בלי לשבור את הראש

מה ציידים-לקטים יכולים ללמד אותנו על עבודה, זמן ואושר?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני חודשים אחדים נקלעתי לוויכוח ארוך עם עמית על המקור של "Sunday scaries" ("בהלת יום ראשון"), שטף החרדה שרבים מאיתנו חשים עם שוך סוף השבוע ובהתקרב שבוע העבודה החדש. הוא אמר שהאשם ברור והצביע על התערובת השוחקת שמאפיינת את הקפיטליזם בשלב המאוחר שלו, תערובת של מתח הישגי וחוסר ביטחון בעבודה. אלא שהקפיטליזם קיים גם בימי שני עד שבת, אז למה יום ראשון גורם לחרדה באורח חריף וייחודי כל כך?

כשאנו נתונים בהשפעת צורת החשיבה המכוונת לפרודוקטיביות, אנחנו יצורים שעוסקים באופטימיזציה של הזמן ושל התוצאות, ממוקדים בהוכחת העמלנות שלנו בפני העולם, ובעיקר בפני עצמנו

חשבתי שהסיבה העמוקה יותר לחרדה הזאת עשויה להיות קשורה לפסיכולוגיה המודרנית של הזמן. תחשבו על עובד בן המאה ה-21 כמי שזמינות לו שתי צורות חשיבה: חשיבה מוכוונת פרודוקטיביות,  וחשיבה מוכוונת פנאי. כשאנו נתונים בהשפעת צורת החשיבה הראשונה, אנחנו יצורים שעוסקים באופטימיזציה של הזמן ושל התוצאות, ממוקדים בהוכחת העמלנות שלנו בפני העולם, ובעיקר בפני עצמנו. בצורת החשיבה המוכוונת לפנאי, התיפוף המתמיד בראש שוכך, ומאפשר לנו לצפות בסרט או לשתות כוס יין בלי לחשוב על האופן שבו ההתנהגות שלנו עלולה להשפיע על שמנו הטוב או על חוות הדעת של האחראים עלינו בעבודה. במשך שעות אחדות בשבוע, ביום ראשון בערב, מתנהל מאבק פסיכולוגי בין שתי נקודות המבט הללו. רגש אשמה על עצלות איטית ששקענו בה זה עתה מתחיל לעשות את שלו, ואופן המחשבה העוסק ביצרנות נכנס לפעולה, כך שאופן המחשבה שעניינו פנאי מפנה את מקומו ללחץ של יום העבודה.

גולף, פנאי

ריכוז רגוע בסוף השבוע. תצלום: Bermix Studios

אילו רק יכולנו לנווט את חיינו המפוצלים בקלות חסרת מהמורות – אבל האם יתכן שנינוחות אינה מה שרובנו רוצים? ב-2012, ג'ון פ. רובינסון (Robinson), סוציולוג מאוניברסיטת מרילנד, בחן סקרי אושר וסקרים על ניצול הזמן שנערכו במשך יותר מ-40 שנה, שאלונים שבהם אמריקנים נשאלו באיזו תדירות הם חשים "נדחקים" או שיש להם "עודף זמן". שלא במפתיע, הוא הגיע למסקנה שהאנשים המאושרים ביותר הם קבוצת ה"אף פעם/אף פעם" – כלומר אלו שאמרו שרק לעתים נדירות הם מרגישים נדחקים או משועממים, מה שלא אומר שהם אמרו שהם נינוחים. סדר היום שלהם תאם את רמת האנרגיה שלהם, והעבודה שהם עשו דרשה מהם את תשומת לבם, אך לא כילתה אותה עד תום. במאמר ב"Scientific American" שבו הוא סיכם את מחקרו, רובינסון הציע נוסחה לאושר, נוסחה שיש בה ממד בולט של מתח: "אושר פירושו להיות דחוק בדיוק במידה מספקת".

