אתאיזם והחתירה לאושר

היהדות היא התרבות היחידה שרואה אפיקורוסים כאנשים "לא מאמינים". בעצם מדובר באמונה איתנה -- באדם, בטבע ובמדע
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

רק ביהדות הפך שם הפילוסוף היווני אפיקורוס למושג המציין "כּופֵר", ו"אפיקורסות" הפכה למילה שמשמעותה "כפירה". כל כפירה נובעת מאמונה, בין שהיא אמונה דתית ובין שהיא אמונה לא-דתית. היהדות היא התרבות היחידה בעולם המערבי שהפכה כבר בימי קדם את שמו של הפילוסוף היווני אֶפִּיקוּרוֹס (270-341 לפנה"ס) למילה המציינת מושג מסוים, גם בעברית וגם בשפותיו הלאומיות האחרות של העם היהודי, כגון "אפיקורוס" ו"אפיקורסוּת" בעברית, ו"אֶפִּיקוֹיְרֶס" ביידיש.

"אפיקורוס" ציין ביהדות של ימי בית שני ואילך יהודי המאמין ביקום המתנהל לפי חוקי הטבע ("האומרים אוֹטוֹמָטוֹן הוא העולם"), ללא בורא או מנהיג. האפיקורסים היו יהודים שדגלו בבחירה חופשית ובריבונותו של האדם על חייו והאמינו בחֵירותו של הפרט ממחויבות למלא אחר מצוות ההלכה הדתית. מאמונה זו, כמו מכל אמונה, נובעת בהכרח כפירה בדברים מסוימים.

גם מאמונתו של יהודי דתי נובעת בהכרח כפירה באמונותיהם של אחרים, כולל אמונת האפיקורסים. מאמונתו של יהודי דתי באלוהים כבורא העולם וריבונו וכבורא האדם וריבונו, המשגיח על העולם ועל האדם ומצווה עליהם להתנהג כרצונו, נובעת הכפירה בריבונות האדם, בנצחיות היקום וחוקי הטבע – ובזכותו של היהודי לבחור בחירה חופשית את הדרך שבה יממש את יהדותו בתרבותו הלאומית, תוך מילוי מחויבותו המוסרית כאדם.
מאמונתו של האפיקורוס היהודי נובעת הכפירה במחויבותם של כל היהודים לשמור מצוות, להתפלל או להיות חברים בקהילה דתית. מאמונתו של האפיקורוס היהודי באלוהים כגיבור ספרותי, שעוצב על-ידי בני-אדם בדמות ייחודית בתרבויות לאומיות שונות, נובעת גם הכפירה במציאותו של האלוהים בתוך אינסופיותו של העולם, או מעֵבֶר לה.

האפיקורסים היהודים מאמינים כי התנ"ך הוא אנתולוגיה, שבה כונסו יצירות ספרותיות שחוברו במשך מאות שנים על-ידי מחברים רבים ונערכו בידי עורכים רבים באלף הראשון לפנה"ס

באמונתם ההומניסטית של אפיקורסים יהודים כלולה האמונה במחויבות לעיקרי הצדק והמוסר, או, כבניסוחו של הלל הזקן: "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור". כלומר: עיקרה של היהדות מתמצה בכך שלא יעולל אדם לזולתו את מה שלא היה רוצה שיעוללו לו, וכל השאר אינו אלא פרשנות, ואתה לֵך ולְמַד אותה ("ואידך זיל גמור").

מאמונה זו נובעת הכפירה בעליונותן של מצוות ההלכה הדתית על עקרונות המוסר והצדק. האמונה בזכויות כל בני-האדם לשוויון מלא בפני החוק והמשפט היא נעלה, לדעתם של האפיקורסים היהודים, על מצוות הדת המקפחות, למשל, את הנשים בגלל עצם היותן נשים, בין שהן מצוות הדת היהודית ובין שהן מצוותיהן של דתות אחרות.

