אתם יודעים אם אתם מאושרים?

ב-20 השנים האחרונות התפתח המחקר בנושא הרווחה הסובייקטיבית בקצב מסחרר. אך כשחוקרים ממדעי החברה מבקשים מאנשים לדרג את האושר שלהם מ-1 עד 10, האם הם באמת מודדים אושר?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשעבדתי עבור הממשל הפדרלי ב-2010, שאלתי את אחד מעמיתיי מה שלומו. הוא נתן לי תשובה יוצאת דופן: "מבחינת אושר יומיומי – לא כל כך טוב, אבל מבחינת שביעות הרצון מהחיים – נהדר". במקרה הוא מומחה לגבי המחקר הנערך בשני העשורים האחרונים בנושא אושר (תחום המכונה לעתים קרובות "רווחה סובייקטיבית"), ותשובתו התייחסה לשני מדדים שונים למושג החמקמק הזה.
המדד הראשון, שהוא עדיין הפופולרי ביותר, הוא לשאול אנשים עד כמה הם שבעי רצון מחייהם, לרוב בסולם של 0 עד 10. מדהים למדי שרוב האנשים מצליחים לשלוף במהירות רבה תשובה לשאלה הזאת (בבריטניה, הממוצע שנמדד לאחרונה היה 7.4).

אם נתייחס לתשובות האלה ברצינות, נוכל להסיק כמה מסקנות על האופן שבו אנשים מושפעים מהכנסה, אבטלה, נישואין, גירושין, ילדים, ימי עבודה ארוכים ומחלות. לפי מדד זה, גברים ונשים גם יחד מאושרים הרבה יותר בשנה הראשונה לנישואיהם. אבל כמה שנים לאחר מכן הם נופלים בחזרה למצב שבו היו לפני הנישואים (ולמעשה, נשים מידרדרות אף יותר). אולי זה לא כל כך מפתיע, אבל חלק מהממצאים שעולים במדעי החברה מטלטלים, ובייחוד השפעתם המועטה של אירועים נוראים-כביכול על רווחתם הסובייקטיבית של אנשים (אחרי פרק זמן ראשוני של מצוקה). מטופלים בדיאליזה וצעירים שאיבדו את אחת מגפיהם כתוצאה מסרטן, לא הביעו – במסגרת שאלונים – שביעות רצון פחותה מחייהם. אצל משותקים יש ירידה קלה בלבד. מטופלים בקולוסטומיה מעידים על שביעות רצון זהה, פחות או יותר, לאנשים שמעולם לא הזדקקו לקולוסטומיה. בין אם אנו סומכים על הממצאים האלה ובין אם לא, הם דורשים הסבר.

כשחוקרים במדעי החברה שואלים אנשים לגבי שביעות רצונם מהחיים, הם בעצם מבקשים מין הערכה כללית; הם לא מודדים מה אנשים מרגישים בפועל, בזמן שהם חווים את חייהם

כשחוקרים במדעי החברה שואלים אנשים לגבי שביעות רצונם מהחיים, הם בעצם מבקשים מין הערכה כללית; הם לא מודדים מה אנשים מרגישים בפועל, בזמן שהם חווים את חייהם. בספרות העוסקת ברווחה סובייקטיבית מקובל כיום להבחין בין "רווחה מוערכת" (evaluative well-being), המשקפת את הערכותיהם הכלליות של אנשים לגבי חייהם, לבין "רווחה נחווית" (experienced well-being), המשקפת את האופן שבו אנשים אומדים את חוויותיהם בזמן אמת.

