בלקנים על האש

בית הדין הפלילי של האו"ם ויוצרים תיעודיים חושפים את האמת על מלחמות הבלקנים. מה יכול העולם ללמוד מכך?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

מהם גבולות הסמכות הבינלאומית באשר לפשעי מלחמה? ומה משמעותם עבור האוכלוסיות המקומיות שסבלו מן הלחימה? בשעה שארגוני זכויות אדם מתכוננים לתביעות שעשויות להגיע לבתי המשפט עם תום המלחמה בסוריה, הוכרעו בחודשים האחרונים מספר תיקים בולטים ממלחמות הבלקן של שנות ה-90.

ייתכן כי היחידים שמרוצים הם הקורבנות שהעידו בבתי המשפט ושמילותיהם וחוויותיהם מתועדים כעת לדיראון עולם.

ב-24 במרץ הורשע רדובאן קראג'יץ', מנהיג הסרבים הבוסנים בעת המלחמה, הדמות הבכירה ביותר שהורשעה על-ידי בית הדין הפלילי של האו"ם לענייני יוגוסלביה לשעבר. בית הדין, היושב בהאג, קבע כי הוא אשם בעשרה מאחד עשר סעיפים, כולל רצח עם בגין הוצאתם להורג של 8,000 גברים ונערים בוסניאקים (בוסנים מוסלמים) בעיירה סרברניצה ב-1995. ואז, ב-31 במרץ, הגיע זיכויו המתמיה של וייסלב שֶׁשֶׁל, לאומן קיצוני סרבי, מהתומכים הבכירים בטיהור אתני. בתחילת שנות ה-90 היה למיליציה של ששל תפקיד מרכזי בקמפיינים שמטרתם לדחוק את הקרואטים והבוסניאקים מאזורים שסרביה רצתה לנכס לעצמה. מדהימה לא פחות הייתה הרשעתו של אוליבר איבנוביץ' באשמת רצח בינואר. איבנוביץ', פוליטיקאי סרבי, נשלח למאסר על-ידי שופטים המייצגים את האיחוד האירופי בקוסובו, אף על פי שהשקיע מאמצים רבים לפיוס בין הסרבים לאלבנים באזור. משהו לא מסתדר כאן.

בשעה שארגוני זכויות אדם מתכוננים לתביעות שעשויות להגיע לבתי המשפט עם תום המלחמה בסוריה, הוכרעו בחודשים האחרונים מספר תיקים בולטים ממלחמות הבלקן של שנות ה-90.

מעטים בחבל הבלקן מרוצים מאוסף ההכרעות המשונה הזה שהצטבר לפתע לאחר שנים רבות כל כך במשפטים בינלאומיים ומקומיים גם יחד. ייתכן כי היחידים שמרוצים הם הקורבנות שהעידו בבתי המשפט ושמילותיהם וחוויותיהם מתועדים כעת לדיראון עולם. ואין סימן לכך שמנהיגיהן של מדינות הסובלות כיום מלחימה קשה, כמו סוריה, עוקבים אחרי המשפטים ומפיקים לקחים. אבל דווקא בסרביה, בוסניה וקוסובו, ישנם אנשים המתחילים לבחון מחדש את האירועים שהתרחשו במדינותיהם בשנות ה-90, אף על פי שנדמה כי השלטונות עצמם אינם מעוניינים להוציא את מלוא הצדק לאור.

 

אנדרטת זיכרון בוסניה הרצגובינה

"לא לשכוח", בוסניה הרצגובינה. תצלום: דניס ג'רוויס

מסתבר שבמקביל להכרעות הדין האחרונות בהאג יצאה לאור שורה של סרטים מדהימים על אודות המלחמות ביוגוסלביה. לא ברור מדוע זה קורה דווקא עכשיו, ואל לנו להפריז בהיקף התופעה. אבל היצירות האלה – בהן סרטים תיעודיים ועלילתיים גם יחד – מוכיחות כי יש מי שאינו מוכן לשכוח או לייפות את אירועי העבר, שאותם רוב תושבי הבלקן עדיין בוחנים בעיניים של קורבן. בד בבד, ספר חדש וחשוב מסביר לנו באופן מקיף כיצד אנשים כמו קראג'יץ' אותרו לבסוף – ומדוע נדרש זמן רב כל כך לעשות זאת.

