ביצית יקרה שלי

במירוץ להורות השימוש בביציות של אישה אחרת מעורר מבוכה וגם ביקורת. מעט מדי מדובר על הכמיהה, על הסטיגמה, על המאבק ועל מחירו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אז איך עשית את זה בסופו של דבר – איך הצלחת להיכנס להיריון?", שאלה אותי חברתי שרון.

היא לא הייתה הראשונה. הרי היה לי טור בבלוג Motherlode בניו יורק טיימס, שבו תיארתי בפירוט את מסע הפוריות שלי – מסע בן שלוש שנים שכלל ארבע הפלות ותשעה סבבים של הפריה חוץ-גופית. זמן קצר לפני כן הודעתי שאני בשליש השני, ונראה שההיריון יצלח. הייתי בת 44 ובעלי, סולומון, בן 48, וסוף סוף עמדנו להביא תינוק לעולם!

אבל איך, שאלו הקוראות, שרבות מהן ניסו בעצמן להרות או הכירו מישהי שעוברת טיפולי הפריה חוץ-גופית, הכוללים גירוי ההורמונים של האישה כדי שייצרו ביציות נוספות, הוצאתן, הפרייתן באמצעות זרע והעברת הביצית המופרית בחזרה אל הרחם. יש לציין שהפריה חוץ-גופית וטכנולוגיות פוריות נוספות אחראיות ל-1.5 אחוז מכל הלידות בארצות הברית.

נשאתי ברחמי את הילדה שלנו, שנוצר מהזרע של בעלי וביצית של אישה זרה.

"את מקור אמיתי לתקווה", אמרה שרון. "מה סוד ההצלחה שלך?". אמנם נהניתי מההערצה, וגם לא רציתי לגזול ממנה את התקווה, אבל הייתי חייבת להיות כנה. "השתמשתי בתרומת ביציות", אמרתי.

"אה", ענתה שרון בלי לטרוח להסוות את האכזבה שבקולה. "תרומת ביציות, אוקיי", היא אמרה בעצב וסיימה במהירות את השיחה. בלי לברך, בלי להשתתף בשמחתי, בלי כלום.

נשאתי ברחמי את הילדה שלנו, שנוצר מהזרע של בעלי וביצית של אישה זרה. הילדה החל לגדול בתוכי מאז שהייתה ביצית מופרית בת חמישה ימים בלבד. כעת, בתקופה שבה מחקרים מדעיים רבים מראים שגם עוברים מסוגלים לחוש, לתפוס וללמוד בתוך הרחם, השימוש בתרומת ביציות גרם לי לחשוב מחדש על סוגיות כמו קשר בין אם לילד, משמעותה של התקשרות, ואימהוּת באופן כללי. ככל שהתינוקת גדלה בתוכי, כך גדלה גם אהבתי אליה.

אך בעיני שרון ורבים אחרים, אני נכשלתי. לא הצלחתי להגיע אל הגביע הקדוש של טיפולי הפוריות: להרות באמצעות הדנ"א שלי ושל בעלי.

בקרב נשים או בני זוג המנסים להרות, ישנה היררכיית העדפות לגבי אופן הכניסה להיריון: סקס, הפריה חוץ-גופית ובשלב נמוך יותר בסולם ההעדפות: היריון בסיוע צד שלישי.

בקרב נשים או בני זוג המנסים להרות, ישנה היררכיית העדפות לגבי אופן הכניסה להיריון. הדרך הפשוטה והקלה ביותר, מן הסתם, היא סקס. ישנה גם הפריה חוץ-גופית, שנחשבת כיום להליך רפואי "נורמלי", ולעתים בני הזוג אפילו אינם מציינים שהם ביצעו אותו. למה שיעשו זאת? "תינוקות המבחנה" האלה נוצרים מהביצית של האם והזרע של האב, ולכן הם צאצאים גנטיים של שני ההורים. וכמובן, האימהות עצמן נושאות אותם. בקיצור, ההליך הזה שקול כמעט בכל מובן אפשרי להתעברות טבעית.