למרות הכותרת שהתמקדה בעניין האושר, התובנות המפתיעות ביותר של רובינסון נגעו לאי-הנחת של האמריקנים. אנחנו אמנם מתלוננים כל העת על סדר היום הדחוק שלנו, אבל מה שנראה כאיום העיקרי על שמחת החיים הוא היעדרו המוחלט של סדר יום. מי שהיו פחות מאושרים באורח מובהק מאלו שחשו דחוקים בדיוק במידה הנכונה, כך הוא אמר, הם אלו שיש להם שפע של זמן עודף. רובינסון גילה, כפי שהראו גם מחקרים אחרים על מקום העבודה, שאמריקנים חשים מצוקה גוברת כשהם אינם שקועים במשימות, בין אם אלה משימות בתשלום ובין אם משימות אחרות. ובתחתית הדירוג הזה, תחת הסיווג "רמת היעדר אושר שאין לה אח ורע" נמצאו אלו שסבלם עלול להישמע מוזר: אנשים שעל אף שהם חשים כמעט תמיד שהם אינם כפופים ללוח זמנים, מרגישים דחוקים כמעט בכל רגע. אלו ממדיה של האומללות הפסיכולוגית של אדם לא מוכוון, שעבורו הצורך הדחוף להתגבר על בטלה – למצוא מטרה – הופך למקור למתח וחרדה. המצב הזה ("תמיד/תמיד" במונחי רובינסון) נראה בעיניי כחרדה המשונה מכל: לסבול מ"בהלת יום ראשון" בכל ימות השבוע.

מניין בא בעצם הצורך המשונה להרגיש עסוקים, להרגיש שהזמן מובנה, אפילו כשאנחנו שרועים על הספה באחר צהריים של סוף השבוע? האם הוא רשום בדנ"א שלנו, או שמא הוא המצאה של התרבות המתועשת, בדיוק כמו סיכות משרדיות ושבבי מחשב?

מניין בא בעצם הצורך המשונה להרגיש עסוקים, להרגיש שהזמן מובנה, אפילו כשאנחנו שרועים על הספה באחר צהריים של סוף השבוע? האם הוא רשום בדנ"א שלנו, או שמא הוא המצאה של התרבות המתועשת, בדיוק כמו סיכות משרדיות ושבבי מחשב? כדי להשיב על השאלה הזאת, יהיה עלינו להבין את המרקם של החיים האנושיים במשך רוב ההיסטוריה, לפני שהציוויליזציה ושבוע העבודה הפכו לחלק עיקרי מתמונת חיינו. נצטרך שצופה-משתתף בן זמננו יחיה בקרב ציידים-לקטים ויחווה את היחס שלהם לעבודה, לזמן ולשמחה.

רכבת תחתית, ניו יורק, רציף

בוקר בניו יורק: הלחץ להגיע בזמן, להתחיל לייצר, להצדיק את קיומך. תצלום: סטיבן מק'פאדן

האנתרופולוג ג'יימס סוזמן (Suzman) עשה משהו כזה, בערך, כשהוא הקדיש כמעט 30 שנה לחקר ה"בושמנים", בני ה-Ju/’hoansi, שבט שחי באורח מבודד בנמיביה ובבוטסואנה עד סוף המאה העשרים, אז התערבויות למיניהן מצד הממשלות המקומיות הרסו את אורח חייהם. בספרו החדש, Work: A Deep History, From the Stone Age to the Age of Robots ("עבודה: היסטוריית עומק, מתקופת האבן ועד לתקופת הרובוטים"), סוזמן מתאר את ה- Ju/’hoansiשל פעם כבריאים ובעלי מצב רוח משופר, שמחים לעבוד מעט ככל האפשר ובאורח לא מקרי גם מתגלים כרבי המצאה בכל הקשור לעיצוב מנהגים שמונעים תחרות או שאיפה לסטטוס חברתי. סוזמן משלב מחקר אנתרופולוגי קפדני עם תובנות מתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, ושואל כיצד קרה שאנחנו מוצאים את עצמנו דחוקים יותר – וככל הנראה פחות מאושרים – מאותן קהילות קטנות שמהן התפתחה הציוויליזציה. אם יש דרך טובה יותר להתמודד עם ההבטחות והלחצים של המודרניות, אולי בני ה-Ju/’hoansi יכולים להאיר את דרכנו.

