בינתיים בארץ

אני משוטט בארצות שמעבר לים. ואני פוגש גולים שזה מכבר הגיעו, וגם אחרים, ותיקים, שחיזקו את אחיזתם בארץ. הארץ אינה ארץ במובן זה שאפשר לחזק בה את הישיבה. היא מקום להניח בו עצמות.

בינתיים בארץ.

בקַיץ הקודם הרבה אנשים דיברו על שֶבר גדול. מאז החיים נמשכו. אבל משהו השתתק. מה שנדמה עכשיו בטעות כאילו הוא מבעבע מכסה בעצם על לא-כלום. רק מה שנשבר ונאלם – יש בו איזה ממש. ועכשיו נשאלת השאלה, מה יצמח מתוך השבר הזה. כשיהודים עזבו את הארצות שלהם – לפני מאה שנה, שמונים שנה, שישים שנה – היה בהם שֶבר. אם השבר הזה התאחה, לא יצא כלום. אבל לפעמים השבר הוליד דברים יפים מאוד. אבות ישורון, למשל, עשה מהשבר של עצמו, מהאי-רצון לאחות את השבר, יופי גדול. הוא בנה דבר חדש, שעשוי כולו כמו כד מרהיב, המודבק מחתיכות של כד. אולי משברים של כד אחר. הוא עשה אַין מאַין, יש מיש.

האחרים – אלה שבנו והתפארו במעשה ידיהם, לא לעולם חוסן. אפילו להפך. הם בנו בקתות של קש. הם בנו בטון מבחוץ, שאפשר לנשוף עליו כמו על קש, לנשוף ולנשוף, עד שהדבר הזה עף. רק עכשיו אפשר להבין את העניין הזה. כי רק השבר נשאר.
כל הבטון המזוין – קש.

האנשים שעזבו בינתיים מחפשים לעצמם מקום חדש. אבל זה לא מקום גאוגרפי, לא מקום בשביל להניח בו את העצמות – מקום כזה הם מוצאים כמעט בלי בעיה. מה שהם מחפשים הוא מקום לא-מוחשי – הכי-מוחשי – להניח בו את השפה שלהם ואת הזיכרונות שלהם. הם מחפשים צורה של הכד. הם מביאים את השברים, והם רוצים להרכיב מהם משהו אחר, חדש. אולי הם בכלל מחפשים דֶבק. והם מתחילים למצוא.

זאת אומרת, השאלה הגדולה והיחידה היא שאלת העברית.

חברה שלי גמרה לכתוב בפריז דיסרטציה ביידיש על שמות עט. פסבדונים. לכבוד ההגנה על התזה שלה נסעתי אליה מתל אביב. בבוקר קניתי שקית ובה מאפי בורקס אצל הטורקי ברובע העשירי, התלבשתי יפה. אפס מעלות עמדו בחוץ. בכניסה לאוניברסיטה חיכה שוטר בריון ולא נתן לי ולחברי להיכנס בגלל השקית של הבורקס. היא עוררה את חשדו. רק אחר כך הוא הסכים ללוות אותנו פנימה, והתפרץ לתוך האולם כמו משחרר החטופים בסבֵּנה (זה היה זמן קצר אחרי הרצח של העיתונאים במערכת "שארלי הבדו"). אבל לא זה העניין. העניין הוא בזה שבתום ארבע שעות של פלפולים וחקירות הוענק לחברתי תואר דוקטור, עם כל הכיבודים האפשריים. ובערב היא ערכה בביתה מסיבה.

כל מיני גולים התקבצו לסלון דירתה של חברתי. מקצתם מקרוב באו, מקצתם גולים ותיקים. חברתי עצמה כבר חמש-עשרה שנים ויותר עושה בצרפת. היא התחילה בלימודי גרמנית בסורבון, המשיכה ליידיש, ואז הגרמנית שלה הלכה קפוט, פייפן. ישראלי אחד שהתגורר בפריז אמר פעם שהוא לא אוהב את חברתי כי היא "גלותית". הוא למד שם ארכיטקטורה, אחר כך פתח משרד בתל אביב.

