישהו שמצמיד לכם אקדח לרקה). כל עוד נמשיך להאמין ברצון חופשי מעשי מסוג זה, נוכל לשמור על האידיאלים ואמות מידה המוסריות שווס ובאומייסטר בדקו.

אדם פורש ידיים על צוק מול הים

"חירות", תצלום: ג'וזף גרוניג

אך הגישה של וולר בכל זאת מובילה אותנו לתפיסה שונה מאוד של צדק ואחריות מזו שרווחת כיום בחברה. אף אחד לא "גרם" את עצמו: אף אחד לא בוחר את הגנים שלו ואף אחת לא בוחרת את הסביבה שאליה היא נולדת. לכן לאף אחד אין אחריות מוחלטת על מי שהוא והדברים שהוא עושה. וולר אמר לי שהוא תומך בסנטימנט שבלב נאום "לא אתם בניתם את זה" מ-2012, שבו דיבר ברק אובמה על הגורמים החיצוניים שאחראים להצלחה. והוא לא הופתע מהביקורת החריפה שקיבל אובמה על נאומו ממי שרוצים להאמין כי הם האדריכלים הבלעדיים של הישגיהם. אך לדבריו אנו חייבים להבין כי הבדלים בתורשה ובסביבה קובעים את תוצאות חיינו, ו"לכן אפשר לנקוט צעדים מעשיים כדי לתמוך באנשים חסרי מזל ולעזור לכולם לממש את הפוטנציאל שלהם".

כדי להבין איך לעשות זאת יידרשו לנו עוד עשרות שנים, כיוון שאנו עדיין עמלים על פיצוח סודות המוח האנושי. סביר להניח כי בתחומים רבים המחקר הזה יוליד עוד חמלה ויעניק סיוע נוסף (וממוקד יותר) לאנשים המצויים במצב רע. וכשיהיה צורך להשתמש בענישה כגורם הרתעה, נוכל לאזן אותה לעתים קרובות בעזרת צעדים שיחזקו, ולא יחלישו, את הכישורים האוטונומיים החיוניים לכל מי שרוצה לחיות חיים ראויים. ניתן לטפח חופשיות רצון מהסוג הנדרש להצלחה – כלומר ניתן לטפח את הכישורים המאפשרים לנו לזהות אפשרויות חיוביות עבור עצמנו, לקבל החלטות טובות ולדבוק בהן - והאנשים שבתחתית הסולם החברתי זקוקים לטיפוח הזה יותר מכל אחד אחר.

זה עלול להישמע לכם כמו ניסיון עקר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ובמובן מסוים זה נכון. זהו ניסיון לשמור על כל ההיבטים החיוביים של מערכת האמונה ברצון החופשי ולהיפטר מהשליליים. ברק אובמה, שהגן על "אמונה ברצון חופשי" ובה בעת טען כי איננו האדריכלים הבלעדיים של גורלנו, למד על בשרו כמה מסובך ליישם את הגישה הזאת. אבל אולי זה מה שנדרש להצלת החלום האמריקני ואידיאלים חברתיים נוספים בעידן המדע.

סטיפן קייב הוא פילוסוף וכותב המתגורר בברלין. הוא מחבר הספר Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilization (ראה אור ב-2012).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיפן קייב, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על אשליית הרצון החופשי

