אלכסון סביבתי באהבה נבראנו, ובאהבה אנחנו נעלמים

דווקא הכרה צלולה במה שמצפה למין האנושי יכולה ללמד אותנו להתמקד ברגע, לתת את המיטב, לאהוב, לנחם ולהתנחם מתוך חירות
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

המאמר הוא חלק שלישי מתוך שלושה.  החלק הראשון זמין כאן, והחלק השני זמין כאן.

ללא אשמה

לאורך ההיסטוריה והפרהיסטוריה, הקדמה האנושית הלכה יד ביד עם הרס אקולוגי".

ג'ון גריי (פילוסוף בריטי), Straw Dogs (משנת 2002)

 לעתים יתעורר בכם זעם כשתתבוננו בחילול הטבע ותבינו שחורבנו נובע מפעילות האדם בכדור הארץ. נראה כל כך לא הוגן, טראגי ממש, שמין אחד מסוגל להביא לחיסולם של כמעט כל האחרים. קצב ההכחדה כיום גבוה פי אלף משהיה לפני בני האדם. טבעי שתרצו לתלות את האשמה במישהו או במשהו. אנחנו רוצים סיבה ראשונית שבה נוכל להטיח את הכעס כדי להשיב לנו את תחושת השליטה. "אילו רק לא היינו מפתחים את החקלאות" (שנתנה לנו אחסון ארוך טווח של מזון וכך הובילה להתפוצצות אוכלוסין). "אילו רק היה העולם מטריארכלי", "אילו רק הייתה לנו מערכת כלכלית שפועלת מלמטה למעלה". "אילו רק למדנו כולנו איך לעשות מדיטציה". אילו רק.

דהרנו קדימה עם כל דרך חדשה, עם כל המצאה חדשה, כי זה הקל את החיים בזמנו. לא הייתה לנו שום כוונה להשמיד את עצמנו. רוב הזמן, נראה לנו שחייהם של יותר ויותר אנשים רק הולכים ומשתפרים

בפוסט שפרסם לאחרונה ג'יימס קנסטלר (Kunstler) בבלוג שלו, הוא הציע תיאוריה קצרה המסבירה מדוע בני האדם בחרו בכל השבילים שבהם בחרו לאורך ההיסטוריה: "זה פשוט נראה כמו רעיון טוב באותו רגע". דהרנו קדימה עם כל דרך חדשה, עם כל המצאה חדשה, כי זה הקל את החיים בזמנו. לא הייתה לנו שום כוונה להשמיד את עצמנו. להיפך, רוב הזמן, מאז המהפכה התעשייתית, נראה לנו שחייהם של יותר ויותר אנשים רק הולכים ומשתפרים. באמצעות הפיתוחים הרפואיים מחקנו את רוב המחלקות המדבקות הקטלניות, בלמנו נגיפים, והארכנו במידה רבה את תוחלת החיים. פיתחנו אמצעי תחבורה המובילים אותנו לצד השני של העולם ביממה בודדת, וכך למדנו על תרבויות חדשות בשטחן שלהם. ואז חיברנו את עצמנו לכל אדם בעולם בתקשורת מיידית, וזה היה כיף גדול. אבל בעודנו בונים את הציוויליזציה המודרנית הזאת, לא שקלנו את מחיר השפע. לא הבנו שלהפעיל את העולם באמצעות מכונות הזקוקות לדלק מאובנים – מכוניות, מטוסים, ספינות תובלה, מכליות נפט, רשתות חשמל, כמעט הכול – זה משהו שיביא עלינו יום אחד את קצנו. כמעט כולנו הצטרפנו למסיבה ונהנו ממנה, ועכשיו היא הסתיימה והחשבון הגיע. אבל במי אפשר לתלות את האשמה?

מאק, מחשב, לטפופ, נוף

ואת העולם שכחנו. תצלום: האוורד בושוורו

הפיזיקאי התיאורטי פיטר ראסל (Russell) שוחח איתי בפודקאסט ב־2016 ותהה, "מה אם היינו רואים בעצמנו להבה קוסמית שמתלקחת ביקום ואז מגיעה אל סופה הטבעי?"

מה אם נסלח לכולם על הכול?