חברתי עובדת במרכז לתרבות יידיש בפריז. היידיש אינה שפה רשמית בצרפת, אבל יש לה מעמד מיוחד, של שפה "מוּכרת". במרכז לתרבות יידיש מדברים כל העובדים – הצעירים והמבוגרים – ביידיש בלבד. המקום חילוני להכעיס, פתוח בשבת. סגור בראשון. גלותי.

ואילו בשוודיה, כך מתברר, יידיש היא שפה רשמית לכל דבר ועניין. וכך תרגמה חברתי הפריזאית למחייתה עלונים רשמיים של ממשלת שוודיה, לרבות טקסט המסביר – בפירוט רב וביידיש – כיצד להשתמש בקונדום.

אבל כמו שקראתי באחד הסיפורים של בשביס-זינגר, "לא נתפוס את הדגים לפני הרשת".
ועכשיו – מִצעד העוזבים.
***

במקום הראשון: אמריקה. אצלנו בבית כשמישהו נסע לאמריקה אמרו תמיד ש"הוא כבר לא יחזור". משפחה שלמה נסעה לאמריקה – "הם כבר לא יחזרו". ובאמת, הייתה משפחה שלמה: אמא – עובדת בכירה בבנק; אבא – מרצה לערבית, יוצא מודיעין, עיראקי, דוקטור; בן מתבגר. לא חזרו. רק הבת חזרה. רופאה בצבא.

יש גיסו של אחי. בלשן. עובד בהיי-טק. ואשתו, אחותה של גיסתי. שתי בנות. לא חזרו.

יש אנשי אקדמיה, מדעי הרוח. קיבלו הצעות באמריקה שאי אפשר לסרב להן. אחד גם מתעסק ביידיש. יש לו תאום שהשאיר מאחוריו בארץ, ויש לו גם בן זוג שעובד במוזאון בניו יורק. מלבדם יש לי חבר אחד מוזיקאי, בבוסטון. כל אלה לא יחזרו. סופרת ופרופסור להיסטוריה של המתמטיקה. שתי בנות נולדו להם שם. יישארו באמריקה. איש לימודים קלאסיים והיי-טק, מייסד פרויקט להעלאת יצירות שהן בגדר "נחלת הכלל" לרשת בחינם, שהסִסמה שלה היא: "העם מממש את קניינו". עובד בוויקיפדיה העולמית, אולי באמת יישאר שם, בסן פרנסיסקו.

ועכשיו לאירופאים.

יש חברתי בפריז. ויש משפחתה שבפרנקפורט. עוד בגרמניה: אנשי מדעי הרוח בשנות השלושים לחייהם. עזבו בשקט, כאילו הוגנבו לאוניות מעפילים. הם מכים שורש במדינת אשכנז. הם עוד חיים בין לבין אבל מתחילים להתנתק, כמו שן מתנדנדת שתלויה על בלימה: צריך רק לחבר אותה בחוט דק לידית הדלת ולטרוק.

יש אחד בצ'כיה, מתרגם. ויש לו עולל צ'כי. ואחת בהולנד, מעצבת גרפית, עושה חיל.

עוד בפריז: בחור מזוקן, חריף, שופע קסם. אביו עזב עוד קודם לכן, לאמריקה. הוא כבר לא יחזור. הוא עצמו עקר לברלין, פגש שווייצרית, חי עכשיו בפריז, מנהל שם את המרכז לתרבות יידיש. יש גם, בעיר האורות, פסיכולוג שהכיר אישה צרפתייה, נשאר. שני ילדים יש להם. הפסיכולוג רוצה לדבר עם ילדיו בשפת אמו, אבל הוא טוען שהעברית בוקעת משפתיו "כמו גווייה". ויש חבר טוב שלי שעוסק בתאולוגיה, ואשתו, ויש להם שתי בנות שנולדו שם, עוללה ותינוקת רכה. העוללה מתחילה לדבר, לחבר מילה פה למילה שם. בוקעות ממנה מילים בצרפתית, מילים בעברית. היא יודעת לעשות את ההפרדה, אבל כששואלים אותה שאלה כלשהי, היא נושאת את ראשה לשמַים ואומרת: "la lune". הירֵח.