בספרו The Butcher’s Trail, ג'וליאן בוֹרג'ר, עורך החוץ של הגרדיאן וכתב לשעבר בבוסניה, מציג בפנינו את המאמץ המורכב להעמיד לדין חשודים בפשעי מלחמה בבלקן. כל אחד מ-161 החשודים ברשימת פשעי המלחמה של בית המשפט נמצא לבסוף. ה"שם הגדול" ברשימה הוא הגנרל הקרואטי אנטֶה גוֹטוֹבינה, אבל המקרים המעניינים ביותר הם המקרים של הסרבים הבכירים – קראג'יץ', מפקדו הצבאי ראטקו מלאדיץ', והבוס הגדול סלובודן מילושביץ'. מילושביץ' מת ב-2006, לפני השלמת משפטו. המשפט של מלאדיץ' צפוי להסתיים בשנה הבאה.

לא היה פשוט למצוא את כל החשודים האלה מכיוון שלבית המשפט אין סמכות משלו לעצור את האנשים שהוא מעוניין לשפוט. היה עליו להסתמך על כוחות האו"ם בקרואטיה, חיילים מכוח שמירת השלום של נאט"ו בבוסניה, משטרות לאומיות (במידה שהחשודים כבר לא היו באזור), וסוכנויות המודיעין של המדינות שהיו מוכנות לעזור. "יותר ממחצית החשודים אותרו ונלכדו", כותב בורג'ר. "אחרים העדיפו להסגיר את עצמם במקום לשכב ערים בלילה ולחשוש שמא גברים חמושים במסכות עומדים להסתער על חדר השינה שלהם. שניים התאבדו. והיה גם מי שהחליט שעדיף למות בקרב יריות נועז מאשר להיעצר בחיים".

הסיפור המדהים ביותר הוא סיפורו של קראג'יץ' עצמו. כוחות נאט"ו, שנכנסו לבוסניה לאחר שנחתם הסכם השלום ב-1995, היססו בתחילה לעצור אותו כיוון שחששו מפעולות תגמול. בסופו של דבר, כשגל המעצרים החל והתברר שאין איום על חיילי הכוחות הבינלאומיים, קראג'יץ' נמלט והלך להסתתר לעיני כול בבלגרד: הוא השתמש בזהות בדויה שסיפק לו שירות הביטחון הסרבי, גידל זקן עבות והמציא את עצמו מחדש כמרפא מיסטיקן. הזהות החדשה שלו הייתה משכנעת כל כך, עד שהגברת שגרה מולו ועבדה עבור האינטרפול, כלל לא הבינה מי הוא. אבל כשקראג'יץ' אותר לבסוף ב-2008 הוא גילח את זקנו וחזר בבת אחת לאישיותו המקורית.

ספרו של בורג'ר מתמקד במצוד אחר הנאשמים ברשימת בית המשפט של האו"ם, וסיומו מתאר ברהיטות את האכזבה שליוותה רבים מפסקי הדין, עוד לפני הכרעת משפטו של קראג'יץ': "הלאומנים החוזרים ומתחזקים במדינות יוגוסלביה לשעבר מסתירים את האמת תחת מעטה סמיך של תיאוריות חסרות שחר". בורג'ר מוסיף בכל זאת מנה של אופטימיות: "את הפרוטוקול הקפדני של בית המשפט, ובו שבעה מיליון מסמכים, אי אפשר לקבור לעד. אי אפשר לקבור את הדרישה להעניש את האחראים לפשעיה החמורים ביותר של האנושות".