אבֶל

בכל העולם יש נחשולים של מועקה, חרדה ודיכאון הנובעים לא רק משיבושים כימיקליים במוח, אלא מהנסיבות. מועקה, חרדה ודיכאון הם תגובות הולמות נוכח איום ההכחדה הכוללת

אנחנו מתאבלים כי אנחנו אוהבים. אם אובדן שובר את לבכם לרסיסים, הרי זה מעיד כמה אהבתם את מה שאבד. אנו יודעים שהניסיון להשלים עם המוות הפרטי שלנו, או של אדם יקר לנו, יכול להוביל לקבלה, שלב האבל האחרון של אליזבת קובלר רוס. אינספור גוססים ערכו חשבון נפש לקראת הסוף, הצליחו לשחרר את הכבלים האחרונים שקושרים אותם לעולם, ומתו בשלווה. הכרתי אישית עשרות אנשים שמתו כך. ויש גם אנשים רבים שהצליחו להשלים עם מותו של אדם קרוב ולהמשיך הלאה, ורבים מהם אף רכשו בדרך הערכה רבה יותר לאנשים יקרים שעודם בחיים.

אבל כאשר כל החיים על פני האדמה מתים לנגד עינינו – גם אם אנחנו מצליחים לקבל את עובדת המוות הזה ומפסיקים לחפש אשמים – מתעורר בנו אֵבֶל שונה בתכלית. זה מדכא בקנה מידה חסר תקדים. עוד כילדה הרגשתי שהסרטים המפחידים ביותר הם אלה שמדברים על סוף כל החיים בכדור הארץ. ועכשיו המראות האלה מופיעים במוחנו כאפשרות מוחשית, ואנו כורעים תחת כובד האסון. בכל העולם יש נחשולים של מועקה, חרדה ודיכאון הנובעים לא רק משיבושים כימיקליים במוח, אלא מהנסיבות. מועקה, חרדה ודיכאון הם תגובות הולמות נוכח איום ההכחדה הכוללת.

רבים מחבריי מכירים במצב בבהירות מוחלטת וברציונליות מלאה, ובכל זאת הם מתוודים שהנפש, ברמה יסודית, מסרבת להשלים עם היקף האובדן שאנו חווים כעת. זה כמו הורה המאבד ילד: גם כשאין את מי להאשים, ואין סיפורי "אילו רק", נדיר שאפשר להתגבר על העצב במלואו. והפעם מדובר בכל הילדים. בכל בעלי החיים. בכל הצמחים. בכל הקרח.

רוב ה"עושר" של בעלי הפריבילגיות אינו אלא ספרות שצפות על צגים. המספרים האלה השתנו בן לילה במשבר הכלכלי העולמי של 2008. יום אחד הציג המסך יתרה מסוימת, ולמחרת הוא הציג מספר נמוך הרבה יותר

רבים מאיתנו שרויים בעצב מַטְרים. כלומר, אנחנו נעשים מודעים לקשיים הצפויים לנו בדרך אל ההכחדה הכוללת – קשיים שאנשים החיים בשוליים, כמו קרוב למיליארד איש הסובלים מתת־תזונה ונאלצים לחפש מזון מדי יום ביומו, מודעים להם זה מכבר. המספרים האלה ילכו ויעלו, ובסוף יהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא מזון ומים לשתייה. אפילו כאן בארה"ב, במדינה עשירה, אני מכירה אנשים רבים שחיים מחודש לחודש, בקושי מצליחים לשלם שכר דירה, מוותרים על כל הוצאה פרט לחיוניות ביותר. אלה עניי העולם הראשון, ומספרם גדל והולך. בארה"ב לבדה, רבים שנחשבו בעבר לבני מעמד הביניים גרים כעת במכוניות או בבתי מחסה או ברחובות. אפילו אנשים במצב של שפע מסתמכים לעתים קרובות על משרות שסופן להיעלם, או על חשבונות בנק והשקעות שכנראה ייעלמו גם כן. הרי רוב ה"עושר" של בעלי הפריבילגיות אינו אלא ספרות שצפות על צגים. המספרים האלה השתנו בן לילה במשבר הכלכלי העולמי של 2008. יום אחד הציג המסך יתרה מסוימת, ולמחרת הוא הציג מספר נמוך הרבה יותר.