סוזמן מעיר שעבודה היא מה שמבדיל אורגניזמים חיים, ובעיקר בני אדם, מחומר חסר חיים: "רק יצורים חיים מחפשים באורח פעיל אנרגיה וגם לוכדים אותה באורח ספציפי כדי לחיות, לגדול ולהתרבות". אלא שההיסטוריה בת מיליון השנה של הקוטב הנגדי של העבודה, הפנאי, היא המקום שבו יש לחפש את המפתח לייחוד את המין האנושי – את תולדות הקדמה המופלאה שלו, ואת אי-הנחת שככל הנראה ליווה את הצעדים הללו שהמין האנושי עשה.

ככל שאנו יכולים לדעת, אבותינו בני ה-Australopithecus, שחיו לפי כ-2.5 מיליון שנה, דמו מאוד לפרימטים המודרניים, כגון השימפנזים, שמבלים כשמונה שעות ביום בחיפוש מזון ובאכילה. תוך כדי שהם לועסים ומעכלים את הציפה הגסה, הענפים והשורשים שהם מלקטים, גורילות ושימפנזים ישנים במשך 9 עד 12 שעות. שגרה כזאת אינו מותירה הרבה שעות של אור יום לפעילויות פנאי שדורשות אנרגיה רבה יותר מאשר ניקוי הפרווה בעצלתיים.

האש מאפשרת לנו לאכול יותר קלוריות בפחות זמן וגם לשמר את הקלוריות הללו בגופנו. האש אפשרה לאבותינו לרדת מהמצעים שלהם בצמרות העצים ולישון היטב על הקרקע. תוספת של שנת חלום (REM) חידדה את זיכרונם ועזרה להם להתמקד

האש שינתה את הכול. האנתרופולוגים אינם יודעים בדיוק כיצד רתמו לראשונה בני האדם את האש לשימושם לפני כמיליון שנה, אך ברור כיצד האש עיצבה את האדם. האש מרככת את הבשר ואת הירקות, וכך תורמת תהליך של קדם-עיכול, ומאפשרת לנו לאכול יותר קלוריות בפחות זמן וגם לשמר את הקלוריות הללו בגופנו. על ידי הרתעת טורפים, האש אפשרה לאבותינו לרדת מהמצעים שלהם בצמרות העצים ולישון היטב על הקרקע. תוספת של שנת חלום (REM) חידדה את זיכרונם ועזרה להם להתמקד. האש גם אפשרה לבני האדם לפתוח מוח ענק, צמא לאנרגיה, שצורך כחמישית מן הקלוריות שלנו, חלק יחסי הרבה יותר גודל בהשוואה למה שצורכים מוחותיהם של פרימטים אחרים.

מדורה, אש

כך החל שחר של עידן חדש למין האנושי. תצלום: בנג'מין דה-יאנג.

על ידי הגדלת המוח שלנו והרחבת הזמן הפנוי שלנו, האש הציתה את היכולת של המין האנושי לחוות שעמום, להשתעשע, לפתח מלאכות וגם לפתח אמנות. וממה שיש ביכולתנו להבחין, אבותינו ההומו סאפיינס נהנו מאוד ממתנת הזמן הפנוי.

במשך היום הם יצאו להליכה עם ילדיהם כדי ללמד אותם לקרוא את היריעה של המדבר ולגלות בה עקבות של בעלי חיים. אבל הם גם ישבו להם בנחת, ריכלו ופלרטטו. בערבים ליד המדורה, הם נהגו לשיר, לרקוד ולספר סיפורים

בני ה-Ju/’hoansi בילו בממוצע 17 שעות בשבוע בחיפוש מזון – 2,140 קלוריות ביום – והקדישו 20 שעות נוספות לביצוע מטלות, כפי שסוזמן גילה מעיון במחקרים אתנוגרפיים אחרים וכן ממחקר מקורי שלו. כך נותר בידיהם הרבה יותר זמן מנוחה מאשר יש לעובד ממוצע במשרה מלאה בארצות הברית, שמבלה 44 שעות בשבוע בביצוע עבודה – וזאת בלי למנות עבודה במשק הבית וטיפול בילדים. בזמן הפנוי הזה, ה- Ju/’hoansi שוטטו להם במשך מאות שנים, חופשיים להפליא מן הצורך הדוחק למלא את הזמן שלהם בפעילויות שהם היו מסווגים כ"פרודוקטיביות" (או אם תרצו גם הרסניות). במשך היום הם יצאו להליכה עם ילדיהם כדי ללמד אותם לקרוא את היריעה של המדבר ולגלות בה עקבות של בעלי חיים. אבל הם גם ישבו להם בנחת, ריכלו ופלרטטו. בערבים ליד המדורה, הם נהגו לשיר, לרקוד ולספר סיפורים. אנתרופולוג שחקר שבט אחר של ציידים-לקטים, בני ה-Hadza מצפון טנזניה, תיאר בשנות ה-60 של המאה שעברה את בני השבט כמהמרים על דברים פעוטי ערך, שימיהם מלאים בעיסוק ספציפי: משחקי מזל שבהם הם זוכים בחיצים ומפסידים אותם.

