בכלא פגשתי את אבותיי

מעצר, הרשעה וכליאה הם חלק מחייהם של אפרו-אמריקנים רבים. הכלא מחזיר אותם לחווית העבדות של אבותיהם. האם יישבר מעגל הדיכוי?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

"סוגים מסוימים של סיפורים על אודות שחורים תמיד יהיו באופנה – מעשיוֹת המבוססות על פרדיגמה פשוטה של פשיעה וגאולה". האזהרה הזו, המופיעה במאמר “A Black Man Says Sorbet" מאת המשוררת אליזבת אלכסנדר, מופנית אל אסירים הכותבים את זיכרונותיהם. היא הקשתה עלי ורדפה אותי בשעה שאני עצמי כתבתי את זיכרונותיי, A Question of Freedom: A Memoir of Learning, Survival, and Coming of Age in Prison.

אחד מכל שלושה נערים שחורים בארצות הברית מגיע כיום לכלא
למרבה הצער, הדברים שרציתי לומר על שמונה השנים שביליתי בכלא (מגיל 16 עד 24) נוגעים באופן בלתי נמנע בסיפורים שכולנו מכירים היטב, כיוון שאחד מכל שלושה נערים שחורים בארצות הברית מגיע כיום לכלא. כשאדם שחזר לדרך הישר מתיימר לתאר את התוהו ובוהו של חיי המאסר, הוא נוטל סיכון: הוא עלול לחזק את סטריאוטיפ הפשיעה השחורה ואת ההנחה שאסירים הראויים לגאולה יצליחו לשרוד מתופת בית הכלא ויהפכו לאנשים טובים יותר בזכות החוויה שעברו שם.

ילדים אפרו-אמריקנים, מיאמי

"חיוכים", ילדים אפרו-אמריקנים בשכונת עוני במיאמי. תצלום: דני המונטרי

כאן נכנס לתמונה אוסטין ריד (Reed), שככל הידוע לנו כתב את ספר הזיכרונות הראשון אי פעם מאת אסיר אפרו-אמריקני. הוא נכלא כשהיה בן עשר בלבד, בראשית שנות ה-30 של המאה ה-19, במוסד העבריינים הצעירים הראשון בארצות הברית, House of Refuge שבשכונת בּאוֶורי בניו יורק. עד שסיים לכתוב את זיכרונותיו, ככל הנראה ב-1858, הוא כבר הספיק לעבור למתקן כליאה בצפון מדינת ניו יורק, שבו היה חלק מקומץ שחור באוכלוסיית אסירים לבנה ברובה. כיוון שנכנס שוב ושוב למאסר, הוא לא כתב מנקודת מבטו של אדם שחווה גאולה. נוסף לכך, מערכת הכליאה המתוארת בזיכרונותיו אינה גזענית כמו המערכת הפלילית של ימינו. ריד – שככל הנראה נקרא על-שם אוסטין סטיוארד, מתנגד עבדות ומחבר הספר Twenty-Two Years a Slave, and Forty Years a Freeman, שגר ברוצ'סטר, ניו יורק, בתקופה שריד עצמו גדל שם – כתב מנקודת מבטו של אדם שחור חופשי היודע היטב כי השוט מסוגל לגזול צלם אנוש מבני אדם. בספרו, The Life and the Adventures of a Haunted Convict, שאותו השלים כחמש שנים לפני שאברהם לינקולן חתם על הצהרת האמנציפציה, ריד חושף את המציאות הקודרת שהולידה את ההשוואה המוכרת בין עבדות למאסר. הספר מזכיר לנו שהכלא מסוגל לרסק בני אדם, גם אם המחוקקים וקובעי המדיניות מהללים את יכולתו לשקם אותם.