מדרגות, לולייניות, ספירלה

ואולי פתאום מה שיורד שוב יעלה? אשליה אנושית. תצלום: פארס מוחמד

ייתכן שתתחילו לחוות עצב מטרים על כולם – על החיות, על הילדים, על העניים, על העניים הטריים, על מעמד הביניים, על העשירים, ומעל לכול על יקיריכם. רובנו המכריע איננו מוכנים כלל למה שעתיד לבוא, לא רגשית ולא נפשית, ואולי זאת הפריבילגיה האמיתית. חבר סיפר לי את הסיפור הבא: אביו ניצול השואה היה אסיר במחנה ריכוז נאצי. הוא אמר לו שהאנשים בעלי סיכויי ההישרדות הטובים ביותר במחנות הם אלה שסבלו מעוני ומקושי בחייהם עוד לפני המחנות. אלה שבאו מרקע אמיד היו הראשונים שמתו.

אני מודעת לכך שאיש מבני משפחתי אינו בשל לשמוע את המידע הזה כעת, ושהם לא יהיו ערוכים להתמודדות הצפויה. הדבר נכון גם באשר לרוב המכריע של חבריי. אין טעם לנסות להזהיר אותם אם הם אינם נכונים להקשיב. הניסיונות שלי לרמוז על כך מזכים אותי לרוב במבטים חלולים או עצבניים. למדתי לקבל את העובדה שגורלם של אנשים מסוימים הוא להמשיך להתענג על החיים בעיוורון מוחלט לסכנות הצפויות לנו. אולי עדיף שהם ייהנו כל עוד אפשר. אולי ההנאה תדחה את התוהו ובוהו והמהומות בעולם כולו עד לרגע קריסתה המוחלטת של המערכת. אך אלה שאינם יכולים להסיט את המבט נושאים את הצער המטרים על אלה שאינם מסוגלים להישיר מבט.

עיתונאי האקלים דאהְר ג'מייל (Jamail) מכיר היטב את תהליכי האבל שחווה כל מי שנוכח בשינויים המתחוללים בכדור הארץ. כמטפס הרים ותיק, הוא ראה במו עיניו את נסיגתם המתמדת של קרחונים רבים באלסקה, בצפון־מערב אמריקה ובמקומות אחרים. הוא הכיר את האזורים האלה כשהקרחונים היו עדיין בגודל מלא.

אני מתאבל, אבל התהליך המתמשך הזה נדמה עם הזמן לקילוף בצל – תמיד יש עוד עבודה לעשות, כי חומרת המשבר שחוללנו לעצמנו ממשיכה להיחשף. ומתישהו לאורך הדרך ויתרתי על הקשר הרגשי שלי לתוצאות שעבודתי עשויה להניב. אני חופשי מתקווה (דאהר ג'מייל)

בפרק האחרון של ספרו The End of Ice: Bearing Witness and Finding Meaning in the Path of Climate Disruption (משנת 2019), הוא כותב: "בכל פעם שמפרסמים מחקר מדעי שמצביע על האצה נוספת באובדן הקרח באוקיינוס הארקטי, או כשמעלים שוב את תחזיות גובה פני הים, או כשבחדשות מדווחים על מין נוסף שנכחד, לבי נשבר על מה שעשינו ומה שאנו עושים לכדור הארץ. אני מתאבל, אבל התהליך המתמשך הזה נדמה עם הזמן לקילוף בצל – תמיד יש עוד עבודה לעשות, כי חומרת המשבר שחוללנו לעצמנו ממשיכה להיחשף. ומתישהו לאורך הדרך ויתרתי על הקשר הרגשי שלי לתוצאות שעבודתי עשויה להניב. אני חופשי מתקווה".

צפרדע, ורד

לחמול, ולהמשיך לעשות. תצלום: הוקינג

לאחרונה ראיינתי את דאהר ושאלתי האם הוא תולה תקווה בכל מיני פרויקטים בלתי מזיקים, או פרויקטים של גיאו־הנדסה טבעית (כלומר בניגוד לפרויקטים המפחידים שהזכרתי), השואפים להאט את קצב פליטות הפחמן הדו־חמצני ואף לצמצם את שיעור הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה. לדוגמה, שתילת עצים, העשרת קרקעות, שימוש בסוגים מסוימים של אצות יעילות ללכידת פחמן וקירור הים, חוות סולאריות, הצבת טורבינות רוח בחופים, עידוד תזונה עתירת צמחים והשכלת נערות (נערות בעלות השכלה מביאות פחות ילדים לעולם). אבל דאהר אינו אופטימי לגבי לוח הזמנים של התוכניות האלה.

