בלי עבר, בלי עתיד, בלי פרצוף

הם אינם זוכרים מי הם, הם נעלמים לימים, לשבועות, לתמיד. האם מדובר בתגובה ללחץ? בהגנה עצמית של המוח? או שמא בהתחמקות מחושבת היטב?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הדחף לברוח היה מידי ובהול. ברגע שהיא ראתה את פני בעלה, סוזי קמה מהשולחן ופנתה ללכת. היא ציוותה על עצמה לעצור. היא אפילו אמרה את המילה בקול: "עצרי!", אבל כשהתפרצה מבעד לדלת המסעדה החוצה, אל תוך הלילה, היה לה ברור שמשהו עמוק אינו כשהיה.

זה היה יום סתווי חביב כל כך. סוזי (שם בדוי) יצאה לשוט לא הרחק מחופי קליפורניה עם בעלה, בנה וחבר של בנה, ולאחר מכן כולם ישבו לאכול ארוחת ערב במועדון היאכטות המקומי. באמצע הארוחה, השיחה קיבלה גוון אפלולי. הם החלו לדבר על אביה של סוזי – נושא שגרם לה אי נוחות רבה. "הוא היה אלכוהוליסט אלים", היא אומרת, "שהזיק למשפחה שלנו בכל דרך אפשרית, כולל ניסיון לרצוח את אימנו מול עינינו". אמהּ התגרשה ממנו כשסוזי הייתה בת שש, אבל הוא המשיך לרדוף אחריהם, וכתוצאה מכך ילדותה התנהלה בצילו המאיים. היא ראתה בכך נושא פרטי, וזעמה כשבנה דיבר עליו בפני חברו. "משהו מתפוצץ לי במוח", היא מסבירה, "ואני מתלהטת מבחינה רגשית, מאפס למאה". מדובר בשבירה מידית.

סוזי סובלת מתסמונת שנויה במחלוקת המכונה "פוגה דיסוציאטיבית" (Dissociative Fugue) שהיא תת סוג של אמנזיה דיסוציאטיבית. כל התסמונות הדיסוציאטיביות מפצלות במידת מה את זהות הסובלים מהן, ואמנזיה דיסוציאטיבית עלולה לגרום גם לאובדן זיכרון הקשור לחוויות טראומטיות.

היא הייתה מוצאת את עצמה לפתע על החוף או בפארק, בלי שהיה לה מושג איך הגיעה לשם

שני סימפטומים עיקריים מבדילים את הפוגה מהפרעות דיסוציאטיביות אחרות. ראשית, הפוגה קוטעת או אפילו מוחקת את תחושת העצמי והזהות האישית של אנשים. "בזמנים כאלה", אומרת סוזי, "אני לא מי שאני כעת". שנית, אנשים מרגישים דחף בלתי נשלט להימלט, כאילו חייהם תלויים בכך (המילה 'פוגה', fugue, פירושה 'בריחה'). סוזי, אישה באמצע שנות החמישים לחייה, חוותה את  התופעה לראשונה בגיל 17, אז ברחה מהבית ו"הגיעה" לרחוב ללא מוצא שלא הכירה. הרופא שלה, שנדהם, נתן לה תרופות נגד אפילפסיה, אבל התופעה לא נעלמה: היא הייתה מוצאת את עצמה לפתע על החוף או בפארק, בלי שהיה לה מושג איך הגיעה לשם. ההתקפים התרחשו בדרך כלל בעקבות מצב של עימות עם אדם אחר.

יכטה, ים, ספינה, ספינת מפרש

"אבודים בים", תצלום: לאנס אספר

סוזי אינה נוהגת לצעוד מרחקים, אבל באותו ערב במועדון היאכטות, היא יצאה למסע של קילומטרים, כשלרגליה נעלי היאכטה הקלילות שלה. אנשים הסובלים מפוגה דיסוציאטיבית מסוגלים להיזכר בחלק מהאירועים שקרו להם. עבור סוזי, חלקים גדולים מאותו ערב ומיום המחרת נותרו עלומים, אבל היא זוכרת שנמשכה אל החוף, ושהיא חשבה לישון שם, תחת כיפת השמיים – עד שגבר בסירה סמוכה קרא לה והבהיל אותה. אז היא המשיכה ללכת. "שום דבר לא נראה מוכר. לא הצלחתי לזהות דבר, אבל איכשהו ידעתי שהייתי שם כבר אלף פעמים". לבסוף היא ראתה מלון ושכרה חדר. היא לא הצליחה לישון בלילה. "למחרת, הייתי עוד יותר מבולבלת. אני זוכרת שאנשים אכלו ארוחת בוקר במלון, אבל לא עלה בדעתי לאכול. לא אכלתי כל היום. רק שוטטתי".