אם תתנדבו במשך שבוע בבית תמחוי, אולי תרגישו שביעות רצון רבה אבל לא תיהנו ממה שאתם עושים. אם תבלו יום בצפייה בעשרה פרקים של סדרת טלוויזיה טיפשית (אך מבדרת), אולי לא תחושו שביעות רצון אבל כן תעבירו את הזמן בכיף; המושג guilty pleasure מתאר את התופעה היטב. ולמען האמת, חוקרים גילו כמה הבדלים שיטתיים בין הערכותיהם הכלליות של אנשים לבין האופן שבו הם תופסים את חוויותיהם הספציפיות. נשים לא נשואות מדווחות על שביעות רצון כללית נמוכה יותר מאשר נשים נשואות, אבל שביעות הרצון הנחווית שלהן זהה, פחות או יותר. צרפתים מדווחים על שביעות רצון כללית נמוכה יותר מאשר אמריקאים, אבל שביעות הרצון הנחווית שלהם גבוהה יותר משמעותית.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם איך בכלל חוקרים יכולים למדוד רווחה נחווית. התשובה היא שהם שואלים אנשים על חוויות ספציפיות. לדוגמה, הם מבקשים מאנשים, בערב, להעריך את הפעילויות השונות שלהם לאורך היום (שוב, בסולם של 0 עד 10). הם מבקשים מאנשים לתאר את תחושותיהם בזמן הנסיעה לעבודה, יום העבודה, הארוחות, הקניות, ההתעמלות, כשהם מבלים עם הילדים, בזמן צפייה בטלוויזיה, מפגשים חברתיים וכו'. נכון, סקרים מהסוג הזה לא באמת מודדים את רגשותיהם ואת מצבי רוחם של אנשים. לחוקרים אין גישה ישירה למצב הרגשי שלנו. אבל החוקרים שעורכים את הסקרים האלה טוענים שהם מספקים אומדן מדויק למדי למידת ההנאה, או אי-ההנאה, של אנשים מהחוויות שמרכיבות את חייהם.

במהלך 20 השנה האחרונות התפתח המחקר בנושא הרווחה הסובייקטיבית בקצב מסחרר, בין השאר בזכות סדרת מאמרים שכתב חתן פרס הנובל דניאל כהנמן, לבדו או עם עמיתים. ב-1997 כתב כהנמן עם שניים מעמיתיו מאמר בשם Back to Bentham? Explorations of Experienced Utility, שבו הוא טען כי אפשר, ואף חשוב, למדוד כיצד אנשים מרגישים לגבי חוויותיהם. הוא טען כי עלינו להקדיש תשומת לב רבה ל"עצמי החוֹוֶה". טענתו גררה אחריה מחקרים רבים בנושא תחושותיהם של אנשים לגבי חייהם. המחקרים האלה צדו את מבטם של קובעי מדיניות, ורעיון מדידת הרווחה הסובייקטיבית עורר עניין רב במדינות רבות, כולל בריטניה וארצות הברית. גם הרווחה המוערכת וגם הרווחה הנחווית נדונו בכמה דו"חות שפורסמו על-ידי משרד הניהול והתקציב של ממשל אובמה, ו"רווחה סובייקטיבית", דו"ח מרשים שהוציאה ב-2013 מועצת המחקר הלאומית של ארצות הברית, מתמקד ישירות ברווחה נחווית.

הדו"ח מדגיש את ההבדל בין שני סוגי הרווחה, ואף מסב את תשומת הלב למושג נוסף, "רווחה אאודימונית" (eudaimonic), המתייחסת לאופן שבו האדם תופס משמעות, תחושת תכלית ואת ערך חייו. הדו"ח קובע שחשוב למדוד רווחה נחווית, ושהמדיניות הציבורית צריכה להתייחס לתוצאות הנמדדות. מובן שאנשים רבים מבקרים בחריפות את הטענות האלה ואת האג'נדה המחקרית שבבסיסן. יש המפקפקים ביכולתנו ללמוד משהו מדירוגים שמעניקים אנשים לשביעות רצונם מהחיים או מחוויות ספציפיות בסולם של אפס עד עשר. אחרים מתנגדים לדגש הרב על "אושר", מושג שאינו מוגדר היטב לדעתם. הרי המושג הזה יכול לכלול רגשות שונים במהותם, כולל שמחה, שלווה, התרגשות, סיפוק, התלהבות והנאה. ואנשים עלולים להיות אומללים כי הם מרגישים מושפלים, חסרי תקווה, מפוחדים או מיוסרים. האם נסתפק בהגדרת חיים טובים כחיים שבהם אנשים מגדילים את ההנאה ככל האפשר וממזערים את הכאב? כהנמן ואחרים מעדיפים את המונח "רווחה סובייקטיבית" על פני "אושר", כי לטענתם הוא מבלבל פחות. ובכל זאת, השאלה עומדת בעינה.

יש המפקפקים ביכולתנו ללמוד משהו מדירוגים שמעניקים אנשים לשביעות רצונם מהחיים או מחוויות ספציפיות בסולם של אפס עד עשר. אחרים מתנגדים לדגש הרב על "אושר", מושג שאינו מוגדר היטב לדעתם.

