אלכסון קלאסיק אשליית הרצון החופשי

רובם המכריע של הפילוסופים והתיאולוגים טוען זה מאות שנים שהציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה תלויה באמונה רווחת ברצון חופשי – ושאובדן האמונה הזאת עלול להיות הרה אסון. הקודים המוסריים שלנו, לדוגמה, מבוססים על ההנחה שאנו מסוגלים לבחור בחופשיות בין טוב לרע. במסורת הנוצרית מכנים זאת "חירות מוסרית" (moral liberty) – היכולת לזהות את הטוב ולחתור אליו, במקום להיכנע לתאוותינו ולתשוקותינו. עמנואל קאנט אישש את הקשר בין חירות לטוב מוסרי. הוא טען כי לולא היינו חופשיים לבחור, לא היה טעם לומר שעלינו לבחור בדרך הישר.

המחקר החדש הנחית מהלומה ניצחת על האמונה ברצון חופשי, וההשלכות מרחיקות לכתכיום, הנחת הרצון החופשי שזורה בכל היבטי הפוליטיקה האמריקנית, החל ממדיניות הרווחה וכלה בדין הפלילי. היא חלחלה לכל פינות התרבות הפופולרית והשתכנה בלב החלום האמריקני – האמונה שכל אדם, מכל רקע חברתי או כלכלי, יכול לבנות לעצמו חיים ראויים לשמם. כפי שכתב ברק אובמה בספרו The Audacity of Hope, "הערכים [האמריקניים] מושתתים על אופטימיות בסיסית ואמונה ברצון חופשי".

"קיר", תצלום: ג'ונתן קוס-ריד

אז מה קורה אם האמונה הזאת נשחקת?

ההחלטה המודעת לפעול, שאותה אנו מייחסים בדרך כלל לרצון חופשי, נראית כתוסף, לאחר שהמוח כבר הניע את הפעולה

עולם המדע טוען, בביטחון רב מתמיד, שניתן להסביר את כל ההתנהגויות האנושיות על פי חוקים מוגדרים של סיבה ותוצאה. התמורה התפיסתית הזו היא המשכה של המהפכה האינטלקטואלית שהחלה לפני 150 שנה, כשצ'רלס דרווין פרסם לראשונה את "מוצא המינים". זמן קצר לאחר שדרווין הציג את תורת האבולוציה התחיל בן דודו סר פרנסיס גלטון להתוות את השלכותיה: אם בני האדם עברו תהליך אבולוציוני, משתמע כי כלים שכליים כמו אינטליגנציה הם תורשתיים. אבל אנחנו משתמשים בכלים האלה – המפותחים יותר אצל אחדים מאשר אצל אחרים – כדי לקבל החלטות. לכן יכולתנו לבחור את גורלנו אינה חופשית, אלא תלויה בתורשה ביולוגית.

זו הייתה יריית הפתיחה של הדיון הסוער בנושא "תורשה מול סביבה" שנמשך לאורך המאה ה-20. האם מעשינו הם פועל יוצא של הגנטיקה שלנו? או שמא הם תוצאה של השפעה סביבתית? הן התורשה והן הסביבה צברו לזכותן מספר ראיות מרשים. חלק מהמדענים תומכים באחת, אחרים תומכים באחרת או בשילוב כלשהו בין השתיים, אבל כולם מניחים שהמעשים שלנו נקבעים על-ידי משהו.

כאשר אנשים מפסיקים להאמין שהם חופשיים לפעול כרצונם, הם מפסיקים לראות בעצמם אחראים למעשיהם

בעשורים האחרונים עוזרים לנו מחקרי המוח להכריע בעימות בין תורשה לסביבה, והם הנחיתו מהלומה ניצחת על מושג הרצון החופשי. סורקי מוח אפשרו לנו להציץ לתוך גולגולתו של אדם חי, חשפו בפנינו רשתות נוירונים מורכבות ועזרו למדענים להגיע להסכמה שהגנים והסביבה גם יחד מעצבים את הרשתות האלה. אבל הקהילה המדעית מסכימה גם ש"ירי" הנוירונים קובע את כל המחשבות, התקוות, הזיכרונות והחלומות שלנו. לא את חלקם, לא את רובם, אלא את כולם.