תינוק על זרוע

"Can´t let go", תצלום: פאולו מרקוני

בשלב נמוך יותר בסולם ההעדפות נמצא היריון בסיוע צד שלישי (third-party reproduction), קרי תהליכים שבהם ההורים נעזרים באדם מחוץ למשפחה כדי להיכנס להיריון. כולם שמעו על תרומות זרע. ישנם אלפי בנקים שנשים מוזמנות לגשת אליהם ולבחור תורם לפי פרופיל, משל היה זה אתר היכרויות. אימהות חד-הוריות אינן מתביישות להודות שהן נכנסו להיריון בעזרת הגנים של גבר זר (גבוה, חתיך וחכם). זה נורמטיבי כל כך שאפילו יש קומדיה העוסקת בזה – Delivery Man מ-2013, בכיכובו של וינס וון.

גם הפונדקאות – תהליך שבו אישה מחוץ למערכת היחסים נושאת את העובר במהלך ההיריון – נכנסה למיינסטרים. ישנו הסרט Baby Mama מ-2008 בכיכובן של טינה פיי ואיימי פוהלר, וישנם גם אינספור סלבריטיז, כמו ג'ימי פאלון ושרה ג'סיקה פרקר, שמודיעים לעולם כי אם פונדקאית נשאה את הילדים שלהם, שנוצרו מהזרע והביצית של בני הזוג.

אפילו ביחס הציבורי לאימוץ התחוללה תפנית. בעבר השיטה הזו הייתה אפופה מסתורין, ולעתים קרובות הילדים כלל לא היו מודעים להיותם מאומצים. אך כעת משפחות מדברות על כך בגאווה, והחברה מעניקה להורים האלה, ש"הצילו" ילדים בלתי רצויים, יחס של קדושים.

נדמה כי הדבר היחיד שעוד נשמר בסוד בתקופה החושפנית הזאת הוא השימוש בתרומת ביציות.

רבים נעזרים בתרומת ביציות. ב-2013, מתוך כ-175,000 סבבים של טיפולי פוריות שנערכו בארצות הברית, מעט יותר מעשרה אחוזים השתמשו בתרומת ביציות, כך לפי דו"ח המרפאות הלאומי של אגודת טיפולי הפוריות. ומתוך 63,286 תינוקות שנולדו באמצעות הפריה חוץ-גופית, 9,512 (15 אחוז) נולדו מתרומת ביצית.

הנתונים הגיוניים: פוריותה של אישה – או היעדרה – תלויה לעתים קרובות בגיל הביציות שלה, ולא בגיל של גופה. הגורם המרכזי לאי-פוריות הוא ירידה בכמות הביציות ואיכותן. זו הסיבה שמעודדים נשים מתחת לגיל 35 להקפיא ביציות. כך הן עוצרות את הזמן רגע לפני שהפוריות שלהן מתחיל להידרדר.

לפי נתונים מ-2013, לאישה מתחת לגיל 35 – טווח הגילאים הנמוך ביותר שנבדק – יש סיכוי של 40.1 אחוז להביא לעולם תינוק באמצעות הפריה חוץ-גופית. לאישה מעל גיל 42 יש סיכוי של 4.5 אחוז בלבד. עם זאת, לנשים בכל גילאי ההיריון המשתמשות בתרומה של ביציות "טריות" יש סיכוי של 49.6 אחוז ללדת תינוק בהצלחה.

 Intracytoplasmic sperm injection (ICSI)

הדמיה של טכניקת הפריית המבחנה Intracytoplasmic sperm injection (ICSI). תצלום: Wellcome Images

מובן שברוב המקרים, המילה "תרומה" אינה אלא לשון נקייה. רוב הביציות נרכשות בכסף, אם כי יש מקרים שבהם בנות משפחה אכן תורמות ביציות. כדי שהביציות לא יסווגו כאיברים (שאותם אסור למכור לפי חוק), אנשים קונים את כל ה"סבב" של התורמת, יהיה אשר יהיה מספר הביציות שהוא יפיק.

במדינות שונות חלים חוקים שונים על תרומת ביציות: בארצות הברית תרומת ביציות היא חוקית, והתורמות רשאיות לשמור על אלמוניותן. הן מקבלות עד 10,000 דולר, פלוס עלויות נסיעה ועלויות הטיפול הרפואי. לכך תוסיפו עוד 12,400 דולר בממוצע על טיפול ההפריה החוץ-גופית שהתורמת עוד צריכה לעבור. בקנדה התרומה חוקית רק אם היא נעשית בחינם ואם זהות התורמת ידועה. בצרפת התרומה חייבת להיעשות בחינם והתורמת חייבת להישאר אלמונית. תורמות צרפתיות מקבלות תשלום של 500-1,000 אירו, בשעה שהתהליך עצמו עולה 4,500 אירו ומעלה. באוסטריה, גרמניה, איטליה ונורבגיה תרומת ביציות אינה חוקית.