למרבה הצער, למרות מאמציו הרבים של בית המשפט הבינלאומי ללכוד דמויות כמו קראג'יץ', רבים מתושבי האזור אינם מאמינים שהאחראים לעוולות של שנות ה-90 ייענשו כולם. בעיניהם, הזיכוי של שֶׁשֶׁל וזיכוייהם של קרואטים, סרבים ואלבנים בכירים אחרים, מוכיחים כי כוחו של בית המשפט מוגבל מאוד בפועל. מגבלות האחריותיות הבינלאומית, לצד החולשה הניכרת של בתי המשפט המקומיים, הן אחת התמות המרכזיות בסרט התיעודי The Unidentified. הסרט עוסק ב"תנים", יחידה סרבית שפעלה בקוסובו במהלך ההפצצה של נאט"ו ב-1999. ביימו אותו מאריה ריסטיץ' ונמאנג'ה באביץ', שני עיתונאים מה-Balkan Investigative Reporting Network (ארגון החדשות הפאן-בלקני היחיד, המפרסם גם חדשות באנגלית). צפיתי בסרט המדהים הזה ארבע פעמים, ובכל פעם מחדש חלפה בי צמרמורת.

לאומנים סרבים קוסובו

קיר תמיכה בלאומנים סרבים, קוסובו. תצלום: אדם ג'ונס

את התנים הוביל פושע סרבי תושב קוסובו בשם נבוישה מיניץ', שכינויו "מת". הוא זכה בכינוי הזה לאחר שהופיע בטקס אשכבה שנערך לזכרו לאחר שכמה שנים קודם לכן דווח שהוא מת. הסיפור מתחיל במשאית מלאה בגופות אלבניות שהוצאו מקבריהן. המשאית סטתה מהכביש ונפלה לדנובה. היא הייתה בדרכה מקוסובו לסרביה, בתקופה שמיד לאחר המלחמה, כשהרשויות הסרביות ניסו להסתיר מקרי טבח (ולא רק את אלה שביצעו התנים) מכוחות נאט"ו, שהחלו אז להגיע לאזור, ומבית המשפט של האו"ם. הסרט מציג בפנינו את היקף אכזריותם של התנים וכולל עדויות מניצולים המתארים כיצד חברי הקבוצה אספו גברים ונערים בכמה כפרים ואז ירו בהם למוות בדם קר.

אבל הסיבה שבגינה The Unidentified הוא סרט יוצא דופן, היא שיתוף הפעולה של זוראן רשקוביץ', אחד הרוצחים, שהחליט לדבר על פעילותם של התנים בזמן המלחמה. בהמשך הוא אף העיד במשפטיהם של חלק מהתנים בסרביה. רשקוביץ' אומר שהוא החליט לדבר "כי אם זרעי השנאה יישארו בקרבנו, נתחיל שוב לחסל אלה את אלה". לאחר תיאור גרפי של רצח המוני הוא אומר: "לאחר שכולם מתו הבטתי בצריח המסגד וחשבתי לעצמי, 'אלוהים, איזה יום יפה'. זה באמת היה יום נחמד ושטוף שמש. ולא הצלחתי להביא את עצמי להסתכל למטה". ואז מישהו נשלח להביא בירה, והם שתו אותה ו"חזרו הביתה". אפשר לדמיין מה חולף בראשו של אדם שכמה רגעים לפני כן טבח בעשרות אנשים, אבל לשמוע מה הוא חשב בפועל זה דבר שונה בתכלית.

הצופים יידהמו לראות את מידת השליטה של "מת" באנשיו. בסופו של דבר הוא מת מאיידס בארגנטינה, אבל רשקוביץ' אומר חד-משמעית כי אף על פי ש"מת" היה "פנאט מופרע", הוא לא היה מעיד נגדו לוּ עדיין היה בחיים. תשעה חברים ביחידת התנים הורשעו ברציחות ההמוניות האלה בבית משפט סרבי, אבל בשנה שעברה בוטל פסק הדין בערעור, ובית המשפט הורה לקיים משפט חוזר. כעת עומדת למשפט קבוצה מורחבת בת 12 נאשמים. פרד אבּרמס מארגון "משמר זכויות האדם", שהיה בין הראשונים שחשפו את פשעי התנים, מתאר אותם בסרט כ"שעירים לעזאזל": אף אחד מבכירי הצבא או המשטרה שהיו מעורבים בפשעים בקוסובו מעולם לא עמדו למשפט בסרביה (בשעה שבית המשפט של האו"ם ערך משפטים על פשעים שבוצעו בקוסובו, הרי שסרביה, כמו שאר מדינות האזור, היא שאמורה לשפוט נאשמים זוטרים. מידת ההצלחה שלה ושל בתי המשפט בבוסניה, קרואטיה וקוסובו, היא חלקית בלבד).