הכלא מסוגל לרסק בני אדם, גם אם המחוקקים וקובעי המדיניות מהללים את יכולתו לשקם אותם

כתב היד של ריד, שנכתב ביומן כרוך על שני צרורות נייר שתפר בעצמו, הוחזק בבעלות פרטית במשך 150 שנה עד שנרכש לאחרונה על-ידי ספריית בַּיינֶקי לספרים וכתבי יד נדירים של אוניברסיטת ייל. קיילב סמית, מרצה לספרות אנגלית מייל, היה העורך של ריד. הוא לקח 304 עמודים צורבים וכואבים, הכתובים בכתב מחובר נאה, ללא פיסוק עקבי וחלוקה מסודרת לפסקאות, והפך אותם למהדורה הנוכחית. סמית גם הוביל צוות חוקרים שהתחקה אחר ההיסטוריה של ריד – הוא נולד למשפחה ממעמד הביניים – ובדק את נכונות המידע המופיע בספרו. שני מכתבים בכתב יד זהה, המתוארכים ל-1895, נמצאו ברשומות של ה-House of Refuge, והם עזרו לחוקרים להוכיח כי מחבר הספר הוא אדם אמיתי. אדם בשם ריד כתב למנהל המוסד וביקש ממנו "לבדוק את הרשומות הישנות שלך ולראות אם אתה מוצא בהן את השם שלי". 60 שנה לאחר שנשלח למוסד, ריד עדיין זכר היטב את מספר האסיר שלו: 1221. כמעט 20 שנה חלפו מאז שאני עצמי קיבלתי מספר אסיר, ואני עדיין זוכר אותו כפי שאני זוכר את שמי: 251534.

The House of Refuge

ה-House of Refuge בניו יורק, לאחר שעבר ל-Randall´s Island, תחריט עץ מ-1855. תצלום: ויקיפדיה

זיכרונותיו של ריד כתובים כשני חלקים נפרדים, ואף על פי שברור כי הם שייכים לתקופתם, הדברים הכתובים בהם נשמעים לנו מוכרים להפליא. הפליאה שלי רק גברה כשהלכתי לספריית ביינקי וראיתי את העמודים המצהיבים של כתב היד, שהזכירו לי כי הספר נכתב לפני ביטול העבדות. החלק הראשון מתעד את ילדותו של ריד ב-House of Refuge, ונראה כשילוב בין דיקנס לסיפור קורותיהם של עבדים נמלטים. החלק השני עוסק בתקופה שבילה בכלא "אוֹבְּרן סטייט" בניו יורק, שהיה אחד ממתקני הכליאה הראשונים בעולם כשנבנה ב-1816, ושימש כמודל למערכת הענישה האמריקנית הגדלה והולכת. בשני החלקים שזורה המשאלה שהביע אביו של ריד (שהיה סַפָּר) על ערש דווי. ריד היה אז בן שש, ואביו התפלל שהוא "יינצל מכל מלכודות ופיתויי העולם". ריד חוזר לתפילה הזו שוב ושוב, וגם הקוראים המודרניים יכירו היטב את תֶמַת האב הנעדר שאינו מסוגל להנחות ולהדריך.

הפשע שבגינו נשלח ריד ל-House of Refuge מזכיר לנו את אימת העבדות. לאחר שהוא וחבריו כורתים כמה עצי פרי השייכים לחוואי, הוא נשלח כעונש לעבוד תחת חוואי אחר. אחיו של ריד חשש שהוא יימכר לסוחר עבדים ולכן דרש (לשווא, ככל הנראה) לשמוע "עדים שיאמרו כי ל[חוואי] אין עבדים" (בצפון החופשי, שם גדל ריד, לוכדי עבדים השתמשו ב"חוק העבד הנמלט" של 1793, ובסעיף המחייב החזרת עבדים נמלטים, כתירוץ לחטיפת גברים, נשים וילדים שחורים בכוונה למכור אותם לעבדות בדרום). אמנם לחוואי אין עבדים, אך תוך זמן קצר הוא מתחיל להצליף בריד האומלל, שמתגעגע נואשות למשפחתו. הילד רותח מזעם כיוון שהשוט האכזר מזכיר לו את השעבוד האלים של השחורים. הוא מצית את החווה, וכעונש נשלח ל-House of Refuge.