האפיקורסים היהודים מאמינים כי התנ"ך הוא אנתולוגיה, שבה כונסו יצירות ספרותיות שחוברו במשך מאות שנים על-ידי מחברים רבים ונערכו בידי עורכים רבים באלף הראשון לפנה"ס, וכי יצירות ספרות אלה, כמו כל יצירות הספרות בעולם, מייצגות את המציאות החברתית, התרבותית והרוחנית בתקופה שבה נוצרו, גם אם אין הן מדווחות במדויק על האירועים ההיסטוריים כפי שאירעו במקום ובזמן המצוינים בסיפור המקראי.
מאמונה זו נובעת הכפירה במקורו האלוהי של הטקסט המקראי ובקדושתו.

כבר בסוף המאה התשיעית לסה"נ חי ופעל בעיר בַּאלְח', שהייתה אחד ממרכזי הסחר הגדולים על דרך המשי ושכנה בח'וֹראסאן שמדרום לבּוּכָרָה (כיום באפגניסטאן), אפיקורוס יהודי ושמו חִיוִי הבַּלְכִי. חיוי נודע לבני דורו בחיבור הפולמוסי שחיבר על התנ"ך, ובו ערך את השגותיו בצורת שאלות (מאתיים במספר). בשאלות אלה הִקשה על סבירותו של הנאמר בתנ"ך והצביע על הסתירות שבו ועל אי-הצדק בהתנהגותו של האל המשתמעת ממנו.

פסל של אפיקורוס מסוף המאה ה-3–תחילת המאה ה-2

פסל של אפיקורוס מסוף המאה ה-3–תחילת המאה ה-2

עם קושיותיו אלה התמודדו הוגים יהודים בני דורו והדורות שבאו אחריו, כגון רב סעדיה גאון, ר' אברהם אבן עזרא ור' משה אבן עזרא, ועל-פי השגותיהם עליו שוחזרו חלקים מחיבורו. כיוון שרובם המכריע של כתבי האפיקורסים, היהודים והלא-יהודים, שחיו ופעלו עד המאה ה-18, לא שרדו, אם משום שהושמדו במזיד ואם משום שאבדו, נודעת חשיבות סמלית לזכרו של חיוי הבלכי, מחלוצי האפיקורסות ביהדות. כמוהו כשאר האפיקורסים היהודים, שסייעו להתפתחות ההגות והתרבות היהודית דווקא משום שעוררו ויכוחים ומחלוקות, הביא חיוי הבּלכי לבחינה מחודשת של המוסכמות בקרב ההוגים שהתפלמסו איתו.

היהדות כתרבות פלורליסטית

הניגודים בין אמונות ודעות וכפירות מפתחים את היהדות כתרבות שהיא, כמו כל תרבות, "אחדות פונקציונלית של ניגודים" (קסירר).
מאחר שהיהדות הייתה ועודנה תרבות פלורליסטית, הריהי מאופיינת מקדמת דנא ועד ימינו במאבקים חברתיים ותרבותיים בין בעלי אמונות ודעות מנוגדות. עם זאת מתברר כיום ליהודים רבים שקיימת קִרבה רבה בינם לבין יהודים אחרים – בני עדות ותרבויות יהודיות אחרות – בשל עמדותיהם הדומות בתחומים רבים. יהודים אלה, הדוגלים בחופש ממחויבות לשמירת מצוות ובאי-ציות לפסיקות הרבנים, הם למעשה יהודים אפיקורסים, הנקראים בלשון היומיום "יהודים חילונים". האפיקורסות, או החילוניות, הייתה בימינו לנחלת הרוב בעם היהודי, ונודעת לה השפעה רבה על התפתחות היהדות כתרבות.

מאז ימי בית שני נחשבו היהודים בעלי האמונות הלא-דתיות ל"אפיקורסים" בעיני היהודים בעלי האמונות הדתיות; אך למרבה האירוניה נחשבו אז גם היהודים וגם הנוצרים המאמינים ל"אתֵאיסטים" ו"כופרים" בעיני הפאגאנים

עם המכנים המשותפים ליהודים החיים ביהדות כתרבות נמנים: המשמעות שהם מייחסים לחברוּתם בעם היהודי, מורשתם ההיסטורית המשותפת, זיקתם לתנ"ך כבסיס היהדות, היותם דוברים את השפה העברית או שפות יהודים אחרות, מוּדעותם לגורל המשותף ליהודים החיים בקרב בני עמים אחרים, יחסם לציונות, להשכלה כללית או להסתגרות בדל"ת אמות של הלכה, למהות האֵל, למשיחיות ולמיסטיקה, ועוד. כל אלה הם גורמים מאחדים ומלכדים.

