א.א. אתאיסטים אנונימיים

המדע והרציונליזם מפתים אותם, אך הם כבולים למשפחותיהם וקהילותיהם. חייהם הבלתי אפשריים של החרדים שאיבדו את אמונתם
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

שלמה איבד את אמונתו כשעמד בקרון הרכבת התחתית והתנודד הלוך ושוב עם תנועותיה כמו בשעת תפילה. אך לא בסידור קרא הסטודנט הצעיר למשפטים באותה נסיעה – בבית הכנסת הוא כבר ביקר מוקדם יותר וכרך סביב ידו וראשו את רצועות העור שקושרות אותו ליהדות האורתודוקסית; הוא היה מניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום. הכרך שהיה כעת בידיו הוא "צדק מבראשית" (2000) מאת אלן דרשוביץ, המשתמש בפרשנויות תלמודיות וחסידיות כדי להראות שהסיפורים המופיעים בספר בראשית, החל מאדם וחווה וכלה בתיבת נוח, מתארים את עקומת הלמידה של אלוהים – אמצעי שעזר לגבש את הקוד המוסרי ואת חוקי הצדק הנוכחיים.

מה שהדהים אותו בספר היה עומקו והמורכבות המחשבתית שבו, מורכבות שלימדו אותו להאמין שיש רק לרבנים העומדים בראש הקהילה החרדית שלו. התחכום של הספר, יחד עם הכפירה חסרת הבושה שלו, יצרו את הסדק הראשון מיני רבים בחומת אמונתו. כשראה כי אפשר לפרש את הכתובים בצורה מרתקת כל כך, שסותרת באופן מוחלט את הדוֹגמות של נעוריו, החל שלמה לפקפק בכל מה שהאמין בו עד אז. מדרשוביץ עבר שלמה לביולוגיה אבולוציונית, ואז לסטיבן הוקינג ולקוסמולוגיה, ומשם לביקורת המקרא, עד שלבסוף לא היה יכול עוד להתכחש למסקנה שאליה הובילה אותו גישתו הביקורתית החדשה: הוא כבר לא מאמין באלוהים. "זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי", אמר לי. "עד היום אני מקווה שאמצא את הגביע הקדוש שיוכיח לי שאני טועה, שבעצם הכול נכון".

שלמה הוא אחד ממאות ואף אלפי גברים ונשים שמפגשיהם עם האבולוציה, המדע, האתאיזם החדש וביקורת המקרא הובילו אותם למסקנה שאין אלוהים, אך בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על מנהגי הדת

מאז חלפו 15 שנים, אך חייו של שלמה נראים בדיוק כפי שנראו ביום של אותה נסיעת רכבת גורלית, פלוס-מינוס כמה חריגות. הוא עדיין מנהל את חייו כיהודי אורתודוקסי. הוא נשוי ליהודייה אורתודוקסית. ילדיו אורתודוקסים ולומדים תורה בישיבה. הוריו חרדים. שלמה גילה את האתאיזם, אך לא עשה איתו דבר.

שלמה הוא אחד ממאות ואף אלפי גברים ונשים שמפגשיהם עם האבולוציה, המדע, האתאיזם החדש וביקורת המקרא הובילו אותם למסקנה שאין אלוהים, אך בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על מנהגי הדת בגלל קשרים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים לקהילות החרדיות והחסידיות. אלה שדיברתי עמם לא היו מסוגלים להביא את עצמם לפרק את משפחותיהם ולזעזע את חיי ילדיהם. יושרתם לא מאפשרת להם להאמין, אך יותר מדי מוטל על הכף מבחינתם, ולכן הם ממשיכים לחיות כאתאיסטים בארון בתוך הקהילות החרדיות. שמותיהם של האנשים ושל חלק מהמקומות שונו – כל מי שדיברתי איתו בהקשר זה דרש לשמור על אנונימיות. האנשים האלה, ששמשתייכים לקבוצה סודית, לאליטה אינטלקטואלית מחתרתית, חיים בפחד שייחשפו וייענשו על-ידי חברה שרק הולכת ונעשית מבודדת יותר ויותר.

אבל הם גם מוכיחים את קיומם של האתגרים ההולכים וגדלים שעומדים בפני קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות בעידן האינטרנט והגלובליזציה. כל כך הרבה מידע זמין לכול, והקבוצות האלה כבר לא יכולות להגן על גבולותיהן באמצעות בידוד פיזי ואינטלקטואלי. לא זו בלבד שהאינטרנט חושף דתיים למידע הקורא תיגר על ההגמוניה של מערכת האמונות שלהם, אלא שהוא גם מעניק לאנשים החיים בסביבות סגורות את האפשרות להיות חלק מקהילה אלטרנטיבית.

כל כך הרבה מידע זמין לכול, והקבוצות האלה כבר לא יכולות להגן על גבולותיהן באמצעות בידוד פיזי ואינטלקטואלי

"זה עוזר להם למצוא אנשים אחרים שנמצאים באותה סירה", אומר פיל זאקרמן, סוציולוג מפּיצר קולג' בקליפורניה, שחוקר כופרים וחילוניוּת. "לפני 20, 30 שנה, אם חיית בבורו פארק בברוקלין, או באלבמה, מוקף בחסידים או בנוצרים פנטקוסטלים, והתחילו להתעורר בך ספקות, אז היית לגמרי לבד. כיום אפשר מיד למצוא מישהו שנמצא באותה סירה וחולק איתך את הספקות האלה. אפשר למצוא קהילה, אפשר למצוא קשר שיעניק לך תמיכה – אינטלקטואלית ורגשית. דתיים פונדמנטליסטים רוצים שיהיה להם מונופול על האמת, מונופול על אורח החיים, מונופול על המוסר, מונופול על הסמכות, אבל האינטרנט מערער את העמדות הפנים האלה".

יענקי נראה כנטע זר; גבר חרדי עם זקן קצר ומרושל ופאות קצרות התחובות מאחורי אוזניו, בתלבושת השחורה-לבנה המסורתית של החסידים, שיושב ביום שני אחר הצהריים על שרפרף בבר זול ונידח בדרום ברוקלין ולוגם קורונה. אבל יענקי הוא נטע זר גם בחייו. בדומה לשלמה, גם הוא חי בשכונה אורתודוקסית. יש לו ילדים רבים שלומדים בישיבות, הוא הולך לבית הכנסת להתפלל ומארח ארוחות שבת. כמו כל יהודי אורתודוקסי, חייו כוללים אינספור דרישות קטנות שהדת דורשת מחסידיה – מה לאכול, מה ללבוש, לאן ללכת, מה לקרוא, עם מי לדבר, במה מותר לגעת, מתי מותר לגעת, ובאיזו תדירות.
הוא ממלא את כל הדרישות האלה, ולכן יש טראגיות מסוימת בעובדה שהוא כלל לא מאמין באלוהים.

זה לא היה כך מהתחלה. יענקי, אדם עדין וכנוע בעל חוש הומור ביישני וציני, היה אחד התלמידים הלהוטים ביותר בקרב בני גילו. "קשה לי להסביר כמה רציני הייתי בעבר", הוא אמר לי. הוא בילה שנים רבות בלימוד תורה בישיבות היוקרתיות ביותר. "סבלתי הרבה כדי להגיע לשם", הוא אמר כדי להסביר עד כמה זה היה לו חשוב ועד כמה הוא היה שקוע בכתובים. הוא אפילו עבד מהצד בתור רב וענה לשאלות ההלכתיות של הדיוטות מהקהילה שלו.

אבל ליענקי תמיד היו שאלות פילוסופיות, אפילו כילד. בשלב מסוים כל השאלות הצטברו, והן הגיעו למסה קריטית כשהרב שלו ביקש שילמד עם אדם שחזר לאחרונה בתשובה. האיש הזה היה זקוק למדריך שיסביר לו את התשובות הדתיות לשאלות המדעיות. יענקי אמנם ענה על שאלותיו של האיש, אבל המפגשים האלה הכריחו אותו לחשוב לעומק על סוגיות שנמנע מהן עד כה, כמו הסתירות בין טענות המקרא לטענות המדע. הוא ניסה להפסיק את מפגשיהם, אבל הרב שלו היה בטוח שיענקי מסוגל לעמוד במשימה. "לא, לא, זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר", נזכר יענקי בדברי הרב. "זה לא היה בסדר".

ואז תלמידו החדש של יענקי לקח אותו להרצאה של המדען הבריטי ריצ'רד דוקינס, איש ה"אתאיזם החדש" ומחבר הספר "יש אלוהים?" (2006). "זה לא שדוקינס היה משכנע כל כך, או אפילו מעניין", הסביר לי יענקי בין לגימות קצרות של בירה. "פשוט ישבתי שם עם קבוצה שלמה של אנשים שלכולם הייתה אותה תפיסת עולם". לראשונה בחייו הוא הבין איך הדת נראית מבחוץ, אוסף של רעיונות מפוקפקים ואף נלעגים. כך התנפצה אחיזתה הבלעדית של הדת בתודעתו.

רוקדים בכותל. צילום: פיליפ טוויטו

רוקדים בכותל. צילום: פיליפ טוויטו

ומשהו נוסף התבהר בהרצאה של דוקינס: בשלב ההוא היו ליענקי מאות שאלות שאף אחד מעולם לא ענה עליהן לשביעות רצונו, החל משאלות מדעיות לגבי אמיתות הנרטיב התנ"כי ("ברור שהאישה לא נבראה מצלע הגבר"; "בני האדם הקדומים לא היו צמחונים", הוא הרחיב) וכלה בשאלות הנוגעות לטענות המופיעות בתלמוד ("כללי הבישול בשבת והבישול הכשר לא עולים בקנה אחד עם כללי התרמודינמיקה"; "חרקים לא נוצרים באופן ספונטני מצמחים"). הוא הרגיש שלכל שאלה בוערת הוא קיבל תשובה בלתי מספקת. ובזמן שדוקינס דיבר, יענקי הבין שיש תשובה אחת שעונה על כל שאלותיו – אלוהים לא כתב את התורה כי הוא לא קיים. "אז בעצם זה היה הסוף מבחינתי", הוא אמר.

ההבנה שאין אלוהים החריבה את עולמו של יענקי. "זה היה קשה מאוד", הוא אמר, פולט את המילים במהירות. "אני זוכר ששכבתי במיטה והרגשתי כאילו זה סוף העולם״

ההבנה שאין אלוהים החריבה את עולמו של יענקי. "זה היה קשה מאוד", הוא אמר, פולט את המילים במהירות. "אני זוכר ששכבתי במיטה והרגשתי כאילו זה סוף העולם. לא הייתה שם הקלה. היה כאב גדול". הוא היה נסער כל כך עד שהדבר הראשון שעשה לאחר מכן הוא לחפש את הרבנים החכמים והמלומדים ביותר בתקווה שהם יוכיחו לו שהוא טועה – שיש אלוהים, שהתורה נכונה. הוא כתב מכתבים אנונימיים לכמה רבנים ידועים ושלח אותם בדואר רגיל (אף על פי שכל זה קרה בשנת 2000, כמעט שלא היה לו שום מגע עם האינטרנט, כמו לרוב החרדים). המכתבים כללו שאלות שנגזרו רובן מהסתירות בין הפרקים הראשונים של התורה לתיאוריה האבולוציונית: לפי האבולוציה, הנחשים, שמוצאם מן הלטאות, איבדו את רגליהם זמן רב לפני שבני האדם התפתחו – אבל ספר בראשית אומר שהם איבדו אותן אחרי המפגש עם האדם. לפי סיפור אדם וחווה, בני האדם נוצרו בן רגע, ביום אחד לפני 6,000 שנה – אבל המדע מתאר את התפתחותם האטית של החיים האנושיים על פני כדור הארץ ואת עלייתם ההדרגתית של אבותינו ההומינידים לאורך מיליוני שנים.