חבר אחד שלי "שרף את הגשרים" עם ישראל. ככה הוא אמר לי כשטיילנו פעם בגולה. שני הוריו עובדים במשרד החוץ. בארץ הוא ניסה לחיות. נסע לשטחים הכבושים ולימד את הפלסטינים עברית. נסע למזרח ירושלים ולימד את הכמרים עברית מקראית. עזב הכול, נסע. לא יחזור. ועוד עורך דין אחד, שזה מקרוב בא, היה מייצג תמיד את עמותות השמאל, את הערבים, את הפליטים. היו נושאים אותו על כפיים. תמיד ראיתי את השם שלו בעיתון כשעצרו אותם, והוא הגן עליהם. ואז נסע לארצות הברית, עשה דוקטורט. חזר לארץ בלב חצוי. אמר שיש לו סימן שאלה גדול. אחר כך הייתה מלחמה לפני שנה, ואז, כדבריו, "סימן השאלה התחלף בסימן קריאה". הציעו לו עבודה בפריז, חטף בשתי ידיים. נסע.

יש עוד אחרים, אלה מעט שבמעט. מצעד העוזבים שלי, פרק ראשון. כמו מִברק ששלח פעם הרוזן מגרמנט אצל פרוסט: "לא אגיע הערב. שֶקֶר יישלח בהמשך".
***

השאלה היחידה היא שאלת העברית, כי צריך מקום להניח אותה. לא כמו שמניחים גווייה בקבר, אלא כמו שמניחים פרח באגרטל.
***

ואלה שעזבו אומרים שאי אפשר היה שם. ואלה שנשארו, חלקם אומרים שכבר לא יעזבו. שהם עברו את הגיל בשביל לעזוב. כאילו יש איזו שנה, גיל, עיגול בעץ, שמהם והלאה קשה להיתלש, להכות שורש. אי אפשר. אבל גם להישאר "אי אפשר", ככה הם אומרים. בגלל פוליטיקה. בגלל בעבוע שמכסה על לא-כלום. בגלל גזים.

אז נשארים.

עד קץ הימים?

נשארים.
***

השפה שלי עברית. מה שאני יודע הוא עברית. יש גם שפות אחרות שאני חי בתוכן כמו שחיים בתוך חור בעץ. צרפתית. אנגלית. ויש שפות שביקרתי אצלן, כמו שמבקרים אצל סבא וסבתא. שפה אחת של סבתא שלי, ערבית. ביקרתי, הצצתי, לא נשארתי. שפה אחת של אביו של חברִי, שפת אשכנז. אהבתי אותה, נשביתי בקסמה, עשיתי חַיל. אחר כך למדתי קצת יידיש. הלכה שפת אשכנז קפוט, פייפן. בסוף הלכו שתיהן קפוט. נאנחתי ביידיש, נשארתי בעברית. לא נעקרתי, לא הכיתי שורש. אבל החתיכות של הכד נתקעו לי בגרון כמו עצם של קרפיון. כתבתי פעם לעצמי: "אם ללמוד שפה, צריך ללמוד אותה מֵתָה. הגרמנית – מתה. העברית – מתה. הישראלית כעת חיה".

אז כתבתי.
***

אנשים סוחבים אתם את ההורים שלהם ממקום למקום. סוחבים קמצנות שלהם. סוחבים שתיקה שלהם. סוחבים שִכחה שלהם. סוחבים הזדקנות שלהם, בקצה השפתיים, העיניים. הם מלאים בהורים שלהם, מצד אחד ומצד שני. כל הגיל של ההורים, מצד ומצד. האדמות שדרכו עליהן. הבתים שגרו בהם. הלשונות שחיו בתוכן כמו שחיים בתוך חור של עץ.

הם הופכים להיות ההורים שלהם, פעמיים, ארבע, אין-ספור פעמים. אין-סוף של הופכים להיות. זאת החזרה אל הרחם.
ההורים הלא-נולדים.
***

עכשיו אני בטוסקנה. יש כאן בית גדול, בנוי מעל גשר. מתחת לגשר – נהר שוצף. כשעומדים על הטרסה רואים למטה את הנהר ואת חלוקי הנהר. רואים למעלה את ההרים ואת העצים הסבוכים. במשך כמה ימים חיינו כאן במעין קומונה, שכללה את שלושתנו מיפו, וכן ארבעה אנשים נוספים: בחורה מג'נובה, בתו של קומוניסט, ובחורה פריזאית, שחקנית שחזרה בדיוק מפסטיבל אביניון, ושני בני הזוג שלהן. הראשון, בחור בן עשרים וחמש. הוא דובר איטלקית וגם עברית שוטפת במבטא איטלקי חזק, מתנגן. אביו איטלקי ואמו ציירת ישראלית שגלתה מישראל לצרפת ואז לאיטליה. לפני כמה שנים מתה בחטף מסרטן. מותה חיזק דווקא את הקשר של בנה לארץ. השני הוא בחור פריזאי, בן לאם צרפתייה ולאב ישראלי קיבוצניק וסרבן, אולי ראשון הסרבנים. בנו של הקיבוצניק הסרבן יודע עברית אבל אתנו הוא מדבר בצרפתית. ועל ישראל הוא אומר שלא מצא בה איזה דבר מיוחד. פעם עוד היה נוסע לשם, כשסבו היה בחיים, בקיבוץ. אחר כך חדל. אביו מת אף הוא לפני כמה שנים מסרטן, בפריז.

כל הטוב שיכולה לאפשר קומונה, היה לנו כאן, מעל לנהר. ארוחות משותפות, ישיבה על הטרסה והאזנה לישראלי-האיטלקי מנגן בכינור ולחברתו הג'נובזית מנגנת באקורדיון. הם ניגנו ואלסים ונעימות עצובות מספרד, מצרפת, מרוסיה ומישראל. שתינו יין. טבלנו בנהר. אבל גם כל אחד היה קצת לעצמו. בסוף התפזרנו לרוח.

אני צופה בטלוויזיה במסעדה בכפר הטוסקני. על המסך מארח המנחה האיטלקי את שיאני גינס. מביאים לשם ננסית ומביאים לשם ננס. הננסית והננס זעירים כל כך, שהם בקושי מצליחים לשבת על הכיסא. הם נראים כמו ילדים שקפאו בגיל ינקוּת, אבל גילם כמעט מופלג למעשה. אחר כך מארחים בתוכנית שיאן אחר, גדל גוף: הוא קושר משקולת כבדה לשתי פטמותיו ומניף. ואישה שגופהּ מנוקב בכל הפירסינג שאפשר. וגבר אחד, די קשיש, בפאה נוכרית, שמשליך סכינים לעבר בחורה בלונדינית בבגד ים. משליך – ומחטיא. מאות סכינים, ככה.
******

יש קריאות שאני עושה כאן. כל מיני. מצרפת סחבתי ספר על הפרנקופוניוּת. בספר כתוב שזה מושג פוליטי גרידא, המתקשר תכף ומיד לקולוניאליזם. זה דוח מדוקדק. אבל לא מצאתי בו תשוקה לשפה ולתרבות. רק נימוקים בדבר כיבוש ואילוץ, השלכת סכינים ואחיזת עיניים. הספר מתאר אנשים אפריקנים, בלגים, שווייצרים, קנדים –הקרועים בין שפה אחת לאחרת: בין שפת המקום לבין השפה הצרפתית. הם במִלכוד: אם יכתבו בשפתם ה"קטנה" איש כמעט לא יקרא אותם. אם יכתבו בצרפתית איש כמעט לא יקרא אותם.

הם מוחים על זה הרבה, בצרפתית.

אבל האם אפשר להגר משפה לשפה, הגירה של ממש? אני חושב על אֶטֶל אַדְנָאן. היא נולדה בביירות. אמהּ נוצריה יוונייה מאיזמיר, אביה מוסלמי מדמשק. בבית הספר בביירות למדה בצרפתית. אחרי התיכון למדה בסורבון בפריז. אחר כך עקרה לארצות הברית. למדה פילוסופיה. במלחמת צרפת ואלג'יר כבר לא היה לה נוח בתוך השפה הצרפתית, והיא היגרה ביצירתה מצרפתית לאנגלית. היגרה, נשארה, אחר כך חזרה, אבל לא עד הסוף.

היום אטל אדנאן בת תשעים, ומחלקת את זמנה בין קליפורניה לפריז. הרבה מאמרים נכתבו עליה, הרבה ספרים. אני בוהה בתמונה שלה, היא אפורת שֵׂער, עיניה שחורות וחכמות. בסוף הערך שכתבו עליה בוויקיפדיה מצוין כי בשנים האחרונות היא מתייחסת אל עצמה בפירוש כאל לסבית.
***

באחד הסיפורים של בשביס-זינגר קראתי על שתי אהובות, צייטל וריקל, הכרוכות זו בזו במשאלות של חיים ובמשאלות של מוות, ואחוזות תשוקה לתענית ולעינוי של ממש, לגיהנום, לטבילה בנהר של אפרסמון, לנעיצת השיניים בבשר לווייתן. חתונה של אהבה וגורל הן עושות זו עם זו, צייטל וריקל. ובדבריו של המסַפר: "סבתא שלי היתה אומרת: המזל הרע יכול לזווג קיר עם קיר".
***

ב"הדוח של ברודי", העוסק בשבט הנקרא יאהו, כתב בורחס על המשורר הנשכב על האדמה ואומר דברי שירה. אם הוא משורר שֶקר מתעלמים ממנו. אם הוא משורר אמת נמלטים האנשים מפניו כאחוזי פלצות, בדממה. איש לא יביט בו, אפילו לא אמו, וכל אחד שיחפוץ בכך יוכל להורגו. כך זוכה המשורר למעמדו הגבוה; הנמוך. המבוזה; האלוהי.

בשביל להיות מבוזה צריך רצון אמיתי וצריך טמפרמנט. אין ברֵרה, אם רוצים לחיות עם העניין הזה בכבוד. רוב האנשים רוצים שיניחו להם לנפשם. ובשביל שיניחו להם לנפשם הם מוכנים למסור את נפשם, את פרטיותם, את הפנאי שעומד לרשותם, את כל מה שיש להם פרט, אולי, לרכוש שלהם. כך או כך, הם רוצים לחסות תחת כנפה של חֶברה. החברה שלהם מנשקת אותם ביד אחת, נושכת ביד שנייה. צובטת בקורקבן. מישהו צריך להיות חזק כדי לשכוח את אביו ואת אמו, או לחיות אתם מתוך מלחמה. לנצח במלחמה הזאת אבל להפסיד בקרב. יום-יום של הפסד. אם מצליחים להפסיד כל הזמן, חיים.

יש כאלה ששוברים את הכלים: אפשר להיות אנרכיסט-אקטיביסט. לכפור בזכות לקניין, להפגין בג'י 8, לא לקחת תרופה נגד סרטן. לא ללכת לרופאים בכלל. לא להחזיק בכרטיס אשראי. לגור בקומונה בפורטוגל. לעשות סקס עם נשים. להוליד צאצאים לגברים אחרים. ללדת לידה טבעית עם האישה בתוך הבית, בתוך ברֵכת מים עשויה גומי, מוקפים בשאר בני הקומונה. לגדל את הילד ללא פחד וללא גבולות. לעשות עוד ילד או ילדה. לא לאכול בעלי חיים אבל לאהוב את הריח שלהם נצלים. להצטרף לעובדי סניף של מקדונלדס המתבצרים שבועות וחודשים נגד התאגיד. מה הסוף של כל זה? אפשר לגמור באיזה בית אבות. עם עצמות עייפות אבל עם לב שלם. עם נפש חפצה.
***

אני משוטט בארצות שמעבר לים. ואני פוגש גולים שזה מכבר הגיעו, וגם אחרים, ותיקים, שחיזקו את אחיזתם בארץ. הארץ אינה ארץ במובן זה שאפשר לחזק בה את הישיבה. היא מקום להניח בו עצמות.

השאלה הגדולה והיחידה היא שאלת העברית.

ובינתיים בארץ –

 

הציטוטים ביידיש מתוך הקובץ "תשמעו סיפור!", הוצאת עם עובד, 2014, בתרגומה של בלהה רובינשטיין.

המסה מופיעה בגיליון מס' 2 של כתב העת "מאזניים" של אגודת הסופרים, כרך צ', 2016

הרומן החדש של משה סקאל, "אחותי", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הוא פרסם עד כה חמישה רומנים, ביניהם "יולנדה" ו"הצורף" (כתר).

 

תצלום ראשי: "Somewhere only we know", מאת Amira A

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי משה סקאל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על בינתיים בארץ

01
ענת אבוטבול

לאחרונה התחלתי לשים לב לכל מיני סימנים שהיקום שולח אליי, הבנה ברורה ולפעמים מצחיקה שיש כוונה בכל. חזרתי לארץ לאחר שלושה שבועות במקום קסום באירופה ושם ההחלטה נפלה, אני גולה, אני גולה! אז חזרתי לארץ לסגור עניינים. מדי פעם אני חוששת שהשתגעתי ואין שום כוונה ואז אני פותחת את המגזין הזה בכוונה ברורה לקבל סימן (בעקבות זה שקראתי פה פעם אחת לפני) ואני נתקלת במאמר הזה שהתפרסם לפני כמה דקות.
תודה הבנתי.

04
אורן א.

ואני ששפת המקום לתמיד תשחוק את שיניי והעברית הולכת ונשכחת ודואה ומשקיפה על נוף לא ילדותי... למזלי אני צלם אך גם כעת מגלה אני שמצלם אני בעברית

05
דבורה

כשמקום מתנאה ב"להכעיס" של פתיחה בשבת, וכשמה שרוצים לעשות כשנמצאים בארץ זה ללמד פלסטינים ב"שטחים הכבושים"- לא ממש מפליא שלא ברור למה ומה עושים בארץ...

    06
    ש.שחם

    נו באמת.
    אם היה צורך להסביר למה צריך מסות מדהימות כמו זאת שלמעלה אז בצד/למטה היה צריך להוסיף בכתב רש"י את דברי ה"פלפול" של דבורה. איך אמר ח.נ.ב "חציר גם חציר" ואולי בגלל זה כולנו הציוניים ללא משיחיות (אם יש דבר כזה,הבה ניזכר בדמותו המיתית של הרצל על הגשר, שינקנו כולנו בילדותנו הקסומה בא"י הקטנה) נידונים לאכול קש ובטונות,אומנם כזה שגודל על מים מוטפלים שהוזרמו בטפטפות בלס (נטפים)ומזרעיה המאד משובחים של מיטב החקלאות העברית תוצרת מכון וולקני

07
עמר ע.

תודה, מעניין ומחכים!

מספר רב של שנים אני חי בגולה; שוהה, גר, עובד, אוהב, לומד, מתנסה, גדל ומתפתח.

מעבר להיותי ישראלי, יהודי, דובר עברית, ושאר מאפיינים שונים המרכיבים את זהותי, בצורה מאוד שטחית ופורמלית, מוצא אני עניין רב בניתוק מהמוכר, בחיפוש האינסופי אחר גיבוש הזהות (לרוב ללא הצלחה ) ובצבירת חוויות.

ועדיין, השפה הולכת איתי באשר אלך, בספרים, בעיתון המקוון, בחלומות.

08
איתי

הי,
בדרך כלל אנשים מהגרים בגלל דחף למצוא פרנסה ורווחה כלכלית. כך מהגרים מארץ ענייה לארץ שופעת יותר (מה שקוראים "מהגרי עבודה"). או שמהגרים בגלל רדיפות פוליטיות, מלחמות, מצוקה ורעב בארצות מוצאם. המהגרים הללו גוררים איתם שפה ותרבות שנשמרות בגומחות תרבותיות שיובאו מהארץ הישנה. השסע הזה הוא חלק מהמחיר של ההגירה, ומקבלים אותו ככזה.
חווית המהגרים שתוארה בפוסט היא משהו אחר. לכותב אין בעצם סיבה ממשית להגר מלבד הרצון לאוורר את השורשים. זה מה שמעצים את תחושת הניכור והעצבות.