בטלפון שלה התקבלו עוד ועוד הודעות מבנה, כ-15 הודעות, שבהן ניסה לברר איפה היא. כשהיא אינה בהתקף, היא מוקירה את מערכת היחסים עם בנה, אבל באותם רגעים, זה היה "כאילו שמערכת היחסים טובעת באגם, ואני מהלכת על החוף, בלי להבין מה קורה". במהלך התקף, היא מוסיפה, "איני יודעת מי אני. אני לא אימא, אני לא שום דבר. אני באמת חושבת שיכולתי להפוך לחסרת בית ולא לחשוב על זה. יכולתי להמשיך להתהלך ולהיות מאושרת לגמרי".

איש אינו יודע עד כמה נפוצה הפוגה הדיסוציאטיבית. קולין רוס, פסיכיאטר ומומחה לטראומות נפשיות, המתמחה בהפרעות דיסוציאטיביות, אומר כי בין אלפי מטופליו, היו רק מקרים ספורים של אנשים שבאמת סבלו מפוגה.

בין הסובלים מההפרעה יש מי שאינם יוצאים מהעיר, אחרים בורחים למדינות אחרות – במכוניות, בסירות, על אופניים, ברכבות. ויש מי שחצו אוקיאנוסים

הפסיכולוגים יודעים כי פוגות מופיעות בתרבויות בכל העולם, ושהן פוגעות בדרך כלל האנשים בגיל 20-30, אם כי התסמינים עלולים להופיע עוד קודם, אפילו בילדים בני שמונה. רבים מאלה "חוזרים לעצמם" בתוך ימים או שבועות, אם כי ישנם מצבי פוגה הנמשכים שנים ואפילו עשרות שנים. ובעוד שבין הסובלים מההפרעה יש מי שאינם יוצאים מהעיר, אחרים בורחים למדינות אחרות – במכוניות, בסירות, על אופניים, ברכבות. ויש מי שחצו אוקיאנוסים.

אך בעוד שבריחה מהבית עשויה להיות טראומטית, ההשפעה הפסיכולוגית המטרידה ביותר של הפוגה היא האופן שבו היא מוחקת את זהותו של האדם. קחו למשל את ג'ואן, אישה מאוקלהומה שטופלה אצל רוס. בוקר אחד, בחודש ספטמבר 2001, ג'ואן, שהייתה אז בשנות השלושים לחייה, התעוררה בחדר בבית מלון באלבוקרקי שבניו-מקסיקו, בלי שהיה לה מושג איך הגיעה לשם. מפחיד מזה: היא אפילו לא זכרה את שמה או פרט כלשהו על עברה, וכשפתחה את ארנקה כדי לחפש רמזים על עצמה, היא גילתה רק חפצים חסרי תועלת כמו סוכריות וקרם. היא נמלאה חרדה ועלתה על אוטובוס העירה, בתקווה למצוא משהו שיראה לה מוכר. זה לא קרה, ולבסוף היא הלכה למשטרה, אף שלא היה לה מושג מי היא.

ניו מקסיקו, מדבר, מחסה

מחסה ארעי במדבר בניו מקסיקו. תצלום: פואד מנגולי

המשטרה הצליחה לגלות שהיא מטולסה, הרחוקה עשר שעות נסיעה משם, אבל כשמשפחתה באה לאסוף אותה, הם נראו בעיניה זרים. היא הוטרדה במיוחד מכך שאינה מזהה את ריח הגוף של בנה התינוק. ג'ואן לא זכרה שברחה מטולסה, ורוס נאלץ להסתמך על דברי אמהּ כדי לשחזר את מה שקרה לה. התברר שג'ואן סובלת מלחץ קיצוני. יש לה שלושה ילדים, שניים מהם מתחת לגיל שלוש, והתינוק בן ארבעת החודשים לא היה מתוכנן. המשפחה סבלה ממצוקה כלכלית. בעלה של ג'ואן לא הצליח למצוא עבודה, ולאחרונה אושפז בגלל מחשבות פסיכוטיות, ובהן התשוקה לחנוק את התינוק. לאחר מכן הוא ניסה להתאבד.