ההסברים שקיבל מהרבנים היו חלשים ומעורפלים. רב אחד שלח לו פתק מוזר הכולל סיפור על ישיבה בסירה, "משל מורכב שמנסה לתאר כיצד אנו רק שטים על פני מימיה העמוקים של התורה", נזכר יענקי. "זה היה מגניב, אבל זה לא עזר לי. תודה, רֶבֶּה". לא נותר לו אף אחד לפנות אליו ולכן נאלץ להודות במצב בפני עצמו: הוא הפך לאתאיסט המנהל חיים כפולים, ואין לו ברירה אלא להמשיך ולהסתיר זאת אם אינו רוצה שהבוס שלו יפטר אותו, שאשתו תתגרש ממנו, ושילדיו ייזרקו מבית הספר. הם קוראים לעצמם "Orthoprax" – אלה שה-practice שלהם "נכון", כלומר שממלאים את המצוות כהלכתן – כדי לבדל את עצמם מהאורתודוקסים – אלה שאמונתם נכונה. בכל פעם שפגשתי אחד מהם, הוא הציג אותי בפני כמה מחבריו, אף על פי שרבים סירבו לדבר איתי כי פחדו שייחשפו. בקבוצה הזאת יש הרבה פחות נשים מאשר גברים, ואותן היה קשה אף יותר למצוא. הן פוחדות לאבד את ילדיהן, בייחוד במדינת ניו יורק, שבה המשמורת ניתנת לעתים קרובות להורה הדתי יותר.

אבל המצב השתנה: בעבר, אורתודוקסים, חרדים ותלמידי ישיבות המנהלים חיים כפולים היו מבודדים לחלוטין, אך כיום הם מתכנסים בחדרי צ'אט. פגשתי אתאיסטים סמויים מחסידויות שונות – סאטמר, סקוור, בובוב – ששמות דגש על הצד המיסטי. הם חיים בוויליאמסבורג, בלונג איילנד, בניו סקוור, בירושלים. בכל מקום שבו יש מובלעת יהודית מבודדת, ישנם אנשים שהגיעו למסקנה שאלוהים לא קיים, ובכל זאת הם שומרים על מראית עין של דתיוּת מסיבות חברתיות, משפחתיות וכלכליות. רבים מהם מוכרים בקהילותיהם, לעתים אף מנהיגים. רבים מהם אמידים, נשות ואנשי משפחה, אנשים מוסריים. "אני השכן שלכם, הילדים שלי לומדים עם שלכם", כתב אחד האתאיסטים הסמויים בבלוג, בלי להזדהות. "אני אחד המארגנים של ה'קידוש-קלאב'... הייתי היועץ שלכם במחנה הקיץ... אני לא מאמין באלוהים".

בעבר, אורתודוקסים, חרדים ותלמידי ישיבות המנהלים חיים כפולים היו מבודדים לחלוטין, אך כיום הם מתכנסים בחדרי צ'אט. פגשתי אתאיסטים סמויים מחסידויות שונות ששמות דגש על הצד המיסטי. הם חיים בוויליאמסבורג, בלונג איילנד, בניו סקוור, בירושלים

הקהילה האורתודוקסית גדלה בקצב מסחרר ב-50 השנים האחרונות. במובלעות חרדיות וחסידיות כמו לייקווד בניו ג'רזי וקריית יואל באפסטייט ניו יורק, הגיל החציוני הוא הנמוך ביותר בארצות הברית בגלל שיעור הילודה הגבוה. מקובל להביא לעולם בין חמישה ל-12 ילדים.
הקהילות האלה מאורגנות סביב הדת, מסביר סמואל היילמן, סוציולוג מקווינס קולג' בניו יורק שחוקר תנועות יהודיות אורתודוקסיות עכשוויות. ככל שהאוכלוסייה גדלה, כך גוברים המאמצים לפקח על החברים. אבל בסך הכול מדובר בקרב אבוד מראש. "כעיקרון סוציולוגי, אין שום דבר שיכול להתאים לכולם", הוא אמר לי, "וככל שהקהילה גדולה יותר, כך קשה יותר לשלוט בה".

אבל זה לא אומר שהמאמצים נפסקו. אחת השיטות לפקח על חברי הקהילה היא לצמצם את ההשכלה החילונית של הילדים בנושאים כמו מתמטיקה ואף אנגלית. היעדר הכישורים הנדרשים לניווט בעולם החיצוני ירתיע את רוב האנשים ששוקלים לעזוב את הקהילה. אסטרטגיה אחרת היא להציג את כל העולם כאויב. זו, כמובן, אינה גישה ייחודית לקהילות האלה. "כל קבוצה פונדמנטליסטית עושה דמוניזציה של האחר – הן דואליסטיות מאוד; או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו". במקרה של החרדים, "אנחנו מדברים על גטו שנעול מבפנים", אומר היילמן. צריך ליצור איום מבחוץ כדי לדאוג שהדלתות יישארו נעולות.
אבל אנשים כמו שלמה ויענקי, שזכו להשכלה שאפשרה להם לרכוש מקצועות מחוץ לקהילה, שרויים במצב פסיכולוגי אישי שמגביל אותם לא פחות מהכללים החיצוניים. מנגנון השיטור העצמי רק התחזק בזכות מערכת השידוכים, המקום שבו נקבע מעמדם בקהילות האלה. מי שעוזב את הקהילה מטיל אות קלון על משפחתו, מכתים את המוניטין של הוריו, אחיו, ילדיו ואף בני דודיו, ומגביל את יכולתם להתחתן עם בני זוג ממשפחות "טובות" שלא דבק בהן רבב.
האם האתאיסטים הסמויים מסכנים את עצם קיומה של הקהילה? תלוי את מי שואלים.

"על כל אחד מהם נולדים חמישה, עשרה ילדים", אומר היילמן. "יש לנו 10,000 ילדים בבתי הספר בוויליאמסבורג לבדה. הרוב יישארו בקהילה", אומרת חברה מסאטמר – אישה מאמינה. "אם הייתי רוצה, הייתי יכול לשכנע עוד אחד כל יום", טען לעומתם משה, אתאיסט סמוי. אפשר לומר שהאתאיסטים הסמויים האלה הם כמו "סוכנים חשאיים השתולים בתוך מערכת מכותרת", טוען היילמן. הם יודעים מה אמיתי ומה לא. הם יודעים איך לתמרן את המערכת. ויש להם סימנים משלהם. זה רק עניין של זמן עד שהם יתחילו להפיץ את תפיסותיהם בין אלה שעדיין מאמינים.

מסע מאמונה לאתאיזם

אני יושבת עם משה, מלומד הנחשב לעילוי בעולם החרדי, במשרדו של שלמה במנהטן; הם עמיתים ואנשי סוד. משה, שזקנו מאפיר, גר בלב חסידות בברוקלין. יש לו ילדים רבים. הוא כתב ספרי פרשנות שנלמדים בלא מעט ישיבות וחושפים את סודותיה הנסתרים של התורה.
גם שלמה חי בברוקלין. יש לו אישה וילדים ועבודה טובה. הוא מגולח למשעי, לובש חליפה לעבודה ועל ראשו כיפה שחורה מקטיפה. אף על פי ששניהם אתאיסטים גמורים, אף אחד מהם לא מתכוון לעזוב את העולם האורתודוקסי.

"אני מת לספר לילדים שלי את האמת", מודה משה. אבל הוא לא מעז. והוא לא היחיד. רבים מהאנשים שדיברתי איתם בוחרים להישאר בחברה האורתודוקסית ולתת לילדיהם להמשיך להאמין במה שהם עצמם תופסים כיום כסיפורי מעשיות

אבל כאן נגמרים קווי הדמיון – שלמה רגשן מאוד, אדם שטוב לבו הניכר נובע מהתחושה שהוא נושא את העולם על כתפיו. אובדן האמונה עדיין רודף אותו. "יש לי קשר רגשי לאלוהים שלא קיים", הוא מסביר. משה, מצדו, מונע אך ורק על-ידי החתירה לאמת. יש בו אותה איכות ילדית-משהו שמאפיינת גאונים בשעת תגלית, וחוש הומור שהוא מפנה גם כלפי חולשותיו שלו. שלמה אכול אשמה עזה; העול הפסיכולוגי של החיים הכפולים מתיש אותו. "פעם עינו אותי ספקות", הוא אומר. "עכשיו הוודאות מענה אותי". משה לא מבין את התחושה הזאת. החירות האינטלקטואלית שבה זכה מסבה לו אושר רב, אושר שמקורו בשחרור.
כלפי חוץ משה עדיין מתנהג כחסיד. הוא לובש שטריימל בשבת. בשלב מסוים אף ביקש ממנו הרב שעומד בראש החסידות שלו להתחזק באמונתו עוד יותר. אך מסעו של משה מאמונה לאתאיזם ארך כמה שבועות בלבד, אחרי שכמה קטעים של הרמב"ם שכנעו אותו שהפוסק הדגול היה אתאיסט סמוי, ממש כמוהו. משה הסביר: מצד אחד, הרמב"ם הרגיש שהאמונה שכדור הארץ הוא נצחי עלולה להרוס את הדת היהודית. מצד שני, הוא אמר גם שאם תוכח נצחיותו של כדור הארץ, הוא יקבל זאת. מסקנתו של משה? הרמב"ם "ידע שהחלק הראשון של התורה מפוקפק במקרה הטוב ומגוחך במקרה הרע". בנוסף, אומר משה, ניסיונותיו של הרמב"ם ליישב בין מה שהוא האמין בו בפועל למה שהוא הצהיר שהוא מאמין בו, היו "כישלון קולוסאלי".

"שום דבר ממה שהוא אמר לא נשמע לי הגיוני", הוא הסביר. "אז נשארתי עם אפשרות אחת בלבד: הוא היה אתאיסט, אבל הוא הסתיר את זה. והנה, פתאום זה היה הגיוני. אז עכשיו אני רואה את עצמי כגלגול של הרמב"ם. אני אתאיסט במסווה, בדיוק כמוהו".
אבל למרות שמשה בטוח שאם רק ירצה הוא יוכל להמיר חרדי אחד ביום לאתאיזם, ההשלכות מרתיעות אותו. ייתכן שהטרגדיה הגדולה ביותר של האתאיסטים הסמויים היא המחסום שניצב בינם לבין יקיריהם.

"אני מת לספר לילדים שלי את האמת", הודה משה. אבל הוא לא מעז. והוא לא היחיד. רבים מהאנשים שדיברתי איתם מפחדים לפגוע בילדיהם ולכן בוחרים להישאר בחברה האורתודוקסית ולתת לילדים להמשיך להאמין במה שהם עצמם תופסים כיום כסיפורי מעשיות. "בשבילי, לשקר לילדים זה החלק הנורא ביותר", אמר לי ישראל, גם הוא אתאיסט סמוי. לישראל יש עבודה מצוינת עם משכורת גבוהה, והוא קשור מאוד לאשתו ולילדים – ההיפך מהסטריאוטיפ הרווח בקהילות הדתיות לגבי אלה שאיבדו את אמונתם: אומרים שהם "שקרנים שרוצים לעשות סמים, שהם בוגדים בנשים שלהם ואוכלים צ'יזבורגר", אומר ישראל. משאלתו הגדולה ביותר של ישראל היא שילדיו ילמדו לחשוב בצורה ביקורתית ויבינו את הדברים בעצמם. אבל הוא לא עומד להאיץ את התהליך בעצמו. "אני חי מיום ליום; אין לי תוכניות ארוכות טווח בעניין הזה", הוא אמר לי כשנפגשנו במעדנייה במנהטן אחר צהריים גשום אחד.