פול דולאן, כלכלן בהכשרתו, משמש כיום כמרצה למדעי ההתנהגות בבית הספר לכלכלה של לונדון. בבריטניה הוא הנחה פקידי ציבור שעסקו במדידת אושר. ספרו "Happiness by Design" נראה לעתים כספר עזרה עצמית, אך למעשה מדובר בעבודה שאפתנית הרבה יותר. מטרתו האמיתית של דולאן בספר מרשים ומרתק זה היא להציע תובנות חדשות לגבי מהותו של האושר ומקורותיו. טענתו הבולטת בספר מתייחסת לאופן שבו אנשים מחלקים את תשומת לבם. בהתבסס על תפיסת "אשליית המיקוד", שפותחה על-ידי כהנמן ודייוויד סקאדי, דולאן טוען שאנשים מפריזים ביכולתו של דבר טוב (מזג אוויר חמים, מכונית יקרה, משרה נחשקת) להשפיע על רווחתם, וזאת רק מפני שהם מתמקדים בו. הוא אומר ש"אותם גורמים – כסף, נישואין, סקס, גמגום, או כל דבר אחר – עשויים להשפיע על האושר שלכם הרבה או מעט בהתחשב במידת תשומת הלב שאתם מקדישים להם". זה נראה מובן מאליו, אך כפי שנראה בהמשך, התפיסה הזו עוזרת להסביר כמה ממצאי מחקר מתמיהים, ויש לה השלכות רחבות אף יותר.

דולאן מודע לכך שנדמה חלק ממחקרי האושר מעודדים צורה גסה של הדוניזם, כאילו עלינו למדוד את כל חוויותינו במין מד-הדוניזם. ג'ון סטיוארט מיל ביקר את בנת'ם על שהתעלם מהבדלים איכותיים בין טובין חברתיים שונים. במילותיו של מיל, ״בנת'ם כמעט שלא מכיר, כעובדה לגבי טבע האדם, בחתירה לכל אידיאל אחר לשם עצמו. תחושת הכבוד, והכבוד העצמי – אותה תחושה של התעלות או השפלה אישית הפועלת במנותק מדעתם של אחרים, או אפילו תוך התרסה כלפיה; אהבת היופי, תשוקתו של האמן; אהבת הסדר, ההלימה, העקביות בכל הדברים והתאמתם לתכליתם; אהבת הכוח, לא במובנה המוגבל, ככוח על בני אדם אחרים, אלא ככוח מופשט, הכוח לממש את רצונותינו; אהבת הפעולה, הצמא לתנועה ולפעילות, עיקרון שהשפעתו על חיי האדם פחותה אך מעט מזו של היפוכו, אהבת הנוחות... האדם, הברייה המורכבת מכול, פשוט עד מאוד בעיניו שלו".

דולאן אינו רדוקציוניסט עד כדי כך. לדוגמה, הוא שם דגש על חשיבות ההבחנה בין מצבי עוררות לבין מצבים של היעדר עוררות. ייתכן שתחשבו את עצמכם ל"מאושרים" כשאתם מלאי מרץ וערניים, ואולי תרגישו כך כשאתם מסופקים ושלווים. אולי תחשבו את עצמכם ל"אומללים" כשאתם כועסים או חרדים, ואולי כשאתם עצובים ומדוכאים. ברמה יסודית יותר, דולאן מתעקש על ההבחנה בין הנאה לתכלית. פעילויות מסוימות מסבות הנאה אבל נראות חסרות תכלית במהותן. אחרות נדמות לנו בעלות ערך ורבות משמעות, אבל אינן מהנות. יש לציין כי דולאן מתמקד רק באופן שבו אנשים חווים את חייהם, קרי במצב המנטלי הסובייקטיבי. אבל הוא מדגיש שחוויותינו מושפעות מאוד ממידת התכלית שאנו מייחסים להן.
לפי דולאן, חוויות של הנאה או תכלית "הן הדבר המשפיע יותר מכול על הרגשתנו", וכאן מקבל רעיון תשומת הלב חשיבות מכרעת. תחושת ההנאה או התכלית שלנו תלויה בדברים שאנו מקצים להם תשומת לב במהלך חיינו. מסיבה זו, דולאן חושב שמוטב למדוד את הרגשתם של אנשים לגבי חוויותיהם, ולא להתמקד בשביעות רצונם הכללית.