ג'ואן עצמה ניסתה לשים קץ לחייה, כשהותירה את מנוע המכונית פועל במוסך הביתי הסגור. היא התעשתה, אבל לא חוותה הקלה. במאמר שכתב על ג'ואן, מציין רוס: "היא חשבה שיש לה שלוש ברירות כדי לצאת מהמצוקה: בעלה חייב למות, היא חייבת למות או שהיא חייבת לעזוב. כל שלוש האפשרויות לא היו מציאותיות". הפתרון היחיד עבורה היה להפסיק להיות ג'ואן, כלומר לאבד את זהותה – כך שלא "היא" ברחה מהבית.

מרבית קורבנות הפוגה חווים מצבי לחץ ומתח קשים לפני שהם נשברים, בדרך כלל כתוצאה מאלימות (מלחמה, אלימות מצד בן הזוג, אלימות מינית) או בעיות כלכליות (פשיטת רגל, אובדן עבודה)

ג'ואן לא ישנה כל הלילה לפני הבוקר שבו עזבה, היא סבלה מכאבי ראש קשים והחלה לבכות. היא לא רצתה להגיע כך לעבודה, ובדרכה לשם חלפה על פני הירידה המתאימה מהכביש המהיר, כאילו היא מנסה להרוויח זמן. לאחר מכן דילגה על יציאה נוספת, ועוד אחת, ופשוט המשיכה לנסוע. אחרי ששכרה חדר במלון באלבוקרקי, היא קנתה בגדים חדשים ומברשת שיניים ב"וולמרט" והשליכה את הטלפון ואת תעודת הזהות שלה לפח. לאחר מכן הזהות שלה התפוגגה לגמרי, ועמה זיכרונותיה. כשאחד השוטרים הזכיר את אירועי ה-11 בספטמבר – שהתרחשו זמן לא רב קודם לכן – לא היה לג'ואן מושג על מה הוא מדבר.

בדומה לג'ואן, מרבית קורבנות הפוגה חווים מצבי לחץ ומתח קשים לפני שהם נשברים, בדרך כלל כתוצאה מאלימות (מלחמה, אלימות מצד בן הזוג, אלימות מינית) או בעיות כלכליות (פשיטת רגל, אובדן עבודה). הלחץ הזה מסביר כנראה את הבסיס הביולוגי לתופעה. לחץ עשוי להציף את המוח בהורמונים בשם גלוקוקורטיקואידים וליצור מעין "מפל רעיל נוירולוגית" (neurotoxicity cascade), התוקף ומשבש את פעילותם של מבנים מסוימים במוח שעשירים בקולטנים להורמונים אלה – ובכלל זה ההיפוקמפוס, החיוני מאוד לאחסון ושליפה של זיכרונות. כשפעילות ההיפוקמפוס משתבשת, הזיכרון יכול להימחק.

מבנים אחרים במוח מושפעים כנראה גם הם. הזיכרון אינו שוכן בנקודה אחת בודדת במוח. חלקים רבים פועלים ביחד כדי לייצר זיכרונות. אבל הצפות ההורמונים הללו עלולות לשבש את התקשורת בין אזורי המוח השונים, ולשתק את רשתות הזיכרון. ישנם מי שלוקים בפוגה ולעולם אינם מסוגלים שוב לשחזר את הזיכרונות שאיבדו, ושנים רבות מעברם נותרות עבורם בלתי נגישות.