אנו יודעים ששינויים כימיים במוח עשויים לשנות את התנהגותנו, אחרת משקאות אלכוהוליים ותרופות אנטי-פסיכוטיות לא היו מייצרים את ההשפעה הרצויה. אותו דבר נכון גם למבנה המוח: מקרים של אנשים בוגרים שהפכו לרוצחים או פדופילים לאחר שהתפתח אצלם גידול במוח, מבהירים עד כמה אנו תלויים במאפיינים הפיזיים של האיבר שבגולגולתנו.

מדענם רבים חושבים שהפיזיולוג האמריקני בנג'מין ליבֶּט הוכיח בשנות השמונים שאין לנו רצון חופשי. באותה תקופה כבר היה ידוע, למשל, שפעילות חשמלית מצטברת במוחו של אדם עוד לפני שהוא מזיז את היד. ליבט הראה שההצטברות הזאת מתרחשת אפילו לפני שהאדם מקבל את ההחלטה המודעת להזיז את ידו. ההחלטה המודעת לפעול, שאותה אנו מייחסים בדרך כלל לרצון חופשי, נראית כאן כתוסף, כמין שחזור אירועים הנעשה לאחר מעשה, לאחר שהמוח כבר הניע את הפעולה.

"ברירות", תצלום: דרק בראף

העיסוק המתמשך בסוגיית התורשה והסביבה הרגיל אותנו לחשוב שאנו מושפעים מדברים שאינם בשליטתנו. אבל הוא השאיר מקום, לפחות בעיני הציבור, לאפשרות שאנו מסוגלים להתגבר על הנסיבות שלנו, או על הגנים שלנו, ולשלוט בגורלנו. חוקרי המוח מציבים בפנינו אתגר גדול יותר: הם מציגים את המוח כמערכת גופנית, כמו כל שאר מערכות גופנו, וטוענים שאיננו מפעילים אותה בכוח הרצון, בדיוק כפי שאיננו גורמים ללב לפעום בכוח הרצון. כיום, המדע תופס את ההתנהגות האנושית כירי של נוירונים, המוביל לירי של נוירונים אחרים, המייצר מחשבות ומעשים. זוהי שרשרת רציפה שתחילתה ברגע לידתנו. על כן ניתן לומר, באופן עקרוני, שאנחנו צפויים לחלוטין. אם נבין בצורה טובה מספיק את המבנה וההרכב הכימי של מוח מסוים, נוכל, בתיאוריה, לחזות את תגובותיו של אותו אדם לכל גירוי ברמת דיוק של 100 אחוז.

הממצאים האלה והשלכותיהם אינם חדשים. התופעה החדשה היא התפשטותה של הספקנות כלפי הרצון החופשי, הזולגת מהמעבדות אל דעת הקהל הציבורית. לדוגמה, מספר התיקים המשפטיים שבהם מוצגות ראיות ממדעי המוח גדל יותר מפי שניים בעשור האחרון, וברוב המקרים הנאשמים טוענים ש"המוח שלי גרם לי לעשות את זה". ורבים מפנימים את המסר הזה גם בהקשרים אחרים, לפחות על סמך מספר הספרים והמאמרים המתיימרים להסביר לנו כיצד המוח שלנו מגיב לכל דבר אפשרי, ממוזיקה ועד קסמים. הדטרמיניזם, על צורותיו השונות, צובר פופולריות. מעמדם של הספקנים נוסק.

ההתפתחויות האלה מעלות מספר שאלות מטרידות, שהופכות פחות ופחות תיאורטיות: אם אחריות מוסרית מבוססת על אמונה בכושר ההחלטה האנושי, האם התפשטות האמונה בדטרמיניזם תהפוך אותנו לאנשים חסרי אחריות מבחינה מוסרית? ואם יותר ויותר אנשים רואים ברצון החופשי אשליה, מה יקרה לכל המוסדות המבוססים עליו?

ב-2002 העלו שני פסיכולוגים רעיון פשוט אך מבריק: במקום לשער מה עשוי לקרות אם אנשים יאבדו את אמונתם בכושר ההחלטה שלהם, אפשר לבצע ניסוי ולגלות מה יקרה. קתלין וֹוס (Vohs), אז מאוניברסיטת יוטה, וג'ונתן סְקוּלֶר (Schooler) מאוניברסיטת פיטסבורג ביקשו מקבוצת משתתפים לקרוא קטע הטוען שרצון חופשי הוא אשליה, ומקבוצה אחרת לקרוא קטע המציג עמדה ניטרלית בנושא. לאחר מכן הציבו מגוון של פיתויים בפני חברי שתי הקבוצות ובחנו את התנהגותם. האם הבדלים בתפיסות פילוסופיות מופשטות ישפיעו על קבלת ההחלטות שלהם?

