אתם והעבדות שלנו

במערב, אפריקה היא שם נרדף להיסטוריה של עבדות. אבל יש לה הרבה יותר מכך להציע, גם היסטוריה וגם תובנות לאנושות כולה
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

כדי להבין את המורכבות והחשיבות של ההיסטוריה של מערב אפריקה, כדאי מאוד לנסוע לפריטאון. בירתה של סיירה לאון יושבת על מדרון הר ״דמוי אריה״, שהעניק למדינה את שמה המודרני. מלחים פורטוגלים החלו לבקר בחלק הזה של מערב אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15. אחרי שבועות של הפלגה במישורי ביצות גדושים במנגרובים, דרומית לנהג סנגל, הם ידעו שהם נכנסים לאזור שונה כשראו את ההר הזה, והם קראו לכל אזור החוף ״סיירה לאון״. היום ההר מתנשא מעל אתרי נופש חופים יוקרתיים הפרושים דרומית לפריטאון, ובמרחק ניתן להבחין בדבשת הגדולה של אי הבננה, שם נכלא סוחר העבדים ג׳ון ניוטון (מחבר המזמור ״חסד מופלא״) על ידי סוחר עבדים אחר בשנת 1747 [ניוטון עצמו הפך לעבד ואחר כך שוחרר והפך למטיף לביטול העבדות, ד"ל].

במקום נותרו עדויות נוספות מתולדות המסחר והמפגשים בין אפריקנים ואירופאים. סמוך לנמל, ליד מקבץ של תאים עשויים ברזל יצוק שבהם מונחים דגים להתייבש ומוכנים למכירה, נמצאת ״אבן דה רויטר״. האבן הזו קרויה על שמו של אדמירל הולנדי שביקר במקום בראשית המאה ה-17, במהלך המלחמות בין מדינות אירופה על השליטה בסחר העבדים, וכנראה חרט את שמו על אחד הסלעים שעדיין ניצב על החוף.

פריטאון, סיירה לאון

מראה של הנמל בפריטאון. תצלום: David Hond, ויקיפדיה

במשך זמן רב, היסטוריונים במערב חשבו שסחר העבדים באוקיאנוס האטלנטי עיצב את ראשית היחסים בין מערב אפריקה לאירופה

במשך זמן רב, היסטוריונים במערב חשבו שסחר העבדים באוקיאנוס האטלנטי עיצב את ראשית היחסים בין מערב אפריקה לאירופה. אין ספק כי סחר העבדים השפיע עמוקות על חלקים רבים באפריקה. אולם לראות בהיסטוריה של אפריקה היסטוריה של עבדות וסחר עבדים זו טעות, ממש כמו לראות בנאציזם את סך ההיסטוריה הגרמנית. אפילו בשיאו של סחר העבדים הזה, היו היבטים רבים נוספים בתולדות מערב אפריקה, שקל לא להבחין בהם אם מתמקדים בסחר העבדים בלבד. בחינה מעמיקה קצת יותר של פריטאון תחשוף חלק מאלה. ניתן לראות זאת בסיור קצר בעיר ובאתריה ההיסטוריים, שאתאר כאן.

פריטאון נוסדה בשנת 1792, והפכה במהרה לאתר חשוב בתנועה נגד העבדות. אחרי שבשנת 1807 התקבל בפרלמנט הבריטי החוק שאסר על סחר עבדים, הוצבה בפריטאון יחידה ייעודית של חיל הים המלכותי. סירות של חיל הים סיירו לאורך חוף מערב אפריקה בחיפוש אחר כלי שיט בריטיים ששימשו, בניגוד לחוק, את סוחרי העבדים. ספינות שנתפסו הובאו על ידי חיל הים לפריטאון, שם שוחררו העבדים. כך הפכה פריטאון לביתם של אנשים מכל רחבי מערב אפריקה, מממלכת קונגו שבדרום, דרך דרום ניגריה של היום ועד דהומיי.

מאות מטרים בלבד מעל אבן דה רויטר נמצא בית המחסה. לכאן, למוסד שהוקם בשנת 1817, הובאו לראשונה אותם אפריקנים ששוחררו מן השבי בספינות המבאישות. שערי בית המחסה נעולים, אולם נתלו עליהם תגים צבעוניים הנושאים את שמותיהם של חלק מן השבויים שחלפו במקום וזוהו על ידי ההיסטוריונים. השלט מעל המקום מצהיר כי זהו ״בית החולים ובית המחסה המלכותי לאפריקנים, שהוצלו מעבדות בזכות נדיבות ואצילות רוח בריטית״ – תוך התעלמות מוחלטת מאירועי המאות ה-17 וה-18, שבהן סוחרי עבדים בריטים (כמו ג׳ון ניוטון) ביקרו תכופות בסיירה לאון – כמו להזכיר למבקרים אילו חלקים נרחבים מתולדות אפריקה עדיין מושתקים.