הובוקן, הדסון, נהר, ניו ג'רזי

מראה על נהר ההדסון, הובוקן, ניו ג'רזי. תצלום: סנדי צ'ינג

בנוסף, רבים מהסובלים מפוגה סבלו בגיל צעיר מטראומה, וזו עלולה לגרום למוחם להיות רגיש יותר ללחץ בבגרותם. הדבר עשוי לגרום לתופעה מעגלית קשה, שבה אירוע מלחיץ – כמו השיחה על אביה של סוזי – מציף זיכרונות נושנים. זיכרונות אלה, בתורם, מעוררים עוד חרדות, ואלה מייצרות עוד יותר לחץ, עד שהמוח מסתחרר ללא שליטה. למעשה, ישנם פסיכולוגים שרואים בפוגה מנגנון הגנה, "מפסק" מנטלי, שמגן מפני לחץ על ידי ניתוק מערכת הזיכרון.

פסיכולוגים רבים אינם מאמינים בקיומה של התסמונת, בגלל שמדובר בתסמונת שניתן להשתמש בה למטרות זדוניות, היא מלווה תמיד בספקנות מסוימת

עם זאת, פסיכולוגים רבים אינם מאמינים בקיומה של התסמונת. "בגלל שמדובר בתסמונת שניתן להשתמש בה למטרות זדוניות, היא מלווה תמיד בספקנות מסוימת", אומר קאי מקדולנד, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בסן דייגו, של אוניברסיטת קליפורניה, המאמין בקיומה של התסמונת. כלומר, אנשים יכולים לזייף פוגה בקלות, כדי לחמוק מאחריות או להימנע מאשמה פלילית (ישנם מקרים שבהם התקף של פוגה עלול לדחוף אנשים לבצע מעשים פליליים, כמו זיוף או גניבה, משום שאין להם דרך אחרת להתקיים במהלכו). התקפים כאלה הם גם נדירים כל כך, עד שמרבית הרופאים אינם יודעים על קיומם ואינם מנסים לאבחן אותם.

ברניס מקרופולוס (Marcopulos) מאוניברסיטת וירג'יניה, כתבה על מקרה של אישה בבית החולים, שנראה כי סבלה מפוגה. מרקופולוס הבחינה כי האישה היססה בכל פעם שנשאלה שאלה אוטוביוגרפית ואילו על שאלות אחרות ענתה במהירות. היא לא נראתה כמי שמעמידה פנים, אבל לאחר תחקור מצד הצוות הרפואה היא הודתה כי היא מעמידה פנים שהיא לוקה בתסמונת, משום שהיא מבוקשת על פשע במדינה אחרת בארה"ב.

מרקופולוס אינה פוסלת את האפשרות שקיימים מקרים אמיתיים של פוגה, אבל היא ספקנית: "נראה מוזר שזיכרונות שהוטבעו היטב במשך שנים רבות – זיכרונות אישיים שהייתה לנו גישה אליהם – ייעלמו או יחסמו פתאום". יותר מזה, הסובלים מההפרעה מסוגלים לייצר בקלות זיכרונות חדשים אחרי שוך ההתקף, דבר שאינו אופייני למרבית הפרעות האמנזיה. לדברי מרקופולוס, "פוגות פשוט אינן מתאימות למרבית המקרים של הפרעות זיכרון שחקרנו".

אף שמדובר בהפרעה נדירה ושנויה במחלוקת, פסיכולוגים שטיפלו בסובלים ממנה טוענים שההפרעה אכן קיימת, ושניתן לקבל באמצעותה תובנות על ההתנהגות האנושית. בהתבסס על כך שפוגות משפיעות על סוגים של זיכרון יותר לעומת אחרים, הן מאירות את האופן שבו המוח מסווג זיכרונות.

בשנת 2008, מורה ניו יורקית בת 23 בשם האנה אפ (Upp) נמצאה צפה, כשפניה במים, על נהר ההדסון לא הרחק מסטטן איילנד. בזכות פעולה מהירה של קברניט המעבורת, שהבחין בשיערה הצף על פני המים, היא ניצלה. כשנמשתה, לא היה לאפ מושג מי היא או למה היא שחתה. אחרי שהתאוששה, היא הייתה מבולבלת ולא הבינה למה בני משפחה שהגיעו לבית החולים שמחים לראות אותה – עד שהסבירו לה שהיא נעדרה במשך שלושה שבועות.

