בוודאי שאכפת לי, אני פסיכופת

הפסיכופתים ידועים לשמצה כערמומיים וחסרי רחמים אך הם דומים לנו יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

המילה פסיכופת מעלה בנו אסוציאציות של רוצח בדם קר, או אולי של אגואיסט מבריק אך חסר לב. זכורים לשמצה הרוצח טד בנדי, שבשנות השבעים חטף נשים, רצח אותן ובעל את גופותיהן המתפוררות, וחניבעל לקטר מהסרט 'שתיקת הכבשים' (1991), שנמלט בערמומיות מניסיונות שונים לתפוס אותו, ובסופו של דבר אכל את אותם בני האדם שבז להם. בדמיונם של רבים פסיכופתים הם התגלמות הרוע. אבל יותר ויותר חוקרים מתייחסים לאנשים אלו כאל חולים, קורבנות של מוחם המופרע, ולא כרשעים. ובכן, מי הם בדיוק הפסיכופתים, ומה השתבש אצלם?

פסיכופתים הם אנוכיים, ערמומיים חלקי לשון, וחסרי אחריות. הם מתקשים לשלוט בדחפים, הם אנטי סוציאלים מילדות, ואין להם יכולת לחוש אמפתיה, אשמה וחרטה, לא?

לפי ״רשימת הקרטיריונים של הייר לאבחון פסיכופתים״ – הקרויה על שם הפסיכולוג הפלילי הקנדי רוברט הייר (Hare) – שהתפרסמה לראשונה בשנות השבעים, ומאז השתכללה והפכה לכלי אבחון מקובל, פסיכופתים הם אנוכיים, ערמומיים חלקי לשון, וחסרי אחריות. הם מתקשים לשלוט בדחפים, הם אנטי סוציאלים מילדות, ואין להם יכולת לחוש אמפתיה, אשמה וחרטה. פסיכופתים גונבים, משקרים, מרמים, ואין להם כבוד לבני אדם אחרים, לנורמות חברתיות או לחוק. במקרים מסוימים הם מענים בעלי חיים חסרי ישע, תוקפים ילדים אחרים או אפילו מנסים להרוג את אחיהם או הוריהם.

אנתוני הופקינס, חניבעל לקטר, פסיכופת

אנתוני הופקינס גילם את הפסיכופת חניבעל לקטר וקיבע דימוי עממי מסוים. תצלום: Hersson Piratoba

כשהם נתפסים, פסיכופתים אינם לוקחים אחריות למעשיהם, ונוטים להטיל את האשמה על אחרים, על החינוך שקיבלו או על ״המערכת״. לפי הערכות אחרונות יותר מ-90 אחוז מהפסיכופתים הגברים בארצות הברית נמצאים בכלא, במאסר על תנאי, או שהסתבכו בצורה כלשהי עם מערכת המשפט הפלילית. זהו נתון מדהים, בהתחשב בכך שפסיכופתים מהווים רק כאחוז אחד מהאוכלוסייה הכללית. בגלל הקשר ההדוק הזה לפשע, פסיכופתיה נקראה בעבר ״אי שפיות מוסרית״.

עם כל השבחים שאנו מרעיפים על האמפתיה, כשבוחנים אותה מקרוב מגלים כי היא דומה יותר לאינסטינקט בסיסי של שימור עצמי מאשר לתחושת אחווה חמימה ועוטפת

דימוי זה של הפסיכופתיה היה מקובל גם על חוקרים וגם על הדיוטות והוא בו זמנית מרעיש וגם מרגיע: הפסיכופתים הם חולים, מופרעים, וחסרי מצפון. במילים אחרות, הם כלל לא כמוני או כמוך. אבל ראיה זאת היא שגויה. לא חסרה לפסיכופתים איזו שהיא יכולת משמעותית, והחסרונות שלהם לעתים קרובות שוליים ונקודתיים. הם בהחלט מסוגלים להבדיל בין טוב ורע, לקבל החלטות נכונות או לחוש אמפתיה כלפי הזולת.