העלויות לבדן אינן מסבירות למה נשים המשתמשות בתרומת ביציות שומרות על כך בסוד. אחרי ככלות הכול, פונדקאות עולה בין 100,000-150,000 דולר בארצות הברית, בשעה שעלויות האימוץ נעות בין 30,000 ל-44,000 דולר ומעלה.

"אם טיפולי ההפריה לא יעבדו, סביר להניח שנאמץ", אמרה לי אחר כך שרון. רבות אחרות אומרות אותו דבר – לא ברור למה, הרי ביצית מופרית שהתקבלה בתרומה עדיין מכילה מחצית מהגנים של בני הזוג, והאם עדיין נושאת את העובר. זאת בשעה שבאימוץ אין להורים שום קשר ביולוגי לתינוק.

"יש סטיגמה. מזלזלים בתרומת ביציות", אומרת מרנה גטלין, מייסדת ומנכ"לית עמותת Parents Via Egg Donation, שנוסדה ב-2008 במטרה לתמוך בהורים הנעזרים בתרומת ביציות, להעצים אותם ולספק להם מידע. לדבריה, אנשים אומרים שזה "מוזר" ו"לא טבעי".

כששאלתי אותה אילו הורים כן מגלים שהם השתמשו בתרומת ביציות, היא ענתה: "הם לא מספרים. הם פשוט לא מספרים" (לגלות לילדים זה כבר סיפור אחר: הבן שלה, נער בגיל ההתבגרות, יודע שנולד מתרומת ביצית). "רבים מההורים שמתכוננים ללדת בעזרת תרומת ביציות נמצאים עמוק בארון, ממש כמו זוגות חד-מיניים בשנות ה-70. אנחנו מנסים למחוק את הסטיגמה".

זה לא הולך להיות קל. "היריון נמשך רק תשעה חודשים, אבל גנים הם לנצח!!" הגיב לי מישהו כששמע שהשתמשתי בתרומת ביציות.

מישהו מקהילת המאמצים, ששמע כי זהות התורמת שלי אינה ידועה, כתב לי שאני הורסת את חיי הילדה שלי. בעיניו, תרומה אלמונית משולה לאימוץ "סגור", שבו הילד אינו יודע דבר על הוריו הביולוגיים.

"אנשים מסוימים רואים בתרומת ביציות סוג של אימוץ", מסבירה גטלין. "אבל זה לא מדויק". קודם כול, היא אומרת, האם נושא ברחמה את הילד. וחוץ מזה, כשאנחנו מאמצים, האם הביולוגית בוחרת אותנו, אך בתרומת ביציות המצב הפוך. "אנחנו בוחרים את התורמת", היא מבהירה.

יש מי שחושב שהסטיגמה האופפת את תרומת הביציות קשורה לסוגיית ההזדקנות.

לורי גוטליב, מטפלת מלוס אנג'לס שמתמחה בייעוץ בנושאי רבייה, חושבת שהסטיגמה האופפת את תרומת הביציות קשורה לסוגיית ההזדקנות. "אנשים מקשרים בין תרומת ביציות להזדקנות יותר משהם מקשרים בין פונדקאות להזדקנות", היא אומרת ומוסיפה שנשים בכל הגילאים מבצעות "מיקור חוץ" של ההיריון בגלל בעיות גופניות שונות. אך נשים מבוגרות יותר הן האוכלוסייה העיקרית שזקוקה לתרומת ביציות. "זה מבייש ושיפוטי להחריד. אנשים חושבים: 'חיכית יותר מדי ועכשיו את זקנה מדי ואת צריכה להתבייש'". לעומת זאת, נדיר שאנשים פונים לבני זוג שנעזרים בפונדקאית ואומרים, "למה שלא תאמצו?". "אנחנו מייחסים חשיבות רבה יותר לחיבור הגנטי מאשר לחיבור הרגשי", אומרת גוטליב.

ידענו מראש שאם ההפריה החוץ-גופית תיכשל, הצעד הבא הוא תרומת ביציות. לאחר שביצענו בדיקות גנטיות לביציות המופרות שלנו וראינו שהן אינן תקינות מבחינה כרומוזומלית, ככל הנראה בגלל הגיל שלי – 43.5 – היה עלינו להעלות מדרגה ולבצע "הסלמה", כפי שסולומון אהב לומר. אבל כשהתחלתי לדבר על כך עם אנשים, קיבלתי כמה תגובות מוזרות.