אכן כן. הנבדקים עברו מבחן במתמטיקה בנסיבות המאפשרות להם לרמות בקלות, ובקבוצה הראשונה, שקראה את הטקסט הטוען כי רצון חופשי הוא אשליה, נמצא שיעור גבוה יותר של רמאים. כשחברי הקבוצה הזו קיבלו הזדמנות לגנוב ללא השלכות – לקחת יותר כסף משהגיע להם ממעטפה המכילה מטבעות של דולר – הם גנבו יותר מאשר חברי הקבוצה השנייה. ווס אמרה לי שהיא וסקולר בחנו שורה של מדדים וראו כי "בקרב [חברי הקבוצה הראשונה] היה שיעור גבוה יותר של התנהגות בלתי מוסרית".

משתמע כי כאשר אנשים מפסיקים להאמין שהם חופשיים לפעול כרצונם, הם מפסיקים לראות בעצמם אחראים למעשיהם. לכן הן נוהגים בחוסר אחריות רב יותר ונכנעים לדחפים בלתי מוסריים. ווס מבהירה כי התוצאה הזו אינה מוגבלת לניסויי מעבדה. "אנו מזהים אותן תופעות אצל אנשים שבאופן טבעי מאמינים יותר או פחות ברצון חופשי", אמרה.

במחקר נוסף מדדו ווס ועמיתיה את מידת אמונתם של עובדי קבלן ברצון חופשי, ואז בחנו את ביצועיהם בעבודה על סמך הדירוג שנתן האחראי עליהם. עובדים בעלי אמונה חזקה יותר ברצון חופשי הגיעו בזמן לעתים קרובות יותר וקיבלו דירוגים טובים יותר. למעשה, התברר כי האמונה ברצון חופשי היא גורם מנבא טוב יותר לביצועים בעבודה מאשר מדדים ידועים כמו הערכה עצמית של מוסר עבודה.

רוי באומייסטר מאוניברסיטת פלורידה סטייט, חלוץ נוסף בתחום הפסיכולוגיה של הרצון החופשי, הוסיף על הממצאים האלה. לדוגמה, הוא ועמיתיו מצאו שסטודנטים בעלי אמונה מועטה ברצון חופשי השקיעו פחות זמן בעזרה לתלמידים אחרים מאשר סטודנטים בעלי אמונה רבה ברצון חופשי. נוסף לכך, החוקרים נתנו לחלק מהסטודנטים לקרוא הצהרות כמו "המדע הוכיח שרצון חופשי הוא אשליה", זאת כדי להנחיל בהם תפיסה דטרמיניסטית. אחוז קטן יותר מבין הסטודנטים האלה נתן כסף לחסרי בית או הסכים להשאיל מכשיר טלפון לאדם אחר.

מחקרים נוספים שערכו באומייסטר ועמיתיו זיהו קשר בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין לחץ, אומללות ומחויבות מועטה יותר למערכות יחסים. הם מצאו שכאשר הם מעודדים את הנבדקים להאמין ש"כל הפעולות האנושיות תלויות באירועים קודמים, ובסופו של דבר ניתן לפרשן על-פי תנועתן של מולקולות", יורדת מידת המשמעות שהם מייחסים לחיים. קבוצת חוקרים נוספת פרסמה השנה מחקר שבו נמצא מִתאם בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין ביצועים אקדמיים גרועים.

רשימת הממצאים ארוכה: נמצא קשר בין האמונה שרצון חופשי הוא אשליה לבין ירידה במידת היצירתיות, עלייה במידת הקונפורמיזם, ירידה בנכונות ללמוד מטעויות וירידה בשיעור הכרת התודה בין אנשים. נראה כי הדטרמיניזם מוביל אותנו אל הצד האפל בכל חזית אפשרית.

עבודה בחללים קובייתיים (הספרייה במלמו). תצלום: טימי ל'.