01
אייל פורוין

המאמר מעניין, אך בעיניי בעיקר מביע פחד מפני השפעות ההתקדמות בחקר המוח והכלכלה ההתנהגותית.
עלתה טענה כאילו בעתיד ניתן יהיה להסביר במלואו רצף החלטות של אדם בודד ע"י מעקב אחר "ירי הנוירונים" שלו - וזה כביכול מהווה "דטרמיניזם" שמסכן תפיסות מוסריות. אלו טיעונים המזכירים את דיוני הפיסיקאים של המאה ה-18 על דטרמיניזם מכני - כאילו ידיעת מיקומם ומהירותם של כל האטומים ב"יקום" ברגע מסוים מאפשרת לחזות במדויק מה יהיו מיקומם ומהירותם בכל רגע נתון בעתיד. הפיסיקה של מאתיים השנים האחרונות - מבעיית שלושת הגופים ועד תורת המיתרים - מראה תמונה הרבה יותר רב-גונית, מורכבת וכלל לא דטרמיניסטית.
בדומה לכך, גם ירי נוירונים שנעקב בפרוטרוט ע"י מכשיר fMRI - אפילו אם הוא מהווה השתקפות פיסית של תהליך קבלת החלטות ע"י אדם - עדיין אינו דטרמיניסטי כלל, אלא מהווה רצף בו משתרבבים סדר וכאוס, ואינו ניתן לניבוי מדויק.
לכן התקדמות חקר המוח אינה מחייבת אמונה בדטרמיניזם ובאובדן אחריות מוסרית, אלא מציגה תמונה מעניינת ומורכבת בה ה"רצון" -גם אם אינו לגמרי "חופשי" - הוא גם אינו צפוי מראש. גם ברמה הפיזיולוגית, אין לראות פעילות מקומית של נוירון כחזות הכל, כי רשת הנוירונים היא מורכבת ולא לגמרי צפויה.
כבודו של המוסר עדיין מונח במקומו

02
Mosheshy

וכבר שר ניסים סרוסי :" אשליות ,אשליות רבות ,אך רובן,אינן מתקיימות. שם, אולי בחלומות, האשליות היפות מתגשמות."
שנים שאני טוען שאין רצון חופשי באמת. כמה בעיות ,דיונים וויכוחים בנושא הבחירה החופשית היו לי עם אשה שאהבתי בעבר .
אז הנה התאדתה בעשן המדע עוד אמונה .
האמונה ברצון החופשי.

03
ד.

המאמר מבוסס על ההנחה הלא-הכרחית שקיימת ידיעת האמת וקיימת אשליה של ידיעת האמת והן שני מצבים אפשריים יחידים, כ-0 ו-1.
כמו כן, ובנפרד, על ההנחה הלא-הכרחית שקיימים אמת ושקר כשני מצבים אפשריים יחידים.
הנחות אלו משמשות את המדע היטב אבל הן גם מגבילות אותו לחקר חלקי של המציאות.

04
עופר

אני חושב על דוגמא לרצון חופשי (לפחות באופן יחסי): חם נורא בחוץ ואני צריך להגיע למקום מסויים ברגל. עומדות בפני כמה אפשרויות להתמודד עם המצב. א. לחבוש כובע רחב וחולצה מאוררת ב. ללכת לאט. ג. לחפש מסלול מוצל ככול האפשר. ד. לחכות לערב. ה. לקחת הרבה מאוד מים. ו. לוותר ולא ללכת.
במה אבחר? איזו משמעות יש למצב הנוירונים במוחי להחלטה שאקח? איזה ניתוח "מדעי" יצליח לקבוע מה תהיה החלטתי?

    עופר, אני לא יודע מבחינת המדע,
    אבל יש מספר שיטות של טיפולוגיה שאם יש לאנשים מספיק מידע עליך, הם יוכלו "לנבא" בדיוק מספק באיזו בחירה תבחר.
    כמובן, תמיד יהיה איזשהו אחוז מסויים של סטיית תקן, אבל הניבוי יכול להיות דיי קרוב למציאות.

    בוא נאמר שסיכוי גבוה שאשתך תדע לנבא בצורה הרבה יותר מדוייקת כיצד תפעל. (-;

07
מוטי סיקרון

מלבד תורשה וסביבה ישנו גורם נוסף שהוא המשמעותי ביותר אך לצערנו אי אפשר לגלות אותו בניתוח וגם לא בחקר הסביבה - גורם זה הוא הנשמה, העולם הרגשי, שביחד עם התובנות של המוח יוצרים את ה - מ ו ד ע ו ת - שהיא הגורם המשמעותי ביותר בהתפתחות האנושית. ומאחר וגורם כל כך משמעותי לא בא לידי ביטוי במאמר, הרי שאי אפשר להתייחס אליו ברצינות ... מישהו פה צריך לעשות שיעורי בית ... והרבה.

