אתה מסתכל עלי?

מה חולף במוחנו כשאנו רואים גוף עירום? ככל שגופו של האדם שמולנו חשוף יותר, כך אנו מייחסים לו תודעה, רגישות וכשירות מוסרית שונה משלנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 2010 קיבלו העורכים של "ווג פריז" החלטה עיצובית שעמדה להוביל במהרה לשינוי גורף בחוק הצרפתי. תמונת אמצע בגיליון דצמבר הציגה דוגמנית בשם תילן בלונדו. באחת התמונות היא הייתה שרועה על שטיח מעור נמר כששמלתה חושפת כתף, רגל מעוטרת תכשיטים מרימה נעל בעקב גבוה, ועיניה המאופרות בכבדות נועצות מבט עז במצלמה. זו הייתה עשויה להיות תמונת אופנה טיפוסית לולא הייתה בלונדו בת תשע.

התמונה עוררה שערורייה – 84 אחוז מהמשתתפים באחד הסקרים שהתייחסו לנושא, חשבו שזו תמונה מבזה – והפוליטיקאית הצרפתייה, שנטל ז'ואנו, כתבה בעקבותיה דו"ח תחת הכותרת "בגנות ההיפר-סקסואליזציה: מאבק חדש למען שוויון." הדו"ח דרש איסור על ביגוד למבוגרים במידות של ילדים ועל תחרויות יופי לילדים מתחת לגיל 16. בספטמבר השנה הצביע הסנאט הצרפתי לטובת איסור על תחרויות יופי; הוא מחכה לאישור בבית התחתון. "בגיל הזה צריך להתרכז ברכישת ידע," אמרה ז'ואנו ל-AP. "אבל עם תחרויות 'מיני מיס' ואחרות, אנחנו שמים את ההופעה הפיזית של הילדים במרכז."

לא סביר שארצות הברית – שבה משודרת סדרת הריאליטי הפופולארית Toddlers & Tiaras ("פעוטות וכתרים") – תלך בעקבות צרפת. הדגש האמריקאי על יופי ומיניות, אפילו אצל ילדים, אינו מבשר טובות לגבי היחס לילדות ונשים באופן כללי. דו"ח של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה משנת 2010 מציין כי סקסואליזציה גורמת לנו להעריך אנשים רק לפי המשיכה המינית שלהם ולהתעלם מתכונות אחרות, מעודדת רמיזות מיניות בלתי רצויות ויוצרת הַחְפָּצָה, ולכן גם התעלמות מיכולתו של אדם לכוון את חייו לפי רצונו. בספרות הפמיניסטית, החפצה כוללת כמה אלמנטים, בהם הכחשת האוטונומיה והסובייקטיביות – אנו רואים את האדם כנעדר הגדרה עצמית ורגשות. הוא הופך, במוחו של המתבונן, לחפץ, "נתח בשר" נטול חיים פנימיים.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, כשאנו "מחפיצים" אנו לא מתייחסים לאנשים כאל חפצים נטולי אינטליגנציה או רגשות משלהם. כמה פסיכולוגים בולטים מתחילים לטעון שאנחנו מייחסים להם תודעה מסוג שונה

זה מה שחשבנו, בכל אופן. מחקר שנערך לאחרונה טוען שמתרחש פה תהליך מורכב יותר, אם כי לא פחות מטריד, ולא רק כשאנו מחפיצים ילדות ונשים, אלא גם ילדים וגברים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, כשאנו "מחפיצים" אנו לא מתייחסים לאנשים כאל חפצים נטולי אינטליגנציה או רגשות משלהם. כמה פסיכולוגים בולטים מתחילים לטעון שכאשר אנו מחפיצים מישהו, אנחנו לא טוענים שאין להם תודעה, אלא שיש להם תודעה מסוג שונה.