רחובות ספורים בלבד במעלה הגבעה מבית המחסה, הרחק מן הנמל, נמצאת כנסיית St John’s Maroon, שהוקמה ב-1808 על ידי אנשי קהילת המרוּנים מג׳מייקה. המרונים היו עבדים שנמלטו והקימו קהילות משלהם בחלקים מג׳מייקה (ממש כפי שעשו בחלקים מברזיל, קולומביה, קובה, פנמה ועוד). חלקם נלחמו במלחמות המהפכניות בארצות הברית בשלהי המאה ה-18, ואז מצאו את דרכם לפריטאון בראשית המאה ה-19, כחלק מגלי ההגירה וההתיישבות מחדש בתקופת המהפכה. הכנסייה שלהם, ששופצה לאחרונה, ניצבת כעדות לאופנים שבהם אפריקנים קראו תגר, נלחמו והתנגדו לכוחות הקולוניאליסטים בתקופת סחר העבדים.

בפריטאון, המרונים לא היו חביבים על נציגי הממשל הקולוניאלי. הם נהגו לצעוד ברחובות עם תופי ה״גמבאי״ שלהם, אותם תופים שבהם השתמשו בג׳מייקה כדי להעביר מסרים ולתכנן התקוממויות. פקידי ממשל בריטיים שהדבר לא מצא חן בעיניהם, ניסו להשתיק את ״המהומה״. אבל השימוש בתופים הללו הלך והתרחב, והפך לחלק מהמוזיקה העממית גם בגינאה-ביסאו שבצפון הרחוק, שם זו עדיין המוזיקה המועדפת (ממש כמו בפריטאון). יש שאומרים שלגמבאי היה חלק חשוב בהבסת הקולוניאליזם הפורטוגלים במהלך מלחמות העצמאות של גינאה-ביסאו (בשנים 1963-1974), משום שהתופים אפשרו תקשורת בשפה שהשליטים לא יכלו לשלוט בה או להבין אותה, ואשר סייעה בהפלתם.

 

כנסיית המרונים מלאה תזכורות מן ההיסטוריה הזו. קורות הגג נצבעו לא מזמן מחדש, בצבע אדום בוהק. דגל בצבע סגול עמוק [באנגלית: maroon, סמלם של המרוּנים] מונף מחוץ לכנסייה, ומערכת של תופי גמבאי חדשים מלווה את המקהלה בטקסי התפילה. כשביקרתי שם לאחרונה, האיש שהדריך אותי חבש כומתה אדומה – סמל מלכות בחלק זה של מערב אפריקה.

מכנסיית סנט ג׳ון, אפשר לחצות את מרכז פריטאון עד לקצה הצפוני, ולהגיע לשכונת קונגו קרוס. קונגו קרוס היא המקום שבו התיישבו אפריקנים משוחררים, לאחר ששוחררו מספינות העבדים על ידי יחידת הצבא הבריטי. העיר מלאה הצטלבויות של אנשים, מקומות ותרבויות: הצלב היה סמל דתי רב עוצמה בקוסמולוגיה הדתית של קונגו, וסימל את הגבול בין עולמות החיים והמתים. השם ״קונגו קרוס״ [הצלב – או הצומת – של קונגו] מסמל לא רק הצטלבות דרכים של ממש, אלא גם את האופן שבו רעיונות ואמונות הגיעו עם האפריקנים, כשאלה נעו בחופשיות או בשבי בתקופת סחר העבדים. במקרה זה, רעיונות דתיים שהיו בלב תפישתם של אותם מהגרים את עצמם ביחס לעולם, כשהגיעו לכאן בראשית המאה ה-19.

ביקור בפריטאון פותח חלונות להיבטים רבים בעברה של אפריקה: מקומן של המוזיקה והתרבות בהתרסה כנגד הכוח הקולוניאלי, תנועתם של אפריקנים חופשיים ומשועבדים גם יחד אל מעבר לים, התפקיד המיוחד של רעיונות דתיים שקישרו בין קהילות בכל העולם, וכמובן, חשיבות העבדות בתולדותיה של אפריקה

ביקור בפריטאון פותח חלונות להיבטים רבים בעברה של אפריקה: מקומן של המוזיקה והתרבות בהתרסה כנגד הכוח הקולוניאלי, תנועתם של אפריקנים חופשיים ומשועבדים גם יחד אל מעבר לים, התפקיד המיוחד של רעיונות דתיים שקישרו בין קהילות בכל העולם, וכמובן, חשיבות העבדות בתולדותיה של אפריקה. עם זאת, מעט מכל זה בא לידי ביטוי בתפישת עברה של אפריקה, אפילו באפריקה עצמה – כל שכן בחלקים אחרים בעולם, כמו בריטניה.