"תקווה פונה לעתיד ומעניקה לנו את התחושה שיש לנו יותר זמן, כשבפועל נגמר הזמן. זה אדיר שאנשים עושים דברים כדי לשכך את הנזקים, כי זה הדבר הנכון לעשות. חלקנו מרגישים מחויבים מוסרית לעסוק בזה. מצד שני, כשמסתכלים על כמות הפחמן הדו־חמצני שצריך להפחית ואת המהירות שבה צריך להפחית אותה, בלתי אפשרי בפועל לעשות זאת בהיקף שאנו זקוקים לו.

״קחי לדוגמה פרויקטים לשיפור פוריות קרקעות. אם לכל חקלאית וחקלאי בעולם היה תמריץ לשלב פרקטיקות שישפרו את פוריות הקרקעות, ואם היו חוקים שמחייבים אותם לעשות זאת, ואם במקביל היינו גם שותלים עצים בהיקף רחב – וברור שכל הדברים האלה דורשים זמן – אז לפחות היינו מניעים תהליכים שעדיין יכולים לעזור. הסיבה שבגלל גיאו־הנדסה טבעית, אחסון פחמן, שתילת עצים וכו' לעולם לא יוכלו לבלום את שינוי האקלים, היא היעדר כמעט מוחלט של נכונות פוליטית לעמוד מאחורי מהלכים כאלה. אילו יכולנו בבת אחת להחליף את כל הממשלות הנוראיות בממשלות מתפקדות שמבינות מה צריך לעשות עכשיו, ואם המימון הנדרש היה מופנה לשם, אז כן, עדיין היינו יכולים לצמצם את הנזקים. אבל בפועל, אין אפילו מדינה אחת, ככל הידוע לי, שעושה משהו בעניין. ודאי שהמדינות הפולטות פחמן יותר מכולן – רוסיה, ארה"ב, סין והודו – אינן נוקטות כל צעד משמעותי. כל הארבע האלה ממשיכות ללחוץ על הגז, ודבר אינו מעיד על שינוי קרב. שום דבר. לא עכשיו. לא בשנה הבאה. לא בעוד עשר שנים. אז היעדר הנכונות הפוליטית יבטל את כל הפרויקטים בתחום הגיאו־הנדסה הטבעית. ולמרות זאת, אנחנו עדיין מחויבים לעשות מה שאפשר לפי יכולתנו, גם אם אין סיכוי לצמצום הנזק בטווח הארוך".

אנשים בעלי יכולת הכחשה מוגבלת, לא יצליחו להיאחז בתקווה. ואולי הם יופתעו לגלות מה רבה ההקלה כשזונחים אותה

ובכל זאת, לעתים קרובות אומרים לנו שאי אפשר להמשיך בלי תקווה, או לפחות בלי התקווה ש"יום אחד" יתחולל שינוי. כי בתרבויות המערביות שלנו, ובייחוד בארה"ב, יש היאחזות כמעט ילדותית בתקווה. התרבויות האלה מהללות קלישאות כמו "חייבים להאמין", "אסור לאבד את התקווה" וכן הלאה. פוליטיקאים ומנכ"לים נבחרים על סמך סיסמאות כאלה. פעילים מקבלים מימון לפרויקטים ולרעיונות שלהם אף על פי שהם איחרו את המועד בחמישים שנה. ומנהיגים דתיים וניו אייג'יים מרוויחים מיליונים מסחַר בתקווה שמסממת אותנו וגורמת לנו להתעלם מהמציאות ולשקוע באשליה של שליטה ואסקפיזם. לתקווה יש זמן ויש מקום, כשאפשר עדיין לשנות מסלול. אבל היאחזות בתקווה כשכבר אין מה לעשות, כשאי אפשר לשנות את המסלול, הופכת את התקווה לעול. אנו נדחקים למצב של העמדת פנים מול עצמנו, להכחשה עמוקה יותר ויותר. אך אנשים בעלי יכולת הכחשה מוגבלת, ואני מתארת לעצמי שאם קראתם עד כאן אתם משתייכים לקבוצה הזאת, לא יצליחו להיאחז בתקווה. ואולי הם יופתעו לגלות מה רבה ההקלה כשזונחים אותה.