מצלמות אבטחה סייעו למשטרה לשחזר את צעדיה של אפ הזמן ההתקף. למרבה הפלא, היא רכשה קפה בסטארבקס, התקלחה בחדר הכושר ונכנסה לחשבון המייל שלה בהצלחה בחנות של "אפל". אבל אם היא לא הצליחה לזכור דבר בסיסי כל כך כמו את שמה, כיצד ייתכן שזכרה איך מזמינים קפה או מהי סיסמת המייל שלה?

בנוסף לזיכרונות אוטוביוגרפיים, פסיכולוגים מכירים בזיכרונות סמנטיים, שקשורים בעובדות על העולם ואופן פעולתו (בסטארבקס מוכרים קפה), וזיכרונות תהליכיים או כאלה המוטמעים בשרירי הגוף, הכרוכים בפעולות גופניות (התחברות למייל). תתכן חפיפה בין סוגי זיכרונות כאלה, אבל כל אחד מהם תלוי במבנה מובחן במוח: למשל, זיכרונות של תנועת גוף, למשל, תלויים מאוד במוח הקטן ואילו זיכרונות אישיים וסמנטיים ממוקדים באונה הימנית והשמאלית  בהתאם.

התקפי פוגה קוטעים לעתים את הזיכרונות הסמנטיים וגם את הזיכרונות הגופניים: אחת הסובלות מההפרעה שכחה איך להשתמש בטלפון הנייד שלה, ואילו האחר שכח איך לדבר את שפת אמו, הגרמנית. אבל הפרעות אמנזיה רבות נוספות עשויות להפריע לסוגים אלה של זיכרון. מה שהופך את הפוגה ליוצאת דופן היא התפוגגות הזיכרונות האוטוביוגרפיים – זיכרונות אשר – כפי שכתב פסיכולוג אחד, "הם פחות או יותר חלק שגרתי מהמודעות ההכרתית: מי אני, מה עשיתי, לאן הלכתי, עם מי דיברתי, מה אמרתי, מה חשבתי והרגשתי אז". קשה לעקור זיכרונות המוטעמים בנו כל כך, אבל זה מה שקורה בזמן התקף. הסובלים מההפרעה שוכחים את חיות המחמד והבגדים שלהם, את שמותיהם ואת הריח של אהוביהם. חלקם אינם מסוגלים לזהות את עצמם בתמונות.

גשם, שלולית, מטריה, השתקפות, מראה

מי אני? איפה אני? תצלום: דוד מרקו

ההבחנות הללו מסבירות את מסע הייסורים של אפ. אף שהיא שכחה את עצמה, היא עדיין הצליחה להזמין קפה ולבצע מטלות שגרתיות אחרות, משום שההתקף לא פגע בזיכרונות הסמנטיים ובזיכרונות השרירים שלה. היא הצליחה להקליד את הסיסמאות שלה, למשל, בלי ממש לחשוב על מה שהיא מקלידה – בדומה לאופן שבו אנחנו חותמים את שמנו בצורה אוטומטית. עם זאת, ההודעות שמצאה בתיבת הדואר האלקטרוני שלה לא אמרו לה דבר, אפילו אלה שבהן התחננו קרוביה לדעת איפה היא. אנשים במצב של פוגה בדרך כלל לא נראים מוזרים או יוצאי דופן במגעיהם היומיומיים עם אחרים, משום שהם מסוגלים להמשיך לבצע מטלות שגרתיות, והדבר מונע מזרים להתערב.

העובדה שהם "נראים נורמליים" עשויה לייצר מצבים קיצוניים. האדם המפורסם ביותר בהיסטוריה שסבל מהפרעת פוגה כזו הוא, כנראה, אנסל בורן (Bourne), נגר ומטיף נודד, שנעלם מרוד איילנד בינואר 1887. אומרים שהוא שימש השראה לדמותו של ג'ייסון בורן בספר ובסרט שנעשה בעקבותיו. שבועיים לאחר שנעלם, בורן הופיע פתאום בנוריסטאון, פנסילבניה, כשהוא מכנה את עצמו בשם "א. ג'. בראון". בראון שכר חדר ופתח חנות שמכרה תכשיטים זולים, ממתקים וצעצועים. משפחתו חיפשה אותו במשך שישה שבועות, ואיש בנוריסטאון לא העלה בדעתו כי הוא מנותק לחלוטין מן המציאות.