הגעתי לסיירה לאון כדי להשתתף בסדנת כתיבה אקדמית לחוקרים אפריקנים צעירים, שמומנה על ידי האקדמיה הבריטית. משום כך ביליתי את מרבית זמני בקמפוס של אוניברסיטת סיירה לאון, בפורה ביי קולג׳. לרוב נדרשו כארבעים דקות כדי לשלוח מייל (זה היה באמצע שנת 2017). לא צריך להיות סופר כדי לדמיין את הבעיות המעשיות הכרוכות בלימוד בתנאים כאלה. השפעתם של שינויי מדיניות בנוגע למבני האוניברסיטאות באפריקה, ושל מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991-2002) באו לידי ביטוי בכך שמוסדות הלימוד סבלו במשך עשרות שנים ממחסור בתקציבים. יום אחד, ביקרתי ביחד עם חברים בספרייה המרכזית. ירדנו למרתף, שם נאלצנו להשתמש בפנס של הטלפון הסלולרי כדי לראות משהו. השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. מבט אחד הבהיר לנו שכבר הרבה זמן לא נרכשו ספרים חדשים, בגלל היעדר תקציב.

אבולה, פריטאון, סיירה לאון

שרדה את מחלת האבולה ולומדת באוניברסיטה של פריטאון: Aminata Kargbo. תצלום: ביל מגאלוס, 2014

פורה ביי קולג׳ היא אחת האוניברסיטאות הוותיקות ביותר במערב אפריקה, והקמפוס שלה נמצא מעל העיר העתיקה, על אחת הגבעות שמקיפות את פריטאון. היו באפריקה אוניברסיטאות כבר בימי הביניים, אבל זוהי האוניברסיטה העתיקה ביותר במערב אפריקה. היא הוקמה בשנת 1827 כקולג׳ תיאולוגי לכמרים אפריקנים צעירים, שרובם שוחררו זמן קצר קודם לכן מספינות העבדים. הבישוף הראשון של ניגריה, סמואל אג׳איי קרות׳ר, למד בפורה ביי קולג׳. בראשית המאה העשרים, המקום הפך לחממה שממנה יצאו פקידים צעירים ושאפתנים של הממשל הקולוניאלי הבריטי במערב אפריקה. במהלך מלחמת האזרחים, הקמפוס ראה קרבות בין הממשלה למורדים. התלמידים צופים מטה אל העיר ואל האוקיאנוס האטלנטי, אבל האוניברסיטה נותרה מצולקת בשל הקרבות הללו.

רבים מן האתגרים העומדים בפני תושבי פריטאון זהים לאלה שעמם מתמודדים אחרים במערב אפריקה. אחרי הביקור הזה בפריטאון, טסתי לביסאו, שם ביליתי מספר ימים במכון הלאומי למחקר (INEP). המכון נחשב למוסד מחקר מוביל בשנות השמונים והתשעים. אולם במלחמת האזרחים בגינאה-ביסאו (1998-99) הבניין הפך למטה של פלג שתמך בנשיא המכהן ז'ואאו ברנארדו ויאיירה (המכונה ״נינו״). מסמכים רבים – חלקם מן המאה ה-18 – הושמדו. ממש כמו בפורה ביי קולג׳ בעל העבר המפואר, מבט אחד בספריית ה-INEP מבהיר כי השילוב בין מלחמת אזרחים והתמוטטות מבנה הקצאת הכספים מנע כליל רכישת ספרים במקום.

זה לא שאין דרישה לספרים בביסאו. למעשה, ההפך הוא הנכון. ישנה חנות ספרים קטנה ב-INEP, ואחרי השקה של ספר שבה נכחתי, כל הספרים על השולחן שמחוץ לאודיטוריום נמכרו בתוך דקות. עמיתים מקושרים שלי מנסים למלא את החלל שהותירה המדינה, והם רוכשים את מלאי הספרים שלהם במהלך נסיעותיהם לחו״ל. ברור שזה אינו פתרון.