מפל מים, איסלנד

ואולי נהיה האחרונים שנראה את היופי? מפל מים באיסלנד. תצלום: רוברט לוקמן

אבל באותה נשימה אולי תחושו גם במהלומת המחץ של העצב. אֵבֶל, פשוטו כמשמעו. אולי הוא יתגנב אליכם בחלומות. אולי הוא יבליח ברגעים יומיומיים, למשל כשתריחו ניחוח תפוזים, או כשילד שאתם אוהבים יאמר לכם, "כשאני אהיה גדול..." אולי הוא יופיע כשתיתקלו בחמדנות, בורות ואכזריות, כי הן יזכירו לכם מדוע העולם גוסס. לפעמים תרגישו שאם תתחילו לבכות לא תוכלו להפסיק.

אולי תרגילו את עצמכם לחיות עם האבל בלי להניח שהוא אמור לפוג או שהוא אכן יפוג. למרות זאת, ובגלל זאת, תזהו הערכה הולכת וגוברת לרגעים פשוטים של קשר אנושי ולהנאות קטנות רבות נוספות. ואולי תרגישו ערים יותר משהייתם זה זמן רב

אולי, כדי להישאר יציבים, תרגישו שאתם חייבים לאמץ לכם נוכחות מתבוננת, שתהיה רחבה מספיק כדי להכיל את יגונכם. אולי תרגילו את עצמכם לחיות עם האבל בלי להניח שהוא אמור לפוג או שהוא אכן יפוג. למרות זאת, ובגלל זאת, תזהו הערכה הולכת וגוברת לרגעים פשוטים של קשר אנושי ולהנאות קטנות רבות נוספות. ואולי תרגישו ערים יותר משהייתם זה זמן רב.

אדם שחי באבל על ההכחדה האנושית דומה במידת מה לאדם שקיבל אבחנה סופנית: הוא אינו יכול שלא להיות מודע למוות, ולכן תפארת החיים מתבהרת לו.

אהבה

"אז בואו חבריי, אל נא תפחדו
אנו כאן קלות שוהים
באהבה נבראנו
ובאהבה אנו נעלמים"

לאונרד כהן, Boogie Street

 מה נשאר לנו לעשות עכשיו? הננו כאן, מאחרוני האנשים שיחוו את כוכב הלכת היפה הזה מאז שההומו ספיינס החלו את מסעם לפני כמאתיים אלף שנה. כעת, נוכח הכחדת המין האנושי, אולי תשאלו את עצמכם מה הטעם להמשיך. אם תוכניותכם לעתיד כבר אינן נראות הגיוניות, אם אתם מרגישים שאין זה נבון להביא ילדים לעולם, ואם החיים צפויים להיות קשים ונוראים, אולי תחשבו שאין סיבה להמשיך לחיות. אבל יש דרכים אחרות להשתמש בקשב שלכם, דרכים שבזכותן החיים יהיו רלוונטיים למרות הכול, ואפילו יפים.

כשאנו מרגילים את עצמנו להכווין מחדש את המודעות בכל פעם שהמוח הולך לאיבוד בפחד או במחשבות טורדות מנוחה, אנו גם רוכשים ביטחון לאורך הדרך

במשך קרוב לשלושים שנה אני מנחה מפגשים ציבוריים וריטריטים של שתיקה בכל העולם. במפגשים האלה, אני מעודדת אנשים להכווין את הקשב שלהם לכאן ולעכשיו, להכרת תודה, להתמסרות לחושים. האופן שבו אתם משתמשים בקשב שלכם בכל רגע נתון מגדיר את החוויה שאתם חווים באותו רגע. אנחנו חיים בתקופה שבה ניהול הקשב יהפוך לכלי יותר ויותר הכרחי עבור כל מי שרוצה לשמור על שלווה, ליהנות מהזמן שנשאר, ולנצל אותו באופן מועיל. הכוונת הקשב היא יכולת שהופכת עם הזמן להרגל. כשנותנים לקשב להתנהל לפי הדפוסים המותנים שלו, המוח מסתבך בכל מיני צרות (אלא אם זכינו בדפוסי קשב מוצלחים במיוחד, אבל זה נדיר). כשאנו מרגילים את עצמנו להכווין מחדש את המודעות בכל פעם שהמוח הולך לאיבוד בפחד או במחשבות טורדות מנוחה, אנו גם רוכשים ביטחון לאורך הדרך. ולעתים תכופות הקשב נוטה מעצמו אל המרגוע. אתם תגלו שאפשר לבחור בשלווה. שאפשר לבחור בהכרת תודה. שאפשר לבחור באהבה.