כנגדם קיימים גם גורמים הפועלים לפילוג העם היהודי לכיתות, לתנועות ולחטיבות תרבות המתנגשות אלו באלו, שכן בעלי אמונות דתיות ולא-דתיות רואים בבעלי האמונות האחרות כופרים בעיקר. למשל: מן האמונה בבריאת העולם כפי שהיא מתוארת בתנ"ך – ובבורא העולם שהוא מנהיגו – נובעת הכפירה בהיות העולם הגשמי מערכת אוטונומית, הפועלת על-פי חוקי הטבע הנצחיים. והיפוכו של דבר: מן האמונה בעולם שכזה נובעת הכפירה באפשרות הבריאה כפי שהיא מתוארת בתנ"ך ובהנהגת העולם על-ידי אֵל שיש לרַצותו על-ידי שמירת מצוותיו.

מאז ימי בית שני נחשבו היהודים בעלי האמונות הלא-דתיות ל"אפיקורסים" בעיני היהודים בעלי האמונות הדתיות; אך למרבה האירוניה נחשבו אז גם היהודים וגם הנוצרים המאמינים ל"אתֵאיסטים" ו"כופרים" בעיני הפאגאנים, מפני שמן המונותֵאיזם היהודי והנוצרי השתמעה כפירה בקיומם של האֵלים הרבים שבהם האמינו אותם בעלי אמונות פוליתֵאיסטיות.

האפיקורסות ביהדות, מכל מקום, הייתה מאז ומתמיד זָרָז להתמודדות עם השאלות שבפי אפיקורסים וספקנים כמו חיוי הבלכי שנזכר לעיל, וכמו הרמב"ם, המשיג במורה נבוכים על תיאורי האֵל בספר בראשית וקובע שלא רק מין ואפיקורוס הוא זה הכופר בעיקר, אלא גם כל מי שמאמין שיש לאלוהים גוף ודמות הגוף ושהאדם יכול להשיגו בשכלו.

השאלות הנשאלות על-ידי מי שמטיל ספק במוסכמות – ובאמיתות שהתקדשו על-ידי המסורת – הן ביטוי למחשבה מקורית, המזעזעת את האיזון והשמרנות. שאלות וספקות הם הכוח המניע את המחקר, ההגות והיצירה האמנותית. על כן האמינו רציונליסטים בכל הזמנים שהספק הוא אבן הבוחן לגילוי האמת, כמו "מבחן ההפרכה" שהציע הפילוסוף קרל פּוֹפֶּר כקריטריון לכל מה שנחשב לאמת מדעית. בעת החדשה, מאז הגותו של שפינוזה, שוב לבשה האפיקורסות צורות חדשות, שיש להן הרבה מן המשותף עם קושיותיו של חיוי הבלכי או עם רעיונותיו המהפכניים של בעל מורה נבוכים. אך אפיקורסות זו הרחיקה לכת, והיא כוללת גם אמונות לא-דתיות – אַגנוסטיות, אתֵאיסטיות, פַּנתֵאיסטיות ודֶאיסטיות.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ההתנגשויות בין האמונות והדעות בזרמי היהדות השונים הן ממאפייניה המובהקים של התרבות הלאומית היהודית. הניגודים בין אורחות החיים הנובעים מהבדלי השקפות אינם מערערים את אחדותה או את יציבותה; אדרבה, הם מהווים חלק בלתי נפרד מהתפתחותה, ולדעת הפילוסוף ארנסט קַסירֶר הם חלק מכל תרבות מתפתחת ויציבה. בספרו של קסירר מסה על האדם: מבוא לפילוסופיה של התרבות האנושית הוא גורס שאחדותה של התרבות האנושית היא אחדות פונקציונלית. משמע: היסודות המרכיבים את התרבות משתנים בעקבות ההתנגשות בין ניגודים בתוכה, אך הם ממשיכים למלא תפקידים חיוניים בחיי בני-אדם כיחידים ובתרבותן של קבוצות אנושיות.