ישנם היבטים רבים בעברה של אפריקה שהם חיוניים להבנת המציאות הנוכחית, ולהבנת האתגרים שהיבשת והעולם גם יחד ניצבים מולם, לקראת העשור השלישי של המאה הנוכחית

כהיסטוריון של מערב אפריקה, כשאני מבלה זמן באוניברסיטאות במערב אפריקה, אני מבין באופן מידי וגופני ממש, כיצד הכוח מעצב את גבולות המחקר האפשרי, ואת האפשרויות ללמד את עברה של אפריקה. בעוד שבחלקו הצפוני של כדור הארץ מספר הפרסומים הולך ועולה מדי חודש ומדי שנה, היסטוריונים בביסאו ובפריטאון (ובכל כך הרבה מקומות אחרים) לעתים קרובות אינם זוכים לגישה למקורות מחקר בסיסיים. האינטרנט עדיין אינה פתרון, בגלל החיבור האיטי ואספקת החשמל שאינה יציבה. צעירים המקבלים החלטות בנוגע לעתידם, ומנסים למצוא דרך להתפרנס, מגיעים למסקנה כי לימוד היסטוריה לא יניח לחם על שולחנם ולא יעזור להם להקים משפחה.

בנסיבות כאלה, ממשלות מערב אפריקה משקיעות את רוב משאביהן המדולדלים במקצועות הליבה. אולם, האמת היא שישנם היבטים רבים בעברה של אפריקה שהם חיוניים להבנת המציאות הנוכחית, ולהבנת האתגרים שהיבשת והעולם גם יחד ניצבים מולם, לקראת העשור השלישי של המאה הנוכחית.

גינאה ביסאו, בנק מרכזי

בניי הבנק המרכזי בגינאה ביסאו: התמודדות עם צרכים בסיסיים במדינה עם מדד הפיתוח האנושי הנמוך בעולם. תצלום: מיילסון ריביירו, ויקיפדיה

מרבית אנשי המערב ראו באפריקה ״יבשת ללא היסטוריה״. התפישה השגויה הזו תואמת את הטענה של הֶגל משנות השלושים של המאה ה-19, שלפיה אפריקה ״אינה חלק היסטורי מן העולם״. התפישה השגויה הזו ממשיכה לעצב את האופן שבו סוכנויות בינלאומיות רואות את תפקידן באפריקה. בעיותיה של אפריקה דוחקות, והן עשויות לזכות בפתרונות מידיים לא רעים (המפותחים על ידי סוכנויות חיצוניות, במימון בינלאומי). אבל, כמובן, הגישה הזו בסך הכול משחזרת את התפישה שלפיה אפריקה היא מקום נעדר היסטוריה, יבשת שזקוקה להצלה מבחוץ, על ידי מתנגדי עבדות בעלי כוונות טובות ומיסיונרים במאה ה-19, ועל ידי שוחרי אינטרנציונאליזם במאה ה-21. ההיסטוריה דוחקת בנו להביט בסיבותיהם של דברים, ובכלל זה של בעיות עכשוויות. ורבים מן השחקנים רבי הכוח, מבפנים ומבחוץ, המעורבים בחברה האפריקנית של ימינו מעדיפים כנראה להימנע מכך.

כדי להבין רבים מן האתגרים באפריקה של ימינו, חיוני להבין את התשתית ההיסטורית. חיוניותה של ההיסטוריה ברורה בשלושה תחומים מרכזיים. חלק גדול מן החדשות הפוליטיות העכשוויות על אודות אפריקה, עוסקות ראשית כל בעליית תנועות הג׳יהאד במאלי ובצפון ניגריה; שנית, בהיעדר בסיס כלכלי מוצק למימון רבים מן הדברים החיוניים במדינות מודרניות; ושלישית, בבעיית ״המדינות הכושלות״ (הרפובליקה המרכז אפריקנית, גינאה-ביסאו, סומליה). אלה הנושאים העומדים בבסיס ניירות עמדה רבים כמו גם מחקרים הקשורים לאפריקה, שרובם מפותחים ללא הבנה מעמיקה של העבר האפריקני. פרספקטיבה היסטורית משנה את האופן שבו נתפשות השאלות הללו, וגם את התשובות שעשויות להינתן להן.

