בין שתי ערים

הצייר אמברוג'יו לורנצטי למד על מעלותיו של השלטון היעיל כיוון שנולד בסיינה שבאיטליה, בשנת 1290. עירו זכתה לעצמאות מהכנסייה והעניקה את הסמכות השלטונית למועצה שהיתה חייבת דין וחשבון, לפי חוק, לאחוז הולך וגדל של תושבים. העיר שמרה על שלווה, אכפה את החוק והשקיעה בעבודות ציבוריות מועילות. בתקופה שבה רוב אירופה היתה שקועה באומללות פיאודלית, ערים כמו סיינה, פירנצה, ונציה – ומרכזים נוספים של מה שעתיד היה להיקרא הרנסנס – פרחו.

היה ללורנצטי ברור מהן הסיבות להצלחה הזו. בתוך הפלאצו פובליקו, שמעגן את הגיאומטריה הייחודית של הפיאצה המרכזית של סיינה, הוא צייר סדרה של פרסקאות (הידועים יחד בשם "אלגוריה על השפעת הממשל הטוב והרע") בגודל חדר, העוסקים בהבטחותיו וסכנותיו של הממשל. בממשל הטוב האזרחים לבושים בקפידה, מנגנים ורוקדים, היבולים עשירים ואפילו החזירים שמנמנים. בממשל הרע הבניינים מתפוררים, האזרחים מוטלים מתים ברחובות ולהבות עולות מן השדות.
כיום, ערך "השלטון הטוב" חשוב לא פחות משהיה לפני 700 שנה. אבל במאה העשרים ואחת, קנה המידה שבו צריכים המוסדות הפוליטיים לפעול ביעילות התרחב מעבר לערים ולשדות שמסביב. הוא כולל ארצות, יבשות ועם הגלובליזציה, את העולם כולו. כיצד תראה "האלגוריה על השפעת הממשל הטוב" בימינו?

קיפאון גלובלי

משל טוב מוביל, עם הזמן, לשינויים שמערערים את היסודות המוסדיים שלו. התמורות האלה דורשות דרך חדשה לארגן את הפוליטיקה

לדאבון הלב, ברמה העולמית מתקבלת תמונה ברורה הרבה יותר של האלגוריה על השפעת הממשל הרע. העולם לא הצליח לנסח הסכם סחר עולמי חדש במשך 19 שנה. לאחר יותר מעשרים שנה של שיחות בנושא אקלים, עדיין לא מצאנו דרך משמעותית להפחית את כמות הפחמן הנשפכת לאטמוספרה. וחמש שנים לאחר שהמשבר הכלכלי הוליד רצון פוליטי עז לצמצם את הסיכונים הנובעים מהפגמים הפיננסיים העולמיים, הרגולציה רק נעשתה מפוצלת וחלשה יותר כי המדינות לא מצליחות להסכים על תקנים משותפים.

בקיצור, הממשל הגלובלי תקוע. כמעט בכל תחומי המדיניות, למוסדות הרב-צדדיים שמהם אנו מצפים לפתור את הבעיות העולמיות, קשה יותר ויותר לפעול, אף על פי שהבעיות עצמן רק הולכות ומחריפות. אחת התגובות הבולטות לפער השלטוני הקיים ברמה העולמית, היא החזרה לפתרונות מקומיים: קנה המידה שעליו חשב לורנצטי כשצייר את הפרסקאות שלו. ברחבי העולם, ערים מנסות להתמודד עם איומים גלובליים כגון שינוי אקלים, רשתות טרור או פשע טרנס-לאומיות, מגפות וביטחון תזונתי.