לכל אחד מהאנשים ששוחחתי עמם יש מערכת יחסים שונה עם בן או בת זוגו בנושא האמונה. משה ואשתו מסכימים שהם יחתנו את הילדים לפני שיחוללו שינויים בחייהם שלהם, למרות שהוא לא בטוח איך השינוי הזה ייראה. "מה אני כבר אעשה – אעבור לקנזס?" הוא התבדח.
יענקי הרגיש הקלה עצומה אחרי שהתוודה בפני אשתו – לפני כן הרגיש כאילו הוא בוגד בה. "התחלתי להשתגע", הוא אמר. הוא סיפר לה בתשעה באב כי "זה היה זמן טוב לסבול, את מבינה? היא סבלה הרבה. היא לא הייתה מרוצה. עדיין קשה לה." הוא סיפר לה כך: "היא לא רצתה שאלך להרצאה של דוקינס. ואני אמרתי לה: בצדק לא רצית!"

אבל גירושין לא עומדים על הפרק – יענקי חושב שילדים צריכים שני הורים בבית. "זה לא יהיה להם טוב באופן כללי, ובעולם הדתי זה יגרום להם נזק, כל הדברים האלה", הוא אמר. "ואני לא חושב שיהיה להם טוב לעזוב את העולם הדתי, אפילו אם זאת הייתה אפשרות, אז... זה המצב". כמה גברים ברי מזל הצליחו להמיר את נשותיהם לאתאיזם וכך מצאו להם שותפה לדבר עבירה. אחד הגברים שדיברתי איתם – יחיאל, שחי בירושלים – אמר לי שזה לא כאב לאשתו כמו שכאב לו. "לנשים יש תפקיד הרבה פחות חשוב בקהילה", הוא אמר. "את האמונה שלהן מצפים מהן להביא לידי ביטוי בגידול הילדים, בדברים הרבה יותר ארציים – למצוא עבודה, לפרנס את הבעל בזמן שהוא לומד. זה לא קיום רוחני ישיר כל כך, אז מבחינתה היא לא ויתרה על הרבה".

אבל הוא הרגיש אחרת. הוא נזכר בכל מה שהתרחש מיד לאחר אובדן האמונה. "התפללתי להשם, 'תחזיר לי את האמונה, תוכיח לי שזה נכון', התחננתי והתחננתי. בשלב מסוים הבנתי שזה פשוט טיפשי". ובכל זאת, הוא אמר: "אם היית רואה אותי ברחוב, עם החולצה הלבנה והכיפה השחורה, לא היית מנחשת כלום". ועכשיו אשתו רוצה לעשות שינויים נוספים בסגנון החיים שלהם, אבל יחיאל מסרב כי הוא מפחד לפגוע בהוריו.

סוף החרדיות?

אישה חסידית, נקרא לה פרומה, חיה במובלעת של חסידות סאטמר בקריית יואל. בעלה של פרומה לא יודע שהיא הפסיקה להאמין. אין ספק שאם יגלה, הוא יתגרש ממנה וייקח את הילדים. בפעם האחרונה שהיא הראתה סימנים להתנהגות לא קונפורמיסטית, בעלה התייעץ עם ראשי הקהילה. הם שלחו אותה למומחה לבריאות הנפש, שנתן לה תרופות. "במקרים כמו שלי, שולפים לעתים קרובות את קלף מחלת הנפש", היא כתבה. מאז היא נפגשה עם מטפל נוסף; הוא נתן לה אישור שהחלימה.

פרומה חיה בפחד מתמיד ומשתק שבעלה יגלה שהיא כבר לא מאמינה, ולכן היא סירבה לפגוש אותי והסכימה רק להתכתב בפייסבוק. בשיחת הטלפון היחידה שלנו היא התקשרה ממספר חסוי. פרומה הפסיקה להאמין לפני כמה שנים, אבל היא גילתה שהחירויות החדשות שבהן זכתה רק מעצימות את האומללות שלה. "בהתחלה זה היה משחרר מאוד, לזכות סוף סוף לאישור", היא כתבה. "שאני לא משוגעת – כמו שהיו רוצים שאחשוב – רק מפני שאני לא הולכת בתלם ושצורת החשיבה שלי שונה. אחרי כמה חודשים הבנתי פתאום שזה לא כל כך נפלא. מה שקרה הוא שכיסי החופש האלה, שאפשרו לי לברוח קצת, עמדו בניגוד מוחלט לקיום היומיומי שלי ורק הקשו עליי להישאר. התחושה שאני צריכה לעזוב הייתה חזקה מאוד".

שלמה, שאיבד את אמונתו ברכבת התחתית, אומר שיש בקהילה האורתודוקסית הרבה טוב, וזה עוזר להקל את הנטל הפסיכולוגי של החיים הכפולים. למשל, "ההתמקדות במשפחה, בעובדה שככל הנראה לא אצטרך לחשוש שהבת שלי תיכנס להיריון בגיל 16״

אף על פי שנישואיה של פרומה מעולם לא היו מאושרים, העמדת הפנים גובה ממנה מחיר עצום. "השקרים יוצרים קונפליקט פנימי אדיר", היא כתבה. "הם מנפצים את האמון על כל צורותיו וגורמים לך לשנוא את בן הזוג, אבל בעיקר לשנוא את עצמך". אחרי שישראל, המצליחן ממנהטן, אמר לאשתו שהוא כבר לא מאמין באלוהים, היא הייתה שבורה. כשהוא הציע שייצאו מהארון, היא איימה שתתגרש ממנו. "אין עם מי לדבר", הוא אמר. היא הרגישה שזה יהיה מבלבל מדי לילדים, וישראל הסכים, פחות או יותר. אז כדי להציל את הנישואין הוא נשבע לאשתו שלעולם לא יפר את הלכות הדת, וכך היה. וכדי להקל על אשתו, שמקווה כי יום אחד הוא יגלה מחדש את אמונתו, הוא קונה כרטיס לוטו מדי שבוע, "רק כדי שהדלת תישאר פתוחה. אני קונה כרטיס, רק בשבילה, ואומר: 'בבקשה השם, תעשה שאזכה'".

אבל לא הכול רע. שלמה, שאיבד את אמונתו ברכבת התחתית, אומר שיש בקהילה האורתודוקסית הרבה טוב, וזה עוזר להקל את הנטל הפסיכולוגי של החיים הכפולים. למשל, "ההתמקדות במשפחה, בעובדה שככל הנראה לא אצטרך לחשוש שהבת שלי תיכנס להיריון או תעשה סמים בגיל 16. יש הרבה טוב, גם אם הכול שקר. אני חושב שאלה חיים נעימים".

ישראל קורא לזה "אמנות מיצג". "במידה מסוימת, לכולם יש חיים סודיים, כולם מראים צדדים שונים לאנשים שונים", הוא אמר. האם האתאיסטים הסמויים מבשרים את סוף החרדיות, או דווקא התחלה חדשה, מבודדת ושמורה יותר? בנקודה הזו שלמה ומשה חלוקים בדעתם.
כל עוד הקהילות החרדיות ימשיכו לחתן אנשים בגיל צעיר, המפקפקים יישארו תקועים, טוען שלמה. "הדת שרדה אתגרים רבים וגדולים", הוא אומר, וההקצנה המתרחשת לאחרונה בתוך הקהילות החרדיות היא בדיוק זה – מנגנון התמודדות שמנפה את הנון-קונפורמיסטים. "הפנייה של היהדות החרדית לעבר הפונדמנטליזם היא סימן להצלחתה, לא לכישלונה". אבל משה מאמין שתופעת האתאיזם נטועה עמוק באורח החיים האורתודוקסי. "כולם מזייפים", הוא מתעקש. "אני חושב שהכול יתרסק. אני נותן לזה 20 שנה".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בתיה אונגר-סרגון, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

45 תגובות על א.א. אתאיסטים אנונימיים

01
חיים

זה שהחרדיות מנוונת ומבוססת על הסתרה והכחשה, זה לא חדש.
זה שהדת היהודית בנויה בעיקרה על פרקסיס ולא על אמונות מטפיסיות תיאולוגיות, זה גם לא חדש.
וגם הטענה ש'הדת הולכת להיעלם' אינה חדשה. אך היא מופרכת, בין אם היא נשמעת מפי הפונדמנטליסט ריצ'רד דוקינס ובין אם מפי האדמו"ר האנונימי 'משה' המצוטט כאן (לגבי 'דת ומדע' ראו שיחה מרתקת בין פרופ' דוקינס לרב יונתן זקס: https://www.youtube.com/watch?v=roFdPHdhgKQ).
זה שהחרדיות במשבר עצום - זה בטח. אבל מה לחרדיות ולאמונת ישראל - זו שאלה לחוקרי מדע בדיוני, לא לאנשים רציניים.

03
מוטי לקסמן

שלום רב,
"אלוהים" מה אומרים בשמו ומה עושים בשמו.
אוהבים, מקנאים, רוצחים.
השאלה המרכזית היא "אלוהים" למה הכוונה.
האם הכוונה לישות ממשית, שגם הרמב"ם שלל אותה
או למערכת מוסרית ערכית שמחה אותך בהתנהגות?
בברכה
מוטי

04
יורם הורוביץ

בענין האמונה באלוהים יש בילבול גדול. מה זה אלוהים, מי זה, איך זה, אף אחד לא יודע, עד כדי חוסר רלבנטיות. אלוהים לא רלבנטי לגבינו. כל היתר הם צרכים של בני אדם שמיתרגמים לאמונה בדבר הזה שהם קוראים לו אלוהים. לתוך האמונה באלוהים נכנסו מתווכים, אנשי דת, נביאים, מלכים ועוד כל מיני שרלטנים שמכריזים שהם יודעים על אלוהים הרבה יותר מבני אדם רגילים, שזה קישקוש גמור. המתווכים האלה שולטים בבני האדם באמצעות כללים, חוקי דת, מסורת, ובאמצעות הפחדות, הטפות מוסר, איומים פיסיים וכלכליים. הענין הוא שבני האדם זקוקים לאמונה הזאת כי הפחד מהלא נודע, הפחד מהמוות (עיין ערך מאמר קודם). החסידים שרים: "כל העולם הזה גשר צר מאוד". למה? כי התקווה היא שיש עולם הבא שלא ידוע לנו עליו כלום מלבד לדבר המיסטי הזה הקרוי אלוהים או למי שמתיימר לייצג את הדבר המיסטי הזה. יחד עם זאת, לכל אדם הזכות לחיות באמונתו כל עוד הוא לא כופה אותה וכל עוד הוא לא עושה אותה על חשבון אחרים.

05
ד.

את אוכלוסיית המאבדים-את-אמונתם אפשר לכאורה לחלק לשני חלקים:
א. אלו המוצאים באמונה סתירות פנימיות וחיצוניות שאינם יכולים ליישב אותן.
ב. אלו המרגישים כלואים בעולם שאינו מאפשר להם לחיות כרצונם.

המאמר מתייחס לקבוצה (התיאורטית) הראשונה בלבד, ואינו מתייחס כלל לקבוצה (התיאורטית) השניה, שאותה אפשר למצוא לא בהרצאות על אבולוציה אלא באורגיות ובמועדוני מין.