עירום

טניה ברססקו ולזלו פסי נורברטו, ״מבט חדש על עירום ישן״, 2013

אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו בתהייה על תודעתם של אנשים אחרים. הם עשויים לאהוב אותנו, לשנוא אותנו, לעזור לנו או לפגוע בנו – אבל אנחנו לעולם לא מסוגלים לחוות אותם ישירות, דבר הנגזר מעבודתו של הפסיכולוג קורט גריי (Gray). ב"מעבדת תפיסת התודעה והמוסר" שלו באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, התחיל המרצה הזוטר בן ה-32 בפרויקט מחקר הבוחן את האופן שבו אנו משלימים נתונים חסרים ובונים תפיסה לגבי אנשים אחרים.

השאלה הזו הובילה אותו לחקור גישות לגבי אנשים הנמצאים במצב "צמח", עינויים ושיפוטים של אשמה, אינטראקציות בין רובוטים לאנשים, אמונה באלוהים, המבנה היסודי של מוסר, ולאחרונה גם החפצה – השפעתו של ייצוג פיזי על תפיסת התודעה. ממצאיו חושפים, לדבריו, "טוויסט משמעותי לגבי החפצה." מה שהתגלה הוא שאנו רואים את היכולת הרגשית, בין שמדובר ברגשות של הנאה, כאב, אושר או כעס, כנבדלת מהיכולת לחשיבה אינטלקטואלית ותכנון. קרי, אנו מתייחסים לאלו שאנו מחפיצים כחכמים פחות, אך בה בעת אנו מייחסים להם יכולת רבה יותר להרגיש.

כל עבודתו צמחה מתוך ממצא חריג אחד. כשדיברתי איתו, הוא סיפר לי שכמה שנים לאחר שהתחיל את הדוקטורט שלו בהרווארד, הוא "הריץ סקר טיפשי על זכויותיהם המוסריות של רובוטים," שבו הוא ביקש מהמשיבים לשפוט אנשים ומכונות, אבל לא גילה שום דבר שהפתיע אותו: לרובוטים הגיעו פחות זכויות מוסריות מאשר בני אדם. כצפוי. אבל המשיבים התבקשו גם לשפוט אדם עם מוגבלות שכלית. הם דרגו אותו כבעל אחריות מוסרית מצומצמת יותר בהשוואה לאנשים אחרים, אבל רגישות מוגברת לכאב והנאה. "וזה מטורף, לא?" אמר לי גריי. "למה שאדם שהתודעה שלו מוגבלת במובן אחד, יהיה בעל תודעה מועצמת במובן אחר?"

בערך באותו זמן ערך גריי מחקר אחר עם עמיתתו התר גריי (אין קשר משפחתי) והמנחה שלו דניאל וגנר, שהתפרסם ב-2007 תחת הכותרת "Dimensions of Mind Perception" בכתב העת Science. בפני המשתתפים הוצגו 13 "דמויות" (איש, כלב, רובוט וכולי), והם התבקשו לדרג את יכולותיהם המנטליות של כל "דמות", למשל אושר, זעם, או שליטה עצמית.

החוקרים גילו שהיכולות התקבצו בבירור לשתי קטגוריות מובחנות – חוויה ופעולה, או מה שאפשר לכנות רגישות וכשירות. לדוגמה, תינוקות וכלבים נתפסו כרגישים מאוד (ההנחה הייתה שהם חשים רעב, פחד וכאב), אבל לא מאוד כשירים (מעט שליטה עצמית, זיכרון או מחשבה). אלוהים היה כשיר אבל לא רגיש. רובוטים היו בעלי כשירות ממוצעת, אך נטולי רגישות. אנשים בוגרים ובריאים היו כשירים מאוד ורגישים מאוד.

שער עירום

שחקן הגולף האגדי קרי פלייר בדיוקן עירום על שער מגזין הספורט ESPN, אפריל 2013

גריי שם לב שהממצאים של שני המחקרים מתכנסים ואומרים שכאשר אנו בוחנים אחרים, אנחנו לא מציבים את תודעתם על ספקטרום ליניארי: למשל, מסלע ועד מבוגר בריא. אנחנו תופסים אותה בשני ממדים נבדלים.

