דמותו המורכבת של קרל גוסטב יונג מעלה תהיות רבות. לאחרונה חוזרות ועולות שאלות על יחסו ליהודים וגישתו כלפי הנאציזם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
קרל גוסטב יונג, מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20, היה פסיכיאטר שנולד וחי בשווייץ. אביו היה כומר כפרי פרוטסטנטי ממשפחה גרמנית, שלא היה שלם באמונתו. יונג עצמו היה אדם דתי, שחיפש את דרכו הדתית הייחודית ובד בבד שילב היבטים דתיים בפסיכולוגיה שלו. הוא למד רפואה, התמחה בפסיכיאטריה והיה הראשון שמצא משמעות סמלית בביטויי מחלת הנפש והמצוקה הנפשית שחווים חולים, והראשון שטיפל בהם באמצעותה. הוא חבר לזיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, והפך להיות החבר הראשון שאינו יהודי בתנועה הפסיכואנליטית, דבר שפרויד חפץ בו מאוד שכן הוא רצה להפוך את התנועה לתנועה בינלאומית, שלא תיחשב לכת יהודית. בין השניים התפתחה ידידות קרובה, וחליפת המכתבים האינטנסיבית שהתקיימה ביניהם מלמדת שפרויד ראה ביונג את תלמידו הנבחר ויורשו והתייחס אליו כאל בנו. עם זאת, נראה שמערכת היחסים ביניהם הייתה מלווה גם בחשדנות הדדית – חשדנות מסוימת מצד פרויד כלפי הגוי הדעתן, שנתפש בעיניו אנטישמי, והסתייגות מסוימת וחשדנות גם מצד יונג כלפי האב הרוחני – רודן בעל מנטליות יהודית.

קרל גוסטב יונג (סביבות 1935), תצלום: ETH-Bibliothek, ויקיפדיה
במשך השנים הלכו והעמיקו חילוקי הדעות בינו לבין פרויד, בעיקר סביב המושג 'ליבידו', אשר בתפישתו של פרויד הוא מיני במקורו, ובתפישתו של יונג הוא מושג כללי יותר, הנסמך על יותר ממקור אחד ומתאר 'אנרגיה נפשית'
יונג התמנה לעורך הראשי של כתב העת הראשון לפסיכואנליזה. הוא נסע עם פרויד להרצות באוניברסיטאות בארצות הברית, שם זכו שניהם להצלחה ולהכרה וקיבלו תוארי דוקטור לשם כבוד. ב-1908 הקים פרויד את החברה הפסיכואנליטית הבין-לאומית; יונג נבחר לשמש נשיא החברה, וחזר ונבחר לתפקיד שלוש פעמים. במשך השנים הלכו והעמיקו חילוקי הדעות בינו לבין פרויד, בעיקר סביב המושג "ליבידו", אשר בתפישתו של פרויד הוא מיני במקורו, ובתפישתו של יונג הוא מושג כללי יותר, הנסמך על יותר ממקור אחד ומתאר "אנרגיה נפשית". בנוסף על כך, יונג הדגיש את התשתית הרוחנית של הנפש, ואילו פרויד ייחס אותה ל"איד" וגרס שהיא כוללת בעיקר את המיניות, את התוקפנות ואת היצרים בכלל. על הלא-מודע האישי שהגדיר פרויד, הוסיף יונג את מושג ה"לא-מודע הקולקטיבי", שכולל תבניות יסוד ארכיטיפיות, כלל אנושיות. יונג הרחיב את תורתו מעבר למיתוס האדיפאלי, שאליו התייחס פרויד, הוביל אותה אל המיתוסים הרבים של התרבות ושל תרבויות העמים השונים והתייחס אליהם כמייצגים את תהליכי הנפש. הוא תיאר את תהליך ה"אינדיווידואציה", שהוא תהליך התפתחות היחיד לקראת הגשמת ייחודו ומימושו העצמי, תהליך הנמשך כל החיים. יונג הדגיש את חשיבות המחצית השנייה של החיים בתהליכי האינדיווידואציה ואת ייחודה וכן את חשיבות הרגש הדתי, הרוחניות והיצירתיות וראה את מקורם בעצמי. זאת בניגוד לגישתו של פרויד, שראה בהם תוצרי עידון (סובלימציה).