בעולם שחווה גלובליזציה ואורבניזציה, לערים יש עוצמה רבה. בלונדון לבדה יש יותר תושבים מאשר במחצית מחברות האו"ם, פחות או יותר. וחצי מאוכלוסיית העולם גרה בערים; 600 מהן אחראיות לבדן ל-60 אחוז מהתפוקה הכלכלית העולמית. יתרה מזו, ערים ממדינות שונות משתפות פעולה במקומות שבהן ממשלות ומוסדות בינלאומיים לא הצליחו לעשות זאת. C40 היא רשת של מגה-ערים שעובדות יחד ומנסות להתמודד עם שינוי האקלים. לו היו 58 ערי הקבוצה מרכיבות מדינה, רק ארצות הברית הייתה עוברת אותן בתמ"ג, ורק סין והודו באוכלוסייה. ברמה העולמית, ערים מייצרות 70 אחוז מפליטות הפחמן, וזה אומר שהכוח לפתור את הסוגיה הגלובלית מכולן נמצא בידיהן של הרשויות המקומיות.

כדי לאמוד את חשיבות השינויים האלה, עלינו להבין קודם את הכישלונות שגררו אותם. באופן אירוני, רבים מהדברים הפוגעים כיום ביעילותו של הממשל הגלובלי, נובעים מהצלחתו בעבר. הדפוס הזה חוזר לאורך ההיסטוריה. ממשל טוב מוביל, עם הזמן, לשינויים שמערערים את היסודות המוסדיים שלו. התמורות האלה דורשות דרך חדשה לארגן את הפוליטיקה, גרסה חדשה לאלגוריה על השפעת הממשל הטוב. בואו נראה, למשל, מה קרה לסיינה של לורנצטי.

מערים למדינות

הפרסקאות של לורנצטי הראו כיצד מסוגלות ערים לשנות את האופן שבו אנשים מנהלים את חייהם. אבל המוסדות המוצלחים של ערי מדינה כמו סיינה עזרו בהנעת סדרה של שינויים שבסופו של דבר ייַתְרוּ אותן. ערי מדינה שינו את הכלכלה הימי-ביניימית של אירופה בעזרת מסחר, חדשנות וצמיחה. הצמיחה בהון ובטכנולוגיה אפשרה ממשלים בקנה מידה גדול יותר. היעילים ביותר, כמו אלה של ונציה או פירנצה, התחילו לשלוט על שטחים משמעותיים, בעיקר בשיטה סוזרנית. אבל בשולי אירופה, מגמות דומות אפשרו לשליטים חזקים לבנות ממשל מסוג חדש שהיתך את הכפר והעיר ויצר דבר שייקרא בסופו של דבר מדינת הלאום.

העיר סיינה, שהוכרזה כאתר מורשת עלומית של אונסק"ו. צילום: Raymondlafourchette

הדרך החדשה הזו לארגן את הפוליטיקה התגלתה כיעילה להחריד. מדינת הלאום ניצלה את היתרון לגודל לשם ריכוז כל המשאבים של אזור גדול תחת ממשל אחד – ותחת שליט ריבוני אחד – וכך עלתה על אימפריות רב-לאומיות וערי רפובליקה, כמו סיינה, בעושר, בעוצמה, בחדשנות ובתרבות. בשנת 1555, לאחר 400 שנות שלטון עצמי, איבדה העיר סיינה את עצמאותה, נפלה בידי הצבאות המשולבים של פירנצה וספרד והפכה לחלק מדוכסות טוסקנה. הממשל עצמו הוכפף למגוון שכנות לפני ששולב, מאות שנים מאוחר יותר, באיטליה, מצטרפת מאוחרת למשפחת האומות.

כיום שינתה מדינת הלאום את פניה בעזרת הדמוקרטיה הייצוגית. במקום להתמקד בריבונותו של שליט אבסולוטי, היא הפכה בחלקים רבים מהעולם לכלי של הגדרה עצמית, ומצליחה להחיות היבטים מסוימים מרוחן של ערי רפובליקה כמו סיינה. מדינת הלאום יוצרת תנאים פוליטיים שבהם אפשר להביע את צרכיו של הציבור ולהחיל פתרונות קולקטיביים, וכך מראה כיצד אפשר ליישם את חזון הממשל הטוב של לורנצטי מעבר לקנה מידה של עיר המדינה והשדות שסביבה.