בה בעת, כשגריי עבד על מחקר זה בהרווארד, ג'ושוע נוב (Knobe), פילוסוף ניסויי הנמצא כרגע בייל, חקר באופן עצמאי סוגיות דומות בתפיסת תודעה. בשנת 2008 פרסמו נוב וג'סי פרינז (Prinz), כיום מרצה לפילוסופיה בסיטי יוניברסיטי בניו יורק, את המאמר Intuitions about Consciousness, שהראה כי אנשים נוטים לייחס למוסדות נטולי גוף מצבים אינטלקטואליים (כגון, החלטה, כוונה ואמונה) אבל לא מצבים רגשיים (כגון לחוות דחף, להעלות תמונה חיה בדמיון, לחוש כאב). הנבדקים שלהם נטו לומר "חברת אקמי מתכוונת להשיק מוצר חדש בינואר הקרוב" אבל לא "חברת אקמי מדוכאת." הם זיהו בבירור שתי קטגוריות של התודעה: את היכולת לקוגניציה מופשטת, והיכולת לחוויה סובייקטיבית, או כשירות מול רגישות. ההסבר של נוב ופרינז לזה היה שלתאגידים אין גוף. אם כן, אולי גוף נחוץ גם לתחושה פיזית וגם לרגש.

בשנת 2008, צפה גריי בסרטון אינטרנט שבו דן נוב בפיזיות ותפיסת התודעה יחד עם פול בלום (Bloom), מרצה לפסיכולוגיה בייל שחוקר אמונה בדואליות גוף-נפש קרטזיאנית – התפיסה שתודעה, או הנפש, מתקיימת בנפרד מהמוח הפיזי. נוב הציע סוג חדש של דואליזם גוף-נפש. הוא טען שאנו תופסים חלק מהנפש – את התחושה והרגש – כדבר הקשור לגוף, ולא לרוח. נוב ובלום לא הסכימו; הם החליטו לערוך אתגר ניסויי כדי ליישב את המחלוקת.

זמן קצר לאחר מכן ניגש גריי לנוב בוועידה בניו המפשייר ואמר שהוא כבר ערך בנושא מחקר שלא התפרסם, יחד עם ליסה פלדמן-בארט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון. באחד הניסויים, הנבדקים ראו תמונה ותיאור קצר של גבר או אישה. בתמונה הופיע ראש, או ראש יחד עם חלק עליון עירום. כשהנבדקים ראו את התמונות החשופות, הם תפסו את המצולמים כאנשים עם פחות כשירות. זה בדיוק מה שאפשר לצפות לו ממחקר על החפצה: קל לגרום לנו לראות אחרים כחפצים, נתחי בשר בלי מחשבות משל עצמם.

אבל המקרה הזה לא היה פשוט כל כך. המצולמים העירומים לא נתפסו כנעדרי כל מחשבה. למעשה, הנבדקים חשבו שיש להם יכולת רגשית רבה יותר מאשר לגרסאות החשופות פחות של עצמם. לא היו להם פחות חיים מנטליים, אלא חיים מנטליים שונים. מסתבר שהחפצה אינה מונח קולע. "נדהמתי לחלוטין מהתוצאות שלו," אמר לי נוב כשפניתי אליו במייל.

"אז ממש באותו רגע בוועידה התחלנו לדבר על מה שיקרה אם אנשים ייחשפו לתמונות פורנוגרפיות יותר," המשיך נוב. לבטח יש גבול, ובסופו של דבר, אם נעצים מספיק את ההיבט המיני, נתחיל להחפיץ אנשים. נראה אותם כחפצים נטולי רגש. האתגר היה לבחון זאת. הבעיה הייתה שהחוקרים היו צריכים סדרה של תמונות בלבוש ובעירום, והם לא התכוונו לדגמן בעצמם.