ההתעלמות האדירה מהזוועות של שנות ה-90 (ואם לא התעלמות אז ההפחתה מחשיבותן, או ההתכחשות להן) עומדת במרכז הסרט A Good Wife, שאותו ביימה מיריאנה קראנוביץ', מהשחקניות הסרביות המפורסמות ביותר. אמנם הסרט פונה לקהל ממדינות יוגוסלביה לשעבר, ורבים מהפרטים או ההקשרים המוזכרים בו לא יהיו ברורים לזרים, אך מן הראוי שהסרט יגיע לקהל רחב יותר. קראנוביץ' מגלמת את הגיבורה, אישה בגיל העמידה בשם מילנה שגרה עם בעלה, קבלן מצליח, בבית נחמד בעיירה פנצ'בו הסמוכה לבלגרד. היא הולכת לבדיקה שגרתית אצל הרופא, והוא מזהה בעיה ומזמין ממוגרפיה. היא מתמהמהת כי היא פוחדת מהתוצאות. הרופא אומר לה: "מילנה, למה חיכית כל כך הרבה זמן? הגידול כבר לא קטן". המטאפורה ברורה: בשלב זה מילנה כבר הספיקה למצוא קלטת וידאו ישנה שבה מתועדים בעלה וחבריו כשהם רוצחים קבוצה של בוסניאקים לאחר נפילת סרברניצה.

כעת מילנה מבינה את המתיחות בין החברים, את האיום שאחד מהם מפנה נגד בעלה לספר לחוקרים את ה"סוד" שלהם, ואת מותו המתרחש בהמשך, שככל הנראה לא קרה רק מפני שרָכַב שיכור על אופנוע. תושבי הבלקן יבינו שהעלילה מבוססת על מקרה אמיתי שזעזע את האזור ב-2005 ובו התגלתה קלטת דומה. והצופים הבלקנים גם יבינו שהגברת המופיעה בטלוויזיה, זו שמילנה נותנת לה את הקלטת בניסיון לטפל בגידול הזה, היא בת דמותה של נטשה קנדיץ', פעילת זכויות אדם סרבית ידועה.

במציאות, הקבוצה שצילמה את רצח הבוסניאקים נקראה "העקרבים", ובמהלך מלחמת קוסובו הם ביצעו טבח נוסף. סרט קצר מקוסובו בשם Shok ("חבר"), שהיה מועמד השנה לאוסקר, מציג את פעילותה של קבוצה דומה במלחמה. הוא מתרחש ב-1998, השנה שבה החלה מלחמת קוסובו, ומספר על אודות שני ילדים בני 12. פֶּטְריט תופס את עצמו כאיש עסקים ומוכר ניירות גלגול לסרבים. הוא מביא איתו את חברו אוֹקִי, אבל אחד הסרבים מודיע שלאחיין שלו אין אופניים ולכן אוקי נאלץ לתת לו את אופניו שלו. הסיפור מתקדם במהירות אל סופו הטראגי, כשמשפחתו של פטריט מגורשת מביתה על-ידי קבוצות סרביות, שמאיימות להרוג את בני המשפחה אם רק יעזו להביט לאחור. אבל זה אינו סיפור פשוט של טובים ורעים. זוהי בחינה של אשמה מתמשכת: פשעי העבר חוזרים לרדוף את פטריט המבוגר, כששנים לאחר מכן הוא נתקל בזוג אופניים, אולי אפילו אותו זוג ישן. הסרט הוקרן בפסטיבל טרייבקה בחודש שעבר.