אז איך עברנו מן העולם ההוא לתרבות שבה הפנאי קיים רק למען העבודה – תרבות שבה פעילויות שנעשות בזמן של פנאי (כמו שימוש במדיה חברתית) טובלות במדדי ביצועים, ומשחקי ילדוּת (כמו ספורט קבוצתי) הפכו לאמצעים לשיפור קורות החיים? סוזמן אינו משיב על השאלה הזאת באורח מסודר ביותר. אך הדיון שלו שופך אור, ברמת המקרו, על מה שאותה בהלת יום ראשון מאותתת עליו ברמה האישית: שהחיים המודרניים מקשים על האמריקנים להרפות ולשכוח את העבודה שלהם.

סוזמן מפנה את תשומת הלב לטבעה המשתנה של העבודה. הוא מסתמך על כתביו של הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים (Durkheim), שהצביע על הבדל מכריע בין חברות "פרימיטיביות" וחברות מורכבות, הבדל המכונה "interchangeability" ("האפשרות להחליף בין דברים"). ציידים-לקטים, ראשי שבט ושמאנים יכלו לעבוד גם כמלקטי מזון וכציידים, ואכן עשו זאת. תפקידים חופפים שימרו תחושה חזקה של קהילתיות, שחוזקה על ידי מנהגים ודתות שטשטשו הבדלים בין חברי קבוצה שנבדלו זה מזה מבחינת כוח, מיומנות ושאיפות. פירושה של עבודה משותפת היה ערכים משותפים.

נמיביה, ילידים, חיצים, ציידים לקטים, סאן

הכול מוכן ליום העבודה של צייד-לקט בן Ju/’hoansi: קצר, יעיל ולטובת כולם. תצלום: הריברט בכן

עם התפשטות ההתמחות, ועם התמורה שניתנה על ביצועים מעולים, התגבש פולחן של תחרות: בעלי ההישגים הגבוהים האמינו שהם יכולים וגם אמורים תמיד לעמול קשה יותר כדי לקבל העלאה גדולה יותר במשכורת, להשיג בית גדול יותר, לזכות בכבוד גדול יותר, או בהזדמנות מופלאה יותר

אלא שבכלכלות מתועשות, עורכי דין אינם ממלאים את מקומם של מנתחי מוח, וסמלים בטירונות אינם קוצרים חיטה – והעבודות השונות שאנשים עושים, הדורשות מיומנויות שונות, מניבות תמורה כספית שונה (ולעתים קרובות שונה באורח קיצוני). עם התפשטות ההתמחות, ועם התמורה שניתנה על ביצועים מעולים, התגבש פולחן של תחרות: בעלי ההישגים הגבוהים האמינו שהם יכולים וגם אמורים תמיד לעמול קשה יותר כדי לקבל העלאה גדולה יותר במשכורת, להשיג בית גדול יותר, לזכות בכבוד גדול יותר, או בהזדמנות מופלאה יותר. אם פעם, שעות המנוחה חיכו לאדם העובד, הרי שכעת מה שמחכה לו הוא חוסר מנוחה. מודוס הפרודוקטיביות עלה ופרח – ויתכן בהחלט שמגיע לו קרדיט (יחד עם המזל) על כמעט כל הקדמה המדעית ועל ההמצאות הטכנולוגיות. אך המודוס הזה גם אשם במה שדורקהיים כינה "מחלה של שאיפה אינסופית", שבינתיים גילינו שהיא מחלה כרונית. בסקר שערך לאחרונה מרכז המחקר פיו, ובו נשאלו הנבדקים על סוד האושר, רוב האמריקנים, בני כל הגילים, הציבו "משרה או קריירה שנהנים ממנה" מעל נישואין, ילדים או כל סוג של מערכת יחסים עם מחויבות. הקרייריזם ולא הקהילה היא המפתח לחיים מאושרים.