מבחינה זו דומה ההרמוניה הפונקציונלית בתרבות להרמוניה של הניגודים המתמידים שעליה דיבר הפילוסוף היווני בן המאות השישית והחמישית לפנה"ס הֶרַקליטוֹס: אחדוּת פעילה היא אחדות הניגודים, כמו הניגודים בין הכיוונים השונים של הכוח היוצרים את ההרמוניה הפונקציונלית של החץ והקשת או של הנֵבֶל, היכולים לתפקד רק הודות לניגודים אלה.

הגורמים השונים הפועלים בתרבות אנושית לאומית אינם מהווים אחדוּת בשל היותם זהים זה לזה. ייחודם של יחיד ושל כל קבוצה אנושית הם אימנֶנטיים ליישותם, מאפייניו של מותר האדם מבעלי-החיים האחרים. הניגודים הנובעים מן הייחוד והשוני והרצון לשנות, המאפיינים את בני-האדם, ממלאים תפקיד בהתפתחות מכלול התרבות שבה הם חיים. כאלה הם הכוחות המתנגשים הפועלים בעם היהודי בימינו ושפעלו בו בעבר: כולם תורמים למכלולה ולהתפתחותה של התרבות היהודית הדינמית והפלורליסטית, המשתנה מדי דור ומתעשרת הודות לניגודים ולשינויים המתחוללים בה.

להגדרתו של אריסטו את האדם כיצור חברתי אנו צריכים, טוען קסירר, להוסיף את המאפיינים המייחדים את החברה האנושית מחברת בעלי-החיים החברתיים האחרים, כגון הדבורים – המבצעות את משימותיהן מאז ומתמיד ביצועים יעילים ומדויקים המשרתים את מטרותיהן, ללא שינוי צורה ואופן, ללא התפתחות או סטייה מהמסורת, בזכות השמרנות המירבית המאפיינת את תרבותן.

"הכנר" מאת מארק שאגאל

"הכנר" מאת מארק שאגאל

חייו החברתיים של היצור האנושי מאופיינים ומוּנעים על-ידי הניגוד בין שני כוחות המשפיעים על המוּדעות האנושית: הזדהותו של האדם כפרט עם החברה, נימוסיה, מנהגיה ומוסכמותיה לגבי מורשתה ההיסטורית והתרבותית – ובו בזמן: מודעותו של הפרט לייחודו, לשוני בינו לבין זולתו, לאפשרויות שבידו לנהוג באופן שונה ובניגוד למוסכמות המקובלות בחברה שהוא חי בה.

שני הכוחות שהם בעלי פוטנציאל להתנגשות בחיי התרבות של כל אדם הם: ההסתגלות למסורת, מזה, והסטייה ממנה, או יצירת דבר-מה חסר תקדים, מזה – דבר-מה העשוי להפוך בדיעבד לחלק מן המסורת התרבותית.

בחברה פתוחה ופלורליסטית – המפוזרת בכל היבשות ומקובצת במגוון נרחב של קהילות – כמו זו של העם היהודי התאפשרו הניגודים וניתנה הזדמנות למתן ביטוי לייחודי ולשונה של האחר, גם כשנאלץ אותו אחר להתנגש עם הממסד השומר על המסורת. הניגוד הקוטבי בין שמירת המסורת לבין ערעורה, ובעיקר ההתחדשות חסרת התקדים שהתחוללה בחברה זו – שני אלה היו לכוח המפַתח את התרבות והחברה, הכלכלה והמדעים, הטכנולוגיה והתקשורת, הספרות והאמנות, חיי הייצור והיצירה – כוח שיש בידו לשנות לא רק את החיים בחברה, אלא גם את הסביבה הפיזית והפוליטית, כמו בגדול מפעליה של היהדות בזמן החדש: הקמת המדינה היהודית ופיתוח התרבות היהודית הישראלית.