מעטים החוקרים שירגישו בנוח לטעון כי אנשים צריכים להאמין בשקר בוטה. הנצחת הכזב תפגע ביושרתם ותפר עיקרון שפילוסופים מוקירים זה זמן רב: התקווה האפלטונית שהאמת והטוֹּב הולכים יד ביד. שאול סמילנסקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, נאבק בשאלה הזאת לאורך הקריירה שלו והגיע למסקנה כואבת: לא כדאי שאנשים יפנימו את האמת באשר לסוגיית הרצון החופשי.

סמילנסקי משוכנע שרצון חופשי אינו קיים במובן המסורתי, ושיהיה רע מאוד אם אנשים יבינו זאת. "תאר לך", אמר לי, "שאני מתלבט אם עלי למלא את חובתי, כמו למשל לצנוח לשטח אויב, או לחילופין משהו בנלי יותר, כמו לדווח על חריגה כלשהי בעבודה ולסכן את משרתי. אם כולם יסכימו שאין רצון חופשי, אז אנשים יאמרו 'מה שהוא לא עשה, לא הייתה לו ברירה – אי אפשר להאשים אותו'. לכן אני יודע שלא יגנו אותי אם אבחר באפשרות האנוכית". בעיניו, מדובר בסכנה לחברה, ו"ככל שרבים יותר יאמצו את נקודת ההשקפה הדטרמיניסטית, המצב יילך ויחריף".

לפי סמילנסקי, הדטרמיניזם לא חותר רק תחת מושג האשמה, אלא גם תחת מושג השבח. תארו לכם שאני מחליט כן לסכן את חיי ולצנוח לשטח אויב כדי לבצע משימה נועזת. לאחר מכן יאמרו שלא הייתה לי ברירה, שהישגיי אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת, ולכן אינם ראויים לשבחים. וכפי שהחתירה תחת מושג האשמה מכשירה התנהגות בלתי מוסרית, החתירה תחת מושג השבח מבטלת את התמריץ לבצע מעשים טובים. הגיבורים שלנו לא יהיו מעוררי השראה כמקודם, טוען סמילנסקי, ההישגים שלנו לא יהיו ראויים לציון כמקודם, ובמהרה נידרדר לניוון מוסרי ולייאוש.

סמילנסקי תומך בגישה שהוא מכנה illusionism ("אשלייתנות") – האמונה שרצון חופשי הוא אשליה שהחברה חייבת לשמר. עלינו לכלוא את האמונה בדטרמיניזם, ואת העובדות המאששות אותה, במגדל השן. רק מתי מעט אמורים להעז "להישיר מבט אל האמת האפלה" השוכנת מאחורי כותלי המגדל. סמילנסקי אומר שהוא מבין שיש משהו קיצוני ואף נורא בגישה הזאת, אבל אם עלינו לבחור בין האמת לבין הטוב, הרי שעלינו להשליך את האמת לטובת החברה.

טיעוניו של סמילנסקי עלולים להישמע מוזרים בתחילה, משום שהוא מאמין כי אין רצון חופשי: אם אנחנו לא באמת מחליטים שום דבר בכוחות עצמנו, למי אכפת אם המידע הזה יתפשט? אבל מידע חדש הוא קלט חושי כמו כל דבר אחר, והוא עשוי לשנות את התנהגותנו גם אם איננו מחוללים את השינוי הזה במודע. במונחי סיבה ותוצאה: גם אם האמונה ברצון החופשי לא נותנת לנו השראה לנהוג במוסריות, הרי שהיא נותנת לנו גירוי לעשות זאת.

אשלייתנות היא עמדת מיעוט בקרב הפילוסופים, שרובם עדיין מקווה לפשר בין הטוב לבין האמת. אך היא משקפת בכל זאת גישה הגותית ותיקה. ניטשה אמר שהרצון החופשי הוא "תחבולה של תיאולוגים" המתירה לנו "לשפוט ולהעניש". והוגים רבים האמינו, כמו סמילנסקי, שללא מוסדות השיפוט והענישה נידרדר לברבריות.

סמילנסקי אינו תומך באמצעי שליטה אורווליאניים. למרבה המזל, הוא טוען, איננו זקוקים להם. האמונה ברצון חופשי היא טבעית לנו. מדענים ופרשנים צריכים רק להפגין מעט ריסון במקום לספר לאנשים בששון ובשמחה כי יסודות חייהם אינם אלא אשליה. רוב המדענים "לא מבינים איזו השפעה עלולה להיות לרעיונות האלה", אמר לי סמילנסקי. "מסוכן ורשלני לעודד דטרמיניזם".