לפי אחדים מחסידיו של מוסד זה, הראשון מסוגו בארצות הברית, מטרתו הייתה לחנך ילדים עניים סוררים בדרכי המוסר. ב-House of Refuge ריד לומד לקרוא בעזרת חבר שמדריך אותו בכל רגע פנוי שמזדמן להם, בדומה לאופן שבו למד לקרוא פרדריק דאגלס, בן תקופתו. אך המשימה המרכזית של המוסד הייתה להפוך עבריינים צעירים לפועלים צייתנים. העבודה – הכנת נעליים, כיסאות, מחצלות – הועברה בקבלנות לעסקים מקומיים, והרווחים שהתקבלו מימנו את המוסד. מנהלי העבודה דרשו מהצעירים לעבוד קשה והיכו נמרצות כל ילד או נער שסירב לעבוד, דיבר יותר מדי או ישן עד מאוחר. הדימוי המרכזי שחולף במוחנו בעת הקריאה הוא שוט תשע זנבות החתול המונף מעל גבו המדמם של ריד. באמצעות שמות ה"חיבה" האירוניים שהוא מעניק לנוגשיו ולשוט עצמו – "החתולים הקטנטנים", "חתלתולון חמוד" – הוא מבהיר לנו אילו תחושות וחוויות היו חסרות לו בילדותו. בה בעת, השובבות המרירה הזו מעידה על התקווה שהומור ויופי מסוגלים לשרוד גם במקום כזה, מקום שריד ראה "בעיקר כבית עבדים", לפי סמית.

ולפי החלק הראשון של הספר, נראה כי גם התעוזה והמרץ לברוח מסוגלים לשרוד במוסד מהסוג הזה. ריד מתאר מספר ניסיונות בריחה – שאמיתותם מוטלת בספק כיוון שסמית לא מצא להם תיעוד – וכך קושר בין סיפורו האישי לסיפוריהם של עבדים נמלטים. באחת המעשיות האלה, כשהוא ושני חברים מהמוסד מגיעים עד לרציפי הנמל בתקווה למצוא ספינה שתיקח אותם הביתה, הפסים שהוא מתאר אינם הפסים שעל מדי האסיר שלו. "עמדנו שם שלושתנו, בלי נעליים לרגלינו או כובע לראשינו, בלי מעילים לגופנו מלבד מעיל של פסים אדומים שתפרו לנו החתולים". כדי לקבל רשות לעלות על ספינה, כותב ריד, "הורדתי את החולצה והראיתי לקפטן את הגב".

ב-1840, כשהוא בן 17 בלבד, נכנס ריד לכלא "אוֹבֶּרן סטייט". כאן נפתח החלק השני של הסיפור. הוא כתוב בסגנון קר יותר מהראשון ומציג בפנינו מערכת המוקדשת כולה להרס האוטונומיה והכבוד האישי. הפעם נגזרו עליו שנתיים מאסר בגין הצתה, וריד מתאר את הגעתו לכלא בסצנה שאינה שונה כל כך מזו שאני עצמי חוויתי. השומר "פתח את הדלת בדחיפה", כותב ריד, "והורה לנו לשכב על רצפת העץ הקשה, בלי מיטה או שמיכה שתכסה אותנו". ב-1996, כשאני הייתי פחות או יותר בגילו של ריד, ובדיוק כמוהו לא היה מושג מה מחכה לי כנער בכלא של בוגרים, אחד השומרים ליווה אותי לתא בידוד טחוב וקר בבית הכלא של מחוז פֵיירְפֶקְס בווירג'יניה. הוא דחף אותי פנימה, ואני נאלצתי ללכת לישון על רצפת בטון מכוסה בנזלת קרושה – בלי כרית, בלי סדינים, רק שמיכה קטנה.