והאמת היא שאין כאן שתי קבוצות אלא רצף של אנשים ששתי המוטיבציות פועלות בהם במינון כזה או אחר. כך או כך - להבדיל מאנשים שעזבו את סביבתם וחיים בסביבה מתאימה להם יותר - מדובר באנשים עם קונפליקט לא פתור עם העולם הסובב אותם, כלומר באנשים סובלים.

ככל שמדובר באנשים בוגרים - הם נמצאים שם בדרך כלל מבחירתם, גם אם הם סובלים. בזאת אינם שונים ממי שבוחר להישאר עם בן/בת זוג בלתי-נסבלים ולא להיפרד מהם. בזאת אינם שונים ממי שבוחר להישאר בעבודה בלתי/נסבלת ולא לחפש עבודה אחרת. הם אינם מבקשים עזרה להיחלץ ממצב הסבל - אם מפני שהם אינם מאמינים שקיים מוצא ואם מפני שאינם מוכנים לשלם מחיר כל שהוא.
אם זוהי טרגדיה, הריהי כטרגדיה של החמור העומד בין שתי ערימות תבן מבלי יכולת להחליט ביניהן, וגווע ברעב.

06
ענת שן

ראשית הייתי מליצה להם שיבואו לארץ, שיעשו עלייה. הרבה דתיים שעלו לארץ - חל פיחות בדתיותם בגלל שיש פה פחות צורך להתבדל ולדבוק במצוות כדי לשמור על היהדות.
פה יהיה להם יותר קל לצאת מהארון ולקבל תמיכה מהיהודים החילונים. מבלי שיצטרכו לחתוך את כך חבלי הזהות שלהם.

שנית - נראה שאין להם בכלל יכולת להפריד בין המושגים אמונה ודת. האמונה היא דבר פילוסופי עמוק שיכולים להיות לו הרבה גוונים, צורות, התלבטויות ועומקים.
לעומת זאת הדת היא כוח פוליטי כוחני, מניפולטיבי, שמנסה לייצר כפייה מחשבתית והתנהגותית. נראה שהם לא מעלים על דעתם אפשרות להפריד בין השניים.

07
דנידין

זה ממש לא רציני, הכותבת אמורה לסקר, אבל היא נותנת ביטוי לתחושות שלה ומערבבת אותן עם הסיקור כך שאי אפשר להבדיל. לפחות שתחווה את דעתה בנפרד, שנדע שזו הפרשנות שלה ולא תציג את זה כחלק מן הסיקור.
האמת?! אני לא חושב שהיא יכולה. אתאיסטים כל כך משוכנעים שהם יודעים הכל, כולל מה שהם מעולם לא למדו. שהם 'אליטה אינטלקטואלית' כפי שהיא מכנה אותם, כך שהם אפילו לא שמים לב שזה משתרבב לתוך ההערכות ה'אובייקטיביות' שלהם.

לשם דוגמה בלבד, לא ברור אם זה משפט של הכותבת או של היילמן, אבל הוא מדבר על אלו "שעדיין מאמינים". אם הוא רוצה לתת הערכה על ההמשך, כפי שהכתבה מסיימת, שיתן את הערכתו. אם הוא סבור שהאמת היא אתאיזם, שיאמר. לכתוב "הם יודעים מה אמיתי ומה לא", זו להשחיל את דעתו במסווה. להתייחס למאמינים כאלו "שעדיין מאמינים", זה לומר זה שלא יחזיק בלי לעמוד מאחורי הדברים.

    08
    שמוליק רגב

    בהתחשב בעובדה שקיומו של אלוהים לא הוכחה מעולם, האתאיסם היא האמת המתבקשת, צורה רציונלית.
    אני חושב שהאתאיסם החרדי יגיע בשלב מסוים למסה קריטית ואז תהיה קפיצה איכותית ובה יבינו גם אחרים שאמונה באלוהים אינה הגיונית. אבולוציונית, זה יקרה, אבל זה יקח הרבה מאד זמן.

    09
    רונית

    מר שמוליק מי אמר שקיומו של אלוקים פחות הגיוני מחוסר קיומו?
    יותר הגיוני להאמין באל שהתגלה לבני אדם מאשר להאמין שהכל מקרה
    הגיון הוא סובייקטיבי אולי אתה פשוט לא מספיק חכם כדי להבין מהו הגיוני..
    לך תדע

10
זהר ארנון

מלל מרובה על הילוך סרק. גובל בחטא "שפיכת מילים לשווא". קוראים לזה "א ו נ נ ו ת". הוא מרשה לעצמו "לחטוא" כי הוא "יודע" שאין אלוהים.
מלבד מי שמכונה "הגאון מוילנא", שמופצת תמונה שלו שכאילו הוא כול היום עם שני "ראשים" של תפילין על ראשו, איש לא מניח שלוש פעמים יום תפילין. טוב שלא אומר שהוא מתפלל גם בשבת בתפילין. הוא מסוגל!

11
שמעון נעמת

כדתל"ש הייתי חייב לבטא את הספקות שלי פעם. עשיתי זאת במאמר ארוך ומנומק שנוגע בחלקו במאמר שקראתי כאן. אני מצרף אותו למי שמעוניין.

שמע ישראל

הקדמה

אילו הייתי מעלה את הדברים שתקראו כאן לפני כמה מאות שנים בספרד , מובטחני שהייתם רואים אותי עולה על המוקד בתוך ימים, לאחר סידרה של עינויים קשים, כמו שפיכה של עופרת מותכת ישירות לגרון, תלייה מהרגליים הפוך למשך ימים, ועוד כמה מעשים חביבים ( בעיר אריקיפה בפרו יש מוזיאון של האינקויזיציה- אמיתי. שם אפשר לראות בצורה די מוחשית את השיטות בהן התעללו התליינים במי שמטיל ספק בשילוש הקדוש- האב הבן ורוח הקודש) בהם הייתי חוזר בי מדברי, אבל זה לא היה מונע ממני את החוויה של הצלייה בחום גבוה' . אילו הייתי כותב את הדברים האלו היום במדינה מוסלמית אדוקה, תוך שעות הייתה מוצאת "פאתווה" נגדי לחיסולי המיידי בכל דרך בה ימצא לנכון המבצע המסור והקדוש. אם הייתי חרדי בתוך שעות היו נתלים פשקווילים בכל רחבי מאה שערים הקוראים לנדות אותי מקהל הקדושים.

אבל אני, דתל"ש (דתי לשעבר), שנדרשו לו שנים רבות כדי להתגבר על המחסומים וההפחדות שהוטמעו בי עוד כתינוק, ולכן רק בשנים האחרונות אני יכול להגיד את דברי ללא חשש ופחד, לא מבני אדם דווקא, אלא מעצמי.

אמונה

" שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד" אומר כל יהודי דתי לפחות שלוש פעמים ביום. כילד שבא מבית דתי נהגתי גם אני כך. יותר מזה, הקריאה הזו נחשבת לחלק החשוב ביותר של התפילה, למעשה היא מבטאת את עיקר האמונה עד שמי שאומר אותה מכסה את עיניו בכף ידו, אם כדי שלא תוסח דעתו, ואם כדי לציין את גודל המעמד שבאמירה הזו.

לי, כילד ספקן מטבע בריאתו שימש המשפט הזה מקור לאיבוד האמונה באלוהים. יתכן ובזמנו כילד וכנער הנאלץ להתפלל יום יום ולחזור על אותן אמירות ותפילות יום אחר יום עד שהדבר היה לי לזרא, לא הבנתי כמה ספקנות מבטא המשפט הזה. כן, ספקנות - לא אמונה. שהרי אם קיומו של האלוהים, לא משנה של מי הוא, כל כך ברור ושהוא יחיד ושהוא רק שלנו מדוע אני צריך לחזור על זה כל הזמן.

לפעמים יוצא לי להתפלל, בעיקר באזכרה הנערכת לאבי, זאת אומרת פעם בשנה לפחות. התפילה נערכת בדרך כלל בבית הכנסת שאבי היה בין מייסדיו, ושאני כילד אף שימשתי תקופה ארוכה בין שמשיו. כל המתפללים חוזרים על אותם פסוקים של התפילה מבלי להגות במשמעותם במיוחד, הם הרי כבר חזרו על זה מאות ואלפי פעמים, מה כבר אפשר לחדש. לי שמורה הזכות, בגלל המפגש החד שנתי, לקרוא ולהבין ממש את הפסוקים ולהתפלא בכל פעם מחדש, עד כמה התפילה מהווה ערעור על קיומו של האלוהים ולא הוכחה לקיומו.

אביא מספר דוגמאות כלאחר יד, מפני שסידור התפילה גדוש בהם. אני פותח אותו סתם כך, לא צריך להתאמץ במיוחד: “והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". “... הוא אלוהינו ואין עוד אחר . אמת מלכנו ואפס זולתו...” “...אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו. כי הוא ה' אלוהינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו...” “...עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית. שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע....”

אני יכול להמשיך ולצטט עוד ועוד פסוקים ללא ספור, אבל הנקודה ברורה. אלוהים הוא גדול , רק אחד לבדו, וכל אלוהי הגויים הם סתם לא אמתיים- מזויפים, אין להם כוח כלשהו, והם בכלל מומצאים, על ידי הגויים הטיפשים האלו!

בזמנו, כשהייתי נתקל בפסוקים האלו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי- אם האלוהים האמיתי הוא רק שלנו, אז מי הוא האלוהים של כל האחרים, מי זה האלוהים של הנוצרים או המוסלמים? האם הוא אותה ישות. ואם כן, למה הוא לא עושה שכולם יהיו יהודים או שכולם יאמינו בו, הרי יש לו כוחות בלתי מוגבלים.

כיצד נוצר אלוהים?

אם נקבל את סיפורי התנ"ך כלשונם הרי שמשה רבנו או מי שכתב את הספר, היה גאון יחיד במינו. עד לאותה תקופה, כל בני האדם היו עובדי אלילים, זאת אומרת עבדו אלוהים מוחשיים שהתגלגלו בפסלים או בחפצים דוממים. מי שהמציא את הדת שאלוהים הוא האל היחידי בה -( רק להשוואה, כמה גיבורים ואלילים היו ליוונים, הם המציאו אחד לכל תחום) היה גאון. הרי תמיד אפשר ללעוג למאמין שכורע ומשתחווה לפסל או לתופעת טבע כלשהי. אותו ממציא אמר לעצמו 'הבה נמציא ישות לא מוחשית , נגיד להמונים הנבערים שהאלוהים הזה הוא כל כך גדול, כל כך עצום עד שאי אפשר לראות אותו, אסור אפילו לכנות אותו בשם או להגיד את שמו המפורש'. באותו הרגע נפתרה הבעיה הקשה של אמינות האל. "איפה אלוהים? הוא בשמיים, אי אפשר לראות אותו, אסור לראות אותו. למה הרשה אלוהים לשואה לקרות? הוא כל כך גדול שאנו הקטנים לא יכולים להבין את השיקולים שלו. אנחנו יכולים רק לראות את התוצאות של מעשיו. אם הם מתאימים ונוחים לנו, אז הוא מרוצה מאיתנו והוא אוהב אותנו, אם התוצאות רעות ופוגעות בנו, אז הוא כועס וזועם, או שעשינו משהו כל כך רע שזה מגיע לנו”. כך תמיד יוצא האל מהסיפור הזה מושלם, אי אפשר לערער על ההיגיון שלו, ועל תכלית מעשיו. הודאות הזו שהוא תמיד יהיה צודק - זה מה שדורשים המאמינים. הדבר גם מסיר אחריות למעשיהם של המאמינים- פתאום החיים קלים הרבה יותר, "זה לא אני זה הוא, הוא קובע!”