יתכן שתאמרו שלצורת המחשבה המכוונת לפנאי מעולם לא היה סיכוי. אלא שסוזמן מדגיש שינוי מהותי נוסף שאירע, ושעשוי להסביר זאת: היחס שלנו לזמן, וספציפית לעתיד. קבוצות קטנות של ציידים-לקטים באקלים טרופי לא נהגו לאחסן מזון ליותר מיום אחד, אלא לעתים נדירות, כך לפי סוזמן. ה- Ju/’hoansi סמכו על השפע שבסביבתם הטבעית, ועבדו כדי לענות על הצרכים המוחלטים שלהם, ולאחר מכן נעצרו כדי לנוח, במקום לתכנן לעתיד.

בימינו, הערכים האמריקניים הפחות שנויים במחלוקת – חשיבותה של נחישות, התקווה להתקדמות, החלום על מוביליות חברתית – מניחים שהעתיד משתנה תמיד ושהנטייה שלנו היא תמיד לקוות לטוב יותר. בינתיים, מחשבות שליליות באורח מופרז ביחס לעתיד הם המאפיין הנפוץ ביותר של הפרעות חרדה

בהשוואה לכך, הציוויליזציה המודרנית היא מקדש לעתיד. התפנית אירעה במהפכה החקלאית, שהכפיפה את בני האדם למחזורים אשר יצרו פער של חודשים רבים בין שתילה או זריעה ובין קציר ואסיף. והתפנית נמשכה עד עליית העולם הפיננסי. אלא שההתקבעות על העתיד כיום מרחיקה הרבה מעבר למחזורי היבול ולהלוואות לטווח ארוך. ההתקבעות על העתיד שוכנת בלבה של התפישה שלנו ביחס לחינוך ולפיתוח תאגידי, שמניחה שתלמידים ועובדים צעירים ישמחו לבלות עשרות שנים בטיפוח מיומנויות שהם יקבלו עליהן תמורה רק שנים לאחר מכן. בימינו, הערכים האמריקניים הפחות שנויים במחלוקת – חשיבותה של נחישות, התקווה להתקדמות, החלום על מוביליות חברתית – מניחים שהעתיד משתנה תמיד ושהנטייה שלנו היא תמיד לקוות לטוב יותר. בינתיים, מחשבות שליליות באורח מופרז ביחס לעתיד הם המאפיין הנפוץ ביותר של הפרעות חרדה, הפוגעות בכמעט 20 אחוז מהאמריקנים.

ברמה המצטברת, ציפיות גבוהות ביחס לעתיד בהחלט הפכו את העולם למקום טוב יותר. למרות התלונות החוזרות מצד אנשי המאה ה-21, הציוויליזציה המודרנית יצרה דברים רבים שיש לנו סיבות מצוינות להודות עליהם. מעבדי מזון, אפליקציות תשלומים וחתלתולים באינטרנט; חיסונים ואספירין; מנורות חימום וכפפות חמות; אמזון, סבון ידיים, מיזוג אוויר – אלו לפחות חלק מהדברים החביבים עלי ביותר. אך ברמה האינדיבידואלית, סוזמן מציע הבטחה מרתקת שלפיה לבני ה-Ju/’hoansi יש משהו ללמד את אלו מאיתנו שמוחותיהם הסתחררו מן המערבולת המבלבלת של הציוויליזציה.