קסירר מצביע על השמרנות הקיצונית, המשותפת לכל התרבויות שבהן שלטת התרבות המיתולוגית והאמונה במציאות המתוארת בה. בתרבויות אלה מתנהלים החיים במסגרות קשוחות, הכופות ציות למצוות עשה ולא תעשה, הכול בהתאם לאמונה בקדושת המסורת והמיתוס. כל סטייה ממסורת זו מאיימת על רקמת החיים כולה. כל הטלת ספק ב"עובדתיותו" של הנאמר במיתוס נחשבת לכפירה בעיקר, למעשה לא מוסרי ולפשע נגד החברה, לא רק נגד האל. כאשר מתפשטות אמונות חדשות, שמהן נובעת הכפירה במוסכמות ובקדושת הנאמר במיתוס ובמסורת, מתנגשים כמה כוחות בתוך התרבות והחברה המסורתית. במקום הסטגנציה והקפיאה על השמרים מתחילים לפעול תהליכי שינוי דינמיים בדת ובתרבות, תהליכים המפתחים דרכים חדשות בהתנהגות המוסרית וביחס לדת. "הדת מגיעה לבגרותה ולחירותה; היא שוברת את קסם המסורתיות הקשוחה" (קסירר: 282).

עם גבור תהליך החילון והִתרבות האפיקורסים ביהדות, התמעט והלך התפקיד שמילאו הדת היהודית ושמירת מצוותיה בחיי היומיום של מרבית היהודים בעולם במאה ה-20

ביהדות התחוללו לא אחת התנגשויות כאלה בין הכוחות השמרניים לבין האפיקורסים המטילים ספק, חרף אזהרתו של בן סירא המצוטטת בגמרא: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית – התבונן, אין לך עסק בנסתרות."

אזהרה זו טיפוסית לַחברה החיה בתרבות מיתולוגית הקרויה בפינו "היהדות האורתודוקסית", שבמסגרתה רואה רב משכיל חובה לעצמו לומר לי, למשל, בוויכוח פומבי בתוכנית טלוויזיה בישראל (בדצמבר 2005), כי העולם הוא בן 5,765 שנה, ה"א אלפים תשס"ה, לפי החישובים התואמים את האמור במיתוס היהודי התנ"כי – אף-על-פי שהוא יודע היטב, כמו כל המשתתפים האחרים בפאנל, שהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני כ-4 מיליארד שנה.

שה

פרנסיסקו דה סורבראן, ״שה האלוהים״, שמן על בד, 1640. באדיבות מוזיאון הפראדו

בעידן ההלניסטי-רומי התחוללו התנגשויות כאלה בכל התרבויות הדתיות של המזרח התיכון. אותן התנגשויות הביאו להיעלמות תרבויותיהן של הדתות הפּוֹליתֵאיסטיות (הכנענית, היוונית והרומית) מחיי מרבית תושביה של אירופה, אף ששרידים רבים של דתות פאגאניות אלה נותרו בפולחני הדתות המונותאיסטיות, בדת היהודית ובגירסתה הנוצרית, שהתפתחה והייתה לדת עצמאית.

תרבות הדת היהודית לא נעלמה. היא המשיכה להתפתח ולהשתנות, תוך שהיא שומרת על רצף היסטורי-תרבותי, בזכות ההתנגשויות והניגודים בין תרבויות היהודים בארצות פזוריהם הרבות ובזכות הזרמים הדתיים השונים שבה. יהודים רבים הצטרפו לקהילות דתיות אחרות, אך אלה שהמשיכו להיות חברים בקהילות העם היהודי יכלו לבור להם את דרכם בין הפלגים, הפיצולים, החטיבות והתרבויות היהודיות העדתיות, שהתפתחו זו ליד זו, או זו במרחק יבשת מזו.

מאז ועד היום נמשכים ומתגוונים הזרמים בתוך התרבות היהודית. בזכותם ממשיכה התרבות היהודית להתפתח כתרבות לאומית דינמית ורבת-תהפוכות. עם גבור תהליך החילון והִתרבות האפיקורסים ביהדות, התמעט והלך התפקיד שמילאו הדת היהודית ושמירת מצוותיה בחיי היומיום של מרבית היהודים בעולם במאה ה-20. ודווקא אז הואצה התפתחותה של התרבות היהודית החילונית, הן במרכזיה שבארצות אירופה השונות וביבשת אמריקה, והן במרכז התרבות היהודית החילונית הגדול והפורה ביותר בימינו – בארץ-ישראל ובמדינת ישראל שקמה בה.