09
תמר לוריא

כבר ידוע שלעזרה לאחר וערבות הדדית יש ערך אבולוציוני שנלקח בחשבון בהחלטות האוטומטיות שלנו, לכן לא צריך למהר למסקנה הדטרמיניסטית שכלום לא משנה

"רצון חופשי" במובן שיש יותר מקו אחד של זמן שהרצון יכול לבחור באחד או באחר הוא לא מטריאליסטי.
רצון חופשי כחוויה של לקיחת החלטות כשאינך מבחין/חווה בכפיה יש גם יש.
גם "הפילוסוף" שיודע שאין יותר מאפשרות אחת מתנהג כאילו יש, מתלבט, ומתייחס אחר כך כאילו היה לה/לו רצון חופשי... עד שמזכיר/ה לעצמה/ו שבעצם מה שקרה היה מוכרח לקרות.
גם כשכולם יהיו מודעים לכך שאובייקטיבית אין "רצון חופשי" בני האדם יתנהגו ויחוו את העולם כאילו יש רצון חופשי.

12
שמוליק כרמון

המאמר מתבסס על ניתוח מבודד של בחינת הקשר על ציר הזמן, בין הדיווח על פעולת בחירה לבין מדידת פעילות מוחית.
ומכך מפיקים מסקנות מרחיקות לכת על סוגיות מורכבות הרבה יותר כמו מהי מודעות, מהו רצון וכח רצון ומהי בכלל בחירה אנושית או או של כל אורגניזם במעטפת ביולוגית.

הנסיון להחיל חוקים של סיבתיות לינארית פשוטה ממדידות על ציר הזמן, כנראה יתגלו כחסרים ומוגבלים בבואם לאפיין התנהגות אנושית או אפילו של בעלי חיים ואורגניזמים.

התיאוריה המדעית המדידה טרם הבשילה לכלול בצורה הקרובה למדידה פיסיקאלית, את נושאי המודעות, התודעה, המוטיבציה, ההכרה, עולם הרגש והיחסים שלו עם כל הקודמים וכל הדוגמאות הרבות מיני ספור של שיפורי שיפורי הביצועים החורגים מאוד מהגרף הסטטיסטי הנורמלי.
כשמתייחסים להיסטורייה של ההשקעה והאימונים של רוב הספורטאים הבולטים, השאלה על קיום או אי קיום רצון חופשי, נראית מגוחכת משהו. קיימים מחקרים ונסיון ללמוד מהו כח הרצון האנושי. ומתברר שזאת סוגייה שלא ניתן להגדירה על פי רמת הפעולה הבודדת אלא בעיקר בפעילות מצטברת ועיקבית.
סטטיסטית, שימור עיקביות היא אחת מנקודות הכשל האנושי הנפוצות. והיא מוקד אולי מרכזי באתגר האוולוציוני שלנו.
מדידת הפעילות העיצבית לא מתקרבת כלל למתן תמונה מספיק רחבה על המורכבות הקיימת בגיוס משאבי כח רצון בפרט ובחברה.

הקוראים של מחקרים על הרצון והרצון החופשי לוקים בהיתעלמות מהמרכיב החשוב ביותר של כל מימצא. קשר סיבתי מוכח עדיין מצריך ידיעה על חלקו של התהליך בתוצאה הממשית (חלקו של התהליך בשונות הכללית הרלוונטית).
מחקר מתוחכם ומושקע יכול לאתר קשר סיבתי גם כשהגורם הנחקר אחראי רק על 5% מהשונות השיטתית.
כדור בראש באתר קריטי אחראי כנראה על 99% עד 99.999% מהמוות הניגרם. סתם חבטה רצינית בראש גם לה קשר סיבתי עם מוות בטרם עת אבל יכול שתתרום רק ל5% לתוצאה וחלקם של גורמים אחרים מעורבים יכול להיות הרבה יותר משמעותי.