למזלם, סדרה כזו של תמונות כבר נעשתה בספר XXX: 30 Porn-Star Portraits. הצלם טימותי גרינפילד-סנדרס צילם 30 כוכבי וכוכבות פורנו, תחילה לבושים לגמרי, ואז עירומים, באותה תנוחה ועם אותה הבעת פנים. החוקרים השתמשו בתמונות האלה בסדרה של ניסויים, ובשנת 2011 פרסמו גריי, נוב, בלום, פלדמן-בארט ומרק שסקין, תלמיד במסלול מחקרי בייל, את התוצאות במסגרת המאמר More Than a Body: Mind Perception and the Nature of Objectification, בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology. הסתבר שגם כוכבי פורנו עירומים נתפסים כבעלי כשירות נמוכה יותר אך רגישות גבוהה יותר מאשר הגרסאות הלבושות של עצמם. וכשאחת השחקניות הוצגה בתנוחה סקסית במיוחד, המגמה רק התגברה, ככל הנראה בגלל המיקוד הרב יותר בגוף שלה ותענוגותיו. החפצה אמיתית, כפי שמקובל לחשוב עליה, פשוט לא התרחשה.

אנחנו נוטים להבחין בין תודעה שחושבת ומתכננת פעולה לתודעה שחווה את תוצאותיה, לרוב דרך הגוף

החוקרים בחנו גם את האופן שבו ההתגלמות הפיזית משפיעה על האופן שבו אנו מייחסים זכויות ותחומי אחריות מוסריים. בניסוי אחר, המשתתפים קיבלו שני תיאורי דמות: אחד של מייקל, שיש לו גמישות יתר במרפקים, סוג דם A, וקצב לב של 80 פעימות לדקה; וג'פרי, שזוכר שמות בעזרת אסוציאציות ויוצר לעצמו מפה מנטלית בראש לפני שהוא נוהג למקום שהוא לא מכיר. הנשאלים קבעו שמייקל, עם המפרקים הכפולים, יהיה פחות אשם אם הוא יברח ממסעדה בלי לשלם את החשבון, אבל שהוא יסבול יותר אם ישדדו אותו. במוחם של הנשאלים, הפיזיות של מייקל הייתה חזקה יותר, ולכן הם שפטו אותו כבעל כשירות נמוכה יותר אך רגישות רבה יותר. ההתמקדות בגוף של הסובייקט הביאה אנשים לחשוב על הרגישות שלו לחוויות (כולל כאב). ובגלל השקלול שאנו עושים בין רגישות לכשירות, הוא נתפס כאדם השולט פחות במעשיו, ולכן אחראי להם פחות מבחינה מוסרית.

אבל אם אנחנו חושבים שישויות פיזיות הן נטולות כושר פעולה, האם אנחנו חושבים שלגורמים בלתי גשמיים יש כושר פעולה רב יותר? אולי. גריי מפנה את תשומת לבנו לקוסמולוג סטיבן הוקינג, אדם מבריק שהאנטומיה הגחמנית שלו נשללה ממנו בגלל מחלת הנוירון המוטורי. אנחנו עשויים להניח שהוא זכה לגאונות כחלק מהעסקה. כפי שאומר גריי: "אנחנו פשוט חושבים שהוא כולו תודעה."

עירום

קמפיין פרסומת למשקפי שמש. ג׳ובן ביסקוטקה עבור חברת Sheriff and Cherry, אנגליה, מאי 2013

הטענה שהפחתת המיקוד בגוף גורמת לנו לייחס לאדם כשירות רבה יותר, דורשת חידוד אמפירי נוסף. אבל אם מערכת היחסים דמוית המאזניים הזו בין פעולה לחוויה אכן קיימת (והפיזיות אכן נמצאת בבסיס החוויה), מה מקורה? אם אנחנו מייחסים רגישות רבה יותר למישהו, למה שלא נייחס לו גם כשירות רבה יותר, ואם אנחנו מייחסים כשירות רבה יותר, למה שלא נייחס רגישות? השקלול הזה עשוי לנבוע מנטייה כללית למסגר אירועים כבעלי סובייקט ואובייקט – מישהו שעושה, ומישהו שהדבר נעשה לו; אנחנו נוטים להבחין בין תודעה שחושבת ומתכננת פעולה לתודעה שחווה את תוצאותיה, לרוב דרך הגוף. בדרך כלל לא מדובר באותו אדם, ולכן אנחנו מניחים שהאחד לא יכול להיות גם האחר.