ב-1348 הגיע החיידק דמוי המקל, ירסיניה פסטיס, לתוך סיינה. הוא בא עם פרעושים שנישאו על גבי עכברושים או בבגדיהם של הסוחרים שעשו את העיר עשירה. תוך כמה חודשים מתה חצי מאוכלוסיית העיר

בדיוק כמו ערי המדינה מתקופת הרנסנס, ייצרה מדינת הלאום המודרנית מגמות שמציבות אתגרים ליעילותה. בתוך גבולותיהן, למדינות המודרניות יש יכולות אדירות של רגולציה, מיסוי, השקעה, וריסון השימוש בכוח. אבל הסמכות הזו קשורה קשר הדוק לריבונות האוטונומית של המדינות. בתוך גבולותיהן, סמכותן ללא עוררין. מה שקורה מחוץ לגבולות האלה הוא עניינו של מישהו אחר.

ממדינות לשיתוף פעולה

כך היה בעבר, בכל אופן. הגלובליזציה חיזקה את הקשרים בין מדינות וחברות, בתחומים כגון פוליטיקה, כלכלה ותקשורת. אנחנו חיים בעולם של קהילות חופפות, שבו גורלותיהן של מדינות קשורים זה לזה בצורה הדוקה יותר ויותר. השינויים האלה יוצרים תלות גומלין בין מדינות. ממשלות לא יכולות לדאוג רק לנושאים פיסקליים ומוניטריים פנימיים. עליהן למצוא דרך לשגשג בשוק עולמי תחרותי. אם רוצים לכונן ביטחון, לא מספיק לשמור על השלום בבית; מדינות צריכות להתמודד עם רשתות טרור טרנס-לאומיות, הפצת נשק קטלני או התפשטות אפשרית של מחלות. ואם מדינות רוצות ליצור סביבה בריאה לדורות הבאים, הן לא יכולות לדאוג רק לטיהור האוויר והמים שלהן. פעילויותיהם של בני אדם בכל מקום משפיעות כיום על האקלים שאיתו חי כל אדם אחר על פני כוכב הלכת, ואיתו יחיו צאצאיו.

מכיוון שמדינות לאום כבולות לטריטוריה, הן אינן ערוכות, לבדן, לנהל את התלויות ההדדיות שיוצרת הגלובליזציה. ולמען האמת, גם ערי המדינה האיטלקיות לא היו ערוכות לזה. בשנת 1348 הגיע החיידק דמוי המקל, ירסיניה פסטיס, לתוך סיינה. הוא בא עם פרעושים שנישאו על גבי עכברושים או בבגדיהם של הסוחרים שעשו את העיר עשירה. תוך כמה חודשים מתה חצי מאוכלוסיית העיר, ותוך כמה שנים חיסלה המגפה שליש מכל האירופאים – כולל לורנצטי עצמו.

היעילות השלטונית בעיר לא הועילה מול האיום הטרנס-לאומי הזה. אבל בניגוד לערי המדינה האחרות של הרנסנס האיטלקי, מדינות הלאום המודרניות יצרו סדרה של כלים רבי-עוצמה לניהול הבעיות שמעבר למדינה: מוסדות רב-צדדיים. ארגונים כמו האו"ם וארגון הסחר העולמי עוזרים לממשלות להתאים את המדיניות שלהן זו לזו כך שפעולותיה של מדינה אחת יעזרו למדינות אחרות להגשים את יעדיהן, ולהיפך. המוסדות האלה מספקים את המבנים השלטוניים הנדרשים בעולם שבו סיכונים – בדומה לפרעושים – חוצים גבולות בקלות.