לא כל החוקרים שיוצאים בפומבי נגד הרצון החופשי עיוורים להשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של עמדותיהם. חלקם פשוט לא מסכים שההשלכות האלה כוללות את קריסת הציביליזציה האנושית. אחד הבולטים שבהם הוא חוקר המוח סאם האריס, שבספרו משנת 2012, Free Will, ניסה לרסק את פנטזיית הבחירה החופשית. כמו סמילנסקי, גם הוא מאמין שהרצון החופשי הוא אשליה. אבל האריס חושב שייטב לנו בלעדיה.

"אנחנו צריכים להאמין באמת", אמר לי האריס. אשליות, מועילות ככל שיהיו, תמיד יעכבו ויגבילו אותנו. לדוגמה, אנחנו משתמשים כעת בעונש המאסר כדי להרתיע אנשים מביצוע מעשים רעים. אבל אם נשלים עם העובדה ש"ההתנהגות האנושית נובעת מגורמים נוירו-פיזיולוגיים", נבין טוב יותר מה גורם לאנשים להמשיך לבצע מעשים רעים למרות איום המאסר, וכך נבין כיצד לעצור אותם. "אנחנו צריכים לדעת על אילו כפתורים אנחנו צריכים ללחוץ, כחברה, כדי לעודד את עצמנו להיות האנשים הטובים ביותר שאנו מסוגלים להיות", אמר לי האריס.

לטענתו, עלינו להכיר בכך שבמובן מסוים, אפילו הפושעים הנוראים ביותר, כמו רוצחים פסיכופתים, אינם אלא אנשים חסרי מזל. "הם לא בחרו את הגֶנים שלהם. הם לא בחרו את ההורים שלהם. הם לא יצרו את המוחות שלהם, אך מוחותיהם הם המקור לכוונות ולמעשים שלהם". אפשר לטעון כי ברמה מהותית כלשהי, הם אינם אשמים בפשעיהם. אם נבין זאת, נהיה מסוגלים לשקול באובייקטיביות כיצד לשקם עבריינים ולהפחית את שיעור הפשיעה העתידי. האריס חושב שעם הזמן "אולי נוכל לרפא פסיכופתיה", אבל רק אם נשלים עם העובדה שהמוח, ולא מושג ערטילאי כמו רצון חופשי, הוא הגורם לה.

אגף בכלא אלקטרז. תצלום: יוברט יו.

יתר על כן, ההשלמה הזאת תשחרר אותנו מהשנאה. אחריות אישית היא אחת מאבני היסוד של החיים המתורבתים, אבל אנו משלמים עליה מחיר כבד: פעולת ההאשמה ממלאת אותנו כעס ונקמנות וכך פוגעת בכושר השיפוט שלנו.

האריס מציע להשוות "בין היחס להוריקן קתרינה... לבין היחס לפיגועי ה-11 בספטמבר". בעיני אמריקנים רבים, הטרוריסטים שחטפו את המטוסים ב-2001 הם התגלמות הפושע שמחליט מרצונו החופשי לעשות רע. אבל אם נזנח את האמונה ברצון החופשי ניאלץ לתפוס את התנהגותם כמו כל תופעה טבעית אחרת. לדעתו, שינוי הגישה הזה יעזור לנו להגיב לאירועים שונים באופן רציונלי יותר.

אמנם שני האירועים היו אסונות בקנה מידה דומה, אך התגובות להם היו שונות בתכלית. אף אחד לא רצה לנקום בסופות הטרופיות או להכריז מלחמה על מזג האוויר, לכן לאחר קתרינה היה אפשר להתמקד בבנייה מחדש ובמניעות אסונות טבע עתידיים. לטענת האריס, התגובות שלנו ל-11 בספטמבר הושפעו מהזעם ומהרצון בנקמה, והובילו לאובדן מיותר של חיי אדם רבים. האריס אינו טוען שלא היינו צריכים להגיב לפיגועים, אלא שתגובה שקולה הייתה נראית אחרת לגמרי והייתה מפחיתה משמעותית את היקף אובדן חיי האדם. "שנאה היא רעל", אמר לי, "והיא עלולה להפר את יציבות חיי הפרט והחיים החברתיים גם יחד. אם נפסיק להאמין ברצון חופשי, לא תהיה עוד סיבה רציונלית לשנוא אף אחד".