את הג׳יהאד במערב אפריקה ניתן להבין רק כחלק מההיסטוריה של האסלאם כצורת התנגדות לעבדות ולאי השוויון החברתי במערב אפריקה

את הג׳יהאד במערב אפריקה ניתן להבין רק כחלק מההיסטוריה של האסלאם כצורת התנגדות לעבדות ולאי השוויון החברתי במערב אפריקה. מחוץ ליבשת, בוקו חראם הוא תנועת הג׳יהאד המפורסמת ביותר. מנהיגיה מודעים היטב למעמדם ההיסטורי ולעתים קרובות הם מצביעים על חליפוּת סוקוטו כעל מקור ההשראה שלהם. החליפות הזו, שהייתה אחת המדינות הגדולות באפריקה של המאה ה-19, הוקמה בשנת 1804, במקום שהוא כיום צפון ניגריה, בעקבות מהלך ג׳יהאד שהונהג על ידי השייח אוסמן דן פודיו.

מוסלמיות, אסלאם, סיירה לאון, תורכיה

לאסלאם שורשים עמוקים: נערות מוסלמיות בסיירה לאון, בתצלום של משלחת סיוע של ארגון מוסלמי תורכי. תצלום: IHH

חליפות סוקוטו קמה במדינות ההאוסָה סביב המרכזים הצפוניים של קאנו ובורנו (שהן כעת מרכזי בוקו חראם). השפעתה נפוצה במהירות ברחבי מה שהיום היא ניגריה. אימפריית אויו שבדרום נפלה בשנת 1835, לאחר התקוממות שהונהגה על ידי עבדים ואצילים שהתאסלמו לאחר הג׳יהאד שהתחולל בצפון ניגריה. עם התמוטטות אימפריית אויו, לאגוס נועדה להפוך לאחת מעריה הגדולות והמרכזיות של אפריקה. בו זמנית, רבים מן העקורים מצאו באסלאם דת שסייעה להם להתנגד לאי שוויון ולכוח העולה של הקפיטליזם. ככל שאי השוויון גדל, כך המירו רבים יותר את דתם, ושאבו מן האסלאם כוח להילחם בצמצום הכלכלי. הדבר הוביל למרידות גם בצפון ניגריה וגם בדרומה, והתפשט במהירות למרחקים, אל עבר המקומות שהם כיום מאלי וגמביה. מערכת היחסים הדינמית בין אי השוויון ותפקידו של הג׳יהאד בהתנגדות לו ממשיך, כפי שמעידה תנועת בוקו חראם. מתברר כי בעוד ששניהם גדלים במאה ה-21, צמצום כוח המשיכה של הג׳יהאד תובע טיפול באי השוויון הנפוץ, כנראה ברמה הבינלאומית.

מדינות יציבות עם מערכות גביית מיסים יעילות נהנות מהיסטוריה ארוכה באפריקה. והיסטוריות אלה נכונות לסייע ביצירת מדינות יציבות ומתוקצבות היטב בעידן הפוסט קולוניאלי

באשר לנושא השני, הבסיס הפיננסי של הפוליטיקה האפריקנית – מדהים לראות כי המדינות שהתנגדו לשינויים הללו, המחברים בין הג׳יהאד למאבק של המאה ה-19 נגד אי השוויון במערב אפריקה, היו אלה שלהן היה הבסיס הכלכלי המוצק יותר. אסנטה (גאנה של היום) ודהומיי יכלו להתנגד לגלים המהפכניים בזכות מערכת המס והמטבע שלהן. גביית מיסים עבור בניית צבא ומדינה סייעה להן למנוע את צמיחתן של מיליציות מקומיות. מדינה חזקה הממומנת בכספי מיסים הייתה הדרך הטובה ביותר למניעת אי סדר ומהפכה. מדינות יציבות עם מערכות גביית מיסים יעילות נהנות מהיסטוריה ארוכה באפריקה. והיסטוריות אלה נכונות לסייע ביצירת מדינות יציבות ומתוקצבות היטב בעידן הפוסט קולוניאלי.

בו זמנית, אף שההיסטוריה האפריקנית הטרום קולוניאלית מצביעה על קיומם של דגמים של מדינות יעילות ויציבות פוליטית, המדינה הטרום קולוניאלית הייתה לעתים קרובות זו שפותחה על פי דגם דורסני. פערים אדירים נפערו בין שליטים ונתינים בתקופת סחר העבדים, וצורת ההתנהלות הזו רק קובעה בעידן הקולוניאלי. בקצרה, למה שמדעני המדינה נוהגים לכנות בניתוחיהם כיום ״בעיות של המדינה״ – ״כשל של המדינה״, ״מדינות סמים״, ״מקלטים בטוחים לטרוריסטים״ – יש שורשים היסטוריים עמוקים. עמים באפריקה למדו שלא להאמין במדינה, בגלל תפקידה ההיסטוריה ביצירת דפוסי כלכלה וחברה דורסניים הקשורים לסחר העבדים. הם לא רצו להפקיד בידי המדינה את המונופולין על השימוש בכוח – תנאי הכרחי להצלחתה של מדינה – משום שהכוח [האלימות] הופעל לעתים קרובות נגדם.