יונג הגדיר שני טיפוסי נפש: המוחצן (האקסטרוברטי) והמופנם (האינטרוברטי) וכן ארבע צורות תפקוד: חשיבה, אינטואיציה, רגש ותחושה. הוא הדגיש את חשיבות ההיבט הגברי וההיבט הנשי בנפש כל אדם ואת חשיבות התכלול (האינטגרציה) של ניגודי הנפש.
בראשית ינואר 1913, לאחר קרוב לשנה שבה הפגין פרויד יחס עוין והפסיק את ההתכתבות הפרטית בין השניים, התפטר יונג, שלא היה יכול לשאת את המצב, מתפקידיו כעורך העיתון הפסיכואנליטי ונשיא החברה הפסיכואנליטית, והקשר בין השניים נותק לחלוטין (ידוע שפרויד התקשה לשאת דעות שונות משלו, ויונג אינו היחיד שעימו ניתק פרויד את הקשר). הקרע מפרויד ב-1913 הותיר את יונג (ואת פרויד) במצב נפשי קשה.
לאחר הפירוד פנה יונג לפתח את רעיונותיו והתחיל במסע אמיץ של ריפוי עצמי וכניסה אל עומקי הלא-מודע של עצמו בעזרת חלומות, הזיות, חזיונות ודמיון פעיל, בנייה בחול וציור וכן בעזרת דימויים העולים מהלא-מודע, שאותם ניתח ניתוח פרשני-סימבולי. הוא בנה לעצמו מעין טירה קטנה שאותה כינה "המגדל", ובמשך שנים מספר הוא נהג לפרוש אליה להתבוננות פנימית, חשיבה וכתיבה. את פרטי מסעו הפנימי כתב ביומנו האישי. (היומן התפרסם רק בשנת 2009, בכותרת "הספר האדום"). במסעו זה הניח יונג את היסוד לתרפיה שמסתייעת בחלומות, בדמיון פעיל, ביצירה ובציור מנדלות, בטיפול בארגז חול ובאמנויות.

עשירה בסמלים, פתוחה לפרשנויות שונות, רבת עוצמה: מנדלה טיבטית לפי מסורת Naropa, המאה ה-19. מוזיאון רובין לאמנות. תצלום: ויקיפדיה
ליונג היה קשר עמוק ללא-מודע. הוא היה רחב אופקים ועשיר נפש, מקורי, בעל כישורים טלפתיים ולעיתים אף נבואיים. במובנים שונים הוא הקדים את תקופתו
ליונג היה קשר עמוק ללא-מודע. הוא היה רחב אופקים ועשיר נפש, מקורי, בעל כישורים טלפתיים ולעיתים אף נבואיים. במובנים שונים הוא הקדים את תקופתו. הוא הקדים לגבש דרכי טיפול וניסח רעיונות רבים, והם הופיעו מאוחר יותר אצל פסיכואנליטיקאים הדוברים שפה מושגית אחרת. שיטת עבודתו הטיפולית הייתה מלכתחילה מבוססת על ישיבה פנים אל פנים ועל תפישה אינטרסובייקטיבית-דיאלוגית של היחסים.
בפיתוח תורתו הוא הושפע ממקורות תרבות רבים, כמו מיתולוגיות העמים, הגנוסטיקה, האלכימיה, חקר הדתות, הקבלה, הפילוסופיה של המזרח הרחוק ותפישות העולם של הילידים האמריקנים ושל האפריקנים. הוא הרחיב את הכרתנו את מרחבי הנפש ואת פוטנציאל החוויה האנושית מעבר למקובל, הבין את המשמעות הסמלית של דרכי חשיבה וחוויות פגָניות, שמאניות, נומינוזיות, פאראפסיכולוגיות וסינכרוניסטיות (צרופי מקרים בעלי משמעות) ותמך בהסתייעות טיפולית מושכלת ביוגה, בכירולוגיה (קריאת כף היד), באסטרולוגיה ובקלפי הטארוט. הוא תכלל את כל המקורות הללו, ומתוך כך, בשילוב התובנות של מסעו הנפשי-האישי, בנה את תורת הנפש שלו וייסד את "פסיכולוגיית המעמקים האנליטית". הייתה לו השפעה עצומה על תרבות המאה ה-20. חוקרי התרבות הגדולים של תקופתו – מירצ'ה אליאדה, רודולף אוטו, קרל קרני וג'וזף קמפבל – חברו לרעיונותיו, והיה ביניהם שיתוף פעולה פורה. תורתו של יונג השפיעה מאוד גם על חקר האנתרופולוגיה, האתנולוגיה, הדתות, המיתולוגיה, האגדה, הפולקלור, המיסטיקה, האמנות, הספרות והקולנוע וכן על היווצרות תנועת "העידן החדש" (new age). גם פסיכואנליטיקאים הושפעו ממנו, למשל וילפרד ביון, דונלד ויניקוט, מריון מילנר ומייקל אייגן. אפשר לראות דמיון בין תפישת העצמי הקוסמי של קוהוט לתפישת העצמי של יונג וכן לפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. ניכר דמיון גם בין תפישת הנפש שלו לתפישות הנפש בחסידות, בייחוד לתורתו של הרב קוק. עמדתו החיובית כלפי היסוד הנשי בנפש קידמה את התאוריה הפמיניסטית, ולאור תורתו פיתחו תלמידותיו גישות פמיניסטיות.