14
דידי קורקוס

לפני 13.5 מיליארד שנה אירע המפץ הגדול. משמעותו הופעתם של חומר ואנרגיה. תחילת הפיזיקה. לאחר מכן הופיעו אטומים ומולקולות, אלו מהווים את תחילת הכימיה.
לפני 4.5 מיליארד שנה - כדור הארץ נוצר ועליו הופיעו האורגניזמים הראשונים. כלומר - תחילת הביולוגיה.

אם כך הדבר, אזיי שהפיזיקה, הכימיה והבילוגיה שזורים זה בזה בקשר בל יינתק. אז כיצד ייתכן שהפיזיקה המודרנית ששללה במובן מסוים את הדטרמיניזם עם עקרון אי הוודאות, אינה מוכיחה כי בטבע ישנה בחירה חופשית? איך ייתכן שלא ניתן לצפות התנהגות של אלקטרון הנפלט מגרעין האטום, ואילו התנהגות של אדם המורכב ממיליארדים של אטומים ניתנת לתחזית? כיצד ניתן לומר שהפיזיקה אקראית ואינה מתנהגת כמו סרט נע, ואילו הביולוגיה, שהיא תוצר של הפיזיקה (בקשר של סיבה ותוצאה) היא דטרמיניסטית?

15
א.פ.

אם אין רצון חופשי, אז ההתלבטות של הפילוסופים, האם להנחיל לעם את הידיעה הזו, אינה נובעת מרצון חופשי. ומשכך היא חסרת משמעות.
כי הם לא באמת מחליטים, הם באשליה שהם מחליטים..

ממש תלוי למה קוראים "רצון חופשי" (כולל זה של "הפילוסופים"). כאשר משלבים את הרצון החופשי כחוויה במארג החד פעמי של הקיום ולא מנגדים אותום אז מקומו תקף. החשש של יודעי החן מלגלות את הדבר לציבור הוא כמו המורה שלי בכיתה יא' שחשש שמה הידיעה תהפוך אותי לפטליסת. אז לכן, גם כשיונה פינק חכך בדעתו, התהליך היה חלק מהמציאות החד פעמית בדיוק כמו זאת שלי שבחיי היוםיום אני פועל בלי להתחשב בכך שהרצון החופשי שלי איננו אלא חלק מהמציאות החד פעמית... ואף אחד מאלו שהכירו אותי במהלך 79 השנים לא יתען שאני פטליסת. כפסיכולוג שהיתארח בראשם של רבים אני משוכנע שידיעת החד פעמיות של המציאות ואנו בתוכה לא תהפוך את בני האדם לפטליסטים בדיוק כמו שמי שנהנה מסרטי מתח לא מופחתת הנאתו מהידיעה שמהלך העיניינים בסרט כבר הוכתב.
אז מי שמחליט חווה את תהליך החופש שבהחלטה גם כשהוא יודע שהוא חי בסרט.
מי שמספיק אינטליגנטי ומאוזן ריגשית ימשיך "להישתתף בסרט חייו" ויחווה את כל מגוון הרגשות - כולל כעס כשמבחין בהגבלות חיצוניות לו ב"חופש ההחלטה שלו".
ידיעת החד פעמיות תצמצם מאוד רגשות שליליים על מעשים בעבר. הצער יחליף את האשמה והמבוכה תחליף את הבושה.

18
רמי פריד

המאמר מציג בלבול מושגי: המושג "רצון חופשי" הנו ריק מתוכן. צריך היה לציין במקומו את המושג "בחירה חופשית". הרצון הוא ביטוי מודע לתהליכי עירור שמקורם בעיקרו לא-מודע ולכן הייחוס "חופשי" אינו חל עליו (על הרצון). גם לגבי "בחירה חופשית" חשוב לציין את משמעותו של החופש: היינו, מאיזו בחינה או תלות הבחירה חופשית? אם מדובר בתהליך ברירה אקראי בין אפשרויות אזי אין כאן כל בחירה. אך אם מדובר בבחירה מודעת בין אפשרויות אזי זו בחירה התלויה בתנאים מאלצים (שאינם מודעים בהכרח) ולפיכך גם זו אינה בחירה חופשית (מאילוצים)! כלומר בחירה מאולצת איננה חופשית. אין כאן אלא אשליה סובייקטיבית של הבוחר כאילו הוא יכול היה לבחור אחרת ולא עשה כן. כמובן שאחריותו של הבוחר על תוצאות בחירתו - למרות שזו אינה חופשית - בעינה עומדת.