דירוגי ההנאה והתכלית יציבים להפליא לאורך חייהם של אנשים, עם יוצא דופן בולט אחד: אנשים בגילאי 23-15 נותנים באופן כללי דירוגים נמוכים מאוד לתכלית

כדי להיות מאושרים באמת, הוא מסכם, עלינו לחוות גם הנאה וגם תכלית, וכשאין איזון, או כשאנשים מתמקדים בצד אחד של המשוואה על חשבון האחר, חייהם נפגעים. לדוגמה, מן המחקר עולה שאם חשוב לכם ליהנות מהחיים, יכול להיות שלא כדאי לכם להוליד ילדים. למרבה ההפתעה, נראה שילדים מפחיתים גם את שביעות הרצון מהחיים וגם את האושר הנחווה. אבל הם יכולים לתרום רבות לתחושת התכלית. במסגרת התפיסה הזאת דולאן מספק נתונים רבים לגבי רווחה סובייקטיבית.

בארצות הברית אנשים מפיקים הנאה רבה מאכילה ומצפייה בטלוויזיה, אבל לאלה שמחפשים תכלית מומלץ לבלות זמן בעבודה או עם הילדים. ויש גם הבדלים דמוגרפיים. דירוגי ההנאה והתכלית יציבים להפליא לאורך חייהם של אנשים, עם יוצא דופן בולט אחד: אנשים בגילאי 23-15 נותנים באופן כללי דירוגים נמוכים מאוד לתכלית (מסתבר שצעירים נהנים, אך בה בעת תוהים מה הטעם בחייהם). בהשוואה לגברים, נשים מפיקות פחות הנאה אך יותר תכלית מהזמן שהן מבלות עם הילדים. דולאן מצא גם שרווחתם הסובייקטיבית של אנשים עולה כשיש להם עבודה, כשמרחק הנסיעה לעבודה קצר, כשהם דתיים, וכשהם צעירים או זקנים.
נוסף על כך, הוא גילה שכסף אכן יכול לקנות אושר, בייחוד כשאתה עני, אבל לא רק. בכל הנוגע לכסף, יש הבדל בין שני מדדי הרווחה הסובייקטיבית. הכנסה נוספת מעלה את שביעות רצונם של אנשים מחייהם, אבל מעבר לרף מסוים היא מפסיקה להשפיע על מידת ההנאה שלהם. ממצא כללי יותר מראה כי המתאם בין הכנסה לשביעות רצון מהחיים גדול הרבה יותר מהמתאם בין הכנסה לרווחה נחווית. נראה שהממצא הזה מאשש את העדפתו של דולאן למדוד חוויות: כשחוקרים ממדעי החברה שואלים אנשים עשירים מה מידת שביעות רצונם מהחיים בסולם של 0 עד 10, המשיבים עשויים לתת ציונים מנופחים ולהתמקד בכמות הכסף שיש להם – אבל אם עושרם לא משפר את החוויות שלהם בפועל, כמו למשל את יכולתם לפנות זמן לטיולים, אולי חשיבותו לא רבה כל כך.

מחקרים בנושא רווחה סובייקטיבית מעידים גם על יכולת אנושית מדהימה להסתגל לקשיים. רובנו לא מעריכים את היכולת הזו כראוי. זכרו שאפילו לחלק מהנכויות הרציניות יש השפעה שלילית מעטה, אם בכלל, על רווחתם המוערכת או הנחווית של אנשים; אחת הסיבות לכך היא שאנשים פשוט מסתגלים. מכשולים רבים אחרים (כמו גירושים) נוטים להשפיע עלינו בטווח הקצר בלבד. מרצים באקדמיה צופים שאם לא יקבלו קביעות, הם יסבלו זמן רב. אבל אחרי שנים ספורות אי אפשר להבחין בהבדל בין בעלי הקביעות לבין אלה שלא קיבלו קביעות מבחינת רווחתם הסובייקטיבית.