כעת יכול היה משה רבנו או כל מנהיג דתי מאז, להגיד כל דבר שעולה על דעתו לאחר שרכש בדרך זו או אחרת את אמונם של ההמונים עם קצת פירוטכניקה או צירוף מקרים, ולהגיד שאלו דברי אלוהים. "אני? אני רק המכשיר !” כך יכולים עד היום רבנים או כמרים או אלו- הרבנים של המוסלמים, לפסוק בכל דבר שמייצג את האינטרסים הפרטיים או הפוליטיים שלהם ולהגיד זה לא הם שהחליטו- זה אלוהים, הם רק המגבר או המתווכים ( רק הבוקר שמעתי את השר אטיאס נציגו של עובדיה יוסף בממשלה אומר-”אני? אני כלום! הרבובדיה קובע הכל” ואם היו מדברים אתו הוא בודאי היה אומר אני? אני כלום! זה אלוהים קובע הכל”. גם איך להצביע בכנסת).

חיל ורעדה

נוסף על כך נעשה משך אלפי שנים מסע הפחדה שיטתי ומתמיד. אסור לערער על מעשיו או דבריו של אלוהים כפי שהם נמסרים על ידי השליחים שלו. זה התחיל בפרשת קורח ועדתו, שם הם לא ערערו על קיומו של אלוהים אלא רק על החלוקה הצודקת של הדיבידנדים מעבודת האלוהים ( תרגום - חלוקה צודקת יותר של צלעות הכבש הכרעיים והסטייקים מהקרבנות). משה פירש את זה ככפירה מוחלטת בו ובאלוהיו והאדמה בלעה אותם. ההפחדה גלשה לתחום של המצוות. מפני שקל יותר להסתיר מחשבות של ספקנות וכפירה, אבל קשה יותר להסתיר אי קיום מצוות. זו הפכה למעשה דרך השליטה במאמינים או גם במי שלא רוצה להאמין. פעם כילד איבדתי את הכיפה בשובי מבית הספר, זה לא נאמר לי במפורש אבל היה ברור לי שאם אמשיך ללכת בגילוי ראש מובטחני שבתוך מספר שניות תיפול עלי אבן כבדה ביותר, ישר מהשמיים. הלכתי הביתה דרך ארוכה כשידי על ראשי. פעם הדלקתי אור בערב שבת בטעות, אני זוכר כמו עכשו את ההלם שאחז בי, כיביתי מיד את האור ושבתי לשולחן השבת שותק ונסער, אפילו פחדתי לספר מה קרה. הפחד המשתק הזה נשאר חבוי עוד שנים רבות. פעם שמעתי את דודי- לוי לאחר תפילת ההבדלה של מוצאי שבת, מספר לנו על הגיהינום בצורה מוחשית ומפחידה. על חביות היורה הרותחת בה טובלים את מי שאיתרע מזלו והגיע לשם. הוא ידוע ידע לספר אפילו על הקלשונים של מלאכי המוות בשאול שיש להם שלוש שיניים, כאילו היה שם וחזר. בינתיים הוא הלך לעולמו ובדיעבד ברור לי שהוא שם היום, כתגמול על מעשיו המכוערים בעולם הזה!

אמת

אחזור לפסוקים שהזכרתי קודם. ושאני כבר כילד חשתי באבסורדיות שלהם, אם כי לא הייתה לי אז יכולת מילולית ואומץ לבטא את הספקנות שלי. למה צריך יהודי להזכיר לעצמו שאלוהים הוא רק אחד ואין עוד אחד אחר? מדוע צריך כל הזמן להזכיר שיש אלוהים? מדוע צריך לציין את קיומו הבלתי מעורער כל הזמן?מדוע המילה- אמת - היא המילה הנאמרת ביותר בתפילה (לא בדקתי סטטיסטית אבל אני בטוח שאם היא לא המילה הנאמרת ביותר הרי שהיא באה אחרי המילה אלוהים כמילה הנאמרת ביותר). ובכלל, כלל ידוע הוא שכאשר מישהו אומר לך "תאמין לי!” מיד צריך להתחיל לפקפק בו. לא לחינם עיתון המפלגה הקומוניסטית נקרא "פרבדה – אמת". ככל שהשקר גדול יותר צריך לחזור על המילה הזו יותר פעמים.

הרי התפילות הן הביטוי העמוק והחזק ביותר לחוסר אמונה מוחלט באלוהים, כך בפירוש . מדוע אני צריך לציין את אמונתי בדבר שהוא כל כך מוחלט וברור, כמו הזריחה בכל יום , כמו החיים, כמו הגשם והשמש. ברור שמייסדי האמונה הדתית הזו וכותבי התפילות ידעו את נפש האדם וידעו שכדי שהאמונה לא תאבד להמונים הם צריכים לדפוק להם בפטיש חמש קילו על הראש, לא פעם ביום אלא אפילו בכל דקה (המוסלמים אומרים חמש פעמים ביום ש-"אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו”, למה צריך לחזור על זה כל הזמן?), בהתחלה דרך האמונה ואחר כך דרך המצוות, שהן הן השליטה האמתית בחיי המאמינים. לו היו מותירים רק את האמונה לבדה הרי שבתוך זמן קצר היא הייתה מתערערת או אובדת. הדרך של ניהול חיי המאמינים לפרטי פרטים דרך קיום המצוות היא שמקנה את השליטה המוחלטת בהם.

כפירה

אנשים רבים שברו את המצור הזה, גם אני בתחילת דרכי כחילוני, ועד הרוב המוחלט של היהודים היום. ניתוק בין האמונה למצוות. זה הרבה יותר קל. אני מאמין באלוהים אבל לא מקיים את מצוותיו. אני צם ביום כיפור כי אני מאמין באלוהים אבל מצד שני אוכל כל מה שמתחשק לי. המנהיגות הדתית לא אוהבת את זה מפני שכך היא מאבדת שליטה בעדר. יש גם כאלו שהלכו בדרך ההפוכה אם כי קשה הרבה יותר לזהות אותם. מקיימים רק את המצוות אבל בלי האמונה. זה נשמע מופרך משהו, אבל אני בטוח שיש רבים כאלו שמקיימים את המצוות בגלל הסביבה, אבל הם לא מאמינים באלוהים. תחשבו כמה גנבים ופושעים דתיים יש, איך זה מסתדר עם עשרת הדיברות למשל? זה מסתדר יפה מאוד. זה שאני מקיים תרי"ג מצוות לא אומר שאני לא יכול ורוצה לגנוב לאנוס ולרמות. אין סתירה בין הדברים.

מיסיונריות

תמיד שאלתי את עצמי מדוע הדתות הן כה מיסיונריות. מדוע הנוצרים רצו לנצר כל אדם בעולם. מדוע המוסלמים מצווים להשליט את דתו של מוחמד בסייף. מדוע היהודים הדתיים רוצים שכל היהודים יהיו דתיים (אנחנו קצת יותר מתקדמים ולא מוכנים ליהד כל אחד , בכל זאת זו דת אליטיסטית עליונה על כל האחרות אז איך נסכים לצרף אלינו כל צרוע וזב חוטם?).

אדם דתי שהספקנות בקיומו של האלוהים זועקת אליו בכל יום מתוך סידור התפילות, לא יכול לסבול את העובדה שהוא מתאמץ כל כך להאמין בקיומו של אלוהים, מקיים במאמץ ניכר את כל המצוות, שחלק גדול מהן נראה מיותר בעליל, חי בדרך כלל חיי עוני וצער, ומסביבו רוב הציבור החילוני חי חיי רווחה, עושה מה שמתחשק לו, אוכל נבלות וטרפות, מחלל שבת על ימין ועל שמאל, שערה משערות ראשו לא נופלת (טוב, כקירח, אני לא דוגמא) והוא לא נפגע בכהוא זה. המציאות הזו מערערת את האמונה, לכן החרדים מנסים לסגור את צאן מרעיתם בגטאות, לכן הרבנים מנסים להכניס תחת פיקודם כמה שיותר יהודים, כך הדבר יעורר פחות ספקנות אצל המאמינים האמיתיים המטומטמים שלהם. לכן יש כפייה דתית. הכפייה באה מאותו מקום נסתר שאף דתי לא יודה בו, חוסר אמונה מובנה באלוהים. הוא לא יכול לסבול את ההרגשה שהוא מתאמץ כל כך להאמין בקיומו של האל, ומסביבו מסתובבים המונים שלא, והם לא נפגעים. העובדה הזו יכולה לשגע כל אדם דתי, לא משנה באיזו דת או אלוהים הוא מאמין. זה היה הרקע למשל לפעילותה של האינקויזיציה. אני בטוח שאם לרבנים היה הכוח הפוליטי להפעיל כאן דבר דומה, הם לא היו מהססים אפילו לרגע. הרי מעשי הרצח הנתעבים ביותר והגדולים ביותר לאורך כל ההיסטוריה נעשו בעיקר על רקע דתי. אין מניע חזק יותר מזה.

נעמת שמעון - רמת גן- נובמבר 2010

13
סבא

בהנחה שהתורה הנה ספר הילכות חיים .אזכיר כי השבוע זוהי פרשת תזריע-מצורע. ואיך היא קשורה לעניינינו .פשוט .מדובר בה על הליכות בריאות נכונים וטובים בין האדם לעצמו .יש תוספת על מחשבות דיבור הנקראים בכלליות לשון הרע אבל הכוונה בהם בין האדם לחברו . מדובר בה על עונשים נוראיים על מי שיש בו לשון הרע על חברו .היות ואין הסבר ללשון הרע כל אחד יכול לפרשו ב"תזריע "מה שמאיים עלי הנו ברור ועלי לדאוג לנושא שמירת מגע בגלל הסכנה בעבר ממחלות מין (פפילומה ועוד) . ב"מצורע"מה שמאיים ביני לסביבה קרי ללכת רכיל על חברי זה מסוכן יותר כי גם חברי ילך עלי וזה יביא להתפוררות המרקם החברתי ומכאו איומים ועונשים קשים . אבל .לתרגם את ללכת רכיל כחוסר אמונה באלוהים הנה המצאה של רבנים חשוכים המעדיפים קהילה נכנעת .

14
פלברות

כפי שאמר כבר ליבוביץ' - חרדיות פירושה לימוד תורה. האורתודוקסיה היהודית נמצאת בפרקסיס, לאמונה באל יש תפקיד מאוד קטן. בקיצור, לא צריך להאמין באלוהים כדי להיות חרדי וללמוד תורה. תשאלו את חיים באר.

15
אפרים פ.

אם איני טועה, הרי ישנה מציאות ולפיכך ישנו הממציא אותה. מציאות זו מונהגת בחוקים, השמש תמיד ממזרח זורחת ותפוחים נופלים מהעץ תמיד מטה וחוקים רבים אחרים. לפיכך ישנו מחוקק לחוקים אילה וישנו מי שמתמיד בשימורם. כבר ראיתי מציאויות שנעלמו וחוקים רבים שהופרו או בוטלו, לפיכך ישנו מי שמהווה את המציאות ושומר על קיום החוקים בכל רגע עד כה. מיהו?

16
חוה

האמונה באל אחד היא חשיבה מופשטת יותר לעומת הסגידה לאלילים. היום אפשר גם לזנוח את הראשונה ולהבין שהיא צורך פסיכולוגי הישרדותי מינקות, היא החבר הדימיוני ביחדות, אך אין לה אחיזה במציאות...
פשוט תשוו אותנו למשפחת בעלי החיים, גם להם אין גן עדן או אלהים...