התגברות על דפוסי ניצול ואי אמון תובעת מחשבה ופעילות עמוקות יותר מרק ניתוח מהיר של גורמים, השפעות ופתרונות ״טובים למדי״. היא תובעת הכרה וייצוג של ההיסטוריה של העמים והחברות האפריקניים מעבר להווה, תוך האזנה לקול האפריקני

התגברות על דפוסי ניצול ואי אמון תובעת מחשבה ופעילות עמוקות יותר מרק ניתוח מהיר של גורמים, השפעות ופתרונות ״טובים למדי״. היא תובעת הכרה וייצוג של ההיסטוריה של העמים והחברות האפריקניים מעבר להווה, תוך האזנה לקול האפריקני. כפי שאמר אביודון אלאו (Abiodun Alao) בהרצאה לרגל מינויו לפרופסור ללימודי אפריקה בקינגס קולג׳ לונדון בשנת 2016, הדבר תובע הבנה כי ״אפריקה היא קול שיש לשמוע, ולא בעיה שיש לפתור״.

לאגוס, אמנות, ניגריה

"אין אוכל לעצלנים" - הומור ומודעות עצמית באמנות עכשווית בלאגוס, ניגריה. תצלום: איאן קוקריין

אם מהירות החיבור לאינטרנט ונגישות של מקורות הן חלק מהבעיות העומדות בפני המחקר והוראת ההיסטוריה בחלקים רבים של אפריקה, בחלקים אחרים של העולם הבעיות שונות לחלוטין. על פי רוב, הן מסתכמות בתפישות מוטעות מזיקות, שמאששות נראטיב של דיכוי במקום של חיזוק והזדמנות – נראטיב ההולך ועומד בסתירה לנטיות ולצרכים של האוכלוסיות המגוונות במאה ה-21.

ההתמקדות בעבדות, עד כדי התעלמות מכל הבנה מוזיקלית, אמנותית, מדעית ואקולוגית של החברות האפריקניות, מובילה לנראטיבים היסטוריים שעלולים לגרום לתחושת ניכור בקרב אפריקנים רבים ובקרב מי שמוצא משפחתם מאפריקה

בבריטניה, למשל, הבעיה הבסיסית היא שבמשך מאתיים שנה ההיסטוריה של אפריקה קושרה במחשבה המערבית לעבדות. עבדות היא, כמובן, הבט חשוב ביותר בעברה של אפריקה, אבל ישנם גורמים רבים אחרים שיש להכיר בהם כדי ליצור הבנה עשירה ומציאותית יותר. ההתמקדות בעבדות, עד כדי התעלמות מכל הבנה מוזיקלית, אמנותית, מדעית ואקולוגית של החברות האפריקניות, מובילה לנראטיבים היסטוריים שעלולים לגרום לתחושת ניכור בקרב אפריקנים רבים ובקרב מי שמוצא משפחתם מאפריקה.

אקולוגיה והמקומות שבהן היא נפגשת עם ההיסטוריה הדתית של אפריקה, היא דוגמה טובה. במשך מאות שנים, טיילים מן המערב זלזלו באמונות הדתיות האפריקניות ה״פרימיטיביות״ לכאורה ברוחות ומקדשים (זלזול אירוני למדי, משום שהם עצמם הגיעו מחברות ששרפו מכשפות כדבר שבשגרה). עם זאת, אמונות דתיות היו חיוניות לפיתוח פרקטיקות אקולוגיות, שכיום נראות לנו חדשניות ומקדימות את זמנן: כפי שההיסטוריון מגמביה אסאן סאר (Assan Sarr) הראה בספרו Islam, Power, and Dependency in the Gambia River Basin (משנת 2016), בשל העובדה ששטחי אדמה באזור סנגמביה נחשבו למאוכלסים ברוחות רעות, לא התיישבו בהם בני אדם וצמחה בהם צמחיית פרא, שהפכה אותם לאזורי שימור מן הסוג שבמערב החלו לנסות לחקות במאה ה-20, ולא בהצלחה רבה.