כאמור, הממצאים של קתלין ווס ועמיתיה מלמדים כי האמונה בכך שמעשינו שלנו נובעים מכוחות שאינם בשליטתנו, גורמת נזקים חברתיים: התערערות אמות המידה המוסריות, המוטיבציה האישית ותחושת המשמעות בחיים. האריס, מצדו, חושב שאם נפנים כי גם מעשיהם של אחרים נובעים מכוחות שאינם בשליטתם, נפיק יתרונות חברתיים רבים. מנקודת מבטו, ההשלכות המוסריות של הדטרמיניזם נראות שונות לחלוטין, וטובות הרבה יותר.

יתרה מזו, טוען האריס, ככל שאנשים מן השורה ייטיבו להבין כיצד מוחותיהם פועלים, יתפוגג חלק גדול מהבעיות שווס ואחרים תיארו. בספרו הוא כותב כי דטרמיניזם אין משמעותו "שמודעוּת והתעמקות בקבלת החלטות הן חסרות תכלית". סוגי פעולות מסוימים דורשים מאיתנו לקבל החלטה מודעת, כלומר לשקול טיעונים ולבחון ראיות. נכון שאם יציבו אותנו 100 פעמים באותה סיטואציה בדיוק, נקבל אותה החלטה בכל פעם, "בדיוק כאילו אנחנו מחזירים סרט להתחלה וצופים בו מחדש". אבל פעולת ההתעמקות עצמה – ההתמודדות עם עובדות ורגשות, שאותה אנו תופסים כנדבך חיוני של טבע האדם – היא בכל זאת אמיתית.

בעיני האריס, הבעיה הגדולה היא שאנשים נוטים לבלבל בין דטרמיניזם לפטליזם. דטרמיניזם הוא האמונה שההחלטות שלנו הן חלק משרשרת בל-תינתק של סיבה ותוצאה. פטליזם, לעומת זאת, הוא האמונה שההחלטות שלנו אינן חשובות בכלל כי מה שאמור לקרות, יקרה, כמו נישואיו של אדיפוס לאמו על אף ניסיונותיו להימנע מגורל זה.

כשאנשים שומעים שאין רצון חופשי, הם הופכים לפטליסטים שלא בצדק. הם חושבים שכל מאמציהם לשווא. אך הם טועים, אנשים אינם נעים לעבר גורל בלתי נמנע. בהינתן גירויים שונים (תפיסה שונה של רצון חופשי, לדוגמה) הם יתנהגו אחרת ולכן יחיו חיים אחרים. האריס מאמין שאם אנשים ילמדו לעשות את ההבחנות הדקות האלה, ההשלכות של אובדן האמונה ברצון החופשי יהיו שליליות הרבה פחות מאשר בניסויים של ווס ובאומייסטר.

האם אפשר להרחיק לכת עוד יותר? האם ישנה גישת ביניים שמשמרת גם את ההשראה שמעניקה לנו האמונה ברצון החופשי וגם את החמלה שהדטרמיניזם מחדיר בנו?

פילוסופים ותיאולוגים נוהגים לדבר על רצון חופשי כאילו הוא דולק או כבוי: או שהתודעה שלנו מרחפת בחופשיות, כמו רוח רפאים, במנותק מהשרשרת הסיבתית, או שאנחנו מתגלגלים בלי שליטה בחיינו כמו סלע המידרדר במורד הר. אבל ייתכן שישנה דרך נוספת לבחון את עצמאות פעולתם של בני האדם.

חוקרים אחדים טוענים שבבואנו לדון בסוגיית חופש הבחירה, עלינו לזכור את יכולתנו האמיתית מאוד והמתוחכמת מאוד לזהות תגובות אפשריות שונות למצב נתון. אחד החוקרים האלה הוא ברוס וֹולֶר (Waller), מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת יאנגסטאון סטייט. בספרו החדש, Restorative Free Will, הוא כותב כי עלינו להתמקד ביכולתנו לייצר מגוון רחב של אפשרויות בכל סיטואציה אפשרית ולהכריע ביניהן ללא אילוצים חיצוניים.