במאמרם משנת 2011 טוענים גריי ושותפיו לכתיבה שהתפיסה הנוכחית של אנשים כדואליסטים קרטזיאניים אינטואיטיביים – אלה שרואים את הנפש כנפרדת מהגוף – שגויה. אולי מקובל לחשוב שאנחנו תופסים את הגוף כדבר אחד ואת הנפש כדבר אחר, אבל למעשה לא כך הדבר. התוצאות של המחקר רומזות שאנחנו תופסים את הגוף, יחד עם חלק מהנפש – זה שמרגיש דברים – כדבר אחד, ואת שאר הנפש – הקוגניציה המופשטת – כדבר אחר. גוף רגיש מול נפש כשירה. החוקרים אומרים שאנחנו דואליסטים אפלטוניים, כיוון שאפלטון האמין שנפשותינו הנצחיות הכירו את האידאות של היקום עוד לפני שהוכנסו לגוף והושחתו על-ידיו, דבר שקרה בגלל התחושות והתשוקות.

ברוב המקרים, כשאנו חושבים על גופו של אדם אנחנו לא מחפיצים אותו במובן המילולי, קרי הופכים אותו לחפץ. לחילופין, אנחנו עושים לו דה-הומניזציה – הוא הופך לחיה רגישה. אם להשתמש במינוח של ניק האסלם, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מלבורן, ההיפך מהדה-הומניזציה החייתית הזו, השוללת מהאדם את כשירותו, היא "דה-הומניזציה מכאנית", שבה האדם נתפס כנעדר חום רגשי. אנשים כשירים מאוד מועדים לזכות ביחס כזה.

גריי ושותפיו לכתיבה מציינים כמה מצבים שבהם אנחנו עשויים לרצות לראות מישהו כגוף ותו לא. במיטה, המיקוד ברגישות של בן הזוג להנאה תגביר את היכולת לרצות

ההשלכות של שלילת הכשירות הזו מתועדות היטב: אפליה, פטרנליזם ואלימות. גריי ועמיתיו הראו בניסוייהם שגברים ונשים עוברים דה-הומניזציה במידה שווה (על-ידי גברים ונשים, במידה שווה), אבל בתרבות שלנו גוף האישה זוכה לתשומת לב רבה יותר, ולכן הן עוברות דה-הומניזציה כזו לעתים קרובות יותר.

ייתכן שתשומת לב רבה יותר לגוף מובילה לתופעת לוואי חיובית - ייחוס של יכולת רגשית רבה יותר. אם נתמקד בגופו של פוליטיקאי ייתכן שנייחס לו חום רב יותר. אבל יש לזה גם צדדים שליליים. הפוליטיקאי עלול להיתפס כפסיבי ורגשי, מה שמפחית בעיני אנשים את כשירותו. וכשאנו תופסים מישהו כפגיע ורגיש לכאב, עלול להתעורר רצון לגונן עליו ולצמצם את חירותו, כמו שקורה לפי קונספט ה"סקסיזם הנדיב" (benevolent sexism).

תיאורטיקנים פמיניסטים השקיעו מחשבה רבה בהחפצה – לעתים קרובות בהקשר הפורנוגרפי. אין הנחה אוניברסלית שגברים מתייחסים לדוגמניות סקסיות כנטולות רגש. "בפורנוגרפיה, אנשים מייחסים לנשים מגוון של מצבים רגשיים ותשוקות," אומרת מרתה נוסבאום, מרצה למשפט ואתיקה באוניברסיטת שיקגו, שכתבה רבות בנושא. "הנקודה של הפמיניסטים היא שמדובר בקונסטרוקט: גברים אינם מעוניינים במה שהאישה האמיתית חושבת ומרגישה; הם תופסים את הרגשות שלה בהתאם לתרחיש מוכר מעולם הפורנו, ולא מעמיקים מעבר לו." במקום להבין את תשוקותיה האמיתיות, הם משליכים עליה רגשות מתוך פנטזיה, שלרוב כוללים את הרצון שישתמשו בה. "זה דומה להחפצת העבדים המוצגת ב'אוהל הדוד תום'," מוסיפה נוסבאום. "בעלי עבדים לבנים מייחסים להם כל מיני רגשות, רק לא את הרגשות האמיתיים שלהם."