אנפה, סנגמביה

מנפלאות החיים בטבע הפראי של סנגמביה: אנפה במקווה מים. תצלום: פרנס ונדוולה

היסטוריונים באפריקה ניסו להבין את העבר באמצעות מידע שמקורותיו באנתרופולוגיה, אמנות, חקר השפה, מוזיקה ומנהגים דתיים

הכישלון לקדם הבנה מאוזנת והיסטורית יותר של אפריקה, חוטאת לאפריקה עצמה וגם להיסטוריה כתחום מחקר. היסטוריונים באפריקה של טרום הקולוניאליזם השתמשו במקורות עשירים ומגוונים לאין ערוך ממרבית ההיסטוריונים באירופה או בצפון אמריקה, וכמעט מכל ההיסטוריונים המודרניים. במקום להגביל את עצמם למקורות כתובים (מסמכים, נאומים, ספרים) או מצולמים – במאה ה-20 – הם ניסו להבין את העבר באמצעות מידע שמקורותיו באנתרופולוגיה, אמנות, חקר השפה, מוזיקה ומנהגים דתיים. המגוון והיקפם הרחב של המקורות והדיסציפלינות המשמשים את החוקרים, מאפשרים להציג בפני תלמידים – גם הצעירים ביותר – את המקצוע ואת נפלאות חקר ההיסטוריה.

איגבו, אלת מים, Mami Wata, אמנות, ניגריה

אמנות של בני איגבו בניגריה: אלת המים Mami Wata (שנות ה-50 של המאה העשרים), מוזיאון האמנות במיניאפוליס. תצלום: Per Se

 

כיצד ניתן, אם כך, לתקן את החוסרים בהיסטוריה האפריקנית, באפריקה ומחוצה לה? מספר צעדים חיוביים נמצאים בתהליכי יישום. בבריטניה, ניתן מאז שנת 2015 לבחור להיבחן בבחינת סיום תיכון חדשה [המקבילה לבחינת בגרות] בתחום אפריקה הטרום קולוניאלית. התוכנית הזו פותחה בהשראתו של נשיא גאנה הראשון, קוואמה נקרומה, שאמר: ״עלינו לכתוב את ההיסטוריה שלנו, כתולדות החברה שלנו במלואן. ההיסטוריה הזו צריכה לשמש שיקוף של החברה עצמה, והמגעים עם האירופאים אמורים להיות נוכחים בה רק מנקודת המבט של החוויה האפריקנית״. משום כך, תשומת הלב המוקדשת לסחר העבדים היא רק חלק קטן מחומר הלימוד, העוסק בהיסטוריה, במבנים הפוליטיים, הדתות ומסגרות האסתטיות של הממלכות הנלמדות. באופן כזה, ההיסטוריה האפריקנית נלמדת תוך דגש על הישגים, מבלי להתעלם מן העבדוּת. ונעשים גם מאמצים של ממש לשלב את התובנות הללו בלימודי ההיסטוריה האפריקנית לגילאי 12-14.

בו בזמן, במערב אפריקה, צוות של היסטוריונים הפיק לאחרונה ספר לימוד המחולק חינם ברשת, ונועד ללומדים למבחני ה-WASSCE [שגם הם מקבילים לבחינות הבגרות] בהיסטוריה אפריקנית (לתלמידים בגאנה, ליבריה, ניגריה, סיירה לאון וגמביה). הבחינה נכתבה ברובה על ידי היסטוריונים ממערב אפריקה, על פי חומר הלימוד המקומי, עם הצעות לנושאים נוספים כמו מגדר והיסטוריה סביבתית. חומר הלימוד המחולק בחינם נגיש ברשת, אבל ההורדה כל כך איטית, ש-5500 יחידות של דיסק-און-קי יחולקו למורים בכל האזור בחודשים הקרובים.

ללא הכרה עמוקה בערך הרב של התרבות וההיסטוריה, האמונה כי אירופה וארה״ב מציעות משהו טוב יותר לא תיעלם, ולא ייעלמו גלי המהגרים ממערב אפריקה, שמוכנים לסכן הכול כדי להגיע לשם

אלה צעדים קטנים. יש מי שעשויים לראות בעיסוק בעבר של אפריקה בזבוז כסף ומשאבים, נוכח הבעיות החמורות מאוד בהווה. אבל ללא הכרה עמוקה בערך הרב של התרבות וההיסטוריה, האמונה כי אירופה וארה״ב מציעות משהו טוב יותר לא תיעלם, ולא ייעלמו גלי המהגרים ממערב אפריקה, שמוכנים לסכן הכול כדי להגיע לשם.

בסוף ביקורי האחרון, נסעתי עם חברים, בנסיעה של שמונה שעות, ממכון INEP בביסאו לכנס בגמביה. נסענו לשם כדי לדבר על שימור ההיסטוריה שבעל פה בגמביה, ועל יכולתה לעורר מודעות לחשיבותה של ההיסטוריה כמעניקה תחושת ערך וזהות חזקה באפריקה של ימינו. אחת המסקנות הייתה שרבים באפריקה מודעים לעומק ההיסטוריות המקיפות אותם, ועם זאת הם חסרים תמיכה מוסדית כדי להטמיע זאת בחברה.