המראה החיצוני עשוי להיות מטעה מאוד: במהלך התקף, אנשים חשים חלולים מבפנים

אבל המראה החיצוני עשוי להיות מטעה מאוד: במהלך התקף, אנשים חשים חלולים מבפנים. סוזי מספרת, כי כשהיא משוטטת במצב דמוי-זומבי, "אני בטוחה שאני נראית לכולם נורמלית, אבל אני לא באמת חושבת כמו כולם. המחשבות שלי מנותקות. אני עושה דברים נורמליים, אבל המחשבות שלי אינן נורמליות".

אין טיפול אחיד מקובל לסובלים מפוגות. היפנוזה, טיפול בנזעי חשמל ותרופות כמו סודיום אמיטל (המכונה "סם אמת") נוסו ללא הצלחה רבה. במקרים נדירים, תרופות כמו קטאמין ופרופופול עלולות אפילו לעורר התקפים. גם מצבים של היפרגליקמיה וסוכרת עלולים לעשות זאת. ישנם חולים שאינם זקוקים לטיפול כלל. בורן חזר לעצמו כשנבהל כתוצאה מצליל חבטה עז, כששכב בוקר אחד במיטה. האיש ששכח כיצד לדבר גרמנית התעשת בפתאומיות כשקרא את שמה של אמו.

הטבע הגחמתי של ההתקפים הללו עלול לייסר מאוד את הסובלים מההפרעה ואת בני משפחותיהם. "כולם רוצים לדעת 'מתי זה יקרה שוב?", אומר רוס. "אני לא יכול לומר להם בוודאות". בתגובה, מספר משפחות הסכימו לקבל טיפולים קיצוניים. מטופל בניו זילנד, חייל לשעבר במלחמת וייטנאם, נהג להיעלם אל תוך היערות שהזכירו לו את דרום מזרח אסיה. כמו בורן שהפך לבראון, גם הוא אימץ זהות חדשה, זו של חבר שנהרג בקרב, כאילו המלחמה טרם הסתיימה. אשתו של האיש לא ידעה מה לעשות, וכמוה המשרה המקומית, שבילתה בחיפושיה אחריו 93 יום במהלך שש שנים.

גלובוס, מפה, התמצאות, עולם

"התמצאות", תצלום: סלבה באומן

לבסוף, בעת שאשתו צפתה בסרט טבע תיעודי, היא הגתה פתרון: היא הצמידה לו משדר ג'י פי אס, הדומה לזה שחוקרים מצמידים לחיות נודדות. המשדר היה בגודל של קופסת גפרורים, עמיד במים והתאים בקלות לשרשרת שהוא ענד על צווארו עשרות שנים. המקלט נותר בביתם של בני הזוג, ומאז בכל פעם שהגבר נעלם, המשטרה יכלה לאתר את מקום הימצאו בקלות ובתוך דקות. הדבר לא רק צמצם את זמן החיפושים, אלא גם הפחית משמעותית את המתח שהיה כרוך בהיעלמות – וכך סיפק הקלה שהקטינה את הסיכוי להתקפים נוספים. במהלך טיפול, האיש למד לזהות מצבי לחץ שעלולים לעורר התקפים, כמו עש של מסוקים וריח של מזון שהוא קישר אסוציאטיבית לווייטנאם.

לרוע המזל, לא לכל המקרים יש סוף טוב כזה. אחרי שהאנה אפ נמשתה מנהר ההדסון, היא עברה להתגורר במרילנד, ושם נעלמה שוב בשנת 2013. המשטרה מצאה אותה הפעם, אבל אז היא החלה לעבוד כמורה בבית ספר בשיטת מונטסורי באי סנט תומאס שבקריביים. זמן קצר לאחר שהוריקן אירמה פגע באזור, אפ יצאה לשחות בוקר אחד ולא שבה. קבוצת פועלים מצאו את בגדיה והמפתחות שלה נטושים על החוף. איש אינו יודע מה קרה, אבל בהתחשב בעברה, סביר להניח שהלחץ והייאוש לאחר הסופה עוררה בה התקף נוסף חבריה כיסו את האי בכרזות הנושאות את דמותה של אפ – כדי להזהיר אחרים וגם בניסיון לעורר את זיכרונה שלה, למקרה שהיא תזהה את עצמה. עד כה, לא הייתה תגובה.