והם הוכיחו את עצמם. מערכת הגלובליזציה הכלכלית, שראשית דרכה בברטון וודס בשנת 1944 עם יצירתם של מוסדות פיננסיים בינלאומיים, אפשרה לשחקנים רבים ליהנות מהקמתן של חברות בינלאומיות, להשקיע בחו"ל ולפתח רשתות לוגיסטיות עולמיות. התנאים האלה, יחד עם חדשנות טכנולוגית והשאיפה הקפיטליסטית להתרחבות, שינו את טבעה של הכלכלה העולמית והגדילו בצורה קיצונית את תלות הגומלין של אנשים ומדינות מכל קצוות העולם.

כדי לנהל את תלות הגומלין הגוברת הזו, הוקמו עוד ועוד מוסדות בינלאומיים. בשנת 1909 היו קיימים 37 מוסדות בין-ממשלתיים; בשנת 2011 עלה מספר המוסדות וארגוני הבת השונים שלהם ל-7,608. רשת הפיקוח העולמי המתרחבת הזו אפשרה את העמקת הגלובליזציה, שהגדילה בתורה את תלות הגומלין והגבירה את הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי. הדינמיקה הזו נקראת תלות גומלין המחזקת את עצמה (self-reinforcing interdependence).

משיתוף פעולה לקיפאון פוליטי

שדרת הדגלים המייצגים את המדינות החברות באו"ם בג'נבה

ובדיוק כמו עם ערי המדינה ומדינות הלאום, נוצר כיום מצב שבו הצלחתם של המוסדות הרב-צדדיים מגבירה את תלות הגומלין עד לרמה שבה קשה להם לנהל אותה. הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי מעולם לא היה רב יותר. אבל ה"היצע", קרי שיתוף הפעולה הרב-צדדי הממוסד, אינו גדל. בתחומים כגון הפצת נשק גרעיני, סחר בנשק קל, טרור, מדינות כושלות, חוסר איזון בכלכלה העולמית, אי-יציבות בשווקים הפיננסיים, עוני ואי-שוויון עולמי, מחסור במים ושינוי אקלים, שיתוף הפעולה הרב-צדדי מתקשה יותר ויותר לנוכח ממדי האתגרים שמולו.

בספרנו, Gridlock, שנכתב עם קווין יאנג, אנחנו מזהים ארבע סיבות לקיפאון הזה. ראשית, בגלל עלייתם של כוחות חדשים כמו הודו, סין וברזיל, יש לכלול בכל הסכם עולמי מגוון רחב יותר של אינטרסים. שנית, הבעיות עצמן נעשות מורכבות יותר וחודרות עמוק יותר לתוך מדיניות הפנים. בנוסף, מסתבר שקשה לשנות את המוסדות שהוקמו לפני שבעים שנה, מכיוון שהאינטרסים הקיימים כבולים לנהלי קבלת החלטות מיושנים שכבר לא משקפים את התנאים הקיימים. לבסוף, המוסדות הבינלאומיים הולכים ומתרבים, אך לעתים קרובות תחומי האחריות שלהם חופפים, דבר שיוצר פיצול סמכויות מבלבל. אלה מגמות נבדלות שפוגמות ביעילותו של שיתוף הפעולה הבינלאומי, אך למעשה יש להן מקור משותף. כולן נובעות במידה רבה מהעמקת תלות הגומלין שהתרחשה בעקבות הגברת שיתוף הפעולה הרב-צדדי לאחר המלחמה.

בארצות הברית בולט במיוחד הניגוד בין הרפיון הלאומי לדינמיות המקומית. הפעולות הפדרליות מוגבלות לתקנות שהנשיא אובמה מסוגל ליישם ללא אישורו של הקונגרס, אך הערים והמדינות פועלות בעצמן