השילוב של אלמנטים מיתולוגיים ודתיים התאים לתפישת הנפש של יונג, המושתתת על ארכיטיפים, על מיתוסים ועל עמדה דתית. תפישתו השתלבה בזרם האירופי הרומנטי, שתר אחר היסודות המיתיים באדם המודרני
השילוב של אלמנטים מיתולוגיים ודתיים התאים לתפישת הנפש של יונג, המושתתת על ארכיטיפים, על מיתוסים ועל עמדה דתית. כאמור תפישתו השתלבה בזרם האירופי הרומנטי, שתר אחר היסודות המיתיים באדם המודרני. השותפים לזרם זה בקרב הציבור הכללי היו חוקרי הדת רודולף אוטו ומירצ'ה אליאדה, ובקרב הציבור היהודי פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, שחידש את העניין בחסידות, וגרשם שלום, שחידש את תודעת המיתוס הקבלי. בחזיונות הקבליים של יונג מ-1944 הוא מזוהה עם הדמויות המיתיות הקבליות "תפארת" ו"מלכות", שהן החלק הנשי והגברי של האלוהות.
ב-1913, בתקופת המשבר שלו, הופיעה בחלומו דמותו של זיגפריד (מהמיתוס הגרמאני הקדום), ויונג השתתף בהריגתו. מכך הוא הבין שעליו להרוג את זיגפריד שבתוכו, והוא כותב בזיכרונותיו: "הרי זו הבעיה שבפניה ניצב עתה העולם. זיגפריד, חשבתי, מייצג את מה שהגרמנים רוצים להשיג, להשליט את רצונם ולפעול בדרכם [...] החלום הראה לי שהעמדה המיוצגת על ידי זיגפריד אינה אפשרית עוד עבורי, על כן היה עלי להורגו" . נראה שהתובנה הנבואית לכאורה הזו, שעל פיה יש להרוג את ההזדהות עם הגיבור הגרמאני-הטבטוני, מעידה על הכרת הסכנה בנפש הגרמנית.

מותו של זיגפריד, איור בכתב יד של שירת הניבלונגים (סוף המאה ה-15). תצלום: ויקיפדיה
בשנים שלאחר משבר הנתק מפרויד ומהאגודה הפסיכואנליטית שבראשה עמד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הלך מעמדו המקצועי והאקדמי של יונג והתבסס בעולם. בגרמניה נעשו רעיונותיו פופולריים בקרב העילית התרבותית והאינטלקטואלית. בשנת 1927 נוסדה בברלין "האגודה הרפואית הכללית לפסיכותרפיה" (Allgemeine Ärztliche Gesellschaft für Psychotherapie – AÄGP), שנועדה להקיף את כל הזרמים השונים בתרפיה, בהם אדלריאנים, יונגיאנים, נאו-פרוידיאנים ואחרים, כמו וילהלם רייך ומטפלים מארצות אחרות. הארגון הפסיכואנליטי הפרוידיאני לא הכיר באגודה הרפואית הכללית, והיא התקיימה במקביל. יונג נטר לארגון הפרוידיאני טינה על כך.
ב-1930 התמנה יונג לתפקיד סגן נשיא האגודה הרפואית הכללית. הוא כיהן בתפקיד עד פלישת גרמניה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939.