למרבה המזל, התקף הפוגה של סוזי נפתר מעצמו. למחרת היום היא המשיכה לצעוד עוד כעשרים קילומטרים, ומדי פעם נכנסה לחנויות כדי לשתות קפה ולטעון את הטלפון שלה, עד שבסופו של דבר היא "שרפה את כל האנרגיה" שהסעירה את רגשותיה, ואט אט החלה לזהות שוב את הסביבה. כפות רגליה היו מכוסות יבלות מדממות, ובמהלך ההתקף היא לא שמה לב לכאב, אבל היא המשיכה לצלוע הביתה ואז שקעה בשינה.

למוח יש יכולות מדהימות. אם אתה מחליט שנמאס לך מהחיים המטופשים שאתה חי ושאתה מתכוון לברוח למקום אחר ולשכוח לגמרי את העבר, קשה לעשות את זה. אז מה קורה לאנשים שמצליחים לגרום לזה לקרות?

אבל הבעיות שלה לא נפתרו. "אפילו במשפחה שלי לא מאמינים לי [בנוגע להתקפים], ואני די מבינה אותם", היא מודה. "אם זה לא היה קורה לי ומישהו היה מספר לי על כך, הייתי חושבת שהוא השתגע ושהם לא מספרים את האמת".

אבל ככל שפסיכולוגים לומדים להכיר את ההפרעה ויותר דיווחים עליה מתפרסמים, כך הסטיגמה המלווה אותה הולכת ונעלמת. ופסיכולוגים שטיפלו במקרים כאלה טוענים כי הן מספקים חלון מרתק אל היבטים מסוימים של ההתנהגות האנושית. "המסקנה העיקרית שלי", אומר רוס, "היא שלמוח יש יכולות מדהימות. אם אתה מחליט שנמאס לך מהחיים המטופשים שאתה חי ושאתה מתכוון לברוח למקום אחר ולשכוח לגמרי את העבר, קשה לעשות את זה. אז מה קורה לאנשים שמצליחים לגרום לזה לקרות? זאת יכולת מדהימה".

מקדולנד מתמקד פחות באופן שבו מוחותיהם של הסובלים מההפרעה נבדלים מאלה של מרבית בני האדם, ויותר בקווי הדמיון. במובנים מסוימים, הוא אומר, הפוגות הן פשוט המשך של אמנזיה זמנית יומיומית: "ההתקפים הללו דומים לסהרוריות, אובדן הכרה כתוצאה משכרות או חלומות בהקיץ. לכולנו ישנן פוגות קצרות כשאנחנו נוהגים ומפספסים את הפנייה הביתה. אנחנו לא שם, אבל עדיין נוהגים ואפילו לא זוכרים שראינו בחור בתלבושת של גורילה שעומד לצד הדרך". לכן אולי עמוק בתוך כל אחד מאתנו נמצאת יכולת הבריחה הזו מהמציאות.

אם נהיה כנים לגמרי עם עצמנו נודה שרבים מפנטזים על האפשרות לנהוג בדיוק כמו ג'ואן – לדלג יום אחד על היציאה מהכביש המהיר, לנטוש את החיים הקודמים שלנו ולהתחיל מחדש במקום אחר. אולי זה מה שכל כך מטריד אותנו בפוגות – לא שהן נראות לנו מוזרות, אלא שהן מפתות. ומעבר לכל, ההפרעה הנדירה הזו מספקת לנו אפשרות הצצה באופן שבו הזהות ותחושת העצמי שלנו צומחות מתוך המוח, ובעובדה שהמוח עלול להיות שברירי ביותר".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2018 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תמונות ריקות. תצלום: מרקוס ספיסקה, unsplash.com

Photo by Markus Spiske on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סם קין, Psychology Today.


תגובות פייסבוק