17
חוה

האמונה באל אחד היא חשיבה מופשטת יותר לעומת הסגידה לאלילים. היום אפשר גם לזנוח את הראשונה ולהבין שהיא צורך פסיכולוגי הישרדותי מינקות, היא החבר הדימיוני בילדות, אך אין לה אחיזה במציאות...
פשוט תשוו אותנו למשפחת בעלי החיים, גם להם אין גן עדן או אלהים...

    18
    זהר ארנון

    כשהאל האחד הזה הוא גם: אלוהים, אדוני, יהוה, שדי, גיבור מלחמה, אלוהי צבאות, בורא עולם, השם, ועוד, "האל האחד" הזהמעיד על האלילות שהוא מייצג. אמרי מעתה: האל האלילי.

19
כרמל

הדיכוטומיה הזו בין האל הילדותי של התנ"ך ל"אין אלוהים" קצת פשטנית בעיני אבל אולי מי שבא מקצה אחד מוצא את עצמו יותר בקלות בקצה השני מאשר בגוונים שעל הרצף. אני חילונית מאמינה בקונספט של ישות עליונה כלשהי ובעולם הרוח. סו וואט?

20
דני ברזילי

הויכוח האם אלהים קיים או לא, חורג הרבה מהמאמר הנדון. יש פה תאור של מציאות חיים, שאגב אינה אופיינית רק ל - א.א. המדוברים. יש עוד חברות המבוססות לכאורה על אמונה משותפת, שחיים בהן אנשים שאיבדו אמונה זו, מסיבות שונות (נוחיות, משפחה, כפיה ועוד). המשפט המעניין ביותר במאמר הוא "התפללתי לאלהים שיחזיר לי את האמונה". יש בו שיקוף מושלם של הפרדוקס.

    21
    זהר ארנון

    הפרדוקס הוא רק לכאורה.
    בניגוד לאדם שעשה את אלוהיו במו ידיו ויכול היה לשרוף אותו או לשבור אותו כשמאס בו, פריבילגיה שאין לכופר של ימינו. גם אם הוא מואס באלוהיו, הוא לא יכול להשמיד אותם (אני יודע שאומרים "אלוהים אחד", אבל זה "תרגיל". "אלוהים" לא יכולים להיות "אחד". לא בעברית), הם נוכחים-נפקדים, "און אן אוף", והפניה אינה יוצאת דופן. הלא גם אדם לא אמוני אומר: "יא אללה!" לא?

22
חיים

גם אני נמצא במקום הזה, משפחתי היא משפחה חרדית ליטאית קלאסית ואני עדיין חי בבית גם אני מלא בספקות כיצד לחיות את חיי ואיזו בת זוג לחפש. ישנו קושי טכני ורגשי לקום ולהתנתק מהחברים ומהמשפחה. בנוסף יש בחרדיות מימד של התפתחות רוחנית אישית שקורצת לאדם, במיוחד כאשר אתה רגיל לחיים רוחניים ואין לך חינוך לערכים ארציים שמקובלים אצל משפחה חילונית נורמלית תרבותית.

24
יורם הורוביץ

לחיים, האמירה שלך: "אין לך חינוך לערכים ארציים שמקובלים אצל משפחה חילונית נורמלית תרבותית" נובעת מחוסר ידיעה וגם משטיפת מוח מתמדת של הרבנים, שטיפת מוח שמטרתה להפחיד אותך (כרגיל) שהחילונים חיים בעולם משוקץ ומושחת וחומרני שאם תיפול אליו אתה תיפול לגיהנום נוראי ותפסיד את כל מה שיש לך. להיפך, החילוניות משאירה בידי האדם את הברירה שאצל האדם הדתי לא קיימת והיא האם להסתמך על "שלוחיו" של אלוהים (אתה בודאי אומר" אלוקים,השם,הקב"ה) או להסתמך רק על עצמו, לבחור את המיטב מתוך המבחר העצום שכמובן יש בו הרבה זבל, אבל אם תרצה תמצא הרבה מהמיטב, תראה שנפתחים בפניך עולמות שמעולם לא חשבת שקיימים. אם למשל תקרא שפות זרות תמצא עושר תרבותי עצום שלא הגיע לשפה העברית. ואתה יכול להישאר אותו בן אדם עם אותו חינוך, אותה תרבות, ורק להוסיף לך עוד ועוד דברים. ואם יש לך בת זוג שמוכנה ללכת איתך זה יהיה יותר קל. ותגלה עוד דבר והוא, שכולנו שואפים ומקווים לאותם דברים, וכולנו רוצים שילדינו יקבלו את המיטב, וכולנו עושים רוצים לחיות בנוחות וללא דאגות, וכולנו רוצים שתהיה לנו זוגיות טובה לאורך שנים, ועוד הרבה דברים משותפים, כמעט הכל משותף. אבל, לדעתי, החשש שלך לעשות צעד כזה הוא אך ורק כלכלי, יתכן ואתה כמרבית החרדים כבול כלכלית בצורה כזאת או אחרת ותלוי במנהיגי הקהילה שלך שרואים בך חייל מן השורה כל עוד אתה בתוך השורה. כי הם לא אוהבים שכל אחד יחשוב בצורה עצמאית, אחרת איך יוכלו "שליחיו של הקב"ה" לשלוט באנשים? אני חושב שאתה לא צריך לחשוב במושגים של מרידה אלא במושגים של יותר פתיחות. לא להיפרד מהעולם בו אתה חי אלא להוסיף עליו.

    25
    חיים

    יורם אני מסכים אתך ברמת העובדות. אבל אני מדבר מתוך נקודת מבט סובייקטיבית ועל קושי בו אני נמצא. נ"ב העובדה כי לכולנו רצונות משותפים וכ"ו לא רלוונטית לעצם הוויכוח אידאולוגי או התיאולגי.

27
יהל

"מורכבות שלימדו אותו להאמין שיש רק לרבנים העומדים בראש הקהילה החרדית שלו"?! המאמר חוטא בשימוש בסטראוטיפים ובשיח לעוס שהתקבעו ככאלה המתארים נכונה את המצב בחברה החרדית. נוסף לכך, יש להפריד בין החוויה הסובייקטיבית של אדם המרגיש שהוא כלוא במסגרת חברתית מסוימת לבין עובדות מדעיות. המאמר אינו עושה הפרדה כזו, ובעצם הוא קובע שהאדם המאמין הוא הטועה, וזה שגילה את אור האתאיזם הוא הצודק. קביעה שאין בכוחו לעשות, במיוחד בהתחשב בכך שהוא מתבסס על תאוריית האבולוציה, שהיא בדיוק כמו היהדות! תאוריה שניתן להעמיד בספק..

28
יוסף כהן

ברצוני למחות על התפיסה האמורה בכתבה כאילו הרמב"ם היה "אתאיסט נסתר". למרות שקיים מקום לבלבול , דברים אלו מביעים חוסר הבנה בסיסי של גישתו של הרמב"ם במורה נבוכים. כמו כן הבנת תפיסת הרמב"ם בנושא האלוהות , היא בעיני חשובה מאוד לדורינו זה , וראויה לדיון בפני עצמה.
בנוסף לכך , לצערי , הוגים מסוימים כמו ישעיהו לייבוביץ , הכניסו לרמב"ם אג'נדות פרטיות משלהם עד שעיוותו את דבריו לחלוטין. ברצוני כאן לפתוח פתח קטן לאיך שאני מבין את הרמב"ם (לא אביא מראי מקומות וכדומה , כי יקצר המקום).

ובכן , בניגוד לתיאורים התנכיים המתארים את האל כ"ישות" , הרמב"ם ראה את האל כ"הוויה". לא הוויה במובן של שפינוזה כ"הטבע" , אלא מה שבתוך הטבע , ומה שמחוץ לטבע , מה שניתן לחשוב ומה שלא ניתן לחשוב.
לכן גם השם י-ה-ו-ה נגזר מהוויה , ומשמעותו היא הוויה ללא מקום וללא זמן (כי ההוויה היא היוצרת את המקום ואת הזמן) - "הוא מקומו של עולם , ואין העולם מקומו" , כמו שאמרו חז"ל.
את תכלית האדם ראה הרמב"ם בהגעה לנבואה , כאשר הנבואה איננה (רק) במובן הרגיל של אדם שאומר כל מיני דברים העתידים להיות , אלא בראש ובראשונה "שפע" רוחני הנשפע מאת ההוויה על האדם.
השפע הזה נשפע על האדם בכח תודעתו הדבוקה בהוויה. כי תודעתו של האדם היא כעין "צינור" הממשיך שפע על האדם בכח דבקותו ועיונו במושגים המופשטים , ובפרט במושג האל ויחסו איתנו - דרך בריאתו , הנהגתו , תאריו וכדומה.

גישה זו אל האל שונה מהגישה המסורתית המופיעה במקרא ובחז"ל , כי היא גישה "פיזיקלית" מבחינה מסוימת. האל איננו משכיר ומעניש כ"ישות" , והיחס לבני האדם איננו "אישי" : הקירבה אל האל (=ההשגחה) נמדדת בעוצמת השפע השופע על האדם , שהוא תלוי במידת הדבקות של התודעה באל.

המצוות לפי הרמב"ם הן הכשרה הכרחית על מנת להגיע לגוף ותודעה מאוזנים , אך אינן הדבקות עצמה ! זאת בניגוד לגישות קבליות וחסידיות מסוימות.
דהיינו : לפי הרמב"ם לא יכול להיות מצב שאדם דבוק באל אך מידותיו הבסיסיות אינן מתוקנות , אדם שטוף בזימה או גרגרן או פחדן איננו יכול להיות בדבקות אמיתית בהוויה. לכן המצוות ולימוד תורת המצוות הן תנאי מוקדם והכרחי לאיזון הנפש , רק כי הן יוצרות תודעה מאוזנת ובריאה , ואחר כך יוכל האדם להיכנס לפרדס בעיון האלוהות ולא ינזק. אך המצוות עצמן אינן "התחנה הסופית" , והן עצמן לא מביאות לנבואה. מה שמביא את הנבואה ואת השפע לשרות על האדם זה העיון במושגי האלוהות , והמצוות הן רק ההקדמה לכך.

כנ"ל המצוות יוצרות זאת ברמת העם והחברה ולא רק ברמת הפרט. כלומר - יתכן שבעמים אחרים קיימים בודדים שהגיעו לנבואה ולעיון אמיתי באלוהות , אך כדי שעם שלם יגיע לכך נדרשות נורמות מסוימות ברמת האומה , ולא רק ברמת הפרט. וזאת על מנת ליצור "תודעת אומה" מאוזנת ולא רק "תודעת יחיד" מאוזנת.

עד כאן , בגדול , זוהי גישת הרמב"ם איך שאני מבין אותה. ממבט ראשון אולי קשה להבחין במהפך העצום של גישה זו לעומת גישות מסורתיות אחרות. אך גישה זו היא מהפכנית והיא כעין "מהפכה קופרניקאית" ביהדות. ההשלכות של גישה זו הן עצומות , ונוגעות ישירות לזמנינו.

הרמב"ם , בראותו את גודל העולם והכוכבים (כבר לפי המדע של זמנו) הבין כי לא יתכן שהאדם הוא "נזר הבריאה". לא יתכן שהאל בכבודו ובעצמו מתעסק ב"מה יוסי עושה עכשיו ?"
ולכן הרמב"ם הבין את כל תפיסת האלוהות כ"פיזיקלית" ולא "אישית" - האל הוא ישות מופשטת שנמצאת אי שם , לתודעת האדם יש את הכח להתחבר אליה או שלא להתחבר. האדם לא נמצא במרכז , אלא הוא בסך הכל יצור אחד מיני רבים שיכולים גם כן להתחבר לאל לפי דבקותם בו (למשל הגלגלים והכוכבים). ודרך ההתחברות התודעתית , נמשך שפע הנבואה , שהוא בעצם שפע החיים.