בטווח הארוך, זרימת ההיסטוריה אכן עשויה להוביל אותנו לשם. אבל בטווח הקצר, וללא ספק בתקופת חיינו, האפשרות הזאת עוד רחוקה. כשאנו בוחנים אותה מקרוב, נראה כי ההיסטוריה היא עניין מעגלי. בתחומים רבים נדמה שאנו חוזרים לחזון העיר המקורי של לורנצטי. נביט שוב, לדוגמה, בשינוי האקלים. ערים מקבלות על עצמן את האחריות שממנה מתנערות, לבדן או במשותף, מדינות לאום רבות מדי. מחקר שנערך לאחרונה על-ידי ונסה קסטן ברוטו (Castán Broto) מיוניברסיטי קולג' בלונדון והרייט בלקלי (Bulkeley) מאוניברסיטת דורהם, בחן את המדיניות של 100 ערים גלובליות ומצא בהן 627 יוזמות אקלים.איזו חדשנות מוסדית יוליד המחזור האחרון הזה של "כישלון הנובע מהצלחה"? קריאה טלאולוגית של ההיסטוריה מצביעה על התרחבות נוספת של הסמכות הפוליטית ויצירתה של מעין מדינה עולמית. בן זמנו של לורנצטי, דנטה אליגיירי, פרש חזון של סדר פוליטי יחיד ב-De Monarchia, ומאז הרעיון אומץ על-ידי קומוניסטים, קנאים דתיים, קוסמופוליטים ליברלים וסופרי מדע בדיוני, בין השאר.

בארצות הברית בולט במיוחד הניגוד בין הרפיון הלאומי לדינמיות המקומית. הפעולות הפדרליות מוגבלות לתקנות שהנשיא אובמה מסוגל ליישם ללא אישורו של הקונגרס, אך הערים והמדינות שאחראיות לכמעט חצי מפליטות הפחמן בארצות הברית פועלות בעצמן.

פתרון חלקי

אף על פי שהמגמות האלה נראות משמעותיות, בעינינו הן אינן אלא פתרון חלקי לבעיית ניהול העולם, שרק הולך ונעשה מקושר יותר. ראשית, ישנן מגבלות פונקציונליות למה שערים, כאתרי ממשל מקומיים, מסוגלות לתרום לניהול תלות הגומלין. ככל שסוגיות עולמיות חודרות עוד לעומקן של חברות מקומיות, יכולות הליבה של הערים – תחבורה, תשתית, שיטור, הגשת שירותים – נעשות חשובות יותר, ואף חיוניות, להתמודדות איתן.

אבל זה לא מספיק. במובנים רבים, הסוגיות העולמיות עדיין רחבות מכדי שערים יוכלו להתמודד איתן. ערים מסוגלות למלא תפקיד משמעותי במניעת מתקפות של רשתות טרור קיצוניות על אזרחים, אבל הן לא יכולות לנטר את הקבוצות האלה ברחבי העולם כדי לאסוף את המודיעין הנדרש למניעת ההתקפות, והן גם לא מסוגלות לתת מענה לסוגיות הגיאופוליטיות הרחבות שמניעות את הקבוצות האלה. ובסוגיות עולמיות רבות – כגון הפצת נשק גרעיני, יציבות מקרו-כלכלית, רגולציה פיננסית והתערבות הומניטרית – ערים לא מסוגלות לתרום הרבה.

ברוב חלקי העולם, ערים תלויות מאוד בממשלות הלאומיות לשם השגת משאבים. זה נכון גם במדינות מבוזרות יחסית, כמו ארצות הברית, שבהן הכנסות המיסים של הערים מהוות כשליש מהכנסות המיסים הכלליות של הממשל הפדרלי

שנית, יכולתן של ערים להתגבר על המגבלות הטריטוריאליות האלה בעזרת שיתוף פעולה בינלאומי קטנה בהרבה מזו של מדינות. רשתות ערים כמו C40 נהדרות בשיתוף מידע, ומסוגלות גם, בעזרת לחץ חברתי ושכנוע מוסרי, לדרבן לפעולה. התופעה הזו היא כוח חשוב ועוצמתי בפוליטיקה העולמית. היא גם מוגבלת. עיר סוררת שלא מעוניינת ללמוד, שמובלת על-ידי גורמים שאינם חוששים מגינוי חברתי, לא תמהר לתרום לרוח האזרחות הגלובלית. כמובן שגם מדינות עומדות בפני הבעיה הזו. אבל ברשותן יש קשת רחבה יותר של כלים דיפלומטיים שמאפשרים להן לשדל או לפתות מדינות אחרות, ואף לכפות עליהן פעולה. הן מציעות גזרים ומקלות כלכליים, הם מסוגלות לקשר שיתוף פעולה בנושא אחד לשיתוף פעולה – או העדרו – בנושא אחר, והן יכולות גם להפעיל כוח צבאי. אף על פי שציינו לעיל כי כליהּ המסורתיים של הדיפלומטיה מוגבלים יותר ויותר, אין בכוונתנו לומר שהם אינם רלוונטיים.