בחלק זה של הספר אין סיפורי בריחה, אלא רק אימה. מדובר בתיאור שיטתי של האופן שבו כלא "אוברן סטייט" פעל במהלך שהותו שם – החל ממשטר העבודה היומי וכלה בעונשים המייסרים. ריד מזהה מיד פרצופים מוכרים רבים. "מבין 800 אסירים, היו יותר מ-150 שהכרתי כנערים ב-House of Refuge". הוא אינו מתיימר לטעון שהוא או חבריו הם ילדים תמימים. הוא מכנה את עצמו "חוטא" (הוא אינו מרחיב על חטאיו, שכללו שורת הצתות שלבטח נולדו מתוך העוני שהותיר את אמו האלמנה חסרת-כול). אבל הכלא שריד מתאר אינו אקדמיה לפשיעה, כפי שרבים טענו מאז, קרי מערכת המונצחת מבפנים על-ידי אסירים חסרי תקנה. זוהי אקדמיה של אכזריות המנוהלת על-ידי אנשים שאינם מסוגלים לתאר לעצמם את האסירים שבחסותם כאנשים חופשיים.

גם באוברן סטייט מחכה לריד עבודה בכפייה. הכלא התנהל כמו מפעל, עם סדנת חביות, סדנת כלים, סדנת טקסטיל, סדנת מחרטות, סדנת מכונות, סדנת ארונות, סנדלריה, סדנת מסרקים, מתפרה וסדנה לייצור רתמות. ריד מתאר אסירים "הלבושים במדים מפוספסים של בושה וחרפה, עובדים ועומלים ונושאים את העול הכבד של יום קיץ שרבי". הוא אינו מנסה לטעון שאין טעם להעניש פושעים, אבל הוא כן מתמקד בחוויית העבדות הנוראה ששוללת מהאסירים צלם אנוש.

מר בלי-לב, מר בלי-רגש, מר אכזר, מר שד, מר שטן, מר חובב-עינויים, מר טירן, מר חתולאי – השמות שריד נותן לסוהרים באוברן סטייט מוכיחים שבעיניו הם היו מסורים ללא רחם לגרימת כאב. הכללים בכלא רבים, ואי ציות תמיד גורר הצלפה. "בכנסייה עלינו להביט ישר בכומר ולא להתחיל להסתכל מסביב. אסור לנו לומר מילה או להסתכל על המפקחים... אסור לסחור אחד עם השני". אחת ההתמרדויות הראשונות של ריד מתרחשת לאחר שהוא זורק חתיכת בשר שהוא אינו רוצה. הסוהר מורה לו להרים את האוכל וחובט באלה בראשו של ריד. "המפקחים מרשים לכם להרביץ לנו בראש ולשבור לנו את הגולגולת?", שואל ריד, ולפתע מתפרץ. "הידיים הרודניות שלך גרמו לי מספיק סבל". ריד שולף סכין (אני מתאר לעצמי שהוא החביא אותו ככלי להגנה עצמית), ורק כשסוהר אחר מכוון אליו אקדח ואחד הכמרים מתערב, הוא מסכים להניח את הנשק. זו אינה הפעם הראשונה או האחרונה שריד נשלח לבידוד.

ציור קיר של צעיר שחור אזוק, ברייטון

"אזוק", ציור קיר בעיר ברייטון, אנגליה. תצלום: גרי נייט

במקרה הזה, כמו במקומות אחרים בספר, הזיכרונות של ריד מפסיקים בבת אחת להישמע לי כמו תיאור מרוחק. ההסלמה המפחידה הזו מעוררת בי זיכרונות כואבים. ימים ספורים אחרי גזר הדין שלי, לאחר שבמשך מספר רגעים סירבתי לעבור לאגף אחר, נגעתי בזרועו של סוהר. זו הייתה אמורה להיות מחוות הסכמה שמשמעותה "בסדר, אני בא". בתגובה הוא הצמיד אותי בכוח לקיר, אזק אותי וגרר אותי במורד גרם מדרגות. נזרקתי לבידוד על תקיפת סוהר – ולא בפעם האחרונה.