סוסים, איסלנד

אשרינו שזכינו, לחן, חסד, יופי, וחיים. תצלום: פביאן בורגהרט

הסופר עטור הפרסים ג'ונתן פראנזן כותב בספר המסות האחרון שלו, The End of the End of the Earth (משנת 2018): "אף שאנו חיים בעולם של מוות, אהבות חדשות עודן נולדות". כעת הזמן להתמסר לאהבה, ואולי באורח חדש ועמוק מאי פעם. המשפחה והחברים, בעלי החיים האהובים עליכם, הצמחים שסביבכם, אפילו אם אלה רק הנבטים הקטנים הבוקעים בין מרצפות המדרכה בעירכם, ליטוף הרוח, טעם האוכל, רעננות המים, או אלפי הדברים הקטנים שמרכיבים את עולמכם, ששוכנים בתיבת האוצרות האישית שלכם. השתמשו בחושים שלכם כדי להוסיף זוהר לכל רגע ורגע, והכווינו את הקשב שלכם לכל מה שמרנין את לבכם. הגשימו את רשימת המשאלות שלכם עכשיו.

והנה רשימה של כמה תרגילי מחשבה פשוטים ופעולות קטנות שעשויים להועיל לכם:

מצאו את הקהילה שלכם (או הקימו לכם קהילה). אנשים מתחילים להתעורר ולדבר על זה בכל העולם. למרד ההכחדה, שהתחיל בבריטניה, יש כעת נציגויות בערים רבות באירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. יש גם מספר קבוצות מקוונות המוקדשות למודעות להכחדה. אתם יכולים גם לפתוח דיונים בביתכם עם שכנים וחברים. אנשים חושבים על הסוגיות האלה ודנים בנושאים כמו גינות קהילתיות, מים ובטיחות – ויש ברשת מידע על כולם. הנה מאמר שעוסק בכוח העמידה הקהילתי באזור מגוריי. את המסקנות האלה אפשר להתאים לצרכים הקהילתיים שלכם. נוכחות קהילתית בחייכם היא דבר חשוב הן לרווחה הנפשית והן בשביל "הסתגלות עמוקה", מושג שאותו מסביר גֶ'ם בֶּנְדֶל (Bendell) במאמר מקוון. אני ממליצה לכם להעיף מבט גם ב-Resilience.orgובטורים של דאהר ג'מייל ב-Truthout.org, שבהם תמצאו נתונים ועשרות כתבות על אקלים. אם אתם מעדיפים שמע, החברים מייקל שׁוֹ (Shaw) ומישל וולטר (Walter) מנחים תוכנית רדיו עניינית באוסטרליה בשם This is the Climate Crisis. ויש גם קבוצת פייסבוק בשם Near Term Extinction SUPORT group, שהיא תיבת מטמון של כתבות מדעיות מעודכנות וחדשות בנושאי אקלים, וחבריה עושים ניסיונות כנים להתמודד עם הידיעות הללו.

מצאו שלווה. בנוסף להכוונה נבונה של הקשב, שלבו בשגרה שלכם כל פעילות שמוסיפה שלווה לחייכם – צעידות בטבע, ארוחה אטית עם חברים או לבד, קריאו או האזנה למוזיקה, ריקוד, שחייה או כל מה שמתחשק לכם. לא משנה במה תבחרו, תנו לכך עדיפות בכל יום ויום. הרוגע והשלווה שלכם אינם התפנקות, אלא רענון חיוני של הרווחה הנפשית והגופנית שעוזר לנו להיות ערים ותגובתיים יותר. בפודקאסט שלי, שנקרא In the Deep with Catherine Ingram (זה היה גם שמה של סדרת המפגשים הפומביים שהנחיתי) מציע באופן קבוע דרכים לאזור אומץ, קבלה ושלווה.