בנוסף, סביר להניח שמדינות יגנו בקנאות על הסמכויות שהן צברו לאורך מאות השנים האחרונות. אמנם הפיקוח על השימוש בכוח הוא הסמכות הברורה והמרכזית ביותר, אבל שתיים אחרות חשובות במיוחד לניהול שיתוף פעולה עולמי. הראשונה היא היכולת למסות ולהשקיע את כספי המיסים. ברוב חלקי העולם, ערים תלויות מאוד בממשלות הלאומיות לשם השגת משאבים. זה נכון גם במדינות מבוזרות יחסית, כמו ארצות הברית, שבהן הכנסות המיסים של הערים מהוות כשליש מהכנסות המיסים הכלליות של הממשל הפדרלי. ואת המשאבים האלה צריך להשקיע, בראש ובראשונה, בכבישים, בתי ספר, איסוף אשפה ומטלות בסיסיות אחרות של הממשל העירוני, כאשר כמות מסוימת של משאבים מוקצית ליוזמות רחבות יותר.

מדינות לא יתלהבו לוותר על מעמדן הייחודי בזירה הבינלאומית. ויש לשים לב שעד כה מעורבותן של ערים בממשל הגלובלי רק השלימה את הדיפלומטיה הלאומית, או הייתה כפופה לה. C40 מספקת פלטפורמה בינלאומית שבה יכולות ערים לשתף מידע  כדי לטפל בסוגיות שונות, כגון תחבורה ונהלי בנייה, שמשתייכות בצורה ברורה לתחום השיפוט המסורתי שלהן. מבצעי לוחמה בטרור כפופים למערך ביטחון לאומי היררכי. ואם ערים יחצו את הגבולות האלה ויקראו תיגר על מדיניותן או סמכותן של מדיניות בפוליטיקה העולמית, יש לצפות לתגובה חריפה. תגובה כזו תהיה סמן ברור לכך שמעורבותן של ערים בפיקוח העולמי חצתה רף השפעה מסוים. אך בינתיים אין סימן לכך שמדינות חשות מאוימות על-ידי הדיפלומטיה העירונית החדשה.

לבסוף, ייתכן שיש תחומי מדיניות חשובים שבהם לא כדאי להעניק לערים סמכות. לעתים קרובות אנחנו מהללים ערים על היותן מרכזים של גלובליזציה וחדשנות. אבל העמדה הייחודית הזאת סותרת לעתים את האינטרסים של החברה ככלל. נביט לדוגמה ברגולציה פיננסית. העדרו של הסכם עולמי יעיל נובע לא מעט מהתנגדותה של התעשייה הפיננסית העולמית המרוכזת בערים הגלובליות הגדולות של העולם. סביר להניח שאם נעניק לעיריות סמכויות נוספות לרגולציה של התעשיות האלה, לא נהיה קרובים יותר להשגת פיקוח עולמי יעיל.

עוד ועוד טלאים

אפשר לזהות כיום את חלוף הזמן בפרסקאות של לורנצטי. חלקים מהם נפלו או דהו, וכך הפכה האלגוריה על השפעת הממשל הטוב למעין עבודת טלאים. אך ייתכן שהשינוי הפך את היצירה למטאפורה שהולמת יותר את המאה העשרים ואחת.
החזרה לעיר היא חלק משתי מגמות רחבות בפוליטיקה העולמית. ראשית, הגלובליזציה טשטשה את הגבולות שבין הסוגיות המקומיות לבינלאומיות. ראשי עיר מתמודדים עם אתגרים בעלי ממדים עולמיים, ודיפלומטים דנים בנושאים שהשלכותיהם משפיעות באופן משמעתי על החברות העירוניות. שינוי האקלים הוא הדוגמה הברורה ביותר.