סרט נוסף שזכה לתשומת לב רבה במדינות יוגוסלביה לשעבר הוא Death in Sarajevo. הוא מתרחש ב-28 ביוני, 2014, ביום שבו הבירה הבוסנית מנציחה מאה שנה להתנקשותו של גברילו פרינציפ בארכידוכס פרנץ פרדיננד – האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. את הסרט ביים הבמאי הבוסני דניס טנוביץ', שזכה באוסקר על סרט המלחמה שלו משנת 2001, No Man's Land. מדובר בקומדיה טראגית המתרחשת במלון הולידיי אין בסרייבו, שהיה בעבר אתר איקוני בעיר. על גג המלון, כתבת טלוויזיה בשם ודראנה מראיינת את גברילו פרינציפ, צאצא של המתנקש. הוא רוצה לדעת את מי היה רוצח גברילו פרינציפ לוּ היה חי כיום. הם מתווכחים על המלחמות של שנות ה-90 ומטיחים האשמות זה בזה. פרינציפ מזכיר שסרבים חפים מפשע נרצחו בסרייבו בזמן המלחמה, עובדה שנוטים להתעלם ממנה בעיר וכמעט שאינה ידועה מחוץ לאזור. בתוך המלון ישנו צרפתי המתאמן על נאום דרמטי לקראת Hotel Europe, מחזה שנכתב על-ידי הפילוסוף הצרפתי ברנאר-אנרי לוי על אודות "מותה של אירופה", בשעה שמאבטח צופה בו דרך מצלמה נסתרת בחדרו ומסניף קוקאין מהטלפון שלו בזמן שאשתו מתקשרת לנדנד לו שיקנה ספה חדשה שהם אינם יכולים להרשות לעצמם. בינתיים, עומר, מנהל המלון, משוטט בבניין ומנסה נואשות למנוע שביתה כיוון שהצוות לא קיבל תשלום כבר חודשיים.

גשר פרינציפ סרייבו

"הגשר הלטיני" (לשעבר "גשר פריציפ"), סרייבו. המקום שבו נרצח יורש העצר פרדיננד. תצלום: ויקיפדיה

גם כאן מדובר בסרט שנועד לקהל הבלקני, אך הוא מראה לנו כיצד הבוסנים תקועים בעבר וכיצד מנהיגיהם אינם מסוגלים לפעול יחד למען עתיד טוב יותר. "הטיפשות שלנו מגוחכת", מקוננת ודראנה באוזניו של פרינציפ רגע לפני שיאו של הסרט, בנאום שכל תושבי האזור יזדהו איתו. "במקום לעזור אחד לשני אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לאמלל אחד את השני".

אפשר לומר שזה המוטו של הבלקן. 21 שנים לאחר סוף המלחמות בבוסניה וקרואטיה, וכמעט 17 שנה מאז סוף המלחמה בקוסובו, האזור השתנה מאוד. במובנים רבים הוא השתנה לטובה. לא חולף יום בלי שמנהיגי האזור או שריהם נפגשים איפשהו כדי לדון בבעיות הקיימות. אנשים נוסעים בקלות ממקום למקום ולעתים קרובות אף אינם זקוקים לדרכון, אלא רק לתעודה מזהה. בנוסף, יש סחר רב בין המדינות. אבל יש עוד הרבה דברים שמנהיגי הבלקן יכולים לעשות כדי לטפל בבעיות שהורישו העימותים האכזריים של שנות ה-90, עימותים שעדיין לא הפכו להיסטוריה. לפעמים נדמה שהם אינם מסוגלים או אינם מעוניינים לעשות זאת, ופסקי דין כמו זה של קראג'יץ' נותנים למנהיגים סרבים ובוסניאקים הזדמנות להשמיע שוב סיסמאות לאומניות ולהזכיר לבוחריהם שאם הם לא יצביעו עבורם, האויב ישוב יום אחד.

התגובות לפסק הדין של שֶׁשֶׁל היו מורכבות אף יותר, בייחוד בסרביה, מכיוון שהנשיא וראש הממשלה היו בעבר קציניו הנאמנים – לפני שבגדו בו, כפי שטוען שֶׁשֶׁל. מאז הספיק ראש הממשלה להתכחש רשמית למטרות שאליהן חתר בעברו הלאומני הקיצוני. הנשיא טומיסלב ניקוליץ', מצדו, העניק לאחרונה עיטור לנשיא הסודני עומר אל בשיר, המבוקש על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה ורצח עם בדארפור.