19
מני יערי

גם אם נניח שאין רצון חופשי, זה לא אמור לשנות כלום באופן שבו ננהג, נחשוב או נחליט, מפני שהדטרמינזם לא שולל את ההשפעות החיצוניות. אם ניקח לדוגמא התנהגות לא מוסרית כמו פשיעה, הרי הרעיון הדטרמינסטי לא באמת צריך לשנות את הצורך לכלוא או להעניש התנהגות זו (באמתלה של חטסר אחריות), מפני שענישה יכולה באופן דטרמינסטי לשנות את התנהגות הפושע (שילוב של חווית הסבל עם הפחד מסבל נוסף). אם כן, אפשר לקבל את האמת הדטרמינסטית בשלווה גמורה מתוך ידיעה שלאמת זו אין השפעה מהותית על האופן שבו אנחנו תופסים את העולם ומקבלים החלטות. ובקיצור, גם עולם דטרמינסטי כמנהגו נוהג.

20
מאיר שמואל

שאלות ללא מענה ...
האם "בחירה חופשית" היא מושג פיזיקלי שנתן למדידה כמותית?
האם "בחירה חופשית" מחייבת אובייקט שאליו מיוחסת הפעולה?
האם "בחירה חופשית" מחייבת קיום של תודעה?
האם "בחירה חופשית" מחייבת תנאי מקדים של רצון?

21
מאיר שמואל

מה הם תנאי המבחן לבחירה חופשית?
האם לא נכון לומר שתנאי מרכזי הוא,
חוסר האפשרות לנבא באופן מלא כל מצב אפשרי?
כל עוד ישנם פרמטרים אינהרנטיים שיוצרים אי ודאות כלשהי, ניתן לומר שישנה מידה כלשהי של בחירה חופשית.
למשל, לא ניתן ליחס בחירה חופשית למחשב (לא משנה עד כמה הוא מורכב), כיוון שניתן לשכפל את המחשב ולקבל תמיד אותה התוצאה בכל המחשבים המשוכפלים.
תורת הקוונטים מעלה את עניין אי-הוודאות כחלק מהותי מטבע המציאות. כל דבר פיזי "לוקה" באי ודאות מובנת. האם זה מופרך לומר, שחלקיק שנמדד ונמצה במקום מסוים פשוט "בחר" להיות שם במלוא מובנה של הבחירה החופשית? ואם בחירה חופשית מחייב תודעה (שאלה פתוחה) אז לחלקיק יש תודעה ובמובן מסוים גם רצון (עוד שאלה פתוחה). האם אטום, המורכב מאלפי חלקיקים אלמנטריים, מהווה תוצר של שילוב ואיחוד של מצבי אי-הודאות, מכיל אפשרויות בחירה אחרות לגמרי משל חלקיק ולכן גם תודעה אחרת? וכך גם ניתן לשאול לגבי תא וכך הלאה עד לבני האדם. לבני האדם, בעלי מוח המורכב ממיליארדי תאי מוח, יש מצבי אי-ודואת אינהרנטיים ייחודיים ולכן יש להם בחירה חופשית ולכן תודעה ורצון חופשיים. בחירה חופשית היא חלק מהותי מטבע המציאות וזה לא משנה אם ניתן לנבא, ע"י ניתוח פעילות נוירונים, חצי שנייה לפני שבוצעה הבחירה, בהצלחה של למעלה מ- 90% . אני למשל, ב 100% מהפעמים אבחר לוות ולא לפגוע פיזית באחר, מה שככל הנראה לא מעיד על חוסר ביכולת של "בחירה חופשית", אולי אפילו להפך...