נסו לא לשהות ללא הרף בתוך הררי הנתונים בנוגע לכאוס. ערכו לכם צומות חדשותיים ככל הנדרש, ותנו מנוחה לראש העייף, כך תלמדו ליהנות מהזמן יקר הערך שנשאר ולחיות לפי האתוס של בני הנבאחו: "מי ייתן ותצעדו ביופי"

הניחו לחזיונות אפלים של העתיד ומתנו את צריכת חדשות האקלים. אף שתמונות מפחידות של העתיד הצפוי עלולות להתגנב אל דמיונכם, מוטב לא לשקוע בהן. יועיל לכם גם למתן את קצב הקריאה והצפייה בחדשות העוסקות בכאוס האקלימי. יש נטייה, ברגע שהאסון האקלימי לוכד את תשומת לבנו, להמשיך לבהות בחדשות הטריות כמו סקרנים הבוהים בהתרסקות מטוס בזמן אמת. נסו לא לשהות ללא הרף בתוך הררי הנתונים בנוגע לכאוס. ערכו לכם צומות חדשותיים ככל הנדרש, ותנו מנוחה לראש העייף. אחת מחברותיי מתנתקת מפעם לפעם ויוצאת לצעוד בהרים; ויש לי חבר שמתנתק ויוצא לעבוד שעות בגינה. שניהם מודעים היטב למציאות האקלימית, ושניהם חווים את העצב הבלתי נמנע שהמודעות הזאת מביאה. אך שניהם למדו כיצד ליהנות מהזמן יקר הערך שנשאר, ולחיות לפי האתוס של בני הנבאחו: "מי ייתן ותצעדו ביופי".

הועילו. יהיה מה שיהיה בעתיד, דעו שתרגישו טוב אם תועילו בכל דרך שכישרונותיכם מאפשרים לכם, ובכל היקף שנראה לכם נכון והולם: למשפחה, לחברים או לקהילה הרחבה. אין צורך לחשב אילו פעולות יניבו לכם תשואה בעתיד. אם תועילו לזולת לשם הדבר עצמו, תרגישו נהדר ותזכו בתחושת משמעות. תרגישו שמשתמשים בכם היטב, שאתם כדשן טוב בשדה החיים.

הכירו תודה. אריכות ימים מעולם לא הובטחה לאיש באף תקופה בהיסטוריה. אף שלא נשאר לנו זמן רב, אנו בני מזל. זכינו לחוות את החיים, למרות שהסיכויים היו באופן חד־משמעי נגדנו, כפי שמציין לעתים קרובות הביולוג ריצ'רד דוקינס. כשאנחנו חושבים על אבותינו, שנאלצו שוב ושוב להימלט מכיליון בעור שיניהם, על המאמצים שהם השקיעו כדי לשרוד ולהתרבות, אנו מבינים כמה מופלאה החוויה שאנו זוכים לה כעת. לכן גם הכרת תודה על החיים עצמם היא תגובה הולמת למצב. הכווינו את המודעות שלכם, פעמים רבות בכל יום, לדברים הקטנים שעליהם אתם מכירים תודה. זהו סוד גלוי לנפש שקטה יותר.

ותרו על הריב עם האבולוציה. האבולוציה מנצחת. החיפוש אחר הרגע המדויק שבו בני האדם שגו בדרך, אחר הנקודה שבה יכולנו לבחור בנתיב אחר, היא תרגיל מנטלי חסר טעם. האבולוציה שלנו תלויה במיליארדי תנועות של כדור הארץ, שינויים ביולוגיים תוספתיים, צעדים הישרדותיים חיוניים, ותשוקות אנושיות. אנחנו נמצא בדיוק במקום שאליו התקדמנו מאז ומתמיד.

סרנגטי, טנזניה, אפריקה, שקיעה

כי מכאן באנו. שקיעה בסרנגטי, טנזניה. תצלום: הו צ'ן

נכון, בקצה אחד של הקשת יש חמדנות, אכזריות ובורות, אבל בקצה האחר יש טוב לב, חמלה ותבונה

*

למרות ההרס האדיר שגרמנו, חשוב לזכור את קשת האפשרויות הרחבה שמרכיבה את החיים האנושיים. נכון, בקצה אחד של הקשת יש חמדנות, אכזריות ובורות, אבל בקצה האחר יש טוב לב, חמלה ותבונה. ניחנו ביצירתיות אדירה, תקשורת מעולה, והערכה וכישרון יוצאי דופן למוזיקה ואמנויות אחרות. אנחנו בוכים ברוך כשאהבה, יופי או אובדן נוגעים ללבנו. אנחנו בוכים בהזדהות על כאבם של אחרים. אחדים מאיתנו אף מקריבים את חיינו למען זרים. אין כל יצור חי אחר שאנו מכירים, שקשת התודעה שלו רחבה ומגוונת כמו שלנו.

אתם ודאי מכירים היטב את קשת התודעה השוכנת בכם. אולי נכנעתם פעמים רבות לחמדנות או לשנאה, אך לבטח חוויתם גם רגעים רבים שבהם ידעתם שאהבה היא כל מה שחשוב. ובנשימותיכם האחרונות סביר להניח שזה כל מה שיישאר מכם, סיפור קוסמי שנלחש פעם אחת בלבד.

כמו שלאונרד אמר, "באהבה נבראנו, ובאהבה אנו נעלמים".

קתרין אינגרם (Ingram) היא מורה לדהרמה, עם קהילות של תלמידים בארה"ב, אירופה ואוסטרליה. מאז 1992 היא מנחה דיאלוגים ברוח הדהרמה, אירועים פומביים המתמקדים בהכוונת המודעות לרווחה פנימית במסגרת חיים מוסריים ומאושרים.

ראה אור לראשונה בפברואר 2019, NSW, אוסטרליה. (עודכן לאחרונה בעת התרגום בינואר 2020)

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: עלי כותרת של פרח לוטוס. תצלום: Akepong Srichaichana / EyeEm, אימג'בנק / גטי. ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין אינגרם.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על באהבה נבראנו, ובאהבה אנחנו נעלמים

02
איציק

באופן מאוד ברור מועלים נושאים בעלי משמעות המתעלמים מהכלי הפשוט שיצרו קהילות מבני האינקה שבטי ערב ועד עידן הנוכחי שיש בו הכוונה לשותפות קהילתית ,שלווה,הועילו,הכירו ותרו על המאבק באבולוציה .קוראים לזה .דת.
מי יתן ותמצא הדרך להעביר את האנשים העסוקים בדת להפנות את חכמתם למען בית הגידול

כותב המאמר שואל: "אבל במי אפשר לתלות את האשמה"?
כדי לענות על תשובה זו צריכים לעשות זום אאוט. מבריאת העולם ועד ימינו דרך ציר הזמן שכולל את המהפכות השונות והפרדיגמות שהתפתחו.
ומה נגלה? שאין אשם או אשמים.
אז מה יש? קיימת מחשבה שמקיימת את המין האנושי מתחילתו ועד סופו.
הסבר: בצורה כללית מאוד ניתן לראות כי הטבע הקיף אותנו בשני מוסרות:
1. התענוג 2. הסבל
ומי אנחנו? סך הכול רצון לקבל תענוג לעצמו שמקרב עצמו למקום שבו הוא מניח כי ימצא תענוג ומהצד השני מרחיק עצמו מאותו המקום שבו הוא מניח כי ירגיש סבל.
ואם כך, אין אשם ואין אשמים אלא אנושות השפוטה על הכיריים ומונחת במכבש של התפתחות הכובש את דרכו באכזריות רבה.
עד לזמן ש.....נבין שיש כאן תוכנה מתוחכמת, שמצד אחד מראה לנו שלמות בטבע ומצד שני מראה לנו את ההופכיות לאותו הטוב, את המחלוקת והשלילי. ודווקא ממקום זה האדם יכול להפוך לבעל בחירה.

04
דלית

ואני מסתכלת על הקורונה וחושבת: אולי הטבע מתקומם? אולי אנחנו יותר מדי עבור המערכת? אולי מתחיל כאן תהליך של צמצום בני האדם? כמה קטנים אנחנו.