"זאת תהיה הפעם הראשונה שלא נדע מי האמא", התלוצץ אבי בחוסר הטקט האופייני לו. רציתי לענות, "אני אהיה האמא", אבל החלטתי שמוטב לשתוק.

"התורמת תהיה יהודייה?" תהה אחי. שני הגברים במשפחתי הם יהודים אורתודוקסים בעלי אובססיה לגנאלוגיה ולשימור יהדותו של השבט.

אך לא רק הדתיים הגיבו כך. התחלתי לשים לב שלכל העולם, וגם לי, יש אובססיה גנטית. "מה זה פה, האף של אמא?", התיילדתי בפני התינוק החדש של אחותי. עברתי על תווי פניו אחד אחד – עיניים, שפתיים, סנטר - וייחסתי כל אחד מהם לה או לבעלה.

האובססיה הזאת מסבירה למה הציבור מעדיף זוג הנעזר בפונדקאית (שנושאת ברחמה ביצית מופרית המשויכת אליהם מבחינה גנטית) על-פני אישה שמשתמשת בתרומת ביצית ונושאת את העובר בעצמה. היא גם מסביר למה נשים מעדיפות תרומת זרע על-פני תרומת ביצית. רבות חושבות שאם הן אינן עומדות להשתמש בביציות שלהן, "עדיף כבר לאמץ". נדמה שכולם ממעיטים בערכו של ההיריון עצמו – 40 שבועות שבמהלכם האֵם נושאת את העובר שלה ברחמה.

אך אין לזלזל בחשיבותה של תקופת ההיריון. ראיות רבות מעידות על הקשר העמוק המתגבש בין האם לעובר במהלך תשעת חודשי ההיריון. ולפי מחקרים באפיגנטיקה – תחום מדעי העוסק בהשפעת הסביבה על התבטאות הגנים – התנהלות האֵם במהלך ההיריון עשויה להשפיע על אופיו ובריאותו של הילד במהלך חייו. מדענים מדמים את האפיגנטיקה למתג שמפעיל או מכבה את התבטאות הגנים. ההרכב הכללי של הדנ"א אינו משתנה, אך השפעתם של הגנים כן משתנה.

חלק מההשלכות האפיגנטיות הן מהותיות. תזונה לקויה או עישון עלולות לייצר סביבת היריון שפוגעת בילד במגוון היבטים, החל ממשקל העובר ועד לסיכוי לחלות במחלות לב כליליות בבגרות. שיבושים הורמונליים הנובעים מלחץ נפשי של האם ההרה עלולים לשנות את התבטאות הגנים אצל הילד – לשנות את המוח שלו, בעצם.

אך רבות מן ההשלכות האפיגנטיות אינן חמורות. "אנחנו מקבלים הרבה מידע שגוי בכל הקשור להתפתחות העובר, וזה נכון גם לאנשים שעובדים עם תינוקות מדי יום", אומר הפסיכיאטר תומס ר. וֶרני, מחבר הספר "החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו" (1981), אשר נחשב לאבי תחום הפסיכולוגיה הטרום-לידתית (פְּרֵה-נָטָלִית) והסב-לידתית (פֶּרִינָטָלִית). ורני מציג מחקרים רבים המוכיחים כי "בשליש האחרון של ההיריון, ואולי עוד קודם, יש תקשורת בין האם לעובר, נוצר ביניהם חיבור".

במחקר קלאסי שהתפרסם בכתב העת Science כבר ב-1980, הראה הפסיכולוג אנתוני דקַספר (Decasper) מאוניברסיטת צפון קרוליינה כי תינוקות קשובים (ומקושרים) לקולהּ של אמם עוד לפני הלידה. עבור המחקר ביקש דקספר מ-16 נשים הרות להקליט את עצמן מקריאות סיפור ילדים, ולהקריא אותו סיפור לילד כמה פעמים ביום. לאחר הלידה, התינוקות הטריים הקשיבו שוב לסיפור. הם יכלו להחליף בין גרסאות שונות על-ידי מציצת פטמה המחוברת למערכת סאונד. 13 מ-16 הילודים בחרו בסיפור שאמהותיהם הקריאו להם שוב ושוב בזמן ההיריון. במחקר המשך מ-1994 גילה דקספר כי כאשר ילודים נחשפים לשיר שאימהותיהם דקלמו להם בין שבועות 33 ל-37 של ההיריון, קצב לבם האט – סימן לרוגע.