המשטר הנאצי החרים את פרויד, את ספריו ואת תורתו, ומדיניות המשטר כלפי היהודים אינה מצריכה פירוט. יונג נתפש גם הוא כאנטישמי המשתף פעולה עם הנאצים, בשל ההתקפה חסרת הרגישות הבוטה שלו על ה"פסיכולוגיה היהודית" של פרויד במאמר שפרסם בשנת 1934 "על מצבה של הפסיכותרפיה כיום" . ענינו העיקרי במאמר זה הוא בקורת על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ולא על היהודים. האמוציה העזה שמבוטאת במאמר הזה נובעת מההתנגדות האישית שעדיין הייתה בו כלפי פרויד.
במסגרת המאבק נגדו, נמתחה על יונג ביקורת קשה על שהסכים לקבל את התפקיד באגודה הרפואית בפיקוח השלטון הנאצי לכאורה למען קידום תורתו. אם כי בפועל הוא פעל למען שינוי החוק כדי לאפשר ליהודים רופאים להמשיך בעבודתם בגרמניה. עוד עמדו לביקורת משיכתו אל המיתולוגיה הגרמאנית-טבטונית, שעמדה ביסוד האידאולוגיה הנאצית
במסגרת המאבק נגדו, נמתחה על יונג ביקורת קשה על שהסכים לקבל את התפקיד באגודה הרפואית בפיקוח השלטון הנאצי לכאורה למען קידום תורתו. אם כי בפועל הוא פעל למען שינוי החוק כדי לאפשר ליהודים רופאים להמשיך בעבודתם בגרמניה. עוד עמדו לביקורת משיכתו אל המיתולוגיה הגרמאנית-טבטונית, שעמדה ביסוד האידאולוגיה הנאצית. היו שהביעו ביקורת על שלא זיהה בזמן את עומק הרוע הנאצי, לא מחה בפומבי נגד האלימות כלפי היהודים, אף שחבריו הפצירו בו לעשות כן, ולא ביטא אמפתיה והזדהות רגשית עם סבלם של היהודים. אכן, הפונקציה הרגשית לא הייתה החלק המפותח אצלו. הוא עצמו העיד על כך. יש הטוענים נגדו שהוא הוקסם מהיטלר, ובעיקר מאשימים אותו הן באנטישמיות הן בפרו-נאציות. בבדיקה יסודית של האשמות אלה לא מצאתי להן אישור.

סמל "השמש השחורה" כאבזם (2010): הסמל חודש על ידי הנאצים, הקסים את הימלר חובב תורות הנסתר, אך לא ברור אם היה לו תפקיד ממשי בנאציזם ועד כמה הוא חולק שורשים עם סמלים שהעסיקו את יונג. תצלום: פיטיגרילי, ויקיפדיה
בקרב ציבור המטפלים ובעיקר בציבור היהודי רווחה הציפייה שיונג, נשיא ארגון מטפלים בין-לאומי, יבטא את החוסן והאומץ המוסריים המשתמעים מתפקידו של מנהיג, ויצא באמירה חריפה כנגד הנאציזם ורצח היהודים, אמירה שזולת הסופר תומס מאן לא השמיע שום מנהיג פוליטי או רוחני בארופה ובאמריקה (תומס מאן שילם על כך בהפקעת כל זכויותיו כאזרח גרמני, והפקעת רכושו וניסיון להפיל את מטוסו). גנדי כתב להיטלר בתקווה לעצור את מעשיו, מכתב נאיבי נטול השפעה.
הדיון על התנהלותו של יונג מתקיים מאז מלחמת העולם השנייה עד ימינו. לאורך השנים וברחבי העולם התקיימו בנושא כינוסים ומפגשים מרובים של פסיכולוגים יונגיאניים. בדור האחרון ישנה נטייה להוסיף עוד ועוד האשמות נגדו, למן הטענה שהיה גזעני עד ההאשמה שיצר מעין תנועת "פולק" עממית ודת חדשה והיה חבר במפלגה הנאצית בתקווה שהנאציזם יציל את האנושות. כל הטענות האלה נגדו אין להן ביסוס. למעשה, בהתחלה הוא האמין שבכל רע יש טוב והיטלר עשוי גם להביא טובה לגרמניה. הוא לא קלט את המצב לאשורו ולא הבין שמדובר ברוע מוחלט ולא ברוע יחסי.