מחקרים בנושא רווחה סובייקטיבית מעידים גם על יכולת אנושית מדהימה להסתגל לקשיים. רובנו לא מעריכים את היכולת הזו כראוי. זכרו שאפילו לחלק מהנכויות הרציניות יש השפעה שלילית מעטה

אבל ישנם מצבים מסוימים שאליהם אנחנו לא מצליחים להסתגל. דוגמה טובה לכך היא רעשים בלתי נעימים: אנשים לא מתרגלים אליהם, והם שונאים אותם אף יותר אם הרעשים האלה מתרחשים בתדירות ובזמנים בלתי צפויים. דולאן משווה זאת לממצא מתמיה אחר לגבי חולי סרטן, שרווחתם הסובייקטיבית צונחת דווקא כשהם בנסיגה ("רמיסיה"). דולאן אומר ש"'ודאות' המוות מאפשרת לאדם לעשות סדר בחייו, והנסיגה מעמידה את התכלית הזו בחוסר-ודאות". מצבים נוספים שקשה לאנשים להסתגל אליהם, באופן מובן, הם כאבים כרוניים ומחלות נפש.
דולאן טוען שהבנה של חשיבותה הרבה של תשומת הלב עוזרת להסביר מתי תתרחש הסתגלות. נניח שאתם מאבדים את היכולת להשתמש באחת הגפיים. בתחילה, האובדן מעיב על כל חייכם; אתם לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר. אבל אחרי זמן מה, האיבר חסר התועלת הופך לעובדת רקע שאתם לא מקדישים לה תשומת לב רבה. אתם מתמקדים דווקא במשפחה, בחברים, בעבודה – ביום יום. וזו הסיבה שנכויות רבות לא משפיעות באופן משמעותי על הרווחה הסובייקטיבית. אחרי זמן מה, אנשים מפסיקים להתמקד בהן.

הבנת חשיבותה של תשומת הלב מסבירה גם מדוע רעש, כאבים כרוניים ומחלות נפש משפיעים עלינו בטווח הארוך. כל הדברים האלה גובים מאיתנו תשומת לב מתמשכת. בנוגע לרעש ולכאב, אומרים לעתים קרובות שאנשים צריכים לנסות "לחסום" אותם – דבר שקל לומר אבל קשה לעשות. לנקודה הזאת יש השלכות גם על מדיניות ציבורית, כיוון שהיא מבהירה כמה חשוב להגביר את מאמצי הטיפול במחלות נפש.

לאור זאת אפשר להבין גם למה נישואין משפרים את הרווחה באופן משמעותי, לפחות בטווח המידי, ולמה השפעתם קטנה עם הזמן. נשואים טריים מתמקדים בעצם היותם נשואים, והדבר מסב להם שמחה רבה. אבל אחרי זמן מה גם הזוגות המאושרים ביותר נוטים להפסיק לחשוב בהפתעה ובהנאה על עובדת נישואיהם (חלק מחוקרי האושר מדגישים כי חשוב שאנשים יעברו תהליך של "חידוש הבתוליות" בכך שיחוו דברים חדשים או ינסו לבחון דברים מוכרים מזווית חדשה).
דולאן טוען ש"חלוקה מוטעית של תשומת לב היא הבעיה היסודית שלנו", ולכן "חלוקה מחודשת של תשומת לב היא בהכרח הפתרון היסודי". אם המטרה היא להוריד במשקל, האתגר הוא להפוך את המשקל לעניין מרכזי, ולכן אנשים צריכים "להשיג משקל אמין ולעמוד עליו פעמיים בשבוע באותה שעה ביום". טענה מהותית יותר של דולאן היא שאנשים צריכים לסמוך על החוויות האמיתיות שלהם ולא על תשוקות או אמונות. כאן הוא עובר למחוזות העזרה העצמית ומפציר באנשים לערוך מעקב אחר חוויותיהם השונות ולדרג את מידת ההנאה והתכלית שהם חשים במהלכן בסולם של 0 עד 10. התרגיל הזה נראה מטופש, אבל יש לו מטרה רצינית: להבהיר שחוויותיהם האמיתיות של אנשים לא תואמות את ציפיותיהם, ולהוכיח שברגע שנראה כיצד שני הדברים שונים זה מזה, נתחיל להקצות מחדש את הזמן שלנו (למשל, נוכל להבין אילו היבטים בחופשה "באמת הסבו לנו אושר ואילו לא").