אך בשעה שגברים (ונשים) עשויים להרהר ברגשות האמיתיים או המדומיינים של אדם שעבר סקסואליזציה, באופן כללי, התיאורטיקנים הפמיניסטים לא טוענים שהחפצה מגבירה את ייחוס הרגשות. ולרוב הם גם לא טוענים שזו תופעה קוגניטיבית המתרחשת באופן שווה אצל גברים ונשים, או באופן שווה כלפי גברים ונשים. עבודתו של גריי תורמת משהו חדש לספרות הזו.

ישנם חוקרים – הבולטים שבהם הם פיטר גליק (Glick), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לורנס בוויסקונסין, וסוזן פיסק (Fiske), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון – שבחנו את מה שמכונה "סקסיזם נדיב", הערצת נשים באופן שמוקיר אותן ומגונן עליהן. גברים רבים אכן רואים נשים כרגישות ופגיעות במיוחד, אבל תיאורטיקנים פמיניסטים לא בחנו אמפירית את הקשר בין התפיסה הזו לסטריאוטיפים לגבי האינטליגנציה או השליטה העצמית של נשים, ולא דנו בתפקיד הנפוץ שממלאת הפיזיות בשני סוגי התפיסה. גם כאן המחקר של גריי משלים את הפערים.

בדיון

מרק לאנג, ״תרגיל בבדיון״, שמן על בד, 2008.

גריי ושותפיו לכתיבה מציינים כמה מצבים שבהם אנחנו עשויים לרצות לראות מישהו כגוף ותו לא. במיטה, המיקוד ברגישות של בן הזוג להנאה (או לכאב, אם זה הקטע שלכם) תגביר את היכולת לרצות. בדומה לזה, אם רופאים ומטפלים אחרים יהיו מודעים יותר לגוף החוֹוֶה של המטופלים שלהם, הם יוכלו לעזור להם לכייל את ההתמודדות עם הכאב. אפשר לשער שאילו הייתה דרך לייצר התגלמות פיזית של תאגיד (אולי בעזרת דוברת בביקיני?), הוא היה נראה לנו פחות כשיר, אך גם פחות אשם במקרה של צרות.

ובכל זאת, לא הגיוני ללמד אדם כבר מגיל צעיר שמעריכים אותו יותר מכול כגוף. סקסואליזציה – הנובעת מתחרויות יופי או מהנוף התקשורתי הכללי – מובילה לדה-הומניזציה של ילדות ונשים (ולעתים גם של ילדים וגברים), ומובילה גם להחפצה עצמית, שבמסגרתה הדה-הומניזציה מופנמת. ההתמקדות בערכו של אדם בעיני אחרים כגוף, עלולה להוביל להפרעות אכילה, ירידה בהערכה העצמית ודיכאון. ילדות עלולות ליפול קורבן לסטריאוטיפים מיניים ולזנוח עיסוקים אחרים, אינטלקטואליים יותר.

אם אנו מתכוונים להתמקד בגוף שלנו, עדיף שנשים את הדגש על הדברים שאפשר לעשות איתו במסגרת החתירה למטרותינו האישיות – בין שאנו רוצים להגיע להישגים אתלטיים, להביע את עצמנו בריקוד, או פשוט לנוע בעולם בביטחון, נוחות ובריאות טובה. מוטב שנהיה אדונים לעצמינו מאשר חפצים בעיני אחרים.

ספרו האחרון של מתיו הטסון הוא The Seven Laws of Magical Thinking (2012). AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מתיו הטסון, Aeon.
- דימוי שערפייטרו מיכיס, ״זאוקסיס בוחר מודל עירום לקראת דיוקנה של הלנה״, שמן על בד, 1879.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אתה מסתכל עלי?

01
לידיה

מנסיוני הארוך בחיים, אנחנו רואים את הזולת דרך משקפי המצב, הצרכים ועוד פרמטרים אישיים שלנו ככל שיעלו על הדעת. אנחנו מנסים לראות בזולת ממלא את הצרכים שלנו ברגע נתון. בהנחה שאנחנו אנשים נורמטיבים, הזולת בראש וראשונה צריך למלא את החוויה בה אנו נמצאים בחיים.