האם אומנם התפעם יונג או הוקסם מהיטלר או מהנאצים? האם היה פרו-נאצי? האם כשל בשל התפעמותו מהמרחב המיתי? האם שגה בתורתו? האם יש קשר בין הפרשנות שהעניק לנאציזם ויחסו ליהדות וליהודים לבין יחסיו המורכבים והקונפליקטואליים עם פרויד, מורו היהודי?
השאלה היא מהן העדויות האובייקטיביות למעשיו ולדבריו? האם ניתן לפרש את התבטאויותיו על "הפסיכולוגיה היהודית" ועל היהודים בכלל כאנטישמיות? האם אומנם התפעם יונג או הוקסם מהיטלר או מהנאצים? האם היה פרו-נאצי? האם כשל בשל התפעמותו מהמרחב המיתי? האם שגה בתורתו? האם יש קשר בין הפרשנות שהעניק לנאציזם ויחסו ליהדות וליהודים לבין יחסיו המורכבים והקונפליקטואליים עם פרויד, מורו היהודי? ומה הייתה מערכת היחסים שלו עם היהדות?

העמית, המורה, החבר, דמות האב וגם היהודי: זיגמונד פרויד (1926), דיוקן מאת פרדיננד שמוצר. תצלום: ויקיפדיה
חשיבות המחקר נובעת מהבורות ומהדעות הקדומות שהצטברו בכל הנוגע ליונג. כשקוראים פרשנים של יונג, קשה לדעת עד כמה אלה גיבשו את דעתם על סמך קריאת דבריו המקוריים הנוגעים לשאלות הנידונות בשנות השלושים והארבעים (או לפחות את התרגומים לאנגלית שאישר). האנליטיקאי היונגיאני אנדרו סמואלס עומד על הבורות הרבה שמפגינים אפילו אנליטיקאים יונגיאניים בנוגע לדברים שאמר ועשה יונג, ושבגללם הואשם בנאציזם ובאנטישמיות. קל וחומר רבה הבורות בקרב קהל שאינו יונגיאני, שלעיתים קרובות "יודע" שיונג היה אנטישמי ותמך בהיטלר (Samuels, 1993). התרשמותי דומה לזו של סמואלס.
קשיים רבים עומדים לפני הקוראים והחוקרים את כתבי יונג, בייחוד את הכתבים שנכתבו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20: ההתנסחות של יונג לעיתים מעורפלת, מתעתעת וקשה להבנה. סגנון כתיבתו קשה לפיענוח שכן הוא מרבה להשתמש בשפה פיגורטיבית, הכוללת סמלים ולא מילים כפשוטן, מטפורות, היגדים מטונימיים, רמזים, סרקזם, מליצות, משחקי מילים, ציטוטים מתוך הברית החדשה מתוך שינוי המשמעות המקורית באופן סטירי וציטוטים ממקורות תרבות שונים ומגוונים שאינם תמיד נגישים לקורא. לכן פעמים רבות דבריו אינם ניתנים לקריאה כפשוטם. יתרה מזאת, פעמים רבות משמעות דבריו נובעת לא רק מהמשפט היחיד שכתב אלא ממכלול התייחסותו לנושא. כדי להבין את דבריו צריך לקרוא בכל פעם את המאמר השלם ולפעמים גם מאמרים אחרים שכתב, ואילו בחינת התבטאות חלקית מנותקת מהקשר, תופעה שלמרבה הצער נפוצה בהתייחסות אל דברי יונג, יוצרת לא פעם עיוות מהותי של דבריו.
הקורא יכול בקלות להתבלבל ולייחס ליונג עצמו עמדה אמביוולנטית כלפי היהדות או הגרמאניות או ההפך – לייחס לו עמדה דיכוטומית, ואילו בפועל הוא ניסה לתאר את הניגודים הקיימים תמיד בדברים. הניגודים שבדבריו מקשים עלינו לא פעם לזהות את כוונתו
כתיבתו של יונג מורכבת ורבת רבדים. הייתה לו נטייה לראות ולהציג את כפל הפנים ואת המורכבות של מצבי הקיום. כך הוא מציג תמונה של דבר והיפוכו, למשל את הנפש היהודית ומולה הנפש הארית. הקורא יכול בקלות להתבלבל ולייחס ליונג עצמו עמדה אמביוולנטית כלפי היהדות או הגרמאניות או ההפך – לייחס לו עמדה דיכוטומית, ואילו בפועל הוא ניסה לתאר את הניגודים הקיימים תמיד בדברים. הניגודים שבדבריו מקשים עלינו לא פעם לזהות את כוונתו.