נשואים טריים מתמקדים בעצם היותם נשואים, והדבר מסב להם שמחה רבה. אבל אחרי זמן מה גם הזוגות המאושרים ביותר נוטים להפסיק לחשוב בהפתעה ובהנאה על עובדת נישואיהם

טענתו הרחבה ביותר של דולאן היא ש"בסופו של דבר, אושר הוא הדבר היחיד שמשנה". הוא חושב שאם אנשים "יישאלו מספיק פעמים למה דבר מסוים חשוב", הם "יאמרו לבסוף, 'כדי שאני אהיה מאושר'". הוא טוען ש"אודרי הפבורן קלעה בול כשאמרה, 'הדבר החשוב ביותר הוא ליהנות מהחיים – להיות מאושר – כל השאר לא משנה'". דולאן מציין שהרגשות שלנו נוטים להיות מדבקים, ולכן מתעקש ש"החתירה לאושר היא יעד אצילי ורציני מאוד בשביל כולנו". הוא מודע לכך שהוא מעלה כאן סדרה של טענות חזקות, ושהן פגיעות בכמה חזיתות.
נתחיל בהבדל שבין מדידת שביעות הרצון מהחיים למדידת חוויות. כאמור, דולאן מעדיף את האפשרות השנייה, אבל הבחירה מורכבת יותר מכפי שהוא מראה. כשאנשים עונים על שאלות לגבי שביעות רצון מהחיים, הם מזהים את הערכים והחששות העמוקים ביותר שלהם. אם נגביל את עצמנו לחוויות בלבד אנחנו עלולים לפספס את מה שמניע אנשים, את הדברים שהם מוקירים יותר מכול בחייהם. אין ספק שדולאן מתמקד בתכלית, ולא רק בהנאה. אבל יכול להיות שעצם ההתמקדות הזו מאלצת אותנו לשים דגש רב יותר על שביעות רצון מהחיים, לפחות בהנחה שהמדד הזה מצליח להראות מה אנשים חושבים על מידת האיזון בחייהם בין תכלית להנאה.

אפשר גם בהחלט לפקפק ביכולת למדוד שביעות רצון מהחיים. טענה נפוצה היא שתשובותיהם של אנשים הן יחסיות ולא אבסולוטיות. אם הדירוג הממוצע של אנשים שנעזרים בכיסא גלגלים הוא 7, ייתכן שהם משווים את עצמם לאנשים אחרים שנעזרים בכיסא גלגלים, ולמעשה אומרים, "יחסית למישהו שלא יכול ללכת, מצבי טוב". ואפשר גם לתהות האם המדד הזה יציב. אולי נאמר "8" רק כי השמש זורחת או כי מישהו היה נחמד אלינו; ואם סגרירי בחוץ או שחבר פגע ברגשותינו, נאמר "5". דולאן חושש ש"התוצאות מראות לנו בעיקר מה קופץ לאנשים לראש ברגע התשובה, ולאו דווקא מספרות על חוויות האושר שלהם על בסיס יומיומי".

ויש גם ספקות הנובעים מכלליותה ומזרותה של שאלת שביעות הרצון מהחיים. בלשון המעטה, אנשים אינם רגילים לענות על שאלה מהסוג הזה, וכדאי לשאול מה בדיוק התשובות שלהם מגלות לנו. יש לציין שחוקרים ממדעי החברה בוחנים את הביקורות האלה בקפידה, ונכון לעכשיו אפשר להסיק שמדדי שביעות הרצון מהחיים הם יציבים יחסית ושהם כן מצליחים לתאר דבר חשוב לגבי האופן שבו אנשים אומדים את חייהם. אבל זו מסקנה זמנית, ועלינו להמשיך לחקור את הנושא.

אנשים רבים חושבים שחשוב לבלות זמן עם הילדים או עם ההורים המזדקנים, ולא כי זה תמיד מסב להם אושר (יכול להיות שזה לא), אלא מכיוון שזה הדבר הנכון לעשות