התמונה הזו עגומה מספיק, אך את חבל הבלקן רודפת רוח רפאים עגומה אף יותר: בסרביה ובקרואטיה ישנה מגמה של שינוי גישה ביחס לעבר. ביולי החל בסרביה הליך משפטי שנועד לשקם את תדמיתו של מילאן נדיץ', ראש הממשלה היוגוסלבי יליד סרביה ששיתף פעולה עם הנאצים. בקרואטיה, שר התרבות החדש מביע בפומבי את הערצתו לתנועת אוסטאשה האלימה מימי מלחמת העולם השנייה, שרצתה להקים מדינה קרואטית עצמאית. השנה תחרים הקהילה היהודית הקרואטית את טקס הזיכרון השנתי שנערך במחנה ההשמדה יאסנובאץ מכיוון שלדבריה, הממשלה מסכינה עם שינוי התפיסה ההיסטורי לגבי אוסטאשה. בארבעה באפריל שוחרר סרט תיעודי קרואטי חדש העוסק ביאסנובאץ. גם בסרט זה ניכר שינוי תפיסה דומה, והוא זכה לשבחים משר התרבות.

המשטר הקומוניסטי היוגוסלבי שקם לאחר מלחמת העולם השנייה לא הצליח להתמודד עם ההיסטוריה האפלה הזו, וכשהוא איבד את כוחו הדכאני החלו להתפשט כל מיני טענות כוזבות לגבי העבר. זו אחת הסיבות שבסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הצליחו לאומנים מכל הצדדים ללבות את להבות העבר כדי לקדם את הקמפיינים שלהם. גם אם ספרים וסרטים העוסקים במלחמות של שנות ה-90 לא יצליחו לחולל שינוי פוליטי, הרי שהם מזכירים לנו, בשעה שבית המשפט של האו"ם מצמצם את היקף פעילותו, שהנטיות האלה קיימות גם כיום.

יש צורך להתמודד עמן. לא רק למען הקורבנות והחברות העכשוויות, אלא גם למען הדורות הבאים, פן יקום העבר לתחייה וירעיל את העתיד כפי שכבר קרה בחלק זה של העולם.

טים ג'וּדָה הוא כתב פוליטי בריטי. הוא חיבר, בין היתר, את הספר The Serbs: History, Myth and the Destruction of Yugoslavia.

על הספר:

The Butcher’s Trail by Julian Borger

© 2016 New York Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טים ג'ודה, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בלקנים על האש

01
BULDOZER

בלי להיכנס לעובדות היסטוריות. בתור יליד סרייבו שעלה ארצה בגיל צעיר מאוד. אני זוכר את העיר חייה ותוססת עד סוף שנות ה-80. עיר בה לאף-אחד לא היה איכפת מדתו של האחר, כולם היו יוגוסלבים. היתה אהבה וכבוד הדדי!!! ואז, פתאום, כאילו הכל היה אחיזת עיינים, הכל התמוטט. חברים הכי טובים שגדלו יחדיו מגיל אפס כאילו הפכו לשונאים הכי גדולים וגוייסו כל אחד עם בני עדתו להלחם באחר. משפחות מנישואי תערובת התפרקו והפכו לאוייבים.... תאמינו לי, זה ממש לראות בעייניך איך שדה ירוק הופך למדבר, איך גן עדן הופך לגיהנום....
אחרי עשרים וארבע שנים בהם אני חי בישראל ונושם את ישראל. מאוד קשה לי לא לחשוב בצורה פסימית על העתיד ומה יכול לבוא.... כי כבוד והערכה כבר לא ממש צומחים פה. נראה כי בישראל של 2016 סקטוריאליות ובדלנות הם לא מילים זרות. תאמינו לי, ככה היה בסרייבו ב-1991... רוצה להאמין שאני טועה!!!