דיוני האו"ם בנושא אקלים עדיין מתמקדים בקביעת יעדי הפליטות למדינות. אחרי שני עשורים של דיונים לא הושגו תוצאות רבות, ואולי הגיע הזמן שהתהליך הרב-צדדי הזה יתייחס ברצינות רבה יותר לערים

שנית, הפוליטיקה העולמית נעשתה פלורליסטית יותר. ארגונים לא ממשלתיים, תאגידים רב-לאומיים, ארגונים מקצועיים ופקידים של ממשלים מקומיים כביכול הפכו כולם לשחקני מפתח בממשל הגלובלי. לכולם יש תפקיד משמעותי בטיפול בסוגיות עולמיות, בין שהם עושים זאת בעצמם ובין שבשיתוף עם מדינות או ארגונים בינלאומיים. התמורות האלה רומזות לנו שהממשל הטוב לא יהיה מורכב בעתיד מרמה אחת בלבד של סמכות; אולי הוא כלל לא יורכב ממוסדות ציבוריים. לחילופין, כל השחקנים האלה ימלאו תפקיד בתוך מערכת אקולוגית עשויה טלאים טלאים, הכוללת צורות מרובות וחופפות של התארגנויות פוליטיות. ערים ימלאו תפקיד מכריע יותר ויותר בתוך המערכת הזו, המורכבת מתמיד.

השחקנים המסורתיים של הפוליטיקה העולמית צריכים לקבל בברכה את ההתפתחויות האלה. וחלקם, כמו הבנק העולמי, כבר משתפים פעולה עם קבוצות כגון C40 בתיאום תוכניות לשיכוך השפעות שינוי האקלים וצמצום פליטות הפחמן הדו-חמצני. אחרים יוכלו לעשות עוד. דיוני האו"ם בנושא אקלים, אף על פי שהם פתוחים למגוון של משתתפים ומשקיפים, עדיין מתמקדים בקביעת יעדי הפליטות למדינות ובתיעול כספים ממדינות עשירות לעניות. אחרי שני עשורים של דיונים לא הושגו תוצאות רבות, ואולי הגיע הזמן שהתהליך הרב-צדדי הזה יתייחס ברצינות רבה יותר לערים – ולשחקנים נוספים. אפשר לדרוש מערים לעמוד ביעדי פליטה מסוימים, כמו מדינות. זה יזריק לדיונים הבינלאומיים המדשדשים את הדינמיות הנדרשת להם, ואף יעזור במיסוד וקידום פעולות ברמה המקומית.

הקיפאון הגלובלי הוביל לעניין מחודש ומוצדק בפתרונות מקומיים, אך חשוב לשמור על שיקול דעת בכל הנוגע למגבלותיו של הממשל המקומי בעולם של גלובליזציה ותלות גומלין, שבו המדינות עדיין מחזיקות בכוח אדיר. אנחנו לא יכולים לחזור לסיינה של לורנצטי. עלינו להבין כיצד לצייר גרסה מודרנית של האלגוריה על השפעת הממשל הטוב, וכיצד לשלב את העיר בציור.

תומס הייל הוא חוקר עמית בפוסט-דוקטורט בבית הספר בלווטניק שבאוניברסיטת אוקספורד. דייוויד הלד הוא מרצה לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת דורהם. יחד עם קווין יאנג הם חיברו את הספר Gridlock: Why Global Cooperation Is Failing When We Need It Most (Polity).

.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission. The article first appeared in the Winter 2012/3 issue of the Royal Society for the encouragement of Arts, Manufactures and Commerce's Journal. To the website of RSA