דירדרה בייר, הביוגרפית של יונג, מציינת שבכתיבתו יש אי-התאמות, חוסר עקביות וסתירות. אנשים התלוננו שכל קורא יכול למצוא בטקסט מה שהתאים לו. היא מציינת שהסיבה לכך היא שיונג עיצב את מחשבתו במהלך הכתיבה, ומחשבתו השתנתה עם הזמן.
לעיתים קרובות הוא מבטא רעיון בתמציתיות במקום אחד ומסביר את כוונתו במקום אחר. בכתיבתו נגד הנאציזם הוא נסער ואמוציונלי ולעיתים אף תוקפני ופרובוקטיבי. אמירותיו תמציתיות ושלובות בסרקזם, ולעיתים גם הבקיאים והידענים שבקוראיו אינם מבינים אותן לאשורן. מלאכת ההבנה של דבריו היא משימת בילוש. יש לנקוט משנה זהירות בבחינת דבריו של יונג בשל מורכבותם; דבריו מורכבים ממה שאמר בגלוי וממה שהאמין בפועל.
בשנות השלושים של המאה ה-20 נעשו התבטאויותיו של יונג מעורפלות אף יותר כדי להגן על עצמו וכן בשל מגבלות הצנזורה שהטילה גם שווייץ כדי שלא להרגיז את היטלר ולגרום לו לתקוף אותה ולבטל את הניטרליות שלה. כלומר, הוא הסתיר את כוונתו במכוון מתוך זהירות פוליטית. החוקרת אן לאמרס אומרת שבגלל הפחד מהמעקב הנאצי כתבו אנשים באותה תקופה בשפה מוצפנת והשתמשו בקודים כפולים, באירוניה, ברמזים ואף בביטויים נאציים לשם הסוואה, ולכן יש לבחון גם את מאמריו של יונג מראשית שנות השלושים, שבהם ישנן התבטאויות אנטישמיות לכאורה, בחינה מדוקדקת. נוסף על כך, מבחינה מחודשת ודקדקנית של כתביו והתבטאויותיו עולה כי חלק ניכר מהדברים שזכו למתקפות הנגד הבוטות ביותר, הם בחזקת עיוותים של דבריו: שיבושי תרגום, אי-הבנת דבריו, אי-הבנת סגנונו, היעדר היכרות עם המקורות הרבים – הספרותיים, הדתיים והתרבותיים – שיונג מצטט בכתביו, הוצאת דברים מהקשרם ועוד. בעקבות שיבושים רבים אלה השתרשה בקרב הדור השני והדור השלישי של היונגיאנים תפישה מוטעית למדי של דברי יונג והתנהלותו.
אני עצמי שיניתי את הבנתי את יונג במהלך כתיבת הספר אודותיו, אחרי שגיליתי את טעויותיי הרבות בהבנת הנקרא ואחרי שגיליתי מקורות חדשים ולמדתי לקרוא קריאה בוחנת ומדויקת יותר. כך עברתי מאמונה בהאשמות נגדו להכרה במורכבות עמדתו, להפרכת רוב ההאשמות נגדו ולהכרת ההיבטים החיוביים של עמדותיו ומעשיו באותה העת. יונג לא היה אנטישמי ולא נאצי ולא תומך נאצים. יתירה מזו, החל מסוף שנות השלושים הוא למד להכיר את היהדות העריך אותה. היו לו תלמידים יהודים רבים והוא סייע לפליטים יהודים שהגיעו לשוויץ. החל מ-1942 הוא שימש כסוכן סמוי של שרות הבטחון האמריקני.