אחרי הכנס, חבר לקח אותי לטיול אל אחת מתחנות הסחר שנבנו לאורך נהר גמביה ואפיקיו מן המאה ה-16 והלאה. בינטאג ניצבה על אחד הפלגים הרחבים, במרחק שעתיים מבאנג׳וּל. במקום התיישבו מספר גברים מפורטוגל, שנישאו לנשים אפריקניות והקימו קשרי מסחר. הגענו בשעת אחר צהריים מוקדמת, ונסענו אל נמל הדייג. שם, על המזח, היו ערימות של סירות קאנו. החבר שלי שאל איפה חורבות היישוב הישן, ומישהו הצביע אל מעבר לרציף. חלפנו על פני ערימות גדולות של שיירי צדפים, המרמזים על קיומו של ישוב ישן, ובמהרה ראינו את הסימנים הברורים לביצורים שנבנו שם לפני יותר מ-400 שנה.

קשיו, גמביה

אגוזי קשיו לפני עיבוד: גידול עיקרי בגמביה, לכל העולם. תצלום: EIF

כשחזרנו העירה, התחלתי לשוחח עם מספר דייגים. כן, הם ידעו הכול על הישוב שהיה שם. שרידיו היו מפוזרים בכל הסביבה, וחלק מן הבתים נבנו מן האבנים העתיקות שהובאו מליסבון. ההיסטוריה הייתה שם, ידועה, אבל לא נלמדה או דוברה בבתי הספר או באוניברסיטאות, ולא שימשה כדי ליצור את התחושה כי העבר האפריקני הוא מורכב. למעשה, ברוב המקרים, ההיסטוריה נלמדת בעזרת תכניות לימודים בנות חמישים שנה.

אני לא הייתי סוחר עבדים והוא לא היה משועבד, ולכן מה הטעם לדבר על זה? אמרתי לו שאם נשכח את העבר, נהיה נידונים לחזור עליו. "אבל" – כך הוא אמר – "אם אזכור, זה יכעיס אותי"

תמונה דומה מתגלה בכל רחבי היבשת. פעם, לפני שנים רבות, דיברתי על העבר עם חבר מסנגל, שאמר כי עדיף לשכוח אותו: אני לא הייתי סוחר עבדים והוא לא היה משועבד, ולכן מה הטעם לדבר על זה? חזרתי באוזניו על הדברים המתבקשים מהיסטוריון, שלפיהם אם נשכח את העבר, נהיה נידונים לחזור עליו. אבל – כך הוא אמר – אם אזכור, זה יכעיס אותי.

ועם זאת, יש בהיסטוריה של אפריקה כל כך הרבה יותר מאשר נראטיבים מעופשים של עבדות וקולוניאליזם ותו-לא. אחת ההשלכות הכי נכלוליות של הקולוניאליזם האירופי הייתה הזלזול בהיסטוריה ובתרבות שקדמו לו. כפי שהמהפכן מגינאה-ביסאו אמילקר קברל כתב במאמרו החשוב בשנת 1966, הכוח הקולוניאליסטי תבע לא רק שליטה צבאית אלא גם כיבוש אידיאולוגי, ולשם כך נדרש זלזול בהיסטוריה ובתרבות הקודמות של היבשת. המורשת הזו עדיין מרחפת מעל הזלזול הנמשך בהיסטוריה האפריקנית ולכך יש צורך לעדכן את האופן שבו מלמדים ולומדים אותה, ביבשת ומחוצה לה. אף שהעידן הפוסט קולוניאלי החל לפני שנים רבות, השפעות הקולוניאליזם ניכרות במשבר ההגירה, ואובדן דרכי הידע הקודמות – כמו אלה הקשורות לאקולוגיה, ודברים רבים נוספים, שעשויים להציע רבות לעולם במאה ה-21.

טובי גרין (Green) מלמד היסטוריה ותרבות של דוברי הפורטוגזית באפריקה בקינגס קולג׳ לונדון. ספרו האחרון, A Fistful of Shells: West Africa from the Rise of the Slave Trade to the Age of Revolution ראה אור ב-2019 וזכה בפרס נאייף אל-רודן להבנה תרבותית בינלאומית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לוחם ונושא כליו (בני Edo, ניגריה, מאות 16-17). אוסף מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טובי גרין, AEON.


תגובות פייסבוק