 אפיקורוס האמין כי רק באמצעות ריסון ואיפוק מצד האדם בסיפוק תשוקותיו ויצריו, התחשבותו בזולת ובחברה ובכללי הצדק המבטיחים את יציבותה וקיומה – רק באמצעותם יוכלו בני-האדם להגשים את מטרת חייהם

* * *

אפיקורוס היה הפילוסוף שביסס השקפת עולם דֶאיסטית – הפרדה מוחלטת של האֵלים מהנהגת היקום והחיים האנושיים. השקפה זו שללה מן האֵלים כל תפקיד בבריאת העולם או בניהולו של הטבע וחוקיו ושיחררה את האדם מכל מחויבות להקריב קרבנות לאֵלים, להתפלל אליהם או למלא אחר מצווה דתית כלשהי שנוסחה על-ידי מנהיגים דתיים. מבחינות אלה צדק המשורר והפילוסוף הרומאי לוּקרֶטיוּס, בן המאה הראשונה לפנה"ס, בראותו את אמונתו של אפיקורוס כאמונה אַ-תֵאיסטית, משמע: אמונה לא-דתית. אמונתו זו של אפיקורוס התבטאה בהשקפתו האַטומיסטית – היות העולם, האינסופי בזמן ובמקום, עשוי אטומים (ביוונית: חלקיקים שאינם ניתנים להיחלק עוד), הנמצאים בתנועה מתמדת; אטומים אלה נפגשים זה בזה עקב תנועתם המתמדת ומתחברים לגופים דוממים או חיים – גופים החוזרים ומתפוררים לאטומים, הנעים ברִיק הסובב אותם.

על בסיס השקפה זו על היקום הבלתי נברא, שאינו מונהג על-ידי בורא או אֵל הזקוק לתפילותינו או לקרבנותינו, פיתח אפיקורוס את תורת המוסר שלו. תורה זו ראתה את האדם כחופשי לפעול למען הגשמת שאיפתו – לחיות חיים טובים יותר, להרבות את הנאותיו, לחתור לאושר. ניתוח התנאים שבהם תיתכן הגשמתן של שאיפות אלה הוליך את אפיקורוס לאמונה כי רק באמצעות ריסון ואיפוק מצד האדם בסיפוק תשוקותיו ויצריו, התחשבותו בזולת ובחברה ובכללי הצדק המבטיחים את יציבותה וקיומה – רק באמצעותם יוכלו בני-האדם להגשים את מטרת חייהם: הטבת החיים האנושיים מתוך הנאה ותענוגות מבוקרים ומרוסנים – כולל הנאות הגוף והנפש, הנאות רוחניות והנאות חברתיות, שהעליונה שבהם היא הידידות בין בני-האדם. השקפה זו של אפיקורוס התפשטה בעולם ההלניסטי במשך שבע מאות שנה, החל במאה השלישית לפנה"ס (ימי בית שני בתולדות עם ישראל) וכלה בתקופה הביזנטית, וחזרה והתפשטה שוב בתרבויות הלאומיות של העולם המערבי, כולל היהדות, החל בתקופת הרנסאנס ודרך תקופת הנאורות במאה ה-18.

מאמר זה מבוסס על ספרו של פרופסור יעקב מלכין "הגן של אפיקורוס: אתאיזם, יהדות והחתירה לאושר" אשר רואה אור בימים אלה בהוצאות חרגול ומודן. מלכין הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה לאמנויות וממייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הספר הוא נוסח מחודש ומתוקן לפרק "אפיקורוס ואפיקורסים: השפעת אפיקורוס היווני ו'אפיקורסים' יהודים על היהדות", בתוך יעקב מלכין (עורך), תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל (כתר וספריית היהדות החילונית, 2006).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יעקב מלכין.
- דימוי שעראוגוסטוס מלסטרום, ״פיות רוקדות בטבע״, שמן על בד, 1866. באדיבות המוזיאון לאמנות בשטוקהולם


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אתאיזם והחתירה לאושר

01
ראול מסא

הגיע הזמן שאיש רוח ופילוסוף חילוני ינסח באופן מתודי ורהוט את האמונה החילונית ויציג אותה ערכית ומחייבת ככל אמונה אחרת. יעקב מלכין עושה זאת בגדול. כל הכבוד. אולי בכל זאת יש לנו סיכוי לחזור לציונות מגשימה ויצרנית.