אף על פי כן, הם סובלים משלל בעיות יותר שגרתיות כמו התמקדות יתר במטרה, חוסר פחד ואנוכיות. יתרה מזאת, יתכן שהתגובות ״שלנו״ הרבה יותר דומות לאלו ״שלהם״ מכפי שנדמה לנו. כמו הפסיכופתים, גם אנחנו יכולים לווסת את עוצמת האמפתיה שלנו, ועם כל השבחים שאנו מרעיפים על האמפתיה, כשבוחנים אותה מקרוב מגלים כי היא דומה יותר לאינסטינקט בסיסי של שימור עצמי מאשר לתחושת אחווה חמימה ועוטפת.

הפסיכופתים, אם כך, אינם חריגים שנמצאים מחוץ למחנה, אלה הם חושפים אמיתות חשובות על המוסר האנושי. אך האם אנחנו מוכנים לקבל את מה שהם יכולים ללמד אותנו?

כאשר מתחבטים בשאלה מה לא בסדר עם הפסיכופתים, החוקרים בדרך כלל מציבים שתי תיאוריות מוסר מתחרות אחת מול השניה: הראשונה היא הרציונליזם, הגורס שהיכולת להבחין בין טוב ורע היא עניין של שכל ישר ולא של נסיון חושים. ישנם פילוסופים הטוענים כי הפסיכופתים מוכיחים כי הרציונליזם טועה: הפסיכופתים הגיוניים כמוך וכמוני, למעשה הם מערימים עלינו כל הזמן, ומכאן התיאור הנפוץ שלהם כרמאים ומתחזים. כך שהעובדה שהם הגיוניים ועדיין מסוגלים למעשים בלתי אנושיים מראה שרגישות מוסרית אינה מבוססת על שכל ישר בלבד.

גבר צעיר, כורסה, כוס בירה

מה תגידו? נאמין לו? נלך איתו? תצלום: אוסטין דיסטל, www.distel.co

אבל יש כאן משהו לא נכון. אם הפסיכופתים כל כך מתוחכמים, איך זה שהם תמיד מסתבכים עם מערכת המשפט הפלילית? בספרו החשוב משנת 1993, ״ללא מצפון״ (Without Conscience) הייר מתאר אדם שבדרכו למסיבה החליט לקנות ארגז בירה. כשנוכח ששכח את ארנקו, אותו אדם, שציונו ברשימת האבחון של הייר היה גבוה, שדד את החנות, ופצע קשה את המוכר בעזרת קרש.

נראה שבעוד שהפסיכופתים אינם אי-רציונאליים, כלומר אינם לוקים בחוסר יכולת לחשוב בבהירות, הם פועלים באופן שאינו רציונאלי. הם מתקשים במה שפילוסופים מכנים ״הסיבות למעשים״: שיקולים העומדים בבסיס החלטותינו לפעול, כמו הסבירות שמה שנעשה ישרת את המטרות שלנו ולא יתנגש עם פרויקטים או מטרות אחרות.

הכאת המוכר ופציעתו שירתה אמנם את המטרה המיידית, השגת בירה למסיבה, אך סיכלה את הרצון העז והמהותי להישאר מחוץ לכלא. נראה כי לפסיכופתים יש קושי לשלב בין אותם הגורמים שיחד יוצרים בחירות טובות, ולעיתים קרובות הם מציגים סיבות כושלות למעשיהם.

בעוד שמרבית האנשים עוצרים ומחפשים דרכים חלופיות, פסיכופתים נוטים להמשיך במסלולם. חוסר רגישות מתבטא גם בתחומים אחרים, כמו קושי לפענח איומים חברתיים, או הבעות פנים כועסות

הראיות הפסיכולוגיות מאשרות שלפסיכופתים יש חסכים בתחום ההנמקות המשפיעות על אופן קבלת החלטות. בדרך כלל הם מתמקדים במשימה העומדת בפניהם ומתעלמים ממידע על הקשרים רלוונטיים. לעומת זאת כאשר להקשר אין תפקיד, הם מצליחים היטב במשימה. מחקרים אחרים מצאו כי קיימת אצל פסיכופתים בעיה בהיפוך תגובות: אם פעולות שעליהן בם זכו בעבר לתגמול חיובי זוכות כעת לעונש, או להיפך, נוצרות בעיות הסתגלות. באופן דומה, הייר וג'פרי ג'וטאי ((Jutai גילו במחקרם שפסיכופתים שהתבקשו לנווט במבוך לא שינו את המסלול הראשוני שבו בחרו, והמשיכו בדרך בנחישות גם כאשר קיבלו מכת חשמל כואבת. בעוד שמרבית האנשים עוצרים ומחפשים דרכים חלופיות, פסיכופתים נוטים להמשיך במסלולם. חוסר רגישות מתבטא גם בתחומים אחרים, כמו קושי לפענח איומים חברתיים, או הבעות פנים כועסות.