הסיבה שבתורה הגישה היא הרבה יותר "אישית" , והאל "מואנש" לגמרי היא כפי שהרמב"ם כתב בפירוש - התורה מותאמת לבני האדם וליכולתם לקבל. בזמן שניתנה התורה , זה מה שבני האדם יכלו לקבל , ולכן התורה תיארה כך את האל. ועם זאת , כאשר האדם יעמיק בעיונו ויעמיק במושג האחדות , יגיע אל התפיסה האמיתית שהיא התפיסה שכתבנו , והיא בעצם הבסיס ל"מעשה מרכבה" לפי הרמב"ם.

לסיכום - הרמב"ם לטעמי היה גדול המאמינים ובטח שלא אתאיסט. רק שהרמב"ם האמין באמת - הוא האמין באמונה המתיישבת על השכל , הוא האמין באמונה חוויתית - נבואית , הוא האמין בהגיון הפנימי הקיים בתורה. משאת נפשו היתה הנבואה , וזה ברור לכל מי שקורא בספרו באמת , ולא רק מחפש "הצדקות" לדעותיו.
גם היום לאחר 800 שנה דבריו הם כמגדלור לאדם המאמין , וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

29
זהר ארנון

ר' יוסף, רק תראה אותך, איך אתה כותב: ברצוני לפתוח כאן פתח קטן לאיך שאני מבין את הרמב"ם", אבל את הזכות הזאת אני מגנה אצל ישעיהו ליבוביץ'. אתה ר' יוסף תראה את הרמב"ם בכול אור שאתה רוצה, ומישהו אחר יראה אותו באור אחר. אתה באמת חושב שלרמב"ם זה אכפת? אתה, ר' יוסף, באמת מעלה על דעתך שמישהו "קונה" את דבריך על "יהוה"? שתדע לך, ר' יוסף, ,יהוה" לא נגזר מ"הווה". "יהוה, הוא שם של אלוהות, ללא כול קשר ל"הויה" וכול מה שאתה "מדביק" למילה הזאת.
התורה תיארה את האל מפני שהאל היה כזה. ייצור נגיש (tangible) בלעז, כמו "עגל הזהב" או האלילים שתרח ובנו ייצרו. העובדה שבינינו מנסים להקנות לאלילים המאוחדים טרנסצנדנטליות, שווה כקליפת השום בעיני אלוהות זאת.
אתה טועה, ר' יוסף. האדם הוא אכן "נזר הבריאה". נזר הבריאה = "הכתר" בברואים, העילית שבעילית. לולא כך, שום דבר שאתה רואה ולא רואה סביבך לא היה קיים. כול מה שאתה רואה, ר' יוסף, וגם כול מה שאינך רואה, הוא תוצאה של יצירת אותו "נזר" של הבריאה. "נזר הבריאה" זה לא קללה, או התנשאות, ר' יוסף, זה תואר שהוענק ל"אדם". את זה כדאי לך, ר' יוסף, לדעת.

    30
    יוסף כהן

    היי זוהר , תודה על תגובתך.
    רק לפני הכל - אני לא רב ולא בן רב.
    (כיום אפילו אינני דתי במובן הרגיל , אלא דתי לפי דעתי).

    ועם זאת אני בהחלט מגנה את לייבוביץ' על הבנתו ברמב"ם , כי במקום להיות נאמן לטקסט , הוא נאמן לאידאולוגיות שלו ו"אונס" את הרמב"ם לתוכן. לעומת זאת , אני אישית משתדל להיות נאמן למה שהרמב"ם רוצה לומר - גם אם זה לא תואם את דעתי האישית.

    אני לא יודע האם אכפת לרמב"ם איך מפרשים אותו , אך לי זה אכפת. אני חושב שהרמב"ם במורה נבוכים מתווה דרך רוחנית נהדרת , וחבל להרוס את דבריו בפירושים מופרכים , במקום לשים פשוט לב "מה הוא כתב" (ויש לי ראיות והוכחות כמעט לכל מה שכתבתי כאן).

    לגבי השם י-ה-ו-ה :
    הרמב"ם במורה נבוכים הבין אותו כפי שכתבתי , מלשון הוויה. אם אתה או מישהו אחר מבין אחרת , כבודך במקומך מונח , אבל דנתי ב"איך הרמב"ם מבין" ולא ב"איך אתה מבין".
    (וגם חכמי ישראל אחרים הבינו י-ה-ו-ה מלשון הוויה. רבי יוסף ג'יקטליא , למשל, גדול מקובלי ימי הביניים).
    ושוב - זה שלדעתך האל הוא "אישי" כמו עגל הזהב - זו דעתך. אבל אני באתי להסביר את הרמב"ם , ולא את דעתך.
    כנ"ל לגבי נזר הבריאה - זכותך לחשוב מה שאתה רוצה , אך מבחינת הרמב"ם , האדם הוא עוד יצור בבריאה , אך יש יצורים נעלים הרבה יותר ממנו.

    הדברים הללו כתובים בפירוש בספרו , ואותו באתי להסביר.
    זה שיש דעות אחרות - ידוע.
    לא באתי כרגע לדון בהן.
    לילה טוב.

31
הייזנברג

דת זו אמונה תפלה. אין אלוהים, הכל עיקרון פסיכולוגי הנועד למלא צורך קיומי בהכרה של משמעות כלשהי, עימה מגיעה התכחשות אל אמיתות ואידיאל רציונליסטי מודרני. הטעות הגדולה ביותר של המין האנושי בתולדותיו הינה האחיזה במושגי דת ונגזרותיה.

    32
    יוסף כהן

    אני חושב שהסתכלותך מצומצמת.
    דת לטעמי זו התפתחות טבעית (וחיונית) של התודעה האנושית.

    גם אם יש בדת רעיונות שגויים , הדת היא שלב בהתפתחות התודעה האנושית. גם לתינוק יש שלב בו הוא חושב שהוא "כל יכול" , או שאבא הוא "הכי גיבור" , ושכולם מסתובבים סביבו , וזה בסדר. חוויה זו היא חוויה חיונית ליצירה של עצמי בריא , כפי שהאריך בזה הפסיכואנטליטיקן דונלד ויניקוט.

    מה גם שקיימות צורות הבנה שונות של הדת. לטעמי האישי , צורת ההבנה של הרמב"ם שתיארתי למעלה , היא מתקדמת הרבה יותר הן מהתפיסה הדתית הרגילה , והן מהצורה הרציונליסטית המודרנית. היא אפילו לא מצריכה הכרה במשמעות כלשהיא , אגב !
    כך שטיעוניך נכונים רק לגבי תפיסות דתיות מסוימות , ולא לגבי "הדת" בכללותה.
    ואני חושב שרציונליזם מודרני הוא גם כן דת , דת מוצלחת מבחינות מסוימות , גרועה מבחינות אחרות - כמו כל דת.

33
יורם הורוביץ

הרי אמרת שדת היא צורך, ואכן התרבות האנושית התפתחה גם בזכות מערכת כללים שמסדירים את החיים ומאפשרים חיים גם בזמנים קשים. פירוש המילה דת במזרח הקדום הוא חוק. הדת היא מערכת החוקים הראשונה. אחרת היינו חבורת זאבים שמזניחה כל מי שחלש, פצוע וזקן. לגבי אמונה, ואמונות תפלות הסיפור הוא אחר וגם הוא מתחיל הרבה לפני הדתות, הפחדים של האדם הקדמון הביא להאלאת השמש והירח והכוכבים.

    34
    יוסף כהן

    מסכים (כמעט) עם כל מילה.
    עם זאת הגישה שלך בגדול (למיטב הבנתי) שהדת היא צורך טבעי ואנושי שהתפתח כדי לענות על צרכים מסוימים - צורך במערכת חוקים , צורך בהתמודדות עם פחדים וכדומה.
    בבסיס אני מסכים , רק שלדעתי זה "לא רק זה".

    אתן לך משל קטן :
    אם נסתכל על תודעת האדם , ונשאל את עצמינו מהיכן מגיעה ה"אומנות" , למשל , יתכן מאוד שכל האומנות מגיעה רק מהצורך "לעשות רושם על המין השני" ..... כפי שבעלי חיים אחרים רוקדים ומתייפים בתקופת החיזור , כך גם אנחנו יוצרים אומנות כדי לתפוס בחורות. כלומר , יתכן שכל האומנות נולדה מהצורך הזה.
    ועם זאת , להגיד שמהות האומנות היא "רושם על בחורות" זה לעשות עוול לאומנות באיזשהו מקום.
    כי אולי האומנות "נולדה" מצורך כזה , אך בסופו של דבר היא מעניקה לנו דברים רבים רבים אחרים , ואפילו מעניקה לנו "נגיעה" קטנה באינסוף.

    אני מאמין שגם הדת זה משהו דומה לכך. זה נכון שהדת היא מערכת חוקים , זה נכון שהיא גם נותנת איזשהו מענה לפחדים ,ואולי היא עונה על עוד צרכים אנושיים.
    אך מצד שני היא מביאה למקומות הרבה יותר מדהימים - יצירות כמו התנ"ך , מורה נבוכים , ספרות הקבלה והחסידות , אלו יצירות מונומנטליות של אנשים דתיים שחיפשו את אלהים בעולם. הן נותנות לנו עושר בל יתואר של חוויה והתבוננות.

    אינני חושב שצריכים לקבל כל מה שהדת אומרת (עובדה שאת תגובתי זו אני כותב בשבת). אך עם זאת , אני אסיר תודה על הדברים הנהדרים שקיבלתי מהדת , ואישית אני חושב שהדת עדיין לא סיימה את תפקידה בעולם. כשאני רואה לאן החברה מגיעה ללא דת וללא "יראת אלהים" , אני מבין שעדיין יש בדת צורך חברתי. הדת היא סוג של "בסיס" שכולם יכולים לקבל , החכם והטיפש. טיפש יבין ש"אם תעשה רע תגיע לגיהנום" , ולכן הוא לא יעשה רע , וחכם יבין את הדברים באופנים אחרים. אבל עדיין לא כולנו חכמים. כחברה , הדת עדיין ממלאת עבורינו צורך חיוני.