ובנוגע לטיעונו המרכזי של דולאן, הבעיה המהותית ביותר היא שהאדם הסביר לא מסכים עם אודרי הפבורן. אנשים רבים חושבים שחשוב לבלות זמן עם הילדים או עם ההורים המזדקנים, ולא כי זה תמיד מסב להם אושר (יכול להיות שזה לא), אלא מכיוון שזה הדבר הנכון לעשות. אנשים רבים מתעקשים שחשוב לעזור לאחרים, לא כי זה עושה אותנו מאושרים (יכול להיות שזה לא), אלא מכיוון שהדבר החשוב ביותר, או אחד החשובים ביותר, הוא לעזור לאחרים.
ורבים חושבים שחשוב ליצור אמנות, או ספרים, או סרטים, לא כי הם עושים אותנו מאושרים (יכול להיות שהם לא), אלא מכיוון שהם מאמינים שהתרבות היא דבר חשוב, ושחשוב לתרום לה. אנשים רבים מאמינים שחשוב לפעול לפי אידיאלים נעלים (פטריוטיות, דת, יצירת אמנות, מטרות פוליטיות), לא כי אושרם האישי חשוב אלא מכיוון שהאידיאלים האלה חשובים. נראה שרעיון המסירות – לאנשים, למטרות, למדינות, לאלוהים – נעדר מטיעוניו של דולאן. והוא גם לא אומר הרבה על חוויית היצירה באופן כללי – הנאותיה, אכזבותיה ועוצמתה.

נכון, אחת ממטרותיו העיקריות של דולאן היא להדגיש את חשיבותה של התכלית, והוא בהחלט מודע לכך שאנשים רבים חושבים שלחייהם תהיה תכלית רבה יותר, שיהיה להם טעם רב יותר, אם הם יעסקו בפעילויות שאינן ממש מהנות. אבל הוא טועה באומרו שכאשר אנשים נשאלים למה דבר מסוים הוא חשוב, הם יענו בסופו של דבר, "כי זה מסב לי הנאה", או "כי זה מעניק לי תחושת תכלית". חלק גדול מהדברים שאנחנו עושים אינם ממוקדים דווקא בעצמנו, ואם כן היו ממוקדים בעצמנו הם היו מסבים לנו פחות הנאה ומעוררים בנו תחושת תכלית מעטה יותר. גם אם הישג כלשהו ממלא אותנו בתחושת תכלית – השלמת פרויקט, עשיית דבר בעל ערך – לא סביר להניח שהתחושה הזאת הייתה המוטיבציה היחידה שלנו, אם בכלל. אנשים מסוימים נאבקים למען צדק, או נלחמים ברודנות, כי הם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות; אבל רבים אחרים לא מרגישים כך. בתחומים רבים הנאה ותכלית הן תוצרי לוואי; הן יתרונות המתלווים למעשים שאנו עושים לשם עצמם, ולא למעננו.

בנוסף, לא בטוח שאילו היה עלינו לבחור שתי תחושות חיוביות בלבד, היינו בוחרים דווקא בהנאה ובתכלית. שתי התחושות האלה הן מושגי-על שכוללים בתוכם מצבי רוח ותחושות הנבדלים זה מזה מבחינה איכותית; חשבו על ההנאה שאתם מפיקים מספר טוב, משחייה בים, ביקור בברלין, שיחה עם חבר או שנת צהריים. ייתכן שכל אחד מאלה מכיל בתוכו גם תכלית. ואם המטרה היא להתמקד בדברים שמשנים יותר מכול, יש מועמדי-על רבים אחרים, כולל שלווה, תשוקה ומחויבות. רק אחוז קטן מהתרבויות בתולדות העולם היה בוחר בהנאה ובתכלית. זה לא אומר שדולאן טועה, אלא שכדי להצדיק את הבחירה בהנאה ובתכלית יש צורך בטיעון עמיד ומבוסס, אשר לא מופיע בספר.

אבל ישנה גם גרסה צנועה יותר, פחות שנויה במחלוקת, לטיעונו של דולאן. היא מניחה בצד את השאלות העמוקות יותר ואומרת שההנאה והתכלית אכן חשובות, ושבחייהם של אנשים רבים חסרה הנאה וחסרה גם משמעות, בין היתר בגלל האופן שבו הם מחלקים את תשומת הלב שלהם. אין צורך לנקוט עמדה בנושאים היסודיים ביותר כדי להסכים שכאשר אנשים סובלים או מרגישים שחסר להם טעם בחיים, אחת הסיבות לכך היא חלוקה מוטעית של תשומת הלב – ושהבנת הנקודה הזאת עשויה לעזור להם להפחית את סבלם ולמצוא תכלית.

קאס סאנסטין הוא מרצה באוניברסיטת הרווארד. ספרו החדש, "Wiser", שנכתב יחד עם ריד הייסטי, יראה אור בינואר 2015.

כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קאס ר' סאנסטין, New York review of Books .


תגובות פייסבוק