מסתבר שאפילו הציידים-הלקטים שהיו מוכוונים להווה, נאלצו לפתח אסטרטגיות קהילתיות כדי להתמודד עם הכוחות המניעים לעבודת-יתר – הקנאה בגלל סטטוס חברתי, חוסר השוויון, מחסור. כשצייד מבני ה-Ju/’hoansi היה חוזר עם בעל חיים גדול שעלה בידיו לצוד, השבט ראה בכך סכנה שכן הוא עלול לחשוב שיכולתו כצייד מציבה אותו מעל לאחרים. "איננו יכולים לקבל את זה", אמר אחד מבני השבט. "אז אנחנו תמיד מדברים על הבשר שלו כחסר ערך. כך אנחנו מצננים את לבו והופכים אותו לעדין". הנוהג הזה נוגע בקרב החוקרים כ"העלבת בשר הצייד".

מדורה, בושמנים, סאן, ביחד, מזון

יש מה ללמוד מהם: בני סאן (Ju/’hoansi) ליד מדורה. תצלום: מריו מיקליש

כדי להגן על הפנאי נדרשת עבודה. בעוד שהקדמה תלויה בכך שנפנה את תקוותינו לעבר עולם שעדיין אינו קיים, הרי שמי שאינם יכולים להפסיק לתכנן לעתיד נידונו לעמול עבור חיים שהם לעולם לא יחיו באורח מלא

לא היה זה המנהג היחיד שביקש לבלום תחרות על סטטוס ולמנוע ריכוז של הכוח, שני גורמים מובהקים של הפרת היציבות. השבט גם "התעקש שהבעלים עצמם של הבשר, האדם שהוטל עליו לחלק אותו, לא יהיה הצייד, אלא האדם שהיה הבעלים של החץ שהרג את בעל החיים", כך כותב סוזמן. על ידי מתן פרס למי שתרם את החץ, אדם כמעט אקראי, בני ה-Ju/’hoansi הפעילו בלמים ואיזונים על הציידים המוכשרים ביותר שלהם, כדי להגן על השוויוניות של הקבוצה. תוצאה מבורכת של הגישה הזאת הייתה ש"הקשישים, קצרי הראייה, בעלי הרגל הפגועה והעצלים זכו להזדמנות להיות מרכז תשומת הלב, מדי פעם".

כשקראתי על האסטרטגיות הללו, עלו בי מספר תחושות בעת ובעונה אחת. נדהמתי מהמקוריות רבת הדמיון שבהן, וגם מן הרעיון לפי מגחיכים הישגים יוצאי דופן. וגם חשתי דאגה שמא חוסר היכולת שלי לדמיין את עצמי טורח עד כדי כך כדי להגן על הרמוניה של פנאי רוגע פירושה שהמוח שלי סבל משנים רבות מדי של הכוונה לפרודוקטיביות, ומיותר מדי ערבי יום ראשון עם עקצוץ של חרדה. אך מה שהמסע של סוזמן אל עברו של המין האנושי מגלה הוא שהפנאי מעולם לא היה ברירת המחדל הזמינה שיתכן שאנו מדמיינים, אפילו בתרבויות הנינוחות ביותר. המחיר הפסיכולוגי של הציוויליזציה, הנגע בדמות אותה "בהלת יום ראשון" והלקח של בני ה-Ju/’hoansi – חוברים יחד לתובנה ששווה לקחת ברצינות: כדי להגן על הפנאי נדרשת עבודה. בעוד שהקדמה תלויה בכך שנפנה את תקוותינו לעבר עולם שעדיין אינו קיים, הרי שמי שאינם יכולים להפסיק לתכנן לעתיד נידונו לעמול עבור חיים שהם לעולם לא יחיו באורח מלא.

דרק תומפסון (Thompson) הוא כותב קבוע ב"אטלנטיק". הוא כותב על כלכלה, טכנולוגיה ומדיה. הוא מחבר הספר Hit Makers, ומנחה הפודקסט Crazy/Genius

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: בני סאן Ju/’hoansi בשעת שקיעה בדיונה בנמיביה. תצלום: קרסטין גאייר, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דרק תומפסון, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בלי לשבור את הראש

01
Miron A

מאמר מרתק עם מסקנה מעורפלת..
ולגבי הרובוטים, אמר כבר נורברט וינר ב 1948 "עולם העתיד יהיה מאבק תובעני נגד המוגבלויות של האינטליגנציה שלנו, ולא ערסל נוח שבו נוכל לשכב ולהמתין שהעבדים הרובוטים ישרתו אותנו"