לדברי גרשם שלום, לאנשים קשה בדרך כלל לעמוד ליד הגדוּלה ובו-בזמן לשמור על כבודם. זה מביא להערצה נטולת ביקורת ולהגזמה נטולת ביקורת של המגרעות
חוקר הקבלה גרשם שלום ראה ביונג אדם גדול והבין את השניוּת שעורר. לדבריו, לאנשים קשה בדרך כלל לעמוד ליד הגדוּלה ובו-בזמן לשמור על כבודם. זה מביא להערצה נטולת ביקורת ולהגזמה נטולת ביקורת של המגרעות.

היה מודע לשניות של יונג, וסבר שמדובר בהוגה גדול: גרשם שלום (1935), תצלום: ויקיפדיה
אני סבורה שלמרות סימני השאלה שבהם עסקנו, נוכל למצוא בכתביו של יונג את הדרך הנכונה עבורנו: בעקבות מלחמת העולם הראשונה כתב יונג דברים חשובים ביותר על היחס בין נפש היחיד לעם ועל האופן שבו הארכיטיפים מושלכים על הזולת וגורמים לייחס איכויות-על למנהיגים, ועלינו לזכור את הדברים ולהזכירם. כבר במבוא למאמר שכתב יונג ב-1916 בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הוא מציין שמתחת לעולם התודעה המסודר מתקיים לא-מודע כאוטי. הפסיכולוגיה של היחיד משתקפת בזו של העם. מה שהעם עושה, עושה גם כל יחיד, וכל זמן שהיחיד ימשיך בכך, ימשיך גם העם. רק שינוי בעמדת היחיד יכול לקדם שינוי בפסיכולוגיה של העם. הבעיות הגדולות של האנושות מעולם לא נפתרו על ידי חוקים כלליים אלא על ידי שינוי בעמדת היחיד.
חשוב לזהות אם היו טעויות בתאוריה של יונג כדי שלא ניכשל בהן שוב. חשוב גם לדון בציפיותינו שהמנהיג יפגין מוסריות ואחריות, אבל בסופו של דבר היכולת לחיות עם שאלות פתוחות, ספקות, שניוּת ופרדוקסליות היא עצמה יכולת בוגרת של הנפש
חשוב לזהות אם היו טעויות בתאוריה של יונג כדי שלא ניכשל בהן שוב. חשוב גם לדון בציפיותינו שהמנהיג יפגין מוסריות ואחריות, אבל בסופו של דבר היכולת לחיות עם שאלות פתוחות, ספקות, שניוּת ופרדוקסליות היא עצמה יכולת בוגרת של הנפש. חשוב לשאול את השאלות ולגבש עמדה בעניינן ככל הניתן, אבל גם להשאיר את שוליה פרומים ופתוחים להדהודים במרחב האישי, התרבותי וההיסטורי.
נוסף על כך, ספק אם אפשר להחיל את הבנתנו על אודות נפש אדם רגיל על נפשו של אדם בעל כוחות חריגים ומנעד נפשי חווייתי רחב היקף; אדם שמביא ממעמקי הלא-מודע הקולקטיבי ידע חדש לאנושות, עם כישורי נפש פרה-נורמליים ועם יכולת לחוש את תנודות ההיסטוריה העתידיות מתוך נפשו.
מקורות
Lammers C. Ann. 2012. Professional relationships in dangerous times: C. G. Jung and the Society for Psychotherapy. Journal of Analytical Psychology, 2012, 57, 99–119
Samuels Andrew. 1993. The Political Psyche. London: Routledge
תמונה ראשית: עולם של סמלים ומשמעויות מורכבות, לא מפורשות. תצלום: Studio Images, אימג'בנק / גטי ישראל
ספרה של ד"ר רות נצר "קרל גוסטב יונג – הלא־מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם" ראה אור בהוצאת "כרמל" בחודש מאי 2024.
תגובות פייסבוק
על עכבישים, ג'ודו ואיסוף בולים
אהוד אמירבעידן של התמקצעות, תחרות עזה והאדרה של ההצלחה, הניצחון וכיבוש הפסגה, כדאי...
X 8 דקות
קופסה קטנה ומופלאה
אליצור בר יהודהמכל עבר אנחנו שומעים על הבינה המלאכותית, והיא אכן כבר כאן, מעוררת...
X 9 דקות
שני שיעורים בסרקזם
תומר בן אהרוןרטוריקנים מוכשרים סוגרים חשבון. | ליחס כזה לא ציפיתי 1755, סמואל ג'ונסון...
X 4 דקות