בעמודים האחרונים של זיכרונותיו ריד מתאר את מגוון העינויים שעבר בכלא – בנוסף לבידוד, שגובה מהאסיר מחיר כבד מאין כמוהו. כפי שציין בריטי שבחן את מערכת הענישה האמריקנית כשעוד הייתה בחיתוליה, לפני קרוב ל-200 שנה, "השוט מסב כאב מידי, אך הבידוד נוטע בלב אימה תמידית". כל אחד מתיאוריו הקצרים של ריד הוא כתב אישום כנגד שיטת ענישה שלא רק פוצעת את הגוף, אלא משפילה את הנפש כמה שיותר: "המחבר נכבל בשלשלאות ונקשר", "המחבר נאזק ונכבל לחבית", "המחבר נכבל בעול ברזל", "המחבר נקשר ב'מקלחת'", "המחבר עם כובע ברזל לראשו", ו"המחבר נכבל למשטח קשירה בגפיים מפושקים". השיטות האלה לא הוסתרו מהציבור. מאמר ב-Harper's Weekly מ-1858 תיאר את מותו של אסיר ב"אוברן סטייט" במקלחת, תחת זרם מים בלתי פוסק, שיטה שהייתה גרסה מוקדמת של עינוי ה-waterboarding (שבמהלכו שופכים מים על פנים מכוסות בבד כדי לדמות חוויה של טביעה). ריד כותב שכאשר הוא יעמוד בפני האל הוא יראה לו כיצד "האנשים שהיו עשויים לעזור לי היו אלה שהרסו אותי... התפילות שאמי הטביעה בשפתיי נשטפו ונמחקו בזרם המים של המקלחת".

לפני שחרורו מהכלא ב-1863, כמו רבים מהאסירים המשוחררים בימינו, ביקש ריד חנינה שתשיב לו את זכויותיו האזרחיות (הוא חזר לכלא ב-1864 ושוחרר שוב שנתיים לאחר מכן). בניגוד לרוב המושלים בימינו, סמואל ג'. טילדן נעתר לבקשתו. הוא נתן לו חנינה ב-1876, אבל מאז נהיה קשה יותר להתחקות אחר קורותיו של ריד – מלבד המכתבים ששלח ל-House of Refuge ב-1895. האם הוא תכנן להמשיך או לשכתב את ספר זיכרונותיו, שמגיע לסיומו ב-1858? כפי שכותב קיילב סמית, התשובה אינה ידועה לנו, "לפחות נכון לעכשיו".

ריד הותיר אחריו תיאור פואטי וצורב שמאלץ את הקוראים להרהר במחזה הנמשך עד ימינו: בני אדם הכלואים מאחורי סורגים במערכת הנחושה לשבור אותם. הוא מתאר את עצמו כ"אדם רדוף", וזיכרונותיו אמורים לרדוף את כולנו כיוון שהם חושפים בפנינו תהליך שנועד, ביסודו, לבזות בני אדם, יהיו צבע עורם ופשעיהם אשר יהיו, ולרדד אותם עד אפסיות – לגזול מהם את היכולת להפיק תועלת מחיי חירות. התנאים והיחס שעדיין רווחים בבתי הכלא האמריקנים, היו קיימים עוד לפני שדמם של 600,000 איש נשפך במלחמת האזרחים במאבק לחיסול מוסד משונה ואכזר. אל לנו לזלזל בגודל האתגר הבהול שניצב בפנינו כעת: לחולל שינוי מהותי במוסד אכזרי נוסף.

 

רג'ינלד דווין בֶּטְס ׁ(Reginald Dwayne Betts) חיבר את A Question of Freedom ופרסם את אסופת השירים Bastards of the Reagan Era. הוא תלמיד שנה שלישית בבית הספר למשפטים של ייל.

כל הזכויות שמורות לאלכסון

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רג'ינלד דוויין בֶּטְס, Atlantic.


תגובות פייסבוק