מבחינת וולר בכלל לא משנה אם התהליכים האלה נובעים משרשרת סיבתית או מ"ירי" של נוירונים. הוא טוען שרצון חופשי ודטרמיניזם אינם הפכים כפי שנהוג לחשוב. הם פשוט מתארים את התנהגותנו ברמות שונות.

וולר מאמין שהגישה שלו מתיישבת עם הידע הקיים לגבי אבולוציה: בעלי חיים המלקטים מזון – בהם בני אדם, אך גם עכברים, או דובים, או עורבים – צריכים להיות מסוגלים לייצר אפשרויות עבור עצמם ולקבל החלטות בסביבה מורכבת ומשתנה. בני אדם, עם מוחותיהם העצומים, טובים הרבה יותר בייצור ושקילת אפשרויות מאשר חיות. טווח האפשרויות שלנו רחב הרבה יותר, ולכן אנחנו חופשיים יותר ברמה בסיסית מאוד.

הגדרת הרצון החופשי של וולר תואמת את האופן שבו אנשים רבים מן השורה מבינים את מושג זה. במחקר מ-2010 נמצא כי רוב האנשים תופסים את הרצון החופשי כיכולת לממש את רצונותינו ללא כפייה (כמו מישהו שמצמיד לכם אקדח לרקה). כל עוד נמשיך להאמין ברצון חופשי מעשי מסוג זה, נוכל לשמור על האידיאלים ואמות מידה המוסריות שווס ובאומייסטר בדקו.

"חירות", תצלום: ג'וזף גרוניג

אך הגישה של וולר בכל זאת מובילה אותנו לתפיסה שונה מאוד של צדק ואחריות מזו שרווחת כיום בחברה. אף אחד לא "גרם" את עצמו: אף אחד לא בוחר את הגנים שלו ואף אחת לא בוחרת את הסביבה שאליה היא נולדת. לכן לאף אחד אין אחריות מוחלטת על מי שהוא והדברים שהוא עושה. וולר אמר לי שהוא תומך בסנטימנט שבלב נאום "לא אתם בניתם את זה" מ-2012, שבו דיבר ברק אובמה על הגורמים החיצוניים שאחראים להצלחה. והוא לא הופתע מהביקורת החריפה שקיבל אובמה על נאומו ממי שרוצים להאמין כי הם האדריכלים הבלעדיים של הישגיהם. אך לדבריו אנו חייבים להבין כי הבדלים בתורשה ובסביבה קובעים את תוצאות חיינו, ו"לכן אפשר לנקוט צעדים מעשיים כדי לתמוך באנשים חסרי מזל ולעזור לכולם לממש את הפוטנציאל שלהם".

כדי להבין איך לעשות זאת יידרשו לנו עוד עשרות שנים, כיוון שאנו עדיין עמלים על פיצוח סודות המוח האנושי. סביר להניח כי בתחומים רבים המחקר הזה יוליד עוד חמלה ויעניק סיוע נוסף (וממוקד יותר) לאנשים המצויים במצב רע. וכשיהיה צורך להשתמש בענישה כגורם הרתעה, נוכל לאזן אותה לעתים קרובות בעזרת צעדים שיחזקו, ולא יחלישו, את הכישורים האוטונומיים החיוניים לכל מי שרוצה לחיות חיים ראויים. ניתן לטפח חופשיות רצון מהסוג הנדרש להצלחה – כלומר ניתן לטפח את הכישורים המאפשרים לנו לזהות אפשרויות חיוביות עבור עצמנו, לקבל החלטות טובות ולדבוק בהן - והאנשים שבתחתית הסולם החברתי זקוקים לטיפוח הזה יותר מכל אחד אחר.

זה עלול להישמע לכם כמו ניסיון עקר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ובמובן מסוים זה נכון. זהו ניסיון לשמור על כל ההיבטים החיוביים של מערכת האמונה ברצון החופשי ולהיפטר מהשליליים. ברק אובמה, שהגן על "אמונה ברצון חופשי" ובה בעת טען כי איננו האדריכלים הבלעדיים של גורלנו, למד על בשרו כמה מסובך ליישם את הגישה הזאת. אבל אולי זה מה שנדרש להצלת החלום האמריקני ואידיאלים חברתיים נוספים בעידן המדע.

סטיפן קייב הוא פילוסוף וכותב המתגורר בברלין. הוא מחבר הספר Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilization (ראה אור ב-2012).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-3 באוגוסט 2016

Save

Save

Save