    ועם זאת אני מקווה ליום בו נהיה בקשר עם ההוויה עצמה , וכבר לא נזדקק לדת בצורתה המקובלת , וכדברי הנביא ירמיהו :
    "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם"

35
יורם הורוביץ

האמנות התפתחה אצל האדם בד בבד עם טקסים דתיים ואמונות. הרבה לפני הדתות המונותאיסטיות. בצרפת, בחבל הדורדון, בתוך מערות, יש ציורי קיר מלפני ארבעים אלף שנים המתארים ציד של בעלי חיים. הפנים של בני האדם טושטשו בגלל פחד. בפרו התגלו חליליות פשוטות בנות אלפי שנים. תיפוף על גזע עץ חלול היתה כנראה חלק מטקסים פגניים שהיו מעין "טרנס" דתי.
זה ברור שהתנ"ך נכתב על ידי סופרים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. אבל התנ"ך לא נכתב כיצירה ספרותית, יש בו הרבה חומרים שנלקחו כנראה מארכיונים של מלכים, יש בו קטעי נבואה שכנראה גם נלקחו מארכיונים, לירמיהו הנביא למשל היה מזכיר או סופר. ויש בתנ"ך גם חומרים הלכתיים דתיים, טקסיים. אבל המניע העיקרי לעריכת התנ"ך הוא הרצון של הכותבים, שהיו כנראה כוהנים, להסביר מדוע אלוהים גירש את בני עמו מארצם שהבטיח אותה להם ולאבותיהם והביא אותם לארץ המובטחת בכוח הזרוע. זו הסיבה מדוע לכל מלך יש ציון: עשה הרע או לא עשה הרע בעיני ה'. זהו הקריטריון האולטימטיבי בתנ"ך. לא אם המלך היה חזק, מוצלח, מוכשר. המלך מנשה והמלך ירבעם השני היו כנראה מלכים מוצלחים מאוד כי הממלכות שלהם היו מאוד גדולות והם מלכו עשרות רבות של שנים בתקופות של שקט. תאר לעצמך בתקופתו של ירבעם השני שני דורות של אנשים נולדו, חיו, למדו, התפרנסו בלי שתהיה שום מלחמה בארץ. (כמעט חזון אחרית הימים לעומת היום שיש מלחמה כל כמה שנים. ) ואת זה הביא מישהו שלא אהד את ירבעם השני כי הוא קבע שהוא "עשה הרע בעיני ה'".

36
יוסף כהן

גם כאן אני מסכים עם כל מה שכתבת.
בגדול , אני רואה גם אומנות וגם דת כחלק מאותה תופעה - הרצון להגיע אל ה"מעבר לקיום" .... הם אולי נולדו מצרכים אנושיים בסיסיים (כפי שכתבת קודם - פחדים , מערכת חוקים) אך בסופו של דבר הם הפכו להיות הרבה מעבר לכך.

התנ"ך הוא אכן ספר מגמתי , והוא לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מסתכל על הדברים מנקודת מבט מסוימת , זה ברור לכל קורא וזה בסדר. מה שכן , התנ"ך הוא עדיין סוג של דו שיח. כי עם כל הגינויים שלו כלפי עבודת האלילים ומלכי ישראל , אתה רואה בבירור שהיתה יהדות אחרת.
(למשל שירבעם הראשון , הקריב לעגלי הזהב בדן , וזו היתה היהדות מבחינתו - מה שלא מקובל על כותבי התנ"ך).

לגבי ירבעם השני - מעניין שחז"ל התייחסו ל"מוצלחתו" של ירבעם השני , וענו על כך תשובה יפהפיה. לדעתם הסיבה להצלחתו היא שהוא לא קיבל לשון הרע על עמוס הנביא :

"וכי מה נשתנה ירבעם בן יואש מכל מלכי ישראל שהיו לפניו, והלא ירבעם (=השני) עובד עבודה זרה היה ?
אלא מפני שלא קבל לשון הרע עליו על עמוס הנביא, שנאמר (עמוס ז') "וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס וגו'"

מיד גער בו ירבעם והוציא לאמציה בנזיפה, ואמר לו : חס ושלום לא בי ניבא הנביא אותה נבואה, ואם נתנבא כך לא מעצמו הוא מתנבא כך אלא מן השמים.
באותה שעה אמר הקב"ה : דור וראש הדור עובדי עבודה זרה היו, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה הריני נותנה בידו של זה מפני שלא קבל לשון הרע... (תנא דבי אליהו רבה פרק יז)"

"...וכיוצא בדבר אתה אומר, אמרו עליו על ירבעם בן יואש שהוא היה בן אדם שהיה נוהג כבוד בנביאים, לכן אותן העמים מה שלא מסר הקב"ה ביד יהושע בן נון ולא ביד דוד מלך ישראל מסר הקב"ה ליד ירבעם בן יואש.... (תנא דבי אליהו זוטא פרק ו) "

    37
    הייזנברג

    הסתכלותי אינה מצומצמת. בזמנים קשים, ועברתי המון קושי בחיי, בעיקר בילדות, לא פניתי אל מפלט הדת. היא לא עניינה אותי. אני לא שותה ולא מעשן, יש לי ערכים טובים, עליתי ארצה ולא ספגתי את המנטליות הישראלית הבעייתית, העדפתי להתעמק באמנות ותרבות, הן ה''דתות'' המעצבות את התודעה שלי כאדם, יצור אנושי מרובד. כל הדתות מושתתות על אגדות עם בעיקר. יכול מאוד להיות כי זן חוצני אחראי לתהליכי אבולוציה - הוא ה''אלוהים'' המתואר במקומות שונים, המדע בוחן תיאוריות על הסוגייה. יכול מאוד גם - וזו תיאוריה המתפתחת בשנים האחרונות - שמוצא המין האנושי הוא מהחלל, ה DNA שלנו הגיע לכאן על אסטרואידים, מה שמעלה שאלות רבות ומרתקות. אז רציונל עדיף על פני שגעת הכוללת מלמולים לאוויר ולקירות, שווה ערך לאדם במוסד סגור הממלמל לעצמו וטוען כי הוא אלביס - רבנים שטוענים כי חלמו על אלוהים ואמר להם מה לעשות. נו באמת.

38
זהר ארנון

ציורי המערות הם אינם אומנות. במקרה הטוב, הם תקשורת. לא כול שני קווים על רקע כלשהו הם אומנות. אומנות התחילה כשהתחילו לשלם עבור הנחת הצבע על מה שלא יהיה.
קיפצוצי האדם הקדמון ליד המדורה, בפרט כזו שהכילה בשר כולשהו, הם אינם ריקוד. הם טקס. כמו קפיצות ה"פסח". לא אלוהים פסח כי אם המקרבן.
התנך הוא המשכו שך תנך קדום יותר, עם השמטות ותוספות. דוד יוצא "טווב" כי הוא פרנס את הכותבים. הכהנים יצאו מצויין והכתיבו אל כול הפריוילגיות להם הם "זכאים", כולל איסור חתונה עם גרושה. הם, כמו רצו אותן בתולות. זה מזכיר לנו משהו. לא?
מלחמות היו כי הנוודים התנפלו על ארצות נושבות. בני ישראל כבשו קודם ורק אח"כ אמרו שאלוהים נתן להם ארץ. אם אלוהים כזה מוכשר, למה נתן להם ארץ נושבת? לא סתם נושבת, ישבו שם שבעה עמים: הכנעני, הפריזי, היבוסי, החיוי, הגרגשי, הקיני, הקניזי ואולי עוד מישהו. אחר כך באו נוודים אחרים, ודיגדגו את יהודה ואת ישראל. אבל מה? בסופו של דבר, "בא לציון גואל".

39
יוסף כהן

אני חושב שאומנות נהיית כזאת לא בגללך או בגללי , אלא בגלל שמי שעשה אותה מתייחס אליה כך - גם אם זה ילד בגן חובה.

(כנ"ל ריקוד הוא ריקוד , גם אם לך הוא נראה "קפצוץ".
לא לך לשפוט "מהי אומנות". אתה יכול לשפוט רק "מהי אומנות בעיניך") .

לגבי הכהנים - "בתולות" זו לא הסיבה , עובדה שאלמנות מותרות לכהנים !

(חוץ מאשר לכהן גדול).
אני מניח שהסיבה היא שדווקא בזכות זה שהם אנשים גדולים וחשובים ונשים רבות חושקות בהם , שלא יהיה מצב שהם יגרמו לגירושים של אדם מאשתו - במודע או שלא במודע. וכנ"ל שלא יספרו עליהם סיפורים שהם חטפו נשים מבעליהם.
לכן מצופה מהם יותר מאשר מאדם רגיל.
ובעיני זו מצווה סופר מוסרית !

(כהן גדול אסור גם באלמנה , או משום שממנו הדרישות גבוהות יותר , או משום שיש לו מספיק כח (כמו למלך) לגרום למותו של אדם - בדיוק כפי שהיה הסיפור של דויד ובת שבע).

כפי שאתה רואה , ניתן להסביר כל דבר מכמה נקודות מבט. נקודת המבט שלך רואה ביהדות דבר מושחת ופרימיטבי , ולכן אתה מסביר הכל כפי שאתה מסביר.

אני רואה את היהדות באור אחר ולכן אני מסביר אחרת.
אי אפשר להוכיח מי צודק , זכותך לראות הכל באור שלילי וזהו.

40
זהר ארנון

למה עזות המצח, יוסף כהן, למה?
אתה קובע, יוסף כהן (שמת לב, ללא האות "ר", כבקשתך): "לא לך לשפוט מהי אומנות". לא ברור לי על סמך מה, אבל קבעת, קבעת. אבל, אתה מוסיף: "אתה יכול לשפוט מהי אומנות לדעתך." כך כתבת, יסף כהן. כנראה שאינך מבין שכאשר אני אומר על משהו שהוא "אומנות", או "לא ומנות", זאת דעתי. ברור לי שכדי שאתה תבין שהנאמר הוא לדעתי, אני צריך להוסיף את המילה ,לדעתי". לך, יוסף כהן, לא ברור שאני מביע את דעתי בלי להוסיף "לדעתי", כי ההיגיון אומר ש"לדעתי" מובנה במילות השיפוט. כדי להבהיר לך, יוסף כהן, אני מכריז בזה שאת מה שכתבתי היה לדעתי.
ולא, יוסף כהן, "קפיצה" איננה "ריקוד". "קפיצה", ולא רק בעברית, מתארת פעולה שונה מפעולת "ריקוד". לא במיוחד קשה להבין את זה.

41
יוסף כהן

כי גם אני עושה קפצוצים להנאתי , ומוציא קולות מהחליל שלי להנאתי , וגם אם כל העולם אינם חושבים שזוהי אומנות , מבחינתי זה כן :-)

ממליץ גם לך לאמץ את הגישה .... אני חושב שככל שהאדם צעיר ברוחו יותר , פחות אכפת לו איך מסתכלים על היצירות שלו. ככל שהאדם מתבגר ומזדקן , הוא יותר שבוי בתוך איזושהיא "תדמית" שעליו להגן עליה. תדמית של "אומנות" במקרה הזה , וזה בסופו של דבר מה ש"מסנדל" אותנו ומזקין אותנו באמת. וכפי שאני מקבל את האומנות שלי , אני מקבל את האומנות של האחר , גם אם זה אדם קדמון ששיחק איקס עיגול.

וחלילה וחס , אני לא מתכווין לפגוע במה שאני כותב , לפעמים בלהט הדיון נכתבים דברים שנראים "חריפים" , ואני מתנצל אם זה היה נראה כחוצפה.
יום טוב ושבת שלום איש יקר.

42
רונית

כתבת מרתקת
לגבי מי שרוצה לנופף ב"הוכחות" הרי איך יתמודד עם זוכי פרס נובל המאמינים באל?
רק בישראל מחצים מהזוכים הם אנשים מאמינים

43
רונית

מעניין, כתבה מרתקת
לגבי מי שרוצה לנופף ב"הוכחות" הרי איך יתמודד עם זוכי פרס נובל המאמינים באל?
רק בישראל מחצים מהזוכים הם אנשים מאמינים

    רונית, אם תרצי או לא אלוהים קיים רק בדמיונם של אלו שמאמינים בו.

    זוכי פרס נובל הדתיים זכו בפרסים בזכות עבודה מדעית מאומצת ובזכות מחקר מדעי, לא בזכות פסוקי תורה.

    מה לעשות גם אנשים חכמים מאמינים לפעמים בשטויות.

45
שראל

מה אתם מדמיינים כשאתם מדברים על חילונים?
האם כל חילוני הוא פילוסוף דגול וחוקר?
רוב החילונים מאמינים שאין אלוהים, בדיוק כמו שרוב החרדים מאמינים שיש.