ב-2007 הראתה רות פלדמן, נוירופסיכולוגית מאוניברסיטת בר-אילן, שמידת ההתקשרות בין תינוקות רכים לאימהותיהם מושפעת מרמות האוקסיטוצין, הורמון האינטימיות, שנמדד בדמן של אימהות לפני הלידה ומיד אחריה.

וכעת מצטברות עוד ועוד ראיות לחיבור שנוצר בין עובר לאמו. במחקר שראה אור ב-2015 בכתב העת PLOS ONE, ראתה הפסיכולוגית ויולה מרקס מאוניברסיטת דנדי בסקוטלנד כי כאשר אימהות נוגעות בבטנן, העוברים מגיבים בתנועות ראש, זרוע ופה. כשהאימהות מדברות, הם מפחיתים את תנועת הראש והזרועות. התגובות האלה לא תועדו אך ורק בשליש האחרון, אלא גם בשליש השני, מוקדם הרבה יותר מששיערנו – אף על פי שהתגובתיוּת גברה ככל שההיריון התקדם.

"בעבר היה נהוג להתייחס לאם כאל כלי, צינור שמעביר תזונה אל העובר ומפנה את הפסולת שלו," כתבו החוקרים. אך כעת אנו יודעים שילודים "מגיבים באופן ספציפי לקולה של האֵם שעות לאחר הלידה. מכאן שהעובר מסוגל לזהות גירויים ברחם ולהפוך אותם לזיכרונות". הורים תמיד דיברו ושרו לעובריהם, ורבים מהם שמו לב לשינויים בהתנהגותו של העובר כתוצאה מכך. וכעת, לאור הממצאים ממחקר דנדי, נראה כי מתרחשת כאן תקשורת אמיתית בין ההורים לעובר.

היריון

"Pregnancy II", תצלום: נונה אברה רמאנה

ההתפתחויות האלה מעמידות את היררכיית הפוריות הקיימת בהקשר חדש. למעשה, הן מעלות את תרומת הביציות בסולם הנחשקוּת – לפחות ככל שאני עצמי רואה. כעת, אם בוחנים את הגישות השונות לפי הקשר הנוצר בין האם לעובר במהלך ההיריון, אפשר לומר שפונדקאות ואימוץ הם שווי ערך מחד גיסא, ושהתעברות טבעית, תרומת ביציות ותרומת זרע הן שוות ערך מאידך גיסא. "אז מה אם התינוקת בלונדינית עם עיניים כחולות", אומר ורני. גם אם הילדה שייכת לך מבחינה גנטית", האישיות שלה עשויה להיות מושפעת רבות מתשעת החודשים הראשונים". תקופת ההיריון עשויה להשפיע על עתידה של התינוקת יותר מאשר ההרכב הגנטי שלה. ההיריון קושר את האם לתינוקהּ.

מובן שהתקשרות היא תהליך שממשיך להתפתח גם לאחר הלידה. "מה שחשוב הוא איך את מתקשרת לילד שלך", אומרת גוטליב, שבעצמה השתמשה בתרומת זרע כדי להרות. לתחושתה, אנשים נלחצים יתר על המידה כשהם חושבים על חיבור רגשי לעובר. "כאילו שהם הופכים להורים מגוננים מדי עוד כשהתינוק ברחם". היא מאמינה כי "ככל שההורים רגועים ובטוחים יותר, כך תהליך ההתקשרות יהיה טוב יותר", וכלל לא משנה כיצד מתרחשת ההתעברות או מי נושאת את התינוק ברחמה.