ממצאים אלה תומכים ברעיון הרציונליסטי שלפיו ההתנהגות הלא מוסרית של הפסיכופת נובעת מכשל בהסקת מסקנות. אבל ידוע שפסיכופתים אינם חווים פחד באותה תדירות ובאותם מצבים, כמו שאר האנשים. בפעם האחרונה שבדקתי, הפחד נחשב לרגש. וכאן אנו חוזרים למחנה של המאמינים שרגש, ולא שכל ישר, הוא מרכיב מרכזי בהתנהגות המוסרית. בדרך כלל אנשים אלו מתמקדים באמפתיה.

מטרה, צלב, אדום

מי רואה כאן רק מטרה? תצלום: George Pagan III

מלבד אי אלו מתנגדי אמפתיה בולטים, כמו הפסיכולוג פול בלום (Bloom) מאוניברסיטת ייל והפילוסוף ג'סי פרינץ (Prinz) מסיטי יוניברסיטי בניו יורק, אמפתיה זוכה, בדרך כלל, להערכה גבוהה בקרב תיאורטיקנים וחוקרים, בעיקר בגלל התאמתה המושלמת לתיאוריית המוסר המרכזית השנייה הידועה בשם סנטימנטליזם.

ראשית הסנטימנטיליזם במאה ה-18 בכתביהם של פילוסופים כדייוויד יום ואדם סמית'. הסנטימנטליסטים מאמינים שהיכולת להבחין בין טוב ורע מקורה בנטייה לחוש את מה שהאחר מרגיש. כיוון שאנחנו סובלים יחד עם אחרים, אנו לומדים להתייחס לסבל שלהם כאל שלילי או לא נכון. בזכות הרגשות האמפתיים האלו, אכפת לנו ממה שקורה לאנשים אחרים אפילו כשאיננו מושפעים ישירות.

אחד המקורות האמפיריים הטובים ביותר לטענות אלה הוא המחקר הפסיכולוגי החברתי בנושא ״דאגה אמפתית״. פסיכולוגים העוסקים בהתפתחות רגשית, כמו מרטין הופמן (Hoffman) מאוניברסיטת ניו יורק וננסי אייזנברג (Eisenberg) מאוניברסיטת אריזונה, גורסים כי דאגת אמפתית ממלאת תפקיד מרכזי בכשירות חברתית ובהבנה מוסרית. דן בטסון (Batson) טוען כי דאגה אמפתית היא הרגשת חום רכות וחמלה כלפי הנזקק, והיא מובילה להתנהגות אלטרואיסטית אמיתית. אמפתיה גורמת לנו להתייחס בצורה נאותה לאחרים, והיא עומדת בבסיס ההתנהגות המוסרית לזולת. נראה כי פסיכופתים נותנים תוקף לרעיונות אלו, בהיותם כביכול חסרי חוש מוסר ואמפתיה.

הפסיכופתים נוטים לקבל ציונים גבוהים במבחני אמפתיה. וכאשר הורו להם במפורש לחוש אמפתיה לזולת, הם הצליחו לעשות זאת

אולם למרבה ההפתעה, הפסיכופתים נוטים לקבל ציונים גבוהים במבחני אמפתיה. בהתחשב בכך שבדיקות אלו מבוססות בדרך כל על דיווחים אישיים, ופסיכופתים הם שקרנים יצירתיים, תופעה זאת אינה מפתיעה בהכרח. אבל פסיכופתים משיגים גם תוצאות מסקרנות בניסויים שבוחנים תגובות גופניות ותגובות של המוח. ניסוי מוליכות העור, למשל, מודד את דרגת מוליכות החשמל של העור, זהו אינדיקטור מהימן למצב הרגשי, כיוון שכאשר מזיעים בתגובה ללחץ, פחד או כעס, העור הופך לרגע למוליך טוב יותר של זרם חשמלי. כצפוי, כאשר פסיכופתים נחשפו לתמונות של אנשים במצוקה, השינוי במוליכות העור שלהם היה פחות ניכר לעומת אנשים אחרים. בדיקות נוספות מודדות תגובות בהלה: כשמראים לאנשים תמונות שהן בעינים מאיימות, הם ייבהלו הרבה יותר בקלות כשייחשפו לצלילים רמים. פסיכופתים מגיבים באופן נורמלי לאיומים ישירים, כמו למשל תמונות של לוע פעורה של כריש או של נחש מתקיף, אך לא לאיומים חברתיים, כאנשים הסובלים מכאבים או נמצאים במצוקה. מי שאינם פסיכופתים מגיבים לשני האיומים.

מדעני מוח חקרו גם את התגובות האמפתיות של פסיכופתים. במחקרים אופיניים שבודקים אמפתיה באמצעות הדמיית תהודה מגנטית תפקודית (fMRI), אזורי המוח הקשורים לאמפתיה אינם פעילים אצל פסיכופתים באותה מידה כמו אצל נבדקים אחרים. אולם כאשר הנוירוביולוגית הרמה מפרט (Harma Meffert) ועמיתיה מאוניברסיטת כרונינגן בהולנד הורו לנבדקים במפורש ״להרגיש״ לטיפת יד או הדפתה, החוקרים גילו שהפסיכופתים הצליחו לייצר תגובה רגילה. במילים אחרות, כאשר הורו להם במפורש לחוש אמפתיה לזולת, הם הצליחו לעשות זאת.

גבר, שיער שיבה, דאגה

דואג (ואולי גם מקסים?) תצלום: ניל מורלי

מדען המוח ז'אן דסטי (Decety) ועמיתיו מאוניברסיטת שיקגו חשפו דבר מה דומה. דסטי הראה לפסיכופתים תמונות של אברי גוף במצבי מצוקה, כמו למשל יד תקועה בדלת של מכונית, וביקש מהם לדמיין שזה קורה להם, או לדמיין שזה קורה למישהו אחר. כאשר הפסיכופתים דמיינו שכואב להם, מוחם הגיב באורח קרוב מאוד לתגובה המוחית האמפתית. אך כאשר הם דמיינו שמישהו אחר נמצא באותו מצב ממש, אזורי המוח שלהם הקשורים לאמפתיה כמעט לא היו פעילים. 

אם אכן יש לפסיכופתים חסך באמפתיה, זהו חסך מסקרן ביותר. דרך אחרת למדוד את פעילות המוח זורה אור נוסף על התעלומה. אלקטרואנצפלוגרם – רישום הפעילות החשמלית (EEG)  מודד את פעילות המוח לאורך זמן, בניגוד למחקרי fMRI, המודדים פעילות המוח ברגע נתון. מחקרי EEG של פסיכופתים חושפים משהו אחר. מסתבר שגם אצלם התגובה המוחית הראשונית כלפי אנשים במצוקה היא, על פי רוב תקינה. פסיכולוגים מכנים זאת ״התגובה המכוונת״, הפעולה של הפניית תשומת הלב לגירוי – במקרה הזה, אדם אחר הנמצא בצרה. תגובה זאת קשורה למערכת העצבים הסימפתטית שמפעילה תגובה של מגננה. נראה שתגובה ראשונית כזאת אינה רצונית הן אצל פסיכופתים והן אצל אחרים, אך מה שקורה בשלבים היותר מאוחרים שונה. במקום שתגובת המגננה תמשיך להתחזק תוך התמקדות באדם במצוקה, תגובת הפסיכופת נחלשת ומתחילה לשכוך.

מסתבר שלרופאים יש תגובה די דומה לזאת של פסיכופתים כאשר הם נחשפים לאנשים שמוחדרת לעורם מחט במהלך זריקה

מחקרי אמפתיה אחרים מרמזים מדוע. מסתבר שלרופאים יש תגובה די דומה לזאת של פסיכופתים כאשר הם נחשפים לאנשים שמוחדרת לעורם מחט במהלך זריקה. כיוון שברור שרופאים כן מסוגלים להזדהות עם הזולת כאשר הם נדרשים לכך, ההשערה היא שהתגובה המופחתת נובעת מכך שמהטופלים עצמם מפגינים שליטה קוגניטיבית ברגשותיהם. מכיוון שרופאים נאלצים לבצע בחולים פעולות שאינן נעימות, ואפילו כואבות, הם מתרגלים למצב ומדכאים את התגובות האמפתיות הרגילות שלהם.

הסבר זה מתאים למה שאנחנו יודעים על הקשר בין אמפתיה לתגמול: מחקרים מצאו כי גברים משפרים את הבנתם לגבי מה שאחרים חושבים ומרגישים רק כאשר משלמים להם לשם כך, בעוד שאצל נשים עצם הבנת האחר היא התגמול. אם נתעלם מנושאים מגדריים מורכבים, נוכל להסיק שאנשים מסוגלים לשנות את מידת האמפתיה שלהם נוכח ענישה, הרגל או תגמול. כדאי אולי לחשוב על אמפתיה ופסיכופתים באותה צורה: הם מקהים את התגובה האמפטית שלהם לכאב הזולת, אך אין פירושו שבאופן טבעי הם אינם רגישים לכאב. 

ראיות אלה מאלצות אותנו לחשוב מחדש לא רק על פסיכופתיה, אלא גם על אמפתיה ועל תפקידה בנטייה המוסרית. ראשית, זו טעות להתייחס לליקוייהם של הפסיכופתים כאל היעדר יכולות. זה לא נכון שהם אינם מסוגלים לתפוש מה המשמעות של מטרה או יעד, זאת גם טעות לחשוב שאינם מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי אחרים. ניתן לומר שיש להם יכולות לקויות, אך בדרך כלל אלו קלות ערך ותלויות הקשר.

באופן דומה, בחזית האמפתיה, פסיכופתים אינם חריגים. למעשה, אנשים רבים מתארים אותם כמקסימים במיוחד וקלים להתחבב. הייר נחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בעולם לפסיכופתים, אך בספרו ״ללא מצפון״ הוא מספר כיצד הוא עצמו נפל בפח על ידי פסיכופת, שהזמין אותו להרצות בכנס. הייר היה אמור לקבל מענק וגם החזר כספי על הוצאותיו, אך זה לא קרה. למרות שהייר בילה ערב נעים בחברת האיש, הוא לא חשד במאומה. הטענה הכללית יותר היא  יותר הוא שכדי שפסיכופתים יוכלו להערים על מומחים, ולהצליח לשכנע אנשים לעשות מעשים שהם לא התכוונו לעשותם, הם אינם יכולים להיות רובוטים חסרי רגש. מקובל לומר שהם טובים בהעמדת פנים; אבל הסבר אחר, הגיוני יותר, הוא שכיוון שלא ניתן לזייף אמפתיה, הפסיכופתים מוכשרים יותר בהפעלה ובכיבוי האמפתיה שלהם.

ילדה, עיניים כחולות, מקסימה, בלונדינית

מקסימה, לא? תצלום: ינקו פרליץ'

מה שהופך את ההסבר לבעיות הפסיכופתים מעניין במיוחד – אך גם חתרני – היא העובדה שמסתמן כי הם דומים מאוד לאנשים מן השורה. אם נבחן את האמפתיה כלפי אנשים במצוקה נראה שרובנו עושים מאמצים כבירים שלא לחוש את הרגש הזה. כדי להימנע אנחנו מסיטים מבטנו מקבצן ברחוב, או מחליפים ערוץ בטלוויזיה בזמן שידור חדשות על עימותים או אסונות. במקרים מסוימים הגיוני להגן על עצמנו מלכאוב את כאבם של אחרים, כי אין ביכולתנו לשנות את גורל הסובלים. אמנם רובנו יכולים להתאמץ ולהשפיע יותר. אך מה אני מסוגלת לעשות למען המשבר בסוריה? ניתן לשער שיותר ממה שאני עושה כרגע. לרוב איננו נמנעים מלעזור לאחרים בגלל שאין לנו יכולת, אלא משום שאיננו מוכנים להקדיש את הזמן והמשאבים הדרושים לכך. לכן פסיכופתים אינם כה חריגים בסירובם לחוש רגש כלפי הסובלים. יתכן שהם נמצאים בקצה המרוחק של אותו ספקטרום שעליו גם אנחנו נמצאים.

פסיכופתיה מראה לנו שחלק חשוב במוסריות נשען על הנטייה שלנו להיות במצוקה אישית. אנו מונעים שלא לפגוע בזולת כיוון שאנו חווים כאב כשאנחנו עדים לכאב וייסורים של אחרים

התוצאה החשובה השניה של המחקר על אמפתיה אצל פסיכופתים היא חשיבה מחודשת ומעמיקה על האמפתיה עצמה. הדאגה האמפתית שרוב הפסיכולוגים עוסקים בה אינה תגובה נרכשת של סלידה מנזקקים שהפסיכופתים כנראה לוקים בה. כדאי יותר לחשוב על סלידה זו כעל ״מצוקה אישית״, חוויה לא נעימה שניתן לתארה במילים כמו ״דואב״ ,״מעורער״ , ״מוטרד״ או ״מתוח״. תגובה זאת מתעוררת כמגננה מול הכאב או הפחד של אחרים. זאת הרגשה אישית שלנו שאינה קשורה רק באחר, ואנחנו מנסים להימנע ממנה עד כמה שניתן. מרבית הפסיכולוגים חושבים שמצוקה אישית מנוגדת למוסריות כיוון שהיא גורמת לנו להתעלם מאדם במצוקה. אם נעשה היפוך מחשבתי נראה שפסיכופתיה מראה לנו שחלק חשוב במוסריות נשען על הנטייה שלנו להיות במצוקה אישית. אנו מונעים שלא לפגוע בזולת כיוון שאנו חווים כאב כשאנחנו עדים לכאב וייסורים של אחרים.

התגובה של הפסיכופת לאנשים סובלים מעידה על כך שמה שאנו מכירים כמוסריות עשוי להיות מושתת לא רק על רגשות חיוביים, פרו חברתיים, אלא גם על רגשות שליליים, לחץ ואנוכיות. זאת אינה גרסה רכה ומתרפקת של אמפתיה, אלא תגובת סלידה קמאית שלכאורה אין לה קשר עם הדאגה שלנו לאנושיות של הזולת.

 יד מושטת

מה גורם לנו להגיב? תצלום: אלכס פרוימוס

הפחד, ניצב משני עברי הגבול שבין הרגש להיגיון. הוא ממלא תפקיד כפול כשהוא כופה עלינו החלטות באמצעות הבנת משמעות הסבל אצל הזולת, וגם באמצעות דחיפה להימנעות מפעולות ומצבים מסוימים

ובכל זאת, מה חושף את האנושיות המשותפת שלנו יותר מכך שאני מתייסרת אישית ממה שקורה לך? מה יכול לגרום לי להבין טוב יותר את חשיבות הסבל שלך? החלק האישי של המצוקה האמפתית עשוי להיות מרכזי להבנה כי הפגיעה בך היא מעשה רע. רק המחשבה על כך גורמת לי בהלה. אם כך ניתן לטעון שיותר חשוב לי לרסן את היצר לפגוע בזולת לטובתי שלי, מאשר לעזור לאדם נזקק. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית התמקדו בשאלה מה גורם לנו לעזור לזולת, אך כיוון זה הוביל אותנו להתעלם מהיבטים חשובים באתיקה. פסיכופתיה רואה שוב במצוקה האישית גורם מרכזי המסייע להבנה של היסודות הפסיכולוגיים של המוסריות.

השיעור האחרון שאנחנו יכולים ללמוד עוסק בשאלה מי צודק בפרשנות של הלקויות המוסריות של הפסיכופתים – הסנטימנטליסטים או הרציונליסטים? הראיות תומכות בשתי העמדות. אין צורך לבחור – למעשה, זה היה אפילו טיפשי לעשות זאת. הוגים רציונליסטים המאמינים שלפסיכופתים אין יכולת לחשוב בהיגיון, מתמקדים בכך שהם אינם פוחדים מעונש באותו מידה כמונו. להיעדר הפחד יש השלכות על קבלת ההחלטות שלהם, שכן ללא פחד ראוי אי אפשר ללמוד להתנהג כראוי. אך בעיני הסנטימנטליסטים, פחד וחרדה הן תגובות רגשיות. היעדרן מחליש את היכולת שלנו לקבל החלטות טובות, ומייצר אלימות פסיכופתית.

הפחד, אם כך, ניצב משני עברי הגבול שבין הרגש להיגיון. הוא ממלא תפקיד כפול כשהוא כופה עלינו החלטות באמצעות הבנת משמעות הסבל אצל הזולת, וגם באמצעות דחיפה להימנעות מפעולות ומצבים מסוימים. אך לא ברור האם חשיבות הפחד תתקבל על דעת הפילוסופים העוסקים במוסר. תגובה של מצוקה וחרדה לנוכח כאב האחר היא נוקבת, לא נעימה ואישית. היא עומדת בניגוד גמור להבנה הרווחת של דאגה מוסרית כחמה, ידידותית ובעיקרה מכוונת לזולת. הפסיכופתים מכריחים אותנו להתמודד עם פרדוקס בלב המוסר: העובדה שאכפת לי ממה שקורה לך, מבוססת על העובדה שאכפת לי ממה שקורה לי.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

היידי מייבום (Maibom) מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת סינסינטי. היא ערכה את הספר The Routledge Handbook of Philosophy of Empathy (שראה אור בשנת 2017) ובימים אלה משלימה את ספרה Knowing Me, Knowing You: Adventures in Perspective Taking and Empathy.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ארנה רז.

תמונה ראשית: מרטיני יבש, יבש מאוד. תצלום: קאטי סקולה, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי היידי מייבום, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על בוודאי שאכפת לי, אני פסיכופת

01
שניר

מאמר מדהים על פסיכופתים ואמפתיה, אבל זה פשוט עצוב שצריך לחשמל אנשים (המחקר של הייר וג'פרי ג'וטאי) בשביל ללמוד עליהם. הם מנסים להראות כמה אנחנו אמפתיים (ולא משנה הסיבה) ומצד שני פוגעים באנשים...

03
סוזי בן ברוך

מאמר מענין ומעשיר לצד התהייה האם במצב המתואר ומנומק כאן הם עדיין נושאים באחריות פלילית או שמא מסקנות המצויות במאמר עלולות להביט לכך שנתייחס אליהם כחולים מסוכנים שלא אחראים למעשיהם ...עם כל ההשלכות הנלוות לכך.

    04
    ניר

    היות שהמאמר לא טוען שהפסיכופט מוגבל שכלית, מובן שלכל הפחות הוא מסוגל להבחין בין טוב לרע מהבחינה החוקית, וגם האתית - חברתית. זאת ועוד, הוא פועל מתוך שיקולים לוגיים (שלו). לא מדובר בדחפים שלא ניתנים לריסון אלא בהחלטה שלא לרסן אותם. מכאן שהפסיכופט נושא באחריות, הוא בר ענישה ואין להתייחס למעשים שלו כאל מחלת נפש.

05
משה

מאמר מעולה.
אבל, בנוגע לאמפתיה של פסיכופתים; המחקר הראה כי לפסיכופתים יש תגובות מוחיות שמעידות על אמפתיה, אבל תגובה מוחית אינה בהכרח מעידה על אמפתיה שהאדם מרגיש או על קו מחשבה דומה לזה של קבוצת הבקרה. בנוסף, אני לא חושב שתוצאות המחקר שוכפלו.

06
עמית

פסיכופת ופסיכופתיה הם פשוט תיוג שאנחנו בתור חברה שמים על אנשים, בדיוק בשביל להבדיל "אותם" ואותנו, וכדי לשמור על האשליה שאנחנו השפויים, הטובים והנורמלים, ובאופן כללי בצד הנכון של ההיסטוריה, וכמובן שב99% מהמקרים התיוג ניתן לאחר מעשה, וקשה מאוד לאבחן פסיכופתיה לפני אירוע.
כמובן שכל התיוגים האלה חסרי משמעות פרקטית לחלוטין, וכל ה"מחקרים" המוחיים והניסיון להבדיל "אותנו" מ"הם" נידון לכישלון מראש או למסקנות חסרות חשיבות, מכיוון שהמושג הזה כולו הוא בתוך עולם המושגים החברתי, לא הביולוגי (אולי יום אחד ימצאו איזשהו קשר חלש מאוד, אבל גם בזה אני בספק).
רוב האנשים שמתוייגים בתור פסיכופטים הם פשוט אנשים מוכווני מטרה מאוד, כך שלפעמים "לא רואים בעיניים".

07
לי

זה שלבנאדם אכפת מעצמו ובגלל זה הוא עוזר לאחרים זה לא דבר רע . הציפיה שנחשוב רק על אחרים ולא על עצמנו היא מגוחכת ומנותקת . מעבר לזה בוודאי שרוב האנשים אדישים לאחרים ונוח להם להזדעזע כשיש רצח או או משהו כזה. בסופו של דבר הבנאדם הרגיל הוא בוודאי לא אדם טוב. סתם רגיל.