אצהיר בריש גלי כי איני בטוחה במה להאמין: אם מרבית ההשפעה היא של הגנים, או הילדות המוקדמת, או סביבת ההיריון, או שילוב של כל השלושה. אני עצמי השנייה מבין ארבעה ילדים, ואיני דומה לאף אחד מהוריי – הביולוגיים, יש לציין – וגם לא לרוב אחיי. אחותי הקטנה היא גבוהה ויפה, בעלת עור בהיר ושיער בהיר, בעוד שאני נמוכה, כהת עור, שחורת שיער ואקזוטית. ולמרות קרבת הדם שלנו, האופי שלנו שונה בתכלית: אני חובבת סיכונים, מתעבת תכנונים ונוטה לפעול לפי תחושות בטן, בשעה שהיא מעדיפה סגנון חיים מסודר יותר. אחי הקטן, בן הזקונים, הוא רב חרדי (מתחת לזקן הוא נראה כמוני). הוא הדומה לי ביותר מבחינת מזג, חוש הומור ומגוון דברים אחרים – אנחנו שונאים אותם מאכלים וחולים באותן מחלות, אף על פי שהלכנו בחיינו בכיוונים מנוגדים.

האם אמי, המועדת לדיכאון, הייתה שרויה במצב נפשי טוב יותר כשהייתה בהיריון אתי ועם אחי הצעיר ממני בשש שנים? או שמא היא הייתה במצב טוב יותר לאחר שנולדנו? ואולי ההרכב הגנטי של אחי ושלי מותאם בצורה טובה יותר מזה של אחיותיי להתמודדות עם מהמורות החיים? אפשרות נוספת היא שמדובר בעניין של רצון חופשי: אחי ואני התמודדנו בצורה טובה יותר עם הנישואים ההרסניים של הוריי (לאחר 29 שנות מלחמה קרה, הם התגרשו כשהייתי בת 23).

הנקודה היא שהוריי הביולוגיים לא העניקו לי ילדות מופלאה, ולכן אני האחרונה שמתאימה לשפוט החלטות הקשורות לפוריות. אף על פי ששיתפתי את המסע האישי שלי באופן פומבי כל כך, אני חושבת שהחלטות כאלה הן אישיות, ושכל אפשרות – כולל חיים ללא ילדים – יכולה להוביל לחיים מאושרים.

אם לא הייתי מצליחה להיכנס להיריון מתרומת ביציות, סולומון ואני היינו פונים לאימוץ: היינו עושים כל שביכולתנו כדי להקים משפחה. ואני בטוחה שהייתי מרגישה כמו בטי פוֹסֶט, מייסדת ונשיאת Helpusadopt.org, שאימצה שני ילדים לאחר חמישה סבבים כושלים של הפריה חוץ-גופית. "ברגע שהתינוק מגיע את נהיית אמא, סוף פסוק. בכלל לא משנה איך הוא הגיע".

בכל זאת, לא הייתי רוצה לוותר על חוויית ההיריון. בהתחלה פחדתי שארגיש שהתינוקת אינה שלי, אבל באמצע השליש השני, כשהחלתי לחוש עוויתות-חיים קלושות, ואחריהם בעיטות חזקות ונפנוף גפיים, התאהבתי. לא יכולתי שלא להתפעל מתנועות התינוקת שלי כשבעלי ליטף באהבה את בטני וסיפר לנו על היום שלו או ניגן קטעי ג'אז בגיטרה. שאלתי את עצמי אם היא מסוגלת לשמוע את מחשבותיי, כי אני הייתי בטוחה שאני שומעת את שלה. "כן, אני יודעת שאת צמאה, אני אביא לך קצת מים", הייתי אומרת בקול רם. או: "המוזיקה רועשת מדי בשבילך, אני יודעת". בהופעה של בילי ג'ואל טפחתי על הבטן בתקווה שאעביר אליה מעט השפעות פופ לפני שבעלי יהפוך אותה לחובבת ג'אז כמוהו ואני אשאר במיעוט, אחת מול שניים.

התחברנו אט אט, שלושתנו, לפחות לאורך מחצית מתקופת ההיריון, ואני הפסקתי לחשוש שמא נרגיש שהתינוקת אינה שלנו. ואז היא באה, לילי הקטנה, במשקל שלושה קילוגרם, יצור מתפתל ומשגע שגדל בתוכי ב-40 השבועות האחרונים. כשהניחו אותה על חזי העירום, ואביה הניח את ידו החמימה על גבהּ הגרמי, היא הצטרפה לחיק משפחתה – המשפחה שלנו.

איימי קליין כתבה את הטור "יומן פוריות" (Fertility Diary) בניו יורק טיימס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "אימהות" (פרט), אַנְחֶל לָרוֹקֶה, 1895. תצלום: ויקיפדיה, Wikipedia Art Project

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איימי קליין